Yiras Shamayim: Meaning and Cultivation

אַל יֹאמַר אָדָם הֲרֵינִי עוֹשֶׂה מִצְוֹת הַתּוֹרָה וְעוֹסֵק בְּחָכְמָתָהּ כְּדֵי שֶׁאֲקַבֵּל כָּל הַבְּרָכוֹת הַכְּתוּבוֹת בָּהּ אוֹ כְּדֵי שֶׁאֶזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְאֶפְרשׁ מִן הָעֲבֵרוֹת שֶׁהִזְהִירָה תּוֹרָה מֵהֶן כְּדֵי שֶׁאֶנָּצֵל מִן הַקְּלָלוֹת הַכְּתוּבוֹת בַּתּוֹרָה אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶכָּרֵת מֵחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אֵין רָאוּי לַעֲבֹד אֶת ה' עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה, שֶׁהָעוֹבֵד עַל דֶּרֶךְ זֶה הוּא עוֹבֵד מִיִּרְאָה וְאֵינָהּ מַעֲלַת הַנְּבִיאִים וְלֹא מַעֲלַת הַחֲכָמִים. וְאֵין עוֹבְדִים ה' עַל דֶּרֶךְ זֶה אֶלָּא עַמֵּי הָאָרֶץ וְהַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים שֶׁמְּחַנְּכִין אוֹתָן לַעֲבֹד מִיִּרְאָה עַד שֶׁתִּרְבֶּה דַּעְתָּן וְיַעַבְדוּ מֵאַהֲבָה: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּגִּיעַ עָלָיו פֻּרְעָנוּת הֲרֵי זֶה עוֹסֵק שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְכָל הָעוֹסֵק בָּהּ לֹא לְיִרְאָה וְלֹא לְקַבֵּל שָׂכָר אֶלָּא מִפְּנֵי אַהֲבַת אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ שֶׁצִּוָּה בָּהּ הֲרֵי זֶה עוֹסֵק בָּהּ לִשְׁמָהּ. וְאָמְרוּ חֲכָמִים לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. לְפִיכָךְ כְּשֶׁמְּלַמְּדִין אֶת הַקְּטַנִּים וְאֶת הַנָּשִׁים וּכְלַל עַמֵּי הָאָרֶץ אֵין מְלַמְּדִין אוֹתָן אֶלָּא לַעֲבֹד מִיִּרְאָה וּכְדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר, עַד שֶׁתִּרְבֶּה דַּעְתָּן וְיִתְחַכְּמוּ חָכְמָה יְתֵרָה מְגַלִּים לָהֶם רָז זֶה מְעַט מְעַט וּמַרְגִּילִין אוֹתָן לְעִנְיָן זֶה בְּנַחַת עַד שֶׁיַּשִּׂיגוּהוּ וְיֵדְעוּהוּ וְיַעַבְדוּהוּ מֵאַהֲבָה:

A person should not say: "I will fulfill the mitzvot of the Torah and occupy myself in its wisdom in order to receive all the blessings which are contained within it or in order to merit the life of the world to come." "[Similarly,] I will separate myself from all the sins which the Torah warned against so that I will be saved from all the curses contained in the Torah or so that [my soul] will not be cut off from the life of the world to come." It is not fitting to serve God in this manner. A person whose service is motivated by these factors is considered one who serves out of fear. He is not on the level of the prophets or of the wise. The only ones who serve God in this manner are common people, women, and minors. They are trained to serve God out of fear until their knowledge increases and they serve out of love. Anyone who occupies himself with the Torah in order to receive reward or in order to protect himself from retribution is considered as one who is not occupied for the God's sake. [In contrast,] anyone who occupies himself with it, not because of fear, nor to receive a reward, but rather because of his love for the Lord of the entire earth who commanded it, is one who occupies himself for God's sake. Nevertheless, our Sages declared: A person should always occupy himself with the Torah even when it is not for God's sake for out of [service which is not intended] for God's sake will come service that is intended for God's sake. Therefore, when one teaches children, women, and most of the common people, one should teach them to serve out of fear and in order to receive a reward. As their knowledge grows and their wisdom increases, this secret should be revealed to them [slowly,] bit by bit. They should become accustomed to this concept gradually until they grasp it and know it and begin serving [God] out of love.

ואשוב אל כונתי. שאם יאומרו אלו המתדמים באומות מאנשי תורתנו - שאיני מדבר אלא בהם - שהם אינם עושים מה שעושים אותו: מהטריחות גופותם,ופסוק הנאותיהם, אלא על דרך הלימוד לכוחות הנפש, כדי שיהיו נוטים אל הצד האחר מעט, כפי מה שארנו בזה הפרק, שראוי שיהיה האדם כן - זוהי טעות מהם, כאשר אבאר. וזהו: שהתורה לא אסרה מה שאסרה, ולא צותה מה שצותה - אלא מפני זאת הסיבה, רצוני לומר: כדי שנתרחק מן הצד האחד יותר על צד ההרגל. שאיסור המאכלות האסורות כולם, ואיסור הבעילות האסורות והאזהרה על הקדשה, ומה שהצריך בכתובת אישה וקדושיה, ועם כל זה אינה מותרת תמיד, אבל תאסר בעת הנידות והלדה, ועם כל זה גזרו רבותינו, זכרונם לברכה, למעט המשגל ומנעוהו ביום, כמו שבארנו בסנהדרין - זה כולו, אמנם, צונו השם יתברך להתרחק מקצה רוב התאוה רחוק גדול, ולצאת מן המצוע אל צד העדר הרגשת ההנאה מעט, עד שתתחיב ותתחזק בנפשותינו תכונת הזהירות. וכן כל מה שבתורה: כנתינת המעשרות, והלקט, והשכחה, והפאה, והפרט, והעוללות, ודין שמיטה ויובל, והצדקה "די מחסורו" (דברים טו, ח) - זה כולו קרוב מיתרון טוב לבב, עד שנתרחק מקצה הנבלה רחוק גדול ונתקרב לקצה יתרון טוב לבב, עד שיתחזק לנו "לב טוב". ובזאת הבחינה בחן רוב המצוות, תמצאן כולם שהן מלמדות ומרגילות כוחות הנפש. כמו שאסרה הנקימה והנטירה וגאולת הדם, באמרו: "לא תקום ולא תטור" (ויקרא יט, יח). "עזוב תעזוב" (שמות כג, ה). "הקם תקים עמו" (דברים כב, ד) - עד שיחלש כוח הכעס והרוגז. וכן "השב תשיבם" (שם שם, א) - עד שתסור תכונת הכילות. וכן: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב). "כבד את אביך ואת אימך" (שמות כ, יב). "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" (דברים יז, יא) - עד שתסור תכונת העזות ותגיע תכונת הבושת. ואחר כך הרחיק מן הקצה האחרון, רצוני לומר: רוב הבושת. ואמר: "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז). "לא תגורו מפני איש" (דברים א, יז) - עד שיסור רוב הבושת גם כן וישאר בדרך האמצעי. וכשיבוא האיש הסכל בלא ספק וישתדל להוסיף על אלו הדברים, כמו: שיאסור המאכל והמשתה, מוסף על מה שנאסר מן המאכלים. או יאסור הזווג יותר על מה שנאסר מן הבעילות. ויתן כל ממונו לעניים או להקדש, מוסף על מה שבתורה על ההקדשות ועל הצדקות, ועל הערכים - יהיה עושה מעשה הרעים והוא לא ידע, ויגיע אל הקצה האחר ויצא מן המצוע לגמרי. ולחכמים בזה הענין דבר, לא שמעתי כלל יותר נפלא ממנו, והוא בגמרא דבני מערבא בפרק התשיעי מנדרים, דבר בגנות המקבלים על עצמם שבועות ונדרים עד שישארו כעין אסורים. אמרו שם בזה הלשון: "אמר רב אידי בשם רבי יצחק: לא דיך במה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים" וזה הענין שזכרנו בשוה בלא תוספת ובלא חיסרון.

But to resume. Should those of our co-religionists—and it is of them alone that I speak—who imitate the followers of other religions, maintain that when they torment their bodies, and renounce every joy, that they do so merely to discipline the faculties of their souls by inclining somewhat to the one extreme, as is proper, and in accordance with our own recommendations in this chapter, our answer is that they are in error, as I shall now demonstrate. The Law did not lay down its prohibitions, or enjoin its commandments, except for just this purpose, namely, that by its disciplinary effects we may persistently maintain the proper distance from either extreme. For, the restrictions regarding all the forbidden foods, the prohibitions of illicit intercourse, the fore-warning against prostitution, the duty of performing the legal marriage-rites which, nevertheless, does not permit intercourse at all times, as, for instance, during the period of menstruation, and after child-birth, besides its being otherwise restricted by our sages, and entirely interdicted during the daytime, as we have explained in the Tractate Sanhedrin—all of these God commanded in order that we should keep entirely distant from the extreme of the inordinate indulgence of the passions, and, even departing from the exact medium, should incline somewhat towards self-denial, so that there may be firmly rooted in our souls the disposition for moderation. Likewise, all that is contained in the Law concerning the giving of tithes, the gleaning of the harvest, the forgotten sheaves, the single grapes, and the small bunches in the vineyards for the poor, the law of the Sabbatical year, and of the Jubilee, the giving of charity according to the wants of the needy one, all these approach the extreme of lavishness to be practised in order that we may depart far from its opposite, stinginess, and thus, nearing the extreme of excessive prodigality, there may become instilled in us the quality of generosity. If you should test most of the commandments from this point of view, you would find that they are all for the discipline and guidance of the faculties of the soul. Thus, the Law forbids revenge, the bearing of a grudge, and blood-revenge by saying, "Thou shalt not avenge nor bear any grudge"; "thou shalt surely unload with him" (the ass of him who hates you); "thou shalt surely help him to lift them up again" (thy brother's ass or ox which has fallen by the way). These commandments are intended to weaken the force of wrath or anger. Likewise, the command, "Thou shalt surely bring them back" (thy brother's ox or lamb which has gone astray), is meant to remove the disposition of avarice. Similarly, "Before the hoary head shalt thou rise up, and honor the face of the old man", "Honor thy father and thy mother" etc., "thou shalt not depart from the sentence which they may tell thee" etc., are intended to do away with boldness, and to produce modesty. Then, in order to keep away from the other extreme, i. e. of excessive bashulness, we are told, "Thou shalt indeed rebuke thy neighbor" etc., "thou shalt not fear him" (the false prophet) etc., so that excessive bashfulness, too, should disappear, in order that we pursue the medium course. Should, however, anyone who would without doubt be foolish if he did so try to enforce these commands with additional rigor, as, for instance, by prohibiting eating and drinking more than does the Law, or by restricting connubial intercourse to a greater degree, or by distributing all of his money among the poor, or using it for sacred purposes more freely than the Law requires, or by spending it entirely upon sacred objects and upon the sanctuary, he would indeed be performing improper acts, and would be unconsciously going to either one or the other extreme, thus forsaking completely the proper mean. In this connection, I have nerver heard a more remarkable saying than that of the Rabbis, found in the Palestinian Talmud, in the ninth chapter of the treatise Nedarim, where they greatly blame those who bind themselves by oaths and vows, in consequence of which they are fettered like prisoners. The exact words they use are, "Said Rabbi Iddai, in the name of Rabbi Isaac, 'Dost thou not think that what the Law prohibits is sufficient for thee that thou must take upon thyself additional prohibitions?'"

בְּבֵאוּר אָפְנֵי חִיּוּב הֱיוֹת כָּל מַעֲשֵׂינוּ מְיֻחָדִים לִשְׁמוֹ וּלְהִזָּהֵר מִן הַחֹנֶף. וְזֶה פֶּתַח הַשַּׁעַר: אָמַר הַמְחַבֵּר מִפְּנֵי שֶׁקָּדַם מַאֲמָרֵנוּ בַּבִּטָּחוֹן עַל הָאֱלֹהִים יִתְבָּרַךְ רָאִינוּ לִסְמֹךְ לוֹ בֵּאוּר אָפְנֵי חִיּוּב הֱיוֹת כָּל מַעֲשֵׂי הָעֲבוֹדָה מְיֻחָדִים לֵאלֹהִים לְבַדּוֹ בַּעֲבוּר מָה שֶׁיֵּשׁ בְּדָבָר זֶה מִזַּכּוּת הַמַּצְפּוּנִים וּבֹר הַלְּבָבוֹת מִן הָעִרְבּוּב הַמַּפְסִיד אוֹתָם וְהַהַצָּלָה מִמִּינֵי הַיִּפּוּי הַמֵּבִיא אֶל הַחֹנֶף וּלְהִתְרַצּוֹת בַּחֲלָקוֹת לַבְּרוּאִים כְּמוֹ שֶׁאָמַר אֱלִיהוּא (איוב לב) אַל נָא אֶשָּׂא פְנֵי אִישׁ וְאֶל אָדָם לֹא אֲכַנֶּה כִּי לֹא יָדַעְתִּי אֲכַנֶּה. וְרָאוּי עַתָּה שֶׁנְּבָאֵר מֵעִנְיְנֵי יִחוּד הַמַּעֲשִׂים לֵאלֹהִים שִׁשָּׁה עִנְיָנִים.

Since the topic of our preceding discussion was placing one's trust in G-d, I deemed proper to follow with a clarification of the ways in which it is incumbent to devote all actions of religious service to G-d alone. For this leads to purification of thought and heart from mixtures of other intents which diminish the quality of the actions, and saves one from all sorts of embellishment and flattery to try to win the approval of other people, as Elihu said "I will show partiality to no one, nor will I flatter any man" (Iyov 32:21). It is now proper to clarify six matters on the subject of devotion of actions to G-d:

וְעַל כֵּן נִקְרֵאת יִרְאַת חֵטְא, כִּי עִקָּרָהּ יִרְאָה מִן הַחֵטְא שֶׁלֹּא יִכָּנֵס וְיִתְעָרֵב בְּמַעֲשָׂיו מֵחֲמַת פְּשִׁיעָה וְהִתְרַשְּׁלוּת אוֹ מֵחֲמַת הֶעְלֵם יִהְיֶה בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ שֶׁיִּהְיֶה. וְהִנֵּה עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כח:יד): אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד, וּפֵרְשׁוּ זַ"ל (ברכות ס א): הַהוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב. כִּי אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה הַמִּכְשׁוֹל לְנֶגֶד עֵינָיו צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ חָרֵד בְּקִרְבּוֹ פֶּן טָמוּן הוּא לְרַגְלָיו וְהוּא לֹא נִשְׁמָר. וְעַל יִרְאָה זֹאת אָמַר מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (שמות כ:יז):

The second type of fear is fear of G-d's exaltedness (Yirat Haromemut). It means that a person distances and refrains from sin because of G-d's great honor, blessed be His Name. For how could his heart of flesh and blood, lowly and petty, allow or dare do something against the will of the Creator, blessed and exalted be His Name?! This type of fear is not so easy to attain, for it will arise only out of knowledge and thought, [namely] by contemplating G-d's exaltedness, blessed be He, and the lowliness of man. All these things are outgrowths of the intellect which understands and attains insight.

וזה כי כבר אמרנו כי עצם היראה מה שהאדם עלול אל העלה והוא אמיתת היראה, ובמה שהאדם הוא עלול אינו נחשב לכלום במה שהוא עלול תולה בעלתו, ובמה שאינו כלום דבר זה אינו מצד העלה כי העלה בראו והוציא אותו אל הפעל, וח"ו שיהי' יראת שמים בידי השם ית' כי היראה מה שמחשיב עצמו לאין וללא כלום לפני העלה ית' כמו שהתבאר, ואם היה זה מן השם יתב' היה ח"ו בא ממנו דבר שאינו נחשב מציאות ובו ית' נתלה המציאות ואף דכתיב (שמואל א ב׳:ו׳) ה' ממית ומחיה ודבר זה ביד הש"י, היינו שמסלק מן האדם חיים בשביל חטאו והוא נעדר לגמרי, אבל לומר שיהי' בידו יראת שמים דבר כזה אי אפשר לומר מאחר שעיקר היראה שמחשיב עצמו עלול, וזה אינו מצד העלה כי כל העדר אינו מפעולת פועל והדבר הזה עוד עמוק, ולפיכך היראה אינו מצד העלה שהרי מצד העלה הוא נמצא ממנו שלכך נקרא עלה, ולפיכך הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ודבר זה מבואר מאוד כי מי שיש בו חכמה ודעת יש להבין דברים אלו, כי האדם עלול מצד עצמו לא מצד העלה. ומפני כך אי אפשר שיהיה יראת שמים בידי שמים רק מצד האדם שהוא העלול ולפיכך אמרו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

And that is why it is said concerning one who has this fear, And now [...], what does the Lord [...] ask of you other than to fear Him? Meaning to say, what addition is there with that fear? But one who is lacking this fear is certainly lacking a major matter. An analogy for this is bread, upon which man's life depends. If he has bread, we do not say about it that he has a major thing beyond that which he needs for his life. However, if he is lacking bread, then he is certainly lacking a major thing, since he does not have bread, which is what he lives upon.

בְּרַם, צָרִיךְ לִהְיוֹת לְזִכָּרוֹן תָּמִיד רֵאשִׁית הָעֲבוֹדָה וְעִיקָּרָהּ וְשָׁרְשָׁהּ. וְהוּא, כִּי אַף שֶׁהַיִּרְאָה הִיא שֹׁרֶשׁ לְ״סוּר מֵרָע״ וְהָאַהֲבָה לְ״וַעֲשֵׂה טוֹב״, אַף־עַל־פִּי־כֵן, לֹא דַי לְעוֹרֵר הָאַהֲבָה לְבַדָּהּ לְ״וַעֲשֵׂה טוֹב״, וּלְפָחוֹת צָרִיךְ לְעוֹרֵר תְּחִלָּה הַיִּרְאָה הַטִּבְעִית הַמְסוּתֶּרֶת בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לִמְרוֹד בְּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, שֶׁתְּהֵא בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ אוֹ מוֹחוֹ עַל כָּל פָּנִים. דְּהַיְינוּ, לְהִתְבּוֹנֵן בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ עַל כָּל פָּנִים גְּדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וּמַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר הִיא ״מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים״ – עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְאִיהוּ ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״ וְ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא״, וּמַנִּיחַ הָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וּמְיַיחֵד מַלְכוּתוֹ עַל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בִּכְלָל, וְעָלָיו בִּפְרָט, כִּי חַיָּיב אָדָם לוֹמַר: ״בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם״, וְהוּא גַם הוּא מְקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּתוֹ, לִהְיוֹת מֶלֶךְ עָלָיו, וּלְעָבְדוֹ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ בְּכָל מִינֵי עֲבוֹדַת עָבֶד. וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו, וּ״מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״, וּמַבִּיט עָלָיו, וּבוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב אִם עוֹבְדוֹ כָּרָאוּי. וְעַל כֵּן צָרִיךְ לַעֲבוֹד לְפָנָיו בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, כְּעוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

One must, however, constantly bear in mind the beginning of the service and its core and root. By this is meant that, although fear is the root of “turn away from evil” and love—of “do good,” nevertheless it is not sufficient to awaken the love alone to do good, but one must at least first arouse the innate fear which lies hidden in the heart of every Jew not to rebel against the Supreme King of kings, the Holy One, blessed is He, as has been stated above, so that this [fear] shall manifest itself in his heart or, at least, his mind. This means that he should at least contemplate in his thought on the greatness of the En Sof, blessed is He, and on His Kingship, which extends to all worlds, both higher and lower, and that “He fills all worlds and encompasses all worlds,” as is written, “Do I not fill heaven and earth?” Yet He leaves both the higher and lower [worlds] and uniquely bestows His Kingdom upon His people Israel, in general, and upon him in particular, as, indeed, a man is obliged to say, “For my sake was the world created.” And on his part, he accepts His Kingdom upon himself, that He be King over him, to serve Him and do His will in all kinds of servile work. “And, behold, G–d stands over him,” and “The whole world is full of His glory,” and He looks upon him and “Searches his reins and heart” [to see] if he is serving Him as is fitting. Therefore he must serve in His presence with awe and fear like one standing before the king.

הָאָדָם חָפְשִׁי בְּדִמְיוֹנוֹ, וְאָסוּר בְּמֻשְׂכָּלוֹ. דִּמְיוֹנוֹ מוֹלִיכוֹ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לֵב רְצוֹנוֹ, בַּל יֵחַת מֵהֶעָתִיד הַוַּדַּאי, עֵת יִפְקֹד ה' עַל כָּל מִפְעָלָיו, וּבִשְׁפָטִים קָשִׁים יִוָּסֵר, בַּל יִלָּכֵד זָר בִּגְלָלוֹ, הוּא לְבַדּוֹ יִשָּׂא פְּרִי חֶטְאוֹ, אֶחָד הוּא, עוֹשֶׂה הָעֲבֵרוֹת וְהַנֶּעֱנָשׁ.

He acts without fear of the inevitable future, when God will hold him accountable for all his activities, and he will be chastised with harsh judgments. No one else will be held accountable in his stead. He alone will bear the fruit of his sin.