Breaking One's Will as Divine Gateway

זִ֥בְחֵ֣י אֱלֹהִים֮ ר֤וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה לֵב־נִשְׁבָּ֥ר וְנִדְכֶּ֑ה אֱ֝לֹהִ֗ים לֹ֣א תִבְזֶֽה׃

True sacrifice to God is a contrite spirit; God, You will not despise a contrite and crushed heart.

כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר רָ֣ם וְנִשָּׂ֗א שֹׁכֵ֥ן עַד֙ וְקָד֣וֹשׁ שְׁמ֔וֹ מָר֥וֹם וְקָד֖וֹשׁ אֶשְׁכּ֑וֹן וְאֶת־דַּכָּא֙ וּשְׁפַל־ר֔וּחַ לְהַחֲיוֹת֙ ר֣וּחַ שְׁפָלִ֔ים וּֽלְהַחֲי֖וֹת לֵ֥ב נִדְכָּאִֽים׃

For thus said the One who high aloft Forever dwells, whose name is holy: I dwell on high, in holiness; Yet with the contrite and the lowly in spirit— Reviving the spirits of the lowly, Reviving the hearts of the contrite.

אָמַר רָבָא, אָמַר רַב סְחוֹרָה, אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפַץ בּוֹ — מְדַכְּאוֹ בְּיִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַה׳ חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי״. יָכוֹל אֲפִילּוּ לֹא קִבְּלָם מֵאַהֲבָה? — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ״, מָה אָשָׁם לְדַעַת, אַף יִסּוּרִין — לְדַעַת. וְאִם קִבְּלָם מַה שְּׂכָרוֹ: ״יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁתַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחֵפֶץ ה׳ בְּיָדוֹ יִצְלָח״.

So too, Rava said that Rav Seḥora said that Rav Huna said: Anyone in whom the Holy One, Blessed be He, delights, He oppresses him with suffering, as it is stated: “Yet in whom the Lord delights, He oppresses him with disease; to see if his soul would offer itself in guilt, that he might see his children, lengthen his days, and that the desire of the Lord might prosper by his hand” (Isaiah 53:10). This verse illustrates that in whomever God delights, he afflicts with illness. I might have thought that God delights in him even if he does not accept his suffering with love. Therefore the verse teaches: “If his soul would offer itself in guilt.” Just as a guilt-offering is brought knowingly, as it is one of the sacrifices offered willingly, without coercion, so too his suffering must be accepted knowingly. And if one accepts that suffering with love, what is his reward? As the second part of the verse states: “That he might see his children, lengthen his days.” Moreover, in addition to these earthly rewards, his Torah study will endure and his Torah study will be successful, as it is stated: “The purpose of the Lord,” the Torah, the revelation of God’s will, “might prosper by his hand.”

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַזּוֹבֵחַ אֶת יִצְרוֹ וּמִתְוַדֶּה עָלָיו, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ כִּיבְּדוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁנֵי עוֹלָמִים – הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא, דִּכְתִיב: ״זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי״. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, אָדָם מַקְרִיב עוֹלָה – שְׂכַר עוֹלָה בְּיָדוֹ, מִנְחָה – שְׂכַר מִנְחָה בְּיָדוֹ. אֲבָל מִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הִקְרִיב כׇּל הַקָּרְבָּנוֹת כּוּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה״. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֵין תְּפִלָּתוֹ נִמְאֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה״.

§ Apropos the last verse cited in this baraita, Rabbi Yehoshua ben Levi says: With regard to anyone who slaughters his evil inclination after it has tempted him to sin, if he repents and confesses his sin, the verse ascribes him credit as though he had honored the Holy One, Blessed be He, in two worlds, this world and the World-to-Come, as it is written: “Whoever slaughters a thanks-offering [toda] honors Me [yekhabdaneni]” (Psalms 50:23), which can also be read as: Whoever slaughters his evil inclination and confesses [mitvadeh] honors Me, and the two instances of the letter nun in the word yekhabdaneni allude to the two worlds. And Rabbi Yehoshua ben Levi also says: When the Temple is standing, if a person sacrifices a burnt-offering, he has the reward given for bringing a burnt-offering, and if he sacrifices a meal-offering, he has the reward given for bringing a meal-offering. But as for one whose spirit is humble, the verse ascribes him credit for his prayer as though he has sacrificed all the offerings, as it is stated: “The offerings of God are a broken spirit” (Psalms 51:19), which teaches that a broken spirit is equivalent to the offerings to God, in the plural. And moreover, his prayer is not rejected, as it is stated in the continuation of that verse: “A broken and contrite heart, God, You will not despise.”

כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ – כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים; כְּתִיב הָכָא (משלי טז ה):

And his dust shall not awaken and the Spirit of God laments over him. The Holy One Blessed be He, said, 'I and he cannot live in the same world,' as it is said: 'Whoso is haughty of eye and proud of heart, him will I not suffer'" (Ps. 101:5).

הקרבנות כדוגמה לניהול הדרגתי במצוות 4 בהנהגה זו עצמה, ומאותו מנהיג יתהדר ויתעלה, נאמרו דברים רבים בתורתנו: משום שאי אפשר לעבור בבת אחת מצד אחד אל הפכּוֹ, ולכן אין אפשרות לאדם, כפי טבעו, לעזוב בבת אחת כל מה שהורגל בו. רקע א: דרישת ידיעת ה' וההתמסרות לו) על כן כאשר שלח ה' את משה רבינו כדי לעשותנו ל"מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט,ו), על ידי הכרתו יתעלה , פסוקי הידיעה) כמו שביאר ואמר: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת [כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ]" (דברים ד,לה), "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ [כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד]" (שם,לט), ושנתמסר לעבודתו, פסוקי העבודה) כמו שאמר "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם" (שם יא,יג), "[לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם...] וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם" (שמות כג,כד-כה), ואמר "וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ" (דברים יג,ה); רקע ב: הנוהג הקיים) וכיוון שהמנהג המפורסם בעולם כולו שהיו רגילים בו אז, והעבודה הכללית שגדלנו עליה, היו דווקא להקריב מיני בעלי חיים באותם מקדשים שהועמדו בהם צורות (=פסלים), ולהשתחוות להם ולהקטיר לפניהם קטורת; והעובדים הנזירים היו אז דווקא האנשים המתמסרים לשירות אותם מקדשים העשויים לכוכבים, כמו שביארנו (ג,כט) – מסקנה) חכמתו יתעלה ותחכומו הניכר בכלל ברואיו לא חייבו שיצוונו לדחות את כל מיני העבודות הללו ולעוזבם ולבטלם, כי באותו זמן לא היה זה מתקבל על הדעת לפי טבע האדם, המסכין תמיד להרגל. דבר מעין זה באותו זמן הוא כאילו היה בא נביא בזמננו וקורא לעבוד את ה' ואומר: "ה' ציווה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה, ולא תהיה עבודתכם אלא מחשבה בלי מעשה כלל". 10 התשובה על שלוש השאלות האלה, וכל כיוצא בהן, תשובה אחת כללית. והיא שאף על פי שכל הנסים משנים את טבע המציאות של פרט מן הנמצאים, הרי שאת טבע פרטֵי בני האדם ה' אינו משנה בשום אופן בדרך נס. בשל העיקר הגדול הזה אמר "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם [לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם]" (דברים ה,כה), ובשל כך באו הציוויים והאיסורים והשכר והעונש. וכבר ביארנו בראיות את היסוד הזה בכמה מקומות בחיבורינו (משנה תורה, תשובה ה-ו; שמונה פרקים ח ועוד). 11 לא אמרנו זאת מפני שאנו מאמינים ששינוי טבעו של אחד מפרטי בני האדם קשה עליו יתעלה; אדרבה, זה אפשרי ונמצא בגדר היכולת, אלא שעל פי יסודות הדת של התורה אין הוא חפץ כלל לעשות זאת ולא יחפוץ בכך לעולם. אילו היה בחפצו לשנות את טבעו של כל פרט מבני האדם לְמה שירצה יתעלה מאותו אדם, היו בטלים שליחות הנביאים וכל מתן התורה.

Many precepts in our Law are the result of a similar course adopted by the same Supreme Being. It is, namely, impossible to go suddenly from one extreme to the other: it is therefore according to the nature of man impossible for him suddenly to discontinue everything to which he has been accustomed. Now God sent Moses to make [the Israelites] a kingdom of priests and a holy nation (Exod. 19:6) by means of the knowledge of God. Comp. “Unto thee it was showed that thou mightest know that the Lord is God (Deut. 4:35); “Know therefore this day, and consider it in thine heart, that the Lord is God” (ibid. 5:39). The Israelites were commanded to devote themselves to His service; comp. “and to serve him with all your heart” (ibid. 11:13); “and you shall serve the Lord your God” (Exod. 23:25); “and ye shall serve him” (Deut. 13:5). But the custom which was in those days general among all men, and the general mode of worship in which the Israelites were brought up, consisted in sacrificing animals in those temples which contained certain images, to bow down to those images, and to burn incense before them; religious and ascetic persons were in those days the persons that were devoted to the service in the temples erected to the stars, as has been explained by us. It was in accordance with the wisdom and plan of God, as displayed in the whole Creation, that He did not command us to give up and to discontinue all these manners of service; for to obey such a commandment it would have been contrary to the nature of man, who generally cleaves to that to which he is used; it would in those days have made the same impression as a prophet would make at present if he called us to the service of God and told us in His name, that we should not pray to Him, not fast, not seek His help in time of trouble; that we should serve Him in thought, and not by any action. There is one general answer to these three questions, and to all questions of the same character: it is this: Although in every one of the signs [related in Scripture] the natural property of some individual being is changed, the nature of man is never changed by God by way of miracle. It is in accordance with this important principle that God said, “O that there were such an heart in them, that they would fear me,” etc. (Deut. 5:26). It is also for this reason that He distinctly stated the commandments and the prohibitions, the reward and the punishment. This principle as regards miracles has been frequently explained by us in our works: I do not say this because I believe that it is difficult for God to change the nature of every individual person; on the contrary, it is possible, and it is in His power, according to the principles taught in Scripture; but it has never been His will to do it, and it never will be. If it were part of His will to change [at His desire] the nature of any person, the mission of prophets and the giving of the Law would have been altogether superfluous.

וְיֵשׁ עַל הַבּוֹטֵחַ בַּשֵּׁם לְהוֹחִיל בִּמְעוּף צוּקָתוֹ כִּי יִהְיֶה הַחֹשֶׁךְ סִבַּת הָאוֹרָה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מיכה ז':ח') אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אִלְמָלֵא נָפַלְתִּי לֹא קַמְתִּי אִלְמָלֵא יָשַׁבְתִּי בַּחֹשֶׁךְ לֹא הָיָה אוֹר לִי.

And one who trusts God should hold on during the vision of his distress; for the darkness will be the cause for the light - as it is written (Micah 7:8), "Do not rejoice over me, O my enemy; since I have fallen, I rise again; since I sit in darkness, the Lord is my light." And our Rabbis, may their memory be blessed, said (Midrash Tehillim 22), "If I had not fallen I would not have risen; If I had not sat in darkness, the Lord would not have been my light." And every single person on the day of his trouble should put into his heart to understand and afflict himself, [together] with the repentance and prayer - just like the community is obligated to fast and afflict themselves at the time of their trouble, as the Sages, may their memory be blessed, ordained.

ואשוב אל כונתי: כי כשיהיה האדם שוקל פעולותיו תמיד ומכון אל אמצעותם, יהיה במדרגה עליונה ממדרגת בני אדם, ובזה יתקרב אל השם יתברך וישיג אל טובו - וזה הדרך השלם שבדרכי העבודה. וכבר זכרו החכמים, זכרונם לברכה, זה הענין וכתבו עליו ואמרו: כל השם אורחותיו ומשגיח בהם - זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "ושם דרך אראנו בישע אלהים" (תהילים נ, כג). אל תקרי "ושם", אלא "ושם". וה"שימה" - היא השיעור והסברא. זה הענין אשר פרשנו בזה הפרק כולו בשוה, וזהו שיעור מה שראינוהו שצריך בזה הענין.

Now, let me return to my subject. If a man will always carefully discriminate as regards his actions, directing them to the medium course, he will reach the highest degree of perfection possible to a human being, thereby approaching God, and sharing in His happiness. This is the most acceptable way of serving God which the sages, too, had in mind when they wrote the words, "He who ordereth his course aright is worthy of seeing the salvation of God, as it is said, 'to him that ordereth his course aright will I show, will I show the salvation of God!' Do not read wesam but wesham derek". Shumah means "weighing" and "valuation". This is exactly the idea which we have explained in this chapter. This is all we think necessary to be said on this subject.

לְפִיכָךְ זֶה שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְגָרֵשׁ מֵאַחַר שֶׁהוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת מִיִּשְׂרָאֵל וְרוֹצֶה הוּא לַעֲשׂוֹת כָּל הַמִּצְוֹת וּלְהִתְרַחֵק מִן הָעֲבֵרוֹת וְיִצְרוֹ הוּא שֶׁתְּקָפוֹ וְכֵיוָן שֶׁהֻכָּה עַד שֶׁתָּשַׁשׁ יִצְרוֹ וְאָמַר רוֹצֶה אֲנִי כְּבָר גֵּרֵשׁ לִרְצוֹנוֹ.

With regard to this person who [outwardly] refuses to divorce [his wife] - he wants to be part of the Jewish people, and he wants to perform all the mitzvot and eschew all the transgressions; it is only his evil inclination that presses him.

וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ, זֶהוּ שֶׁאָמְרוּ (שבת קד) הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין אוֹתוֹ, מַבְטִיחֲךָ שֶׁתָּשׁוּב אֵלָיו בְּכָל לְבָבְךָ, וְהוּא יַעֲזֹר אוֹתְךָ.

It is this which the Rabbis have said, “If someone comes to purify himself, they assist him” [from on High].

טעם למה שזכר הרחיק ממנו את פשעינו כי הוא ידע יצרנו, והנה בטבע האדם שיחטא כי תאות הבהמיות קבועות בו ואם לא יהיה גבור כובש את יצרו לא יוכל להמלט אף ע"פ כן אין אדם שיוכל להמלט מן החטא או פעם או פעמים:

Examples of Duties of the Heart

וזהו מקום הביטחון הגמור, וזהו סוד הרצון, כי המגיע למקום הרצון הרי הכול בידו לעשות כפי רצונו וחפצו, כמו שאמר 'רצון יריאיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם'.

One who arrives at this place of Desire-Ratzon-רצון is given everything into his hands to do as he desires, as it states, “He fulfills the desire-Ratzon-רצון of those who fear Him, He hears their cry and saves them.”

אורחות צדיקים סימני ספר המידות

Orchot Tzadikim Simanei Sefer HaMiddot

כתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו וכן כתיב כי בצלם אלקים עשה את האדם.

It is written (Bereshit 1:27): “God-Elohi”m [thus] created man with His tzellem; with the tzellem of God-Elohi”m, He created him.” And it is also written (Bereshit 9:6): “... for with the tzellem of God-Elohi”m He made man.”

בא וראה כמו שהאדם מתנהג בעולם הזה כן נמשך ונשפע עליו מלמעלה אם רודף אחר היצר הטמא והעבירות רוח הטומאה רודף אחריו ומסייעו ליטמא יותר וגורם לו לבא לידי עבירות יות חמורות וטומאות רצוצות יותר מן הראשונות ואם האדם מטהר עצמו ורודף אחר הקדושה ומקדש עצמו רוח הקדושה נמשך אחריו ונשפע עליו ומטהרתו ומקדשתו ומלבשתו ענוה ויראה ומביאתו לידי טהרה יותר גדולה כמו שארז"ל במסכת ע"ז (דף כ') זהירות מביא לידי זריזות וגו'.

עוד יהיה העושר לעשיר נסיון לראות אם ירום בו לבו או אם ימשך בו אחר הבלי העולם ויעזוב את עבודת בוראו ואם עם כל עשרו יהיה עניו ונכנע ומואס בהבלי העולם ובוחר בתורה ועבודה וכן כל כיוצא בזה. ואמנם חילקה החכמה העליונה את מיני הנסיון האלה בין אישי מין האנושי כמו שגזרה בעומק עצתה היותו ראויי ונאות ונמצא לכל איש ואיש מבני האדם חלק מיוחד בניסיון ובמלחמת היצר והוא פקודתו ומשאו בעה״ז וצריך לעמוד בו כפי מה שהוא ויודנו מעשיו במדת דינו ית׳‎ כפי המשא אשר ניתן לו באמת בכל בחינותיו בתכלית הדקדוק והנה זה כעבדי המלך שכולם עומדים למשמעתו ובין כלם צריך שתשתלם עבודת מלכותו והנה הוא מפלג לכל א׳‎ מהם חלק מה עד שבין כלם ישתלמו כל החלקים המצטרכים לו והנה כל א׳‎ מהם מוטל עליו השלמת החלק ההוא אשר נמסר לו וכפי פעולתו בפקודתו כן יגמלהו המלך אך מדת החילוק הזה ודרכיו נשגבים מאד מהשגתנו וא״א לנו לעמוד עליהם כ״א החכמה העליונה הנשגבה מכל שכל היא שיערתם והיא סידרתם באופן היותר שלם:

And so he divides a certain portion to each one of them, such that all of the parts that are needed by him will be finished. And behold that each one takes upon himself to complete that portion that is given over to him, and the king will repay him according the performance of his assignment. Yet [when it comes to God,] the measure of this division and its ways are much too lofty for our grasp and it is impossible for us to fathom them. Rather only the Supreme Wisdom, that is more lofty than any intellect, is what measured it and arranged it in the most perfect way.

כַּמָּה גְּדוֹלִים נְמוּכֵי הָרוּחַ, שֶׁבִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם אָדָם מַקְרִיב עוֹלָה שְׂכַר עוֹלָה בְּיָדוֹ, מִנְחָה שְׂכַר מִנְחָה בְּיָדוֹ, אֲבָל מִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה עָלָיו מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הִקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נא:יט): זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה,

Due to what he lacks: this is evident, for it is impossible for a man, whatever level of perfection he may have reached, to not have many deficiencies, whether due to his nature, or due to his family and relatives, due to certain events that happened to him, or due to his own deeds. For "there is no righteous man on earth who does good and sins not" (Kohelet 7:20).

ואני הנה נתתי אתו, שלפעמים תחול ששפע שאלהית על איש אחד להחכים או להשרות רוח נבואה עליו לבדו, ולפעמים תתרבה השפע כ"ש עד שיהיה הוא הצינור להשפיע שפע זו לזולתו, כמ"ש (שמואל א ג׳:כ״א) ויוסף ה' להראה בשלה כי נגלה ה' אל שמואל בשלו, דאמר שהשפיע עליו שפע החכמה מדליה מי מלא עד שיעבור ממנו אל אהליאב המוכן לזה ביותר, ואח"כ יפיץ המעין ויתרבו פלגיו עד ויעבור לרבים, כי בלב כל חכם לב נתתי חכמה

יודע עצלות התנוה העצמיית של הנפש, מפני כי עפר אנחנו, והעפר מכביד על הנפש וקשה לה להניע אותו, ר"ל שנקל מאד אל הנפש לחטוא, מפני שיצר הרע כחו רב ותנועותיו וציוריו ממהרות קודם לציורי הנפש אל הטוב, וקשה לה לעשות מעשים טובים שהיא תנועתה העצמיית כי כבד עליה העפר והחומר העכור:

והנה קין לא ידע שהאדם חפשי במעשהו וי"ל בחירה לעשות טוב ורע כמ"ש השומר אחי אנכי, שחשב שהאדם מוכרח במעשיו כמו יתר בע"ח, גם לא ידע את נפשו שלא השכיל שהאדם הוא מורכב משני עולמות, שעקר האדם הוא נפשו הרוחנית שהיא המצוה והמנהיג והמשכיל, והגוף הבהמי עם כחותיו הוא כגוף הבהמה ואינו האדם באמת, וצריך שהאדם ימשול על בהמתו וירכב על חמורו, היינו שהשכל יהיה המנהיג והמושל, והחומר והגוף יכנע למשמעתו ובזה תלוי כף המאזנים שיעלה האדם או שירד כמ"ש הלא אם תיטיב שאת, שאם תבחר בטיב המעשים להנהיג כפי עצת השכל והנשמה הרוחנית, אז תנשא ע"י רוח בני האדם העולה היא למעלה, ואם לא תיטיב אז לפתח חטאת רובץ, יארב עליך החטאת והיצה"ר הבא מרוח הבהמה אשר יוריד אותך למטה, ובאר בזה שלשה דברים.

ויקרא שם המקום כו' כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי (בראשית לב, לא). כי הנה יש אדם שעובד את הבורא ברוך הוא בעבור שישפיע עליו כל הטובות כשיעבוד אותו ויש בחינה גדולה מזו שאדם עובד את הבורא ברוך הוא בגין דאיהו רב ושליט, ואין כוונתו כלל על קבלת הטובה והבחינה הזאת נקרא פנים בפנים, כי הוא עובד את הבורא ברוך הוא בגין דאיהו רב ושליט והבורא ברוך הוא כביכול פונה אליו פנים בפנים. והבחינה הא' נקרא פנים באחור, כי הבורא ברוך הוא פונה אליו פנים והוא כביכול עובד בכדי לקבל טובות מאתו. וזהו כי ראיתי אלהים פנים בפנים, זהו הבחינה הב'. וזהו הרמז ותנצל נפשי, לשון הפרשה, הרמז שלא עלה על לבו לעבוד בשביל הדבר הנוגע לעצמו, דהיינו בכדי לקבל טובות מאתו יתברך וזהו ותנצל נפשי, לשון הפרשה בדבר הנוגע לנפשו והבחינה הזאת הוא לשמה והבחינה הא' שלא לשמה:

Genesis 32,30. “Yaakov named the site of this ‎encounter ‘Peniel’, for I have seen the Divine face to face and I ‎have remained alive.” There are people who serve the Lord ‎in order that He in turn will shower them with all His goodness. ‎There are other persons, on a higher level than the first category, ‎who serve the Lord because of their awareness that G’d, by reason ‎of His greatness, deserves to be served, and that it is a privilege to ‎be allowed to serve Him. They do not even think in terms of what ‎they may stand to gain by doing so. As a result of their ‎wholehearted devotion to G’d, G’d in turn “faces” them in ‎acknowledgment of their selfless service, i.e. He relates to them ‎פנים אל פנים‎. Surviving such an experience is something ‎extraordinary, and that is why Yaakov, realising this, exclaims: ‎ותנצל נפשי‎, “my life was saved.”‎

וְהִנֵּה, כָּל מַה שֶּׁיַּאֲרִיךְ בְּעִנְיָינִים אֵלּוּ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וְגַם בְּעִיּוּנוֹ בִּסְפָרִים, לִהְיוֹת לִבּוֹ נִשְׁבָּר בְּקִרְבּוֹ, וְ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״ כַּכָּתוּב, בְּתַכְלִית הַמִּיאוּס, וּלְמָאֵס חַיָּיו מַמָּשׁ, הֲרֵי בָּזֶה מְמָאֵס וּמְבַזֶּה הַסִּטְרָא אָחֳרָא וּמַשְׁפִּילָהּ לֶעָפָר, וּמוֹרִידָהּ מִגְּדוּלָּתָהּ וְגַסּוּת רוּחָהּ וְגַבְהוּתָהּ, שֶׁמַּגְבִּיהַּ אֶת עַצְמָהּ עַל אוֹר קְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית לְהַחֲשִׁיךְ אוֹרָהּ. וּבְאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא – אִתְעָרוּתָא דִלְעֵילָּא, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״מִשָּׁם אוֹרִידְךָ , נְאֻם ה׳״, דְּהַיְינוּ, שֶׁמְּסִירָהּ מִמֶּמְשַׁלְתָּהּ וִיכָלְתָּהּ, וּמְסַלֵּק מִמֶּנָּה הַכֹּחַ וּרְשׁוּת שֶׁנִּתַּן לָהּ לְהַגְבִּיהַּ עַצְמָהּ נֶגֶד אוֹר קְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וַאֲזַי, מִמֵּילָא בְּטֵילָה וְנִדְחֵית, כְּבִיטּוּל הַחֹשֶׁךְ מִפְּנֵי אוֹר הַגַּשְׁמִי.

The longer he will reflect on these matters in his thoughts, delving deeply also into books, in order to break down his heart within him and render himself shamed and despised in his own eyes, as is written in the Scriptures, so utterly despised that he despises his very life—the more he despises and degrades thereby the sitra achara, casting it down to the ground and humbling it from its haughtiness and pride and self-exaltation, wherewith it exalts itself over the light of the holiness of the divine soul, obscuring its effulgence. And “through the impulse from below comes an impulse from Above,” to fulfill what is written, “From there I will bring you down, says the L–rd,” namely, depriving it of its dominion and power and withdrawing from it the strength and authority which had been given it to rise up against the light of the holiness of the divine soul, whereupon it inevitably becomes nullified and is banished, just as darkness is nullified before physical light.

ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. דכלל הוא בכל המצות מעשיות הענין בהם הוא כך, דרך משל ציצית כשהן חוטין אין בהם חיות ר"ל הקדושה העליונה רק ענין המצוה כשהוא עושה הוא מקשר כל המדריגות עד העשיה המחשבה והדיבור והעובדא מתקשרים זע"ז ושורה על הציצית כל ההלכות ציצית וכל הפרשיות ציצית שבתורה ועד"ז בכל המצות וזהו ושמרתם את חוקותי לשון חקיקה היינו אותיות המחשבה הם נחקקין במוח אשר יעשה אות' בעשיה וחי בהם ר"ל עי"ז נמשך החיות העליונים בהם:

וזהו פירוש הפסוק "לך לך מארצך", פירוש "לך לך", ר"ל לשורשך העליון אשר משם חוצבת, "מארצך", פירוש ועיקר התחלה שתוכל לבוא לשורש העליון הוא ההכנעה, שתחשוב את שפלותך כי עפר אתה כו׳, "וממולדתך ומבית אביך", פירוש גם ממולדתך כו׳, אם תכניס הכל במחשבת רוממות אל יתברך, עי"ז תזכה שתוכל לבוא "אל הארץ אשר אראך" דהיינו לארץ עליונה. וזהו "אשריכם זורעי על כל מים", כי יש מים עליונים ומים תחתונים והם נקראים 'מים הזדונים', וגם נקראים 'מים רבים', וזהו פירוש "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", וצריך האדם לעבוד מתתא לעילא, להעלות המים התחתונים הנקראים 'מים בוכים' שהם מסיטרא דקליפה, להעלות אל הקדושה, ורמז 'ברוך כבוד ה׳ ממקומו' ר"ת בכים.

And a person needs to break into their choice so as to use their traits only to holiness, and then they will merit to understand and observe the greatness of God. And the Exalted Holy Blessed Name opens for that person the springs of wisdom, to conceive and comprehend in every instance with the one's higher understanding, more and more, what one's mind eyes have never seen.

ואז צריך לנפול על פניו, ולמסור את נפשו בשעה שהמלכות אוחזת הנפשות והרוחות, אז היא השעה למסור נפשו בתוך אלו הנפשות שאוחזת, כי אז צרור החיים, שהיא המלכות, הוא כראוי. וסוד נפילת אפים נתבאר לעיל (תרומה אות מ"ה בהסולם ע"ש).

כי אדם הירא מרבונו ומכוון לבו ורצונו בתפלה, הוא מתקן תקון העליון, כמו שהעמדנו.

ובוא וראה מה כתוב מקודם, מאת כל איש אשר ידבנו לבו, שכולל הכל, ואפילו את הערב רב, משום שרצה הקב"ה לעשות מעשה המשכן מכל הצדדים, במוח ובקליפה. ומשום שהיו אלו ערב רב ביניהם, נאמר, מאת כל איש אשר ידבנו לבו. לכלול אותם בין ישראל, שהם מוח. וכולם נפקדו להשתתף במשכן.