Rav Kook on Jerusalem's Spiritual Centrality

וְהָיָ֣ה ׀ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֗ים נָכ֨וֹן יִֽהְיֶ֜ה הַ֤ר בֵּית־יְהֹוָה֙ בְּרֹ֣אשׁ הֶהָרִ֔ים וְנִשָּׂ֖א מִגְּבָע֑וֹת וְנָהֲר֥וּ אֵלָ֖יו כׇּל־הַגּוֹיִֽם׃ וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָֽמְרוּ֙ לְכ֣וּ ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־יְהֹוָ֗ה אֶל־בֵּית֙ אֱלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹרְחֹתָ֑יו כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־יְהֹוָ֖ה מִירוּשָׁלָֽ͏ִם׃

In the days to come, The Mount of GOD’s House Shall stand firm above the mountains And tower above the hills; And all the nations Shall gaze on it with joy. And the many peoples shall go and say: “Come, Let us go up to the Mount of GOD, To the House of the God of Jacob; That we may be instructed in God’s ways, And that we may walk in God’s paths.” For instruction shall come forth from Zion, The word of GOD from Jerusalem.

יְרוּשָׁלַ֥͏ִם הַבְּנוּיָ֑ה כְּ֝עִ֗יר שֶׁחֻבְּרָה־לָּ֥הּ יַחְדָּֽו׃ שֶׁשָּׁ֨ם עָל֪וּ שְׁבָטִ֡ים שִׁבְטֵי־יָ֭הּ עֵד֣וּת לְיִשְׂרָאֵ֑ל לְ֝הֹד֗וֹת לְשֵׁ֣ם יְהֹוָֽה׃

Jerusalem built up, a city knit together, to which tribes would make pilgrimage, the tribes of Yah, as was enjoined upon Israel— to praise GOD’s name.

אִֽם־אֶשְׁכָּחֵ֥ךְ יְֽרוּשָׁלָ֗͏ִם תִּשְׁכַּ֥ח יְמִינִֽי׃ תִּדְבַּֽק־לְשׁוֹנִ֨י ׀ לְחִכִּי֮ אִם־לֹ֢א אֶ֫זְכְּרֵ֥כִי אִם־לֹ֣א אַ֭עֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלַ֑͏ִם עַ֝֗ל רֹ֣אשׁ שִׂמְחָתִֽי׃

If I forget you, O Jerusalem, let my right hand wither; let my tongue stick to my palate if I cease to think of you, if I do not keep Jerusalem in memory even at my happiest hour.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִצִּיּוֹן נִבְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִזְמוֹר לְאָסָף אֵל אֱלֹהִים ה׳״. וְאוֹמֵר: ״מִצִּיּוֹן מִכְלַל יוֹפִי״ — מִמֶּנּוּ מוּכְלָל יׇפְיוֹ שֶׁל עוֹלָם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִצִּיּוֹן נִבְרְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִזְמוֹר לְאָסָף אֵל אֱלֹהִים ה׳ דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ״. וְאוֹמֵר: ״מִצִּיּוֹן מִכְלַל יוֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ״ — מִמֶּנּוּ מוּכְלָל יוֹפְיוֹ שֶׁל עוֹלָם.

And the Rabbis say: The world was created from Zion, as it is stated: “A Psalm of Asaph. God, the Lord God has spoken and called the earth, from the rising of the sun to its place of setting” (Psalms 50:1), and it states: “Out of Zion, the perfection of beauty, God has shined forth” (Psalms 50:2). The mishna is taught in accordance with this last opinion. And the Rabbis say: Both these and those were created from Zion, as it is stated: “A Psalm of Asaph. God, the Lord God has spoken and called the earth, from the rising of the sun to its place of setting,” and it says: “Out of Zion, the perfection of beauty, God has shined forth,” i.e., from Zion the beauty of the world was perfected, which includes both the generations of the heavens and the generations of the earth.

מקום המקדש וכיוונו: אימוץ והיפוך, מסורת והסתרה 2 הר גבוה) ידוע שעובדי עבודה זרה היו מכוונים לבנות את מקדשיהם ולהקים את פסליהם ("צורותיהם") במקומות הגבוהים ביותר שהם מצאו שם, "עַל הֶהָרִים הָרָמִים" (דברים יב,ב). ולכן הבדיל אברהם אבינו את הר המוריה, משום שהוא ההר הגבוה ביותר שם, והודיע שם ברבים את ייחוד ה'. 3 כיוון) הוא ייחד את כיוון התפילה וקבע אותו במערב בדיוק, כי קדש הקדשים במערב, וזו משמעות דבריהם (של חז"ל) "שכינה במערב" (בבלי בבא בתרא כה,א). הם ז"ל ביארו בגמרא (במסכת) יומא שאברהם אבינו קבע את כיוון התפילה, כלומר בית קדש הקדשים. הטעם לכך לדעתי הוא שמכיוון שהדעה המפורסמת בעולם אז היתה עבודת השמש, ושהיא האלוה, אין ספק שכל בני האדם היו פונים למזרח. ולכן פנה אברהם אבינו למערב בהר המוריה, כלומר במקדש, כדי להפנות עורף לשמש. הלא תראה מה עשו ישראל כשסררו וכפרו ושבו לאותן דעות קדומות קלוקלות: "אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ" (יחזקאל ח,טז; ושם: מִשְׁתַּחֲוִיתֶם). הבן נקודה מופלאה זו. 4 מסורת) כמו כן אין ספק לדעתי שאותו מקום שהבדיל אברהם בהתגלות היה ידוע למשה רבינו ולרבים. כי אברהם ציווה עליהם שיהיה זה בית עבודת ה', כמו שביאר המתרגם ואמר: "וּפְלַח וְצַלִּי אַבְרָהָם תַּמָּן קֳדָם ה' וַאֲמַר: הָכָא יְהוֹן פָּלְחִין דָּרַיָּא, [בְּכֵין יִתְאֲמַר בְּיוֹמָא הָדֵין בְּטוּרָא הָדֵין אַבְרָהָם קֳדָם ה' פְּלַח]" (=ועבד והתפלל אברהם שם לפני ה' ואמר: כאן יהיו עובדים הדורות, על כן ייאמר ביום הזה בהר ההוא אברהם לפני ה' עבד) (אונקלוס בראשית כב,יד). 5 הסבר להסתרתו) אשר לשאלה מדוע (מקום זה) לא נזכר במפורש בתורה ולא יוחד אלא נרמז אליו ונאמר: "[הַמָּקוֹם] אֲשֶׁר יִבְחַר ה' [אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם]" (דברים יב,יא ועוד) – יש לכך לדעתי שלוש סיבות. א) האחת: כדי שהאומות לא ייאחזו בו ויילחמו עליו בחוזקה משידעו שמקום זה הוא תכלית התורה בארץ. ב) השנייה: שלא יהרסוהו אלה שהוא כעת בידם ויחריבוהו ככל יכולתם. ג) והשלישית, והיא החשובה ביותר: שלא יבקש כל שבט שהוא יהיה בנחלתו ושהוא יזכה בו, וכך יארעו מחלוקת וסכסוך כפי שאירע בבקשת הכהונה. לכן נצטווינו שלא ייבנה בית הבחירה אלא אחרי הקמת מלך, כדי שהציווי יהיה בידי אחד וייפסקו המאבקים, כמו שביארנו בספר שופטים (מלכים ומלחמות א,א-ב).

It is known that idolaters selected the highest possible places on high mountains where to build their temples and to place their images. Therefore Abraham, our father, chose Mount Moriah, being the highest mount in that country, and proclaimed there the Unity of God. He selected the west of the mount as the place toward which he turned during his prayers, because [he thought that] the most holy place was in the West; this is the meaning of the saving of our Sages, “The Shekinah” (the Glory of God) is in the West” (B. T. Baba B 25a); and it is distinctly stated in the Talmud Yoma that our father Abraham chose the west side, the place where the Most Holy was built. I believe that he did so because it was then a general rite to worship the sun as a deity. Undoubtedly all people turned then to the East [worshipping the Sun]. Abraham turned therefore on Mount Moriah to the West, that is, the site of the Sanctuary, and turned his back toward the sun; and the Israelites, when they abandoned their God and returned to the early bad principles, stood “with their backs toward the Temple of the Lord and their faces toward the East, and they worshipped the sun toward the East” (Ezek. 8:16). Note this strange fact. I do not doubt that the spot which Abraham chose in his prophetical spirit, was known to Moses our Teacher, and to others: for Abraham commanded his children that on this place a house of worship should be built. Thus the Targum says distinctly, “And Abraham worshipped and prayed there in that place, and said before God, ‘Here shall coming generations worship the Lord’” (Gen. 22:14). For three practical reasons the name of the place is not distinctly stated in the Law, but indicated in the phrase “To the place which the Lord will choose” (Deut. 12:11, etc.). First, if the nations had learnt that this place was to be the centre of the highest religious truths, they would occupy it, or fight about it most perseveringly. Secondly, those who were then in possession of it might destroy and ruin the place with all their might. Thirdly, and chiefly, every one of the twelve tribes would desire to have this place in its borders and under its control; this would lead to divisions and discord, such as were caused by the desire for the priesthood. Therefore it was commanded that the Temple should not be built before the election of a king who would order its erection, and thus remove the cause of discord. We have explained this in the Section on Judges (ch. xli.).

וּבֵאֵר בְּדִבְרֵי הַיָּמִים כִּי בֵית הַמִּקְדָשׁ בָּנוּי בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, וְשָׁם מִבְּלִי סָפֵק הַמְּקוֹמוֹת שֶׁרְאוּיִים לְהִקָּרֵא שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם. הֲלֹא תִרְאֶה יַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁלֹא תָלָה הַמַּרְאוֹת אֲשֶׁר רָאָה לֹא בִזְכוּת נַפְשׁוֹ וְלֹא בֶאֱמוּנָתוֹ וּבֹר לְבָבוֹ, אֲבָל תָּלָה אוֹתָם בַּמָּקוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה־נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, וְעָלָיו אָמַר קֹדֶם לָזֶה:

Dost thou not see that Jacob ascribed the vision which he saw, not to the purity of his soul, nor to his belief, nor to true integrity, but to the place, as it is said: 'How awful is this place' (Genesis 28:17). Prior to this it is said: 'And he lighted upon a certain place' (Genesis 28:11), viz. the chosen one. Was not Abraham also, and after having been greatly exalted, brought into contact with the divine influence, and made the heart of this essence, removed from his country to the place in which his perfection should become complete?

ומפני שבארנו בחבור גבורות השם ענין גאולת מצרים, יש לחבר עם זה גאולה אחרונה. וחבור הזה יקרא בשמו נצח ישראל, והטעם מבואר למעלה בתחלה חבור גבורות ה' (סוף הקדמה שלישית), כי בחבור הזה יתבאר כי השם יתברך נתן לישראל הנצחיות, ואינם כלים חס ושלום בגלותם הקשה הכבד. גם כן יתבאר כי יש אל השם יתברך הנצח, שיהיה מנצח מלכות הרביעית שיש לה הממשלה, וכדכתיב (עובדיה א, כא) "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה אחד". אמן כן יהי רצון במהרה בימינו:

And because we have explained in the work Gevurot Hashem the matter of the redemption from Egypt, it is fitting to join with it the final redemption. And this work shall be called by its name, Netzach Yisrael (The Eternity of Israel), the reason for which was explained above at the beginning of the work Gevurot Hashem. For in this work, it will be explained that the Lord, may He be blessed, has given to Israel eternity, and they will not, Heaven forfend, perish in their difficult and heavy exile. It will also be explained that the Lord, may He be blessed, possesses Victory, in that He will vanquish the fourth kingdom which holds dominion, as it is written (Obadiah 1:21), “And saviors shall ascend Mount Zion to judge the mount of Esau, and the kingdom shall be the Lord’s.” Amen, so may it be His will, speedily in our days.

לעד לא ישכח מזכרונה אותו תור הזהב שבפריחת ימי שלמה, בבנין הבית הראשון, בהדר תפארת כבודו ועז החיים שהתגלה בו, בהבעת עושר האידיאה האלהית והלאומית המשולבות זו בזו בהתאמה הרמונית, "וקיימא סיהרא באשלמותא". אז באותה התקופה, הקצרה בכמותה והארוכה באיכותה, שאפה האידיאה הלאומית רוח חיים מלאים, כפי עצם טבעה וספוקה הפנימי, ותינק זיו הדרה מהרעיון האלהי הטהור. העשר הלאומי וחסן כבודו הוסיף יפעה ואמץ אל הרעיון האלהי, שממנו יצא אז בבהירותו התכן הלאומי, והמחשבה האלהית בצורתה הישראלית הועילה להשפיע חיי ענג, חיים של כבוד ורוממות רוח לכל הגוי כלו, ויתרומם על במתי השירה החיה האלהית ועל מרומי פאר החיים, הדר הגדולה הלאומית וזיו האהבה הטהורה והרעננה.

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ.

The land of Israel is not an external thing, an external national acquisition, a means to the goal of general unity and strengthening of the physical or even spiritual. The land of Israel is an intrinsic section of the nation, attached to it with a living bond, entwined with its existence in internal uniqueness.

ודאי יש צורך לעולם וגם לישראל בגבורים כובשים. אבל מה שיתן את רוה הגבורה להיות הולך וחי מתאים לטבע האומה במקוריותה, זאת היא כל תביעת הקדושה, התורה והמצוה, גודל ההשגה וטהרת החיים וקדושתם.