Why Chukas and Balak Form a Double Parsha

וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן־צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי׃ וַיָּ֨גׇר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הָעָ֛ם מְאֹ֖ד כִּ֣י רַב־ה֑וּא וַיָּ֣קׇץ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

Balak son of Zippor saw all that Israel had done to the Amorites. Moab was alarmed because that people was so numerous. Moab dreaded the Israelites,

פירשו המפרשים לשון חק וגזרת מלך כדבר שאין טעמו נודע לבריות והן תמהין עליו, כענין פרה אדומה שהיא מטהרת את הטמאים ומטמאת את העוסקים בעבודתה. והאמת כי פרה אדומה מכלל החקים שאין טעמן נגלה ונודע, אבל עקר לשון חקה מלשון חקיקה, ירמוז לדבר החקוק ומצויר למעלה והנרמז לישראל בפרה אדומה, ולכך נקרא חלק אחד מן המצות חקים.

G’d hinted to the Children of Israel that their image is indelibly engraved in the celestial regions. In other words, seeing there are no rocks to inscribe things on in the celestial regions, the word חקיקה is a simile for immutable concepts, as basic to G’d’s legislation as if their counterpart had been engraved in rock in our terrestrial universe (compare author’s comment on Leviticus 19,19). This is why a certain group of the commandments is known under the heading of חקים.

לעולם קורין צו את אהרן קודם פסח בפשוט' ומצורע במעוברת חוץ מבה"ח מעוברת (וה"ש מעוברת) שקורים אחרי מות קודם הפסח ולעולם קורין פרשת במדבר סיני קוד' עצרת תשעה באב קודם ואתחנן אתם נצבי' קודם ר"ה ולכן כשר"ה ביום ב"ג שיש שתי שבתו' בין ר"ה לסוכו' צריכי' לחלק נצבים וילך כדי שיקראו וילך בין ר"ה לצום כפור והאזינו בין צום כפור לסוכו' וסי' ב"ג המלך פת וילך אבל כשר"ה ביום ה"ו אז אין בין ר"ה לסוכו' אלא שבת אחת שקורין בה האזינו אז וילך עם נצבי' קודם ר"ה וסימן לפשוט' פקדו ופסחו ולמעובר' סגרו ופסחו מנו ועצרו צומו וצלו קומו ותקעו:

כי דברי תורה תומכים ומאשרים כל העולם כולו, ואיך לא יהיו מאשרים ותומכים את האדם עצמו, שהוא עוסק בתורה, והיא עם האדם.

אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ בֶּן זוּטַרְתִּי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר זְבִידָא: בִּקְּשׁוּ לִקְבּוֹעַ פָּרָשַׁת בָּלָק בִּקְרִיאַת שְׁמַע, וּמִפְּנֵי מָה לֹא קְבָעוּהָ — מִשּׁוּם טוֹרַח צִבּוּר. מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב בָּהּ: ״אֵל מֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם״ — לֵימָא פָּרָשַׁת רִבִּית וּפָרָשַׁת מִשְׁקָלוֹת דִּכְתִיב בָּהֶן יְצִיאַת מִצְרַיִם. אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין, מִשּׁוּם דִּכְתִיב בָּהּ הַאי קְרָא: ״כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ״. וְלֵימָא הַאי פְּסוּקָא וְתוּ לָא. גְּמִירִי: כֹּל פָּרָשָׁה דְּפַסְקַהּ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ — פָּסְקִינַן, דְּלָא פַּסְקַהּ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ — לָא פָּסְקִינַן.

Rabbi Abbahu ben Zutarti said that Rabbi Yehuda bar Zevida said: The Sages sought to establish the blessings of Balaam that appear in the Torah portion of Balak, as part of the twice-daily recitation of Shema. And why did they not establish it there? Because extending Shema would place an encumbrance on the congregation, from which the Sages sought to refrain. The Gemara seeks: Why did the Sages seek to add the blessings of Balaam in the first place? If you say that they did so because the exodus from Egypt is mentioned, as it is written therein: “God, who brought them forth out of Egypt, is like the horns of the wild ram” (Numbers 23:22), certainly mention of the Exodus is not unique to this Torah portion. Many other portions mention the exodus as well. Let us say the portion of usury (Leviticus 25:35–38) or the portion of weights (Leviticus 19:35–37), as the exodus from Egypt is written therein as well. In addition, they are brief and would not constitute an encumbrance on the congregation. Rather, Rabbi Yosei bar Avin said: The reason the Sages sought to establish the portion of Balak as part of the recitation of Shema is because it is written therein: “He couched, He lay down like a lion and a lioness; who shall rouse Him? Those who bless You are blessed and those who curse You are cursed” (Numbers 24:9). This is reminiscent of what is said in Shema: When you lie down, and when you rise. On this, the Gemara asks: And if it is important to include this as part of Shema because of this single verse, then let us say this verse and nothing more. The Gemara rejects this: It is impossible to do this, as they learned through tradition that any portion that Moses, our teacher, divided, we too divide and read separately. However, a portion that Moses, our teacher, did not divide, we do not divide and read separately. And, as stated above, the Sages did not wish to institute the recitation of the entire portion of Balak to avoid placing an encumbrance on the congregation.

זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר (במדבר יט, ב). הכלל, כי טעמי התורה והמצות הם נעלמים מכל האדם, רק האדם צריך לעשות ולקיים כל התורה מחמת ציווי ה' עליו לעשותם ולקיימם. וזהו הרמז זאת חוקת התורה, כל התורה והמצות הם חקים אצלינו, כי אין נגלה לנו שום טעם מהמצות, רק עיקר קיום התורה והמצות יהיה מחמת צוה ה' לאמר, מחמת צווי ה' עלינו לעשות אנו מחויבים לעשותם ולקיימם. ובזה יבואר מה שצוה לעשות פרה לטהר מטומאת מת, כי הכלל הנשמה והחיות אשר באדם אשר הנשמה והחיות נחצב מתחת כסא הכבוד רוצה תמיד לעבוד את הבורא ברוך הוא בלי הפסק רגע אחד, רק הגוף אשר באדם אינו מניח ויש מלחמה תמיד בין הנשמה והחיות עם הגוף והאדם הזוכה מנצח את הגוף לעשות כרצון הנשמה. ולמה זה הגוף אינו רוצה לקיים התורה והמצות מפני שאין משיג טעמי התורה והמצות, כי אם היה יודע טעמי התורה והמצות היה הגוף גם כן רוצה לקיים המצות, רק שאינו יודע טעמי התורה והנשמה נחצבת מתחת כסא הכבוד ומשיגה טעמי תורה והמצות לכך רוצה תמיד לעשותם ולקיים בלי שום הפסק רגע. ואדם הזוכה מגבר הנשמה על הגוף לעשות ולקיים התורה והמצות, ולכך אדם המת שהנשמה עולה למעלה ונשאר הגוף לבדו מטמא הגוף. ולכך קברי הצדיקים אינם מטמאים, כי הגופים מהצדיקים הם מזוככים עד שהגוף גם כן רוצה בקיום התורה והמצות ולכך גם הגופים שלהם אינם מטמאים. וזהו הרמז זאת חוקת התורה, מחמת שהתורה הוא חוק שאינו גלוי טעם התורה אין הגוף רוצה לקיים התורה ואז הגוף מטמא אחר מותו כנ"ל. ולכך צוה השם יתברך לעשות פרה לטהר מטומאת הגוף לבד שהוא מטמא במותו ודו"ק:

Numbers 19,2. “This is the statute of the Torah which ‎the Lord had commanded, saying;” We subscribe to ‎the rule that G’d did not reveal to us the innermost reasons for ‎the individual commandments of the Torah. Nonetheless, by ‎giving the Torah to us He also encouraged us to try and ‎understand as much as we could, as the better we understand the ‎meaning of the commandments the greater the love with which ‎we perform them. By introducing this portion with the words: ‎זאת חקת התורה‎, G’d hinted that we must remember that basically ‎the entire Torah consists of a string of commandments and that ‎all that has been revealed to us is what is needed to enable us to ‎perform these commandments in the proper manner. One reason ‎why the rationale for the commandments has not been revealed is ‎to ensure that we observe them because G’d has so commanded ‎us and not because we agree with G’d’s reasons. This principle enables us to understand that the ashes of ‎the red heifer have been chosen to be the vehicle whereby we can ‎cleanse ourselves ritually after having become contaminated in ‎one way or another through contact with a dead human body. ‎We have to remember also, that, due to the origin of our souls ‎being immediately below G’d’s throne in heaven, the soul is ‎naturally anxious to carry out all of G’d’s desires. The body, being ‎a product of the earth, opposes the urgings of the soul as a ‎matter of principle. Whenever we succeed in defeating the ‎opposition of our bodies to perform G’d’s commandments we ‎accumulate merits for ourselves.‎ The reason why the body opposes performance of the Torah’s ‎commandments is simply that it cannot fathom the reason for ‎these commandments. Had the body known the reasons for the ‎commandments it would certainly have cooperated with the soul ‎every step of the way.‎ In view of the above, when a person dies and his soul has ‎departed on its way to rejoin its Maker in the celestial regions, the ‎body has been bereft of every spiritual stimulus and becomes ‎ritually contaminated. This is also the reason why, according to ‎our sages, the bodies of the righteous do not confer ritual ‎impurity on people who contact them, as these bodies have ‎become refined already while the souls inhabited them, so that ‎they had become willing partners in performing the ‎commandments of the Torah. An allusion to this is contained in ‎the words: ‎זאת חקת התורה‎, i.e. “on account of the Torah being a ‎statute containing laws whose meaning has not been revealed, as ‎a result of which most bodies refused to cooperate with their ‎souls, these bodies are now ‘punished’ by becoming a source of ‎ritual contamination for people that come in contact with them.‎

או יבואר, עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה. לבאר פירוש כלחוך השור את וכו', עיין פירוש רש"י ז"ל. מקודם נבא לבאר הפסוקים דפרשה הקודם בפרשת חוקת (במדבר כא, כז-כט) על כן יאמרו המושלים בואו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון אוי לך וכו' נתן בניו פלטים ובנותיו בשבית למלך אמורי סיחון. דיש לדקדק תבנה ותכונן, הלא היתה בנויה מכבר, רק שנעשית עתה עיר סיחון, הוי ליה למימר תהיה עיר סיחון. עוד אומרו נתן בניו פליטים ובנותיו בשבית, מדוע גבי בנים כתיב לשון פליטה, וגבי בנות כתיב לשון שבית. ונבאר הכל על נכון. דידוע מאמר רבותינו ז"ל (גיטין לח.) עמון ומואב טיהרו בסיחון, כי מואב בעצמו לא יכלו ישראל להוריש ולא נתעלה מואב דעיקר עליית הרשע כשיש להם מפלה על ידי ישראל ונתקדש שמו הגדול וכיון שכן מואב הוא מקור החורבה והשוממה כיון שאין לו עלייה. מה שאין כן על ידי שכבש סיחון חשבון עיר מואב וכבשו ישראל מיד סיחון עיר חשבון אז נחשב חשבון עתה עיר בנויה ולא מקודם שעד עתה היתה נקראת חורבן כנ"ל. זהו על כן יאמרו המושלים בואו חשבון, שסיחון יכבוש אותה. ועל ידי זה תבנה ותכונן עיר סיחון, עתה תבנה עיר חשבון שעד עתה היתה חריבה כיון שאי אפשר לה להעלות שלא יכלו ישראל ליקח העיר ודבר שאין לה עלייה בקדושה נקרא הרוס, מה שאין כן עתה שיכבשו אותה על ידי סיחון תבנה מעתה ותהיה בנויה שתתעלה להקדושה ודבר שעולה לקדושה נקרא בנויה, ומשום הכי כתיב תבנה, שעתה יבנה שעל ידי שכבשה סיחון אפשר לה לבא בקדושה שיכבשו ישראל. ואמר אוי לך מואב אבדת עם כמוש, שאתה מואב אבדת זאת שיהיה לך עלייה כיון שאי אפשר לישראל לכובשך ועליית הרשע הוא כבישתו כנ"ל. נתן בניו פליטים, פירוש לבנים שלך נחשב פליטה, היינו הצלה מה שנמסרו לסיחון שעד עתה אסורים מואבים לבוא בקהל ועל ידי שנמסרו לסיחון ונתערבו בהם מותרים דכל דפריש מרובא פריש כדפסקינן (ברכות כח.) דמהאי טעמא עתה עמונים ומואבים מותרים לבא בקהל דנתערבו זה בזה וכל דפריש מרובא פריש. והיה להם הצלה קצת שעל ידי שנמסרו לסיחון אפשר לזכרים של מואב לבא בקהל. ובנותיו בשבית, רוצה לומר מה שאין כן אצל הבנות הוא שביה גמורה מה שנמסרו לסיחון ולא פליטה, דהיינו הצלה קצת שבאפשרי להם לבא בקהל דהא הבנות בלא זה מותרים לבא בקהל גם כשהם מואבים כדפסקינן (יבמות סט.) מואבי ולא מואבית. ואם כן מוטב היה להם שיהיו מותרים לכבש אותם כשהם מואבים אז היה להם עלייה כנ"ל דהרשע במפלתו וכבושתו שכובשים אותו הוא עלייה שמעלים ישראל נצוצות שלו בעת שמאבדים אותו. ובזה שפיר מובן זה שבבנים כתיב פליטה, ובבנות שבית:

Another dimension of the line:‎עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו ‏כלחך השור את ירק השדה‎; will become clearer when we look at ‎‎Rashi on this verse.‎ Before doing this, however, we need to explain the meaning ‎of a few verses in the previous portion ‎חקת‎. We read in Numbers ‎‎21,27: ‎על כן יאמרו המשלים באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון‎, ‎‎“therefore the bards would say ‘come to Cheshbon, it will be ‎rebuilt and well founded as a city belonging to Sichon.’” The same ‎bards continue with lamenting the fate of Moab from whom this ‎city had been conquered by Sichon. (verses 28-30) Apart from the ‎short summary of Moab’s history and Sichon’s might in these ‎verses, what is especially remarkable is that the future tense used ‎in relation to the city of Cheshbon, i.e. the future tense about a ‎city that had already been rebuilt and reinforced, seems difficult ‎to understand. Instead of the poet wishing for rebuilding of the ‎city, he should have wished for its continuing to endure, i.e. ‎תהיה ‏עיר סיחון וגו'‏‎. Furthermore, the poet quoted speaks of the ‎inhabitants of the city formerly having become refugees and ‎prisoners, describing the males as “refugees” and the females as ‎‎“prisoners.” Why this distinction?‎ We will clarify all this commencing with a statement in ‎‎Gittin 38 according to which the members of people of ‎Ammon and Moav respectively had been “ritually cleansed,” i.e. ‎permitted to be conquered by the Jewish people through their ‎having experienced becoming slaves of Sichon. Israel had been ‎forbidden to annex Moab and Ammon as long as these lands had ‎retained their independence. Any part of their lands which they ‎had “lost” to predator nations had not been included in the ‎Torah’s prohibition. That prohibition had been designed to ‎prevent members of those two nations to be elevated to the ‎status of converts to Judaism and membership in the Jewish ‎people. The concept of not being allowed to join the Jewish ‎people through conversion, signals to the rest of mankind that ‎these two nations are considered as the ultimate source of ‎destruction and desolation, as they are banned by Divine decree ‎from rehabilitating themselves spiritually. If any of these people, ‎through having been captured in war by another nation, had felt ‎themselves degraded, this was not so in the long run, as they had ‎then become qualified as potential members of the Jewish people. ‎When the poet refers to the Moabites as captives and fugitives ‎respectively, followed by the wish that Sichon’s city be rebuilt in ‎the future, he refers to the new hope that the Moabite victims ‎of Sichon’s conquest can now have, since they have become ‎redeemable spiritually if they were to convert to Judaism. When ‎something is legally incapable of being elevated to sanctity, it is ‎called ‎הרוס‎ and ‎חרוב‎, in Hebrew, whereas once this legal ‎restriction has been removed it is called ‎בנוי‎, built or rebuilt. ‎Hence the poet congratulates the inhabitants of that city as ‎becoming “rebuilt.” At the same time the poet mourns the fact ‎that the remainder of the state of Moab that had not been ‎captured by Sichon will remain forever condemned to being ‎spiritually irredeemable. Another way of phrasing what we have ‎just explained is that the redemption of the wicked is predicated ‎on his first having experienced defeat, capture. The anonymous ‎poets whom the Torah quoted in Numbers 21,29 appear to have ‎had prophetic insight for those who could attune their ears to ‎this.‎ The reason why the poets spoke of the refugees in the ‎masculine mode, i.e. ‎פלטים‎, is that the males benefited by their ‎becoming refugees, as they had been forbidden to convert to ‎Judaism, a barrier that had been removed from them by their ‎becoming fugitives. As long as they represented a minority of the ‎inhabitants of Sichon’s state they would be “legally” absorbed ‎according to Jewish law as described in B’rachot 28, and ‎henceforth be considered as Emorites. The reason that ‎nowadays former Moabites and Ammonites are accepted for ‎conversion to Judaism is that we cannot determine who is and ‎who is not a descendant of these people, and since they form a ‎minority of whatever people they now belong to they have ‎benefited by that status of being “absorbed” as a minority.‎ Concerning the female members of Moab described by the ‎poets as prisoners, i.e. ‎בשבית‎, this means that their captivity has ‎no hidden redeeming feature, and is absolute. This is due to the ‎females of the nations Ammon and Moab never having been ‎included in that ban on conversion. The Talmud Yevamot ‎‎69, ruling on that subject, based it on the Torah having written ‎‎(Deut. 23,4)‎לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' ‏‎, “neither a member of the ‎people (masculine) Ammon or Moab must be part of the ‎community of Hashem.” The use of the masculine adjective ‎is used by the Talmud to teach that female Moabites were never ‎included in that prohibition, hence Ruth, David’s grandmother, ‎could convert. They therefore did not mind their intermediate ‎status as captives of the Israelites as the fact that they had been ‎captive was sufficient for them to be elevated to the level of the ‎עולם הבריאה‎, even by natural born Israelites, as they did not ‎require such a major spiritual ”elevation,” as did their male ‎counterparts.‎

שזאת היא חקת התורה, ר"ל כללים גדולים וחקים טובים לכללות התורה להיות לו עזר נגד היצה"ר. שאם היצה"ר משפילו שאינו ראוי להתקדש, יאחז כנגדו מדת התפארת - מצד נשמתו ראוי לכך. ואם היצה"ר מגיס רוחו שכבר הוא קדוש וטהור, ישפיל עצמו מצד השפלות חומרו. אך דלפי זה טעמו ונימוקו עמו, ואין זה חקה, לכך פירש רש"י לפי שהשטן [ואומות העולם] מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה וכו'.

האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין אף בלבנים לא יעבור ויבואר ע"פ מ"ש וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו, כי גם בנו נמצא נשי מדין כי הנה התורה היא תמידית בכל דור ודור. וגם היום יש נשי מדין ג"כ כי נשי לשון שכחה מדין לשון דין כי כאשר מתחיל האדם להתפלל מיד כשאומר אדני שפתי תפתח השכינה מתלבשת בו ומדברת הדיבורים וכשיהיה לו האמונה שהשכינה מדברת אלו הדבורים בודאי תפול עליו אימה ויראה וגם הקב"ה כביכול מצמצם א"ע ושורה אצלו כמ"ש מציץ מן החרכים מהאותיות שהם היכלות והוא הולך מהיכל להיכל ובכל היכל דנין אותו אם הוא ראוי ליכנס ואם היה האדם משים אל לבו שדנין אותו בעת שנפלו לו מחשבה זרה בודאי היה מתפלל בכוונה רק שהוא שוכח שדנין אותו והקליפות נק' נוק' שהיא מצפה לקבל חיות מהאדם בעשותו עבירה ח"ו כמו אשה שהיא מקבלת והקדושה נק' ג"כ אשה יראת ה' שהיא מקבלת תענוג בעשיית אדם מצוה א' אך דבקדושה יש ג"כ זכר כי הקב"ה שופע שפע בהאדם כדי שיעשה המצוה אבל הקליפה היא רק מקבלת וזה כל אשה מי שהוא רק אשה יודעת איש שמחברת א"ע לקדושה והקליפה היא המביאה המ"ז וכשנופל לו המ"ז ראוי הוא להוריק פניו מחמת בושה שהשכינה כנגדו ואלו היה עומד לפני המלך בשר ודם היה מדבר בבושה ולדבר כענין.

This is the interpretation of "The eyes of the Lord are toward the righteous." It is like the analogy of a son who, through his actions, brings the intelligence of his father into these actions. Similarly, the righteous, figuratively, do this for the Holy One, blessed be He, like an image that all their intellect is what He, may He be blessed, thinks.

(ד) מרחשון גדו"א - ט"ס הוא וצ"ל בדה"ז ויש שרוצים ליישבו דקאי על יום א' דחודש מרחשוון שחל באלו הימים ודוחק גדול הוא דמאי שנא דבזה החודש נתן הסימן על יום א' שלו מה שלא עשה כן בשאר החדשים [פר"ח]: