Jewish Theological Critique of Christianity

אָכֵ֤ן חֳלָיֵ֙נוּ֙ ה֣וּא נָשָׂ֔א וּמַכְאֹבֵ֖ינוּ סְבָלָ֑ם וַאֲנַ֣חְנוּ חֲשַׁבְנֻ֔הוּ נָג֛וּעַ מֻכֵּ֥ה אֱלֹהִ֖ים וּמְעֻנֶּֽה׃ וְהוּא֙ מְחֹלָ֣ל מִפְּשָׁעֵ֔נוּ מְדֻכָּ֖א מֵעֲוֺנֹתֵ֑ינוּ מוּסַ֤ר שְׁלוֹמֵ֙נוּ֙ עָלָ֔יו וּבַחֲבֻרָת֖וֹ נִרְפָּא־לָֽנוּ׃ כֻּלָּ֙נוּ֙ כַּצֹּ֣אן תָּעִ֔ינוּ אִ֥ישׁ לְדַרְכּ֖וֹ פָּנִ֑ינוּ וַיהֹוָה֙ הִפְגִּ֣יעַ בּ֔וֹ אֵ֖ת עֲוֺ֥ן כֻּלָּֽנוּ׃

Yet it was our sickness that he was bearing, Our suffering that he endured. We accounted him plagued, Smitten and afflicted by God; But he was wounded because of our sins, Crushed because of our iniquities. He bore the chastisement that made us whole, And by his bruises we were healed. We all went astray like sheep, Each of us going our own way; And GOD visited upon him The guilt of all of us.”

כִּֽי־יָק֤וּם בְּקִרְבְּךָ֙ נָבִ֔יא א֖וֹ חֹלֵ֣ם חֲל֑וֹם וְנָתַ֥ן אֵלֶ֛יךָ א֖וֹת א֥וֹ מוֹפֵֽת׃ וּבָ֤א הָאוֹת֙ וְהַמּוֹפֵ֔ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֞ה אַחֲרֵ֨י אֱלֹהִ֧ים אֲחֵרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתָּ֖ם וְנׇֽעׇבְדֵֽם׃ לֹ֣א תִשְׁמַ֗ע אֶל־דִּבְרֵי֙ הַנָּבִ֣יא הַה֔וּא א֛וֹ אֶל־חוֹלֵ֥ם הַחֲל֖וֹם הַה֑וּא כִּ֣י מְנַסֶּ֞ה יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ אֶתְכֶ֔ם לָדַ֗עַת הֲיִשְׁכֶ֤ם אֹֽהֲבִים֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם בְּכׇל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכׇל־נַפְשְׁכֶֽם׃

If there appears among you a prophet or a dream-diviner, who gives you a sign or a portent, saying, “Let us follow and worship another god”—whom you have not experienced—even if the sign or portent named to you comes true, do not heed the words of that prophet or that dream-diviner. For the ETERNAL your God is testing you to see whether you really love the ETERNAL your God with all your heart and soul.

יִ֥תְיַצְּב֨וּ ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ וְרוֹזְנִ֥ים נֽוֹסְדוּ־יָ֑חַד עַל־יְ֝הֹוָ֗ה וְעַל־מְשִׁיחֽוֹ׃ אֲסַפְּרָ֗ה אֶֽ֫ל־חֹ֥ק יְֽהֹוָ֗ה אָמַ֘ר־אֵלַ֥י בְּנִ֥י אַ֑תָּה אֲ֝נִ֗י הַיּ֥וֹם יְלִדְתִּֽיךָ׃

kings of the earth take their stand, and regents intrigue together against the one anointed by GOD? Let me tell of the decree: GOD said to me, “You are My son, I have fathered you this day.

וְכָרוֹז יוֹצֵא לְפָנָיו. לְפָנָיו – אִין, מֵעִיקָּרָא – לָא. וְהָתַנְיָא: בְּעֶרֶב הַפֶּסַח תְּלָאוּהוּ לְיֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי, וְהַכָּרוֹז יוֹצֵא לְפָנָיו אַרְבָּעִים יוֹם: ״יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי יוֹצֵא לִיסָּקֵל עַל שֶׁכִּישֵּׁף וְהֵסִית וְהִדִּיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל. כׇּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת יָבוֹא וִילַמֵּד עָלָיו״. וְלֹא מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, וּתְלָאוּהוּ בְּעֶרֶב הַפֶּסַח. אָמַר עוּלָּא: וְתִסְבְּרָא? יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי בַּר הַפּוֹכֵי זְכוּת הוּא? מֵסִית הוּא, וְרַחֲמָנָא אָמַר: ״לֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו!״ אֶלָּא שָׁאנֵי יֵשׁוּ, דְּקָרוֹב לְמַלְכוּת הֲוָה. תָּנוּ רַבָּנַן: חֲמִשָּׁה תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְיֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי – מַתַּאי, נַקַּאי, נֶצֶר, וּבוּנִי, וְתוֹדָה. אַתְיוּהּ לְמַתַּי. אֲמַר לְהוּ: מַתַּי יֵהָרֵג? הָכְתִיב ״מַתַּי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים״? אָמְרוּ לוֹ: אִין, מַתַּי יֵהָרֵג, דִּכְתִיב: ״מָתַי יָמוּת וְאָבַד שְׁמוֹ״.

The mishna teaches that a crier goes out before the condemned man. This indicates that it is only before him, i.e., while he is being led to his execution, that yes, the crier goes out, but from the outset, before the accused is convicted, he does not go out. The Gemara raises a difficulty: But isn’t it taught in a baraita: On Passover Eve they hung the corpse of Jesus the Nazarene after they killed him by way of stoning. And a crier went out before him for forty days, publicly proclaiming: Jesus the Nazarene is going out to be stoned because he practiced sorcery, incited people to idol worship, and led the Jewish people astray. Anyone who knows of a reason to acquit him should come forward and teach it on his behalf. And the court did not find a reason to acquit him, and so they stoned him and hung his corpse on Passover eve. Ulla said: And how can you understand this proof? Was Jesus the Nazarene worthy of conducting a search for a reason to acquit him? He was an inciter to idol worship, and the Merciful One states with regard to an inciter to idol worship: “Neither shall you spare, neither shall you conceal him” (Deuteronomy 13:9). Rather, Jesus was different, as he had close ties with the government, and the gentile authorities were interested in his acquittal. Consequently, the court gave him every opportunity to clear himself, so that it could not be claimed that he was falsely convicted. Apropos the trial of Jesus, the Gemara cites another baraita, where the Sages taught: Jesus the Nazarene had five disciples: Mattai, Nakai, Netzer, Buni, and Toda. They brought Mattai in to stand trial. Mattai said to the judges: Shall Mattai be executed? But isn’t it written: “When [matai] shall I come and appear before God?” (Psalms 42:3). Mattai claimed that this verse alludes to the fact he is righteous. They said to him: Yes, Mattai shall be executed, as it is written: “When [matai] shall he die, and his name perish?” (Psalms 41:6).

מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דַּחֲשִׁיבָא. וּמְנָלַן דַּחֲשִׁיבָא? דִּכְתִיב: ״וְתֵאכֻל כׇּל אַרְעָא וּתְדוּשִׁנַּהּ וְתַדְּקִינַּהּ״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ רוֹמִי חַיֶּיבֶת שֶׁטִּבְעָהּ יָצָא בְּכׇל הָעוֹלָם.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from that which Rav Taḥlifa bar Avdimi says that Shmuel says: According to the statement of Rabbi Yishmael, it is always prohibited to engage in business with Christians, as their festival takes place every Sunday. Since the three days preceding and following their festival are included in the prohibition, one cannot engage in business with them any day of the week. And if it enters your mind that the three days of the mishna include them and their festival, i.e., only the two days preceding and following the festival are included in the prohibition, then according to Rabbi Yishmael there are still Wednesday and Thursday, on which it is permitted to engage in business with Christians.

והיה נראה לפי זה לומר כי דעת רבי הלל הוא שאין מן הכתובים שבאו בישעיה ובנביאים הכרח על ביאת המשיח, אלא שמצד הקבלה היה מאמין בביאת הגואל, ולזה לא היה יוצא מכלל ישראל ולא נמנה בכלל הפושעים.

Accordingly it might be said that Rabbi Hillel’s opinion was that the texts of Isaiah and the other prophets can not be cited to prove the coming of the Messiah, but that he believed in the coming of the redeemer on the basis of tradition and hence was not excluded from the community of Israel and not classed as a sinner.

לְפִיכָךְ אָסוּר לָתֵת וְלָשֵׂאת עִמָּהֶם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יוֹם חֲמִישִׁי וְיוֹם שִׁשִּׁי שֶׁבְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר יוֹם רִאשׁוֹן עַצְמוֹ שֶׁהוּא אָסוּר בְּכָל מָקוֹם. וְכֵן נוֹהֲגִין עִמָּהֶם בְּכָל אֵידֵיהֶם:

The Canaanites are idol worshipers, and Sunday is their festival. Accordingly, in Eretz Yisrael, it is forbidden to conduct transactions with them on Thursday and Friday each and every week, and, needless to say, on Sunday itself, when transactions with them are forbidden everywhere.

כְּפִי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל פֶּה. וְיָכֹף כָּל יִשְׂרָאֵל לֵילֵךְ בָּהּ וּלְחַזֵּק בִּדְקָהּ. וְיִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת ה'. הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא מָשִׁיחַ. (אִם עָשָׂה וְהִצְלִיחַ וּבָנָה מִקְדָּשׁ בִּמְקוֹמוֹ וְקִבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה מָשִׁיחַ בְּוַדַּאי. וִיתַקֵּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לַעֲבֹד אֶת ה' בְּיַחַד שֶׁנֶּאֱמַר כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' וּלְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד):

If a king will arise from the House of David who diligently contemplates the Torah and observes its mitzvot as prescribed by the Written Law and the Oral Law as David, his ancestor, will compel all of Israel to walk in (the way of the Torah) and rectify the breaches in its observance, and fight the wars of God, we may, with assurance, consider him Mashiach. If he succeeds in the above, builds the Temple in its place, and gathers the dispersed of Israel, he is definitely the Mashiach. He will then improve the entire world, motivating all the nations to serve God together, as Tzephaniah 3:9 states: 'I will transform the peoples to a purer language that they all will call upon the name of God and serve Him with one purpose.'

אָמְנָם הָיִיתִי מְדַמֶּה אוֹתָם לְגֵרִים אֲשֶׁר לֹא קִבְּלוּ כָּל תּוֹלְדוֹת הַמִּצְוֹת אַךְ שָׁרְשֵׁיהֶם, לוּלֵא שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם סוֹתְרִים אֶת דִּבְרֵיהֶם וְשֶׁכְּבוֹדָם לִמְקוֹם הַנְּבוּאָה בִּדְבָרִים, עִם מַה שֶּׁהֵם מְכַוְּנִים אֶל מְקוֹמוֹת הָיוּ לָאֱלִילִים, בְּאֵיזֶה מָקוֹם שֶׁיִּקְרֶה שֶׁיִּהְיֶה בָהֶם הֲמוֹנָם, לֹא נִרְאָה בוֹ מַעֲשֶׂה אֱלֹהִי עִם הַשְׁאִירָם חֻקֵּי הָעֲבוֹדוֹת הַקְּדוּמוֹת וִימֵי חַגֵּיהֶם וּמוֹעֲדֵיהֶם, וְלֹא שִׁנּוּ זוּלָתִי הַצּוּרוֹת שֶׁהָיוּ לְשָׁם, מָחוּ אוֹתָם וְלֹא מָחוּ דָתוֹתֵיהֶם.

Their veneration of the land of prophecy consists chiefly in words, and at the same time they also revere places sacred to idols. Such is the case in places in which an assembly happened to meet, but in which no sign of God became visible.

וזהו מאמר הנביא הביטו אל צור חוצבתם וגו' הביטו אל אברהם אביכם וגו' כי נחם ה' ציון וגו', סמך נחמת ציון לענין אברהם ושרה שנפקדו אחרי היאוש ולא היו האומות מאמינים שיהיה להם בן, כן ענין הגאולה כל האומות אומרין שאין לישראל תקוה ושלא להתיאש הזכיר דוד בכתוב שאחריו נפשי לה' משומרים לבקר ביאור הכתוב אע"פ שאני בגלות איני מחליף אמונתי ותורתי אלא לה' כענין שכתוב זה יאמר לה' אני והזכיר נפשי לה' ולא אמר אני לה' להורות שאף אם היו נוטלים נפשי איני מודה אלא לשם זהו נפשי לה' ואני מאותן שמיחלים זמן הגאולה וממתינין חוזרין וממתינין זהו שכפל לשון שומרים, והבקר הזה הוא בקר הגאולה

דבר זה הביא להגשמה גמורה, בגלל הפסוק "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א,כו). הם חשבו שהאל הוא בצורת אדם, כלומר בתבניתו ובמתארו, והדבר הוביל אותם להגשמה גמורה. על כן הם האמינו בה, וסברו שאם ייטשו את האמונה הזו הם יכחישו את הכתוב, ואף ישללו את קיומו של האל אם אין לו גוף בעל פנים ויד הדומים לאלה שלהם בתבנית ובמתאר; אלא שהם מדמים שהוא גדול וזוהר יותר, וגם אינו עשוי מדם ומבשר.

Some have been of opinion that by the Hebrew ẓelem, the shape and figure of a thing is to be understood, and this explanation led men to believe in the corporeality [of the Divine Being]: for they thought that the words “Let us make man in our ẓelem” (Gen. 1:26), implied that God had the form of a human being, i.e., that He had figure and shape, and that, consequently, He was corporeal. They adhered faithfully to this view, and thought that if they were to relinquish it they would in so reject the truth of the Bible: and further, if they did not conceive God as having a body possessed of face and limbs, similar to their own in appearance, they would have to deny even the existence of God.

ולכך נקראו ישראל "בני בכורי", כי אי אפשר שיהיה לאחד שני בכורים. אבל כיון שהם נקראים "בני בכורי", והבכור הוא אחד, מורה שיש כאן חבור גמור, לפי שהם מושפעים מאמתת עצמו. ובארו בזה כי לדעת רבי יהודה כיון שבשם "בנים" הצירוף היותר שיש לישראל אל אביהם שבשמים, אם אין עושים מעשה בנים אין ראויים הם לשם הזה, שכבר בטל השם הנכבד הזה. ודבר זה, שרוצה לומר שהם בנים באין חסרון. ולכן אל תתגודדו למת, שהיה דרך שלהם לעשות השחתה בעצמם בשביל ההשחתה שהגיע למת.

It has become clear to you that that which God, may He be blessed, took the Jewish people for Himself is not because of the righteousness of the Jewish people or their deeds. Rather it was a more encompassing choice. And this thing is explained in several places, and the faithful sages [also] came [to discuss] it in several places. Hence it is not fit to say that with the removal of the cause – which is the righteousness of the Jewish people – the result would also be removed, meaning His taking them as a people for Himself. And even though their deeds, good or bad, caused there to be more or less attachment [to God], as this is certainly according to the majority of [their] deeds, such that there would be more or less [of it] – nevertheless, [God's] actual choice was not because of any deed at all.

וכבר אמרנו כי אל המבקש עלילות דברים, לא יספיק לו שום תשובה, כי יחפוש עוד דברים אחרים. אך מה שמצאנו שהיו שואלים השבנו, ואם ללצים הוא יליץ, ולענוים, שהוא מודה על האמת, יתן השם יתברך חנו וחסדו עליהם.