The Spies' Sin: Slander or Failure of Faith

וַיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַ֠ם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ׃ אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם׃ וַיֹּצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא וְכׇל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת׃ וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת־הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן־הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם׃ וְלָמָ֣ה יְ֠הֹוָ֠ה מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה׃

This is what they told him: “We came to the land you sent us to; it does indeed flow with milk and honey, and this is its fruit. However, the people who inhabit the country are powerful, and the cities are fortified and very large; moreover, we saw the Anakites there. Thus they spread calumnies among the Israelites about the land they had scouted, saying, “The country that we traversed and scouted is one that devours its settlers. All the people that we saw in it are of astonishingly great size; we saw the Nephilim there—the Anakites are part of the Nephilim—and we looked like grasshoppers to ourselves, and so we must have looked to them.” “Why is GOD taking us to that land to fall by the sword?” “Our wives and children will be carried off!” “It would be better for us to go back to Egypt!”

וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַד־אָ֥נָה יְנַאֲצֻ֖נִי הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְעַד־אָ֙נָה֙ לֹא־יַאֲמִ֣ינוּ בִ֔י בְּכֹל֙ הָֽאֹת֔וֹת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי בְּקִרְבּֽוֹ׃

And GOD said to Moses, “How long will this people spurn Me, and how long will they have no faith in Me despite all the signs that I have performed in their midst?

וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל, אַף עַל פִּי כֵן בְּנֵי אָדָם גְּדוֹלִים הָיוּ וְעָשׂוּ עַצְמָן כְּסִילִים, עֲלֵיהֶם אָמַר משֶׁה (דברים לב, כ): כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם, שֶׁנִּבְחֲרוּ מִכָּל יִשְׂרָאֵל מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמִפִּי משֶׁה, שֶׁכֵּן כְּתִיב (דברים א, כג):

Moses said in their regard: “As they are a contrary generation; children in whom there is no loyalty” (Deuteronomy 32:20). They were chosen from all Israel by the pronouncement of the Holy One blessed be He and by the pronouncement of Moses, as it is written: “The matter was good in my eyes and I took from you twelve men” (Deuteronomy 1:23).

וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מַקֵּישׁ הֲלִיכָה לְבִיאָה, מָה בִּיאָה — בְּעֵצָה רָעָה, אַף הֲלִיכָה — בְּעֵצָה רָעָה. אֲמַר לְהוּ: הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְקָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, וְהֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן. אִם יֹאמַר ״עֲשׂוּ סוּלָּמוֹת וַעֲלוּ לָרָקִיעַ״ לֹא נִשְׁמַע לוֹ? ״עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ וְגוֹ׳״. ״וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: דָּבָר גָּדוֹל דִּבְּרוּ מְרַגְּלִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. ״כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ״, אַל תִּקְרֵי ״מִמֶּנּוּ״, אֶלָּא ״מִמֵּנוֹ״ — כִּבְיָכוֹל אֲפִילּוּ בַּעַל הַבַּיִת אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא כֵּלָיו מִשָּׁם.

And they went and they came” (Numbers 13:25–26). Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: This verse likens their going to their coming. Just as their coming back was with wicked counsel, so too, their going to Eretz Yisrael was with wicked counsel. He then said to them: He took us out of Egypt, and split the sea for us, and fed us the manna. If he says to us: Build ladders and climb to the heavens, should we not listen to him? “We should go up at once,” even to the heavens, “and possess it” (Numbers 13:30). The verses continue: “But the men that went up with him said: We are not able to go up against the people; as they are stronger than us” (Numbers 13:31). Rabbi Ḥanina bar Pappa says: The spies said a serious statement at that moment. When they said: “They are stronger,” do not read the phrase as: Stronger than us [mimmennu], but rather read it as: Stronger than Him [mimmennu], meaning that even the Homeowner, God, is unable to remove His belongings from there, as it were. The spies were speaking heresy and claiming that the Canaanites were stronger than God Himself.

כֵּיוָן שֶׁאָמְרוּ לְמשֶׁה נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, הִתְחִיל משֶׁה עוֹמֵד וְתוֹהֶא אָמַר אֶפְשָׁר לִי לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד שֶׁאֶמָּלֵךְ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָלַךְ וְנִמְלַךְ, אָמַר לוֹ כָּךְ וְכָךְ בָּנֶיךָ מְבַקְּשִׁים, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין זֶה תְּחִלָּה לָהֶם, עַד שֶׁהֵם בְּמִצְרַיִם הִלְעִיגוּ לִי, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ז, טז): זוֹ לַעְגָּם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, לְמוּדִים הֵם לְכָךְ, אֵינִי צָרִיךְ לְנַסּוֹתָם, שֶׁכָּתוּב (דניאל ב, כב): יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא משֶׁה יוֹדֵעַ אֲנִי מָה הֵם, אֶלָּא אִם בִּקַּשְׁתָּ שְׁלַח לְךָ לְעַצְמְךָ, מִנַיִן, שֶׁכֵּן כְּתִיב (במדבר יג, טז):

He said to Him: ‘Your children are requesting such and such.’ The Holy One blessed be He said to him: ‘This is not a first for them. While they were still in Egypt, they derided Me,’ as it is stated: “This was their derision in the land of Egypt” (Hosea 7:16). ‘They are accustomed to this. I need not test them,’ as it is written: “He knows what is in the darkness, and the light rests with Him” (Daniel 2:22). The Holy One blessed be He said to Moses: ‘I know what they are.

הזקנים אומרים (דברים כ״א:ז׳) ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו כהנים אומרים (שם) כפר לעמך ישראל אשר פדיתה ה' וגו' ורוח הקדש אומרת (שם) ונכפר להם הדם ג' דברים מי שאמר זה לא אמר זה כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר י״ג:כ״ז) באנו אל הארץ אשר שלחתנו אמר יהושע כלב אמר (שם) עלה נעלה וירשנו אותה מרגלים אמרו (שם) אפס כי עז העם היושב בארץ ג' דברים זה בצד זה מי שאמר זה לא אמר זה כיוצא בדבר אתה אומר (בראשית ל״ח:כ״ה) [ותאמר] הכר נא למי החותמת וגו' אמרה תמר (שם) צדקה ממני אמר יהודה ורוח הקדש אומרת (שם) ולא יסף עוד לדעתה ג' זה בצד זה מי שאמר זה לא אמר זה [ומי שאמר זה לא אמר זה] כיוצא בדבר אתה אומר (שמואל א ד׳:ח׳) אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה אמרו כשירין שבהן רשעים שבהן אמרו (שם) אלה הם האלהים המכים [וגו'] [לישנא אחרת] עשר מכות היו לו ושלמו [שלמו] עשר מכותיו [במדבר] גבורים שבהן אמרו (שם) התחזקו והיו לאנשים [פלשתים] ג' דברים זה בצד זה כיוצא בדבר אתה אומר (שופטים ה׳:כ״ט) בעד החלון נשקפה [וגו'] אמרה אמו של סיסרא (שם) חכמות שרותיה [וגו'] הלא ימצאו יחלקו [וגו'] כן יאבדו כל אויבך [וגו'] אמרה רוח הקדש שלשה דברים זה בצד זה [וגו'] כיוצא בדבר אתה אומר (ירמיהו כ״ו:י״ח) מיכה המורשתי היה נביא בימי חזקיה מלך יהודה ומה היה מתנבא (שם) ויאמר אל כל עם יהודה לאמר כה אמר ה' צבאות ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער ההמת המיתוהו חזקיה מלך יהודה וכל יהודה הלא ירא את ה' ויחל את פני ה' וינחם ה' על הרעה אשר דבר עליהם ואנחנו עושים רעה גדולה על נפשותינו אומרים כשרים שבהם רשעים שבהן אמרו (שם) וגם איש היה מתנבא בשם ה' אוריה בן שמעיהו מקרית היערים ויתנבא על הארץ הזאת ועל העיר הזאת ככל דברי ירמיהו [וישמע המלך יהויקים וכל גבוריו וכל העם את דבריו ויבקש המלך המיתו] וישמע אוריהו וירא ויברח ויבא מצרים וישלח המלך יהויקים אנשים מצרים [אל נתן בן עכבור ואנשים אתו אל מצרים ויוציאו את אוריהו ממצרים] ויביאוהו אל המלך יהויקים ויכהו בחרב [וישלך את נבלתו אל קברי בני העם] אמרו כשם שאוריהו נתנבא ונהרג כך ירמיהו חייב ליהרג שנאמר (שם) אך יד אחיקם בן שפן היתה את ירמיהו לבלתי תת אותו ביד העם להמיתו כל פרשה זו ערובי דברים מי שאמר זה לא אמר זה כיוצא בדבר אתה אומר (נחום א׳:א׳-ב׳) משא נינוה ספר חזון נחום האלקושי אל קנא ונוקם ה' [נוקם] וגו' ה' ארך אפים וגדל כח וגו' נוער בים וגו' כל פרשה זו ערובי דברים מי שאמר זה לא אמר זה כיוצא בדבר אתה אומר (תהילים נ״ח:א׳-ב׳) למנצח אל תשחת לדוד מכתם האומנם אלם צדק וגו' [אף בלב עולות וגו'] זורו רשעים מרחם וגו' כל הפרשה זו ערובי דברים מי שאמר זה לא אמר זה כיוצא בדבר אתה אומר (שיר השירים ח׳:ו׳) תחת התפוח עוררתיך אמרה רוח הקדש (שם) שימני כחותם על לבך וגו' אמרה כנסת ישראל (שם) כי עזה כמות אהבה אמרו עובדי כוכבים <ג' דברים זה בצד זה [וכו']>.

The Elders say (Deut. 21:7), "Our hands did not spill this blood, and our eyes did not see." The priests say (Deut. 21:8), "Absolve Your people Israel that You redeemed, O God, etc." And the Holy Spirit says, "And they shall be absolved of the blood." Three utterances, [and] whoever said this did not say that. Similarly, you could say [that in connection with the spies' report] (Num. 13:27-28), "We came to the land where you sent us," said Joshua; Caleb said; "Let us go up and possess it"; the [other] spies said, "However, powerful are the people settled in the land." Three utterances, this next to that, [and] whoever said this did not say that. Similarly, you could say [regarding the matter of Judah and Tamar] (Gen. 38:25-26), "And she said, 'Pray recognize, to whom does this seal [and these cords and this staff] belong?,'" said Tamar; "She is more righteous than I," said Judah; and the Holy Spirit says, "And he did not know her again." Three [utterances], this next to that, [and] whoever said this did not say that, and whoever said that did not say the other. Similarly, you could say [regarding the battle of Shiloh] (I Sam. 4:8-9), "Woe to us! Who will save us from the hand of this mighty God?" said the righteous among them; the evil ones among them said, "These are the gods who struck [the Egyptians] with ten plagues, and they paid for His plagues in the desert"*אלה הם האלים המכים עשר מכות, ושלמו מכותיו במדבר (following Lieberman); and the brave ones among them said, "Gird yourselves and be like men, O Philistines!" Three utterances, this next to that, etc. Similarly, you can say [regarding Sisera's mother awaiting his return] (Judges 5:28-31), "Through the window she gazed, etc.," said the mother of Sisera; "The wisest of her ladies-in-waiting [answered her], etc."; "Can they not be found dividing up the spoils, etc.?", "Thus may all Your enemies perish, O God, etc.," said the Holy Spirit. Three utterances, this next to that, etc. Similarly, you can say (Jer. 26:18-24): "Micah the Morashite would prophesize in the days of Hezekiah, King of Judah." And what would he prophesize? "And he said to all the people of Judah, saying, 'Thus said the Lord of Hosts: Zion will be a plowed field, and Jerusalem will be a heap of ruins, and the Temple Mount will be like the [idolatrous] high-places in the forest.' And did Hezekiah the King of Judah and all of Judah put him to death? And did he not he fear God, and beseech the face of God, and God repented of the evil that he had spoken about them? And shall we cause such a great evil to be done to our souls?" Thus said the upright people among them. And the evildoers among them said, "And there was also a man prophesying in the name of God, Uriah ben Shemayah from Kiryat HaY'arim, and he prophesied about this land and this city, the same as all the words of Jeremiah. And King Jehoiakim and all his mighty men and all the people heard his words and the King sought to kill him. And Uriah heard and was afraid and fled and came to Egypt, and King Jehoiakim sent men to Egypt; Elnatan ben Achbor and other men with him [went] to Egypt. And they took Uriah from Egypt and brought him to King Jehoiakim, and he had him cut down by the sword, and he threw his carcass into the burial pit of the common people." They said, just like Uriah prophesized and was killed, so too Jeremiah must be killed, as it is said, "But the hand of Achikam ben Shafan was on Jeremiah [protecting him] so that he could not be given into the hands of the people to kill him." This entire section is a mixture of utterances, and the one who said this did not say that. Similarly, you can say (Nahum 1:1-4), "An oracle against the people of Nineveh, a book of prophecy of Nahum the Elkoshite: The Lord is a jealous and vengeful God, vengeful, etc."; "God is slow to anger, and of great forbearance, etc."; "He rebukes the sea, etc." This entire section is a mixture of utterances, and the one who said this did not say that. Similarly, you can say (Ps. 58:1-2), "For the conductor, on the tashchet, of David, a michtam: Do you truly speak righteously, etc."; "Even in your heart you plot wickedness, etc."; "The wicked are estranged from the womb, etc." This entire section is a mixture of utterances, and the one who said this did not say that. Similarly, you can say (Songs 8:5-6), "Under the apple tree I roused you," said the Holy Spirit; "Set me as a a seal upon your heart," said the Congregation of Israel; "For love is as powerful as death," said the idolaters. Three utterances, this next to that, etc.

וְתַנְיָא: בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בְּסִיוָן שָׁלַח מֹשֶׁה מְרַגְּלִים, וּכְתִיב: ״וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם״. הָנֵי אַרְבָּעִים יוֹם נְכֵי חַד הָווּ! אָמַר אַבָּיֵי: תַּמּוּז דְּהַהִיא שַׁתָּא מַלּוֹיֵי מַלְּיוּהּ, דִּכְתִיב: ״קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי״. וּכְתִיב: ״וַתִּשָּׂא כׇּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא״, אָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתוֹ לַיְלָה לֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם — וַאֲנִי קוֹבֵעַ לָכֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת.

And this calculation is taught in a baraita: On the twenty-ninth of Sivan, Moses sent the spies. And it is written: “And they returned from spying out the land at the end of forty days” (Numbers 13:25), which means that they came back on the Ninth of Av. The Gemara asks: These are forty days minus one. The remaining days of the days of Sivan, the entire month of Tammuz, and eight days of Av add up to a total of thirty-nine days, not forty. Abaye said: The month of Tammuz of that year was a full month of thirty days. Accordingly, there are exactly forty days until the Ninth of Av. And this is alluded to in the following verse, as it is written: “He has called an appointed time against me to crush my young men” (Lamentations 1:15). This indicates that an additional appointed day, i.e., a New Moon, was added so that this calamity would fall specifically on the Ninth of Av. And it is further written: “And all the congregation lifted up their voice and cried and the people wept that night” (Numbers 14:1). Rabba said that Rabbi Yoḥanan said: That night was the night of the Ninth of Av. The Holy One, Blessed be He, said to them: You wept needlessly that night, and I will therefore establish for you a true tragedy over which there will be weeping in future generations.

וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי. עַד אֵיזֶה גְבוּל מֵהַפְּלָאוֹת אֶעֱשֶׂה קֹדֶם שֶׁיִּבְטְחוּ בִי וְיִשָּׁעֲנוּ עַל דְּבָרִי.

?ועד אנה לא יאמינו לי, How many more miracles must I perform for them until they will rely on My word?

וְטַעַם וַיּוֹצִיאוּ דִבַּת הָאָרֶץ וְגוֹ' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – כִּי הָלְכוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וְהָיוּ אוֹמְרִים בְּאָהֳלֵיהֶם כִּי הִיא אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ. כִּי מִתְּחִלָּה כְּשֶׁהָיוּ אוֹמְרִים לָהֶם לִפְנֵי מֹשֶׁה שֶׁהָאָרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ זוּלָתִי שֶׁהָעָם חָזָק, וְכָלֵב הָיָה אוֹמֵר "כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ", הָיוּ הָעָם פּוֹסְחִים, וּמֵהֶם בּוֹטְחִים בְּכֹחָם וּגְבוּרָתָם, וּמֵהֶם בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם בַּגִּבּוֹרִים. אָז הוֹצִיאוּ לָהֶם דִּבָּה בִּפְנֵי עַצְמָם, דִּכְתִיב: ״הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ" וְגוֹ', עַד שֶׁיָּלִינוּ כָּל הָעֵדָה. וְזֶה טַעַם מַה שֶׁאָמַר (במדבר י״ד:ל״ו): ״וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ״. וְהָיָה זֶה כִּי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בִּרְאוֹתָם הָעָם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים, נָפַל פַּחְדָּם עֲלֵיהֶם וְהֵמַסּוּ לֵב אֲחֵיהֶם. וְכַאֲשֶׁר רָאוּ כִּי עֲדַיִן הָיוּ יִשְׂרָאֵל נוֹעָצִים לַעֲלוֹת וִיהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב מְחַזְּקִים אֶת לִבָּם, הוֹצִיאוּ דִבָּה בְּשֶׁקֶר כְּדֵי לְבַטֵּל עֲלִיָּתָם עַל כָּל פָּנִים. וְדַע כִּי מוֹצִיא דִבָּה הוּא כְסִיל אֲשֶׁר יֹאמַר שֶׁקֶר, אֲבָל הַמַּגִּיד אֱמֶת יִקָּרֵא "מֵבִיא דִבָּה", כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם״ (בראשית ל״ז:ב'). וְעַל זֶה נֶעֶנְשׁוּ לָמוּת בַּמַּגֵּפָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִיאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה'״ (במדבר י״ד:ל״ז): אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת – אֶרֶץ כְּשֶׁהִיא רָעָה וְהַמַּיִם דַּלִּים וְרָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכֶּלֶת, לֹא תְגַדֵּל אַנְשֵׁי מִדּוֹת, רַק יִהְיוּ אֲנָשֶׁיהָ דַּלִּים וּנְפוּחִים, שִׁפְלֵי קוֹמָה חֲסֵרֵי הַכֹּחַ! אֲבָל דִּבַּת הַמְרַגְּלִים לֵאמֹר כִּי הָאָרֶץ הַהִיא חֲזָקַת הָאֲוִיר כְּבֵדַת הַטֶּבַע, וּמֵימֶיהָ וּפֵרוֹתֶיהָ עָבִים וּכְבֵדִים, וְיִגְדְּלוּ גִּדּוּל רַב מְאֹד, וְלֹא יִסְבְּלוּ אוֹתָם מִזְגֵי בְּנֵי אָדָם הַבֵּינוֹנִים, זוּלָתִי הָעֲנָקִים וְאַנְשֵׁי מִדּוֹת שֶׁהֵם בַּעֲלֵי כֹּחַ הַחֲזָקִים בְּטִבְעָם, אֲשֶׁר הֵם עֲצוּמִים בְּגָבְהָם וְקוֹמָתָם, וְלָכֵן תְּגַדֵּל אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים מְאֹד וְתָמִית שְׁאָר בְּנֵי אָדָם כֻּלָּם כַּמִּנְהָג בַּמַּאֲכָלִים הַגַּסִּים. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים – שְׁלֹשֶׁת בְּנֵי עֲנָק, וְהֵם מִן הַנְּפִלִים הַקַּדְמוֹנִים אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם עֲלֵיהֶם כִּי הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם (בראשית ו ד). וּלְפִי שֶׁהָיָה עִנְיַן הַנְּפִילִים שֶׁבְּדוֹרוֹת נֹחַ נוֹדָע בָּעוֹלָם, הִזְכִּירוּ לָהֶם שֶׁאֵלּוּ בְּנֵי הָעֲנָק מֵהֶם, כְּדֵי לְיָרְאָם וּלְבַהֲלָם. וּלְכָךְ אָמְרוּ עַתָּה וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם:

AND THEY BROUGHT FORTH ‘DIBATH’ (AN EVIL REPORT OF) THE LAND WHICH THEY HAD SPIED OUT UNTO THE CHILDREN OF ISRAEL. The meaning of this is that the spies left Moses and Aaron and [went around] saying in the [people’s] tents that it is a Land that eateth up the inhabitants thereof. For at first when they spoke to the people in front of Moses and Aaron [saying] that the Land … floweth with milk and honey but that the people are fierce, and Caleb said, for we are well able to overcome it, the people hesitated [between these two opinions], and there were some of them who [still] trusted in their power and strength, and some of them [who trusted] in the help of the Eternal against the mighty. Then the spies spread the evil report in front of the people themselves, as it is written, the Land through which we have passed to spy it out, is a Land that eateth up the inhabitants thereof, etc., until they caused the whole congregation to complain, this being the sense of the verse stating, and they returned, and made all the congregation to murmur against him, by bringing up an evil report against the Land. This happened because when the spies saw the [Amorite] people whose height was like the height of the cedars, and he was strong as the oaks, the fear of them was fallen upon them and they made the hearts of their brothers melt. And when they saw that the Israelites were still considering going up [to the Land], and that Joshua and Caleb were encouraging them to do so, they invented a false report in order to frustrate their [intention of] going up by all possible means. Know that he who “bringeth forth ‘dibah’” is a fool who speaks falsely, but he who tells a truthful [bad report] is called “one who ‘brings’ dibah,” as it is said, and Joseph brought ‘dibatham ra’ah’ (evil report of them) unto their father. It was for this [false report] that they were punished by death through a plague, as it is said, And those men that ‘brought forth’ an evil report of the Land, died by the plague before the Eternal. IT IS A LAND THAT EATETH UP THE INHABITANTS THEREOF; AND ALL THE PEOPLE THAT WE SAW IN IT ARE MEN OF GREAT STATURE. If a land is bad and has scanty and poor water so that the Land miscarrieth, it does not sustain men of great [physical] stature, and its inhabitants are weak and flabby, small in size and lacking in strength! [So the question appears in what way is the spies’ statement that the Land produces men of great stature an evil report?] But the evil report of the spies consisted in saying that the Land has an overpowering atmosphere and a heavy nature, and its water and fruits are thick and heavy, so that [the fruits] grow to a very large size, such that people of an average temperament cannot take them, unless they are giants and men of powerful build who are naturally strong and exceptional in their height and stature. Therefore the Land supports very tall men but brings [premature] death to the rest of the people, as is the nature of coarse foods. The spies then continued and emphasized the strength of the giants, for at first they said, and moreover, we saw the children of Anak there, and now they exaggerated and called them nephilim [a word which implies that they were so enormous that the hearts of those who saw them “fell” through fear]; saying to the people, and there we saw the Nephilim, the three sons of Anak who are of the ancient Nephilim about whom you have heard, for the same were the mighty men that were of old, the men of renown. And since the nature of the Nephilim who lived in the times of Noah was known throughout the world, the spies mentioned that these sons of Anak were their descendants, in order to frighten them, and to terrify them. Therefore the spies said now, and we were in our own sight as grasshoppers, and so we were in their sight.

כָּל מִי שֶׁנִּתְנַבֵּא לֹא נִתְנַבֵּא כִּי אִם בָּהּ אוֹ בַעֲבוּרָהּ. הִנֵּה נִתְנַבֵּא אַבְרָהָם כְּדֵי שֶׁיַעֲבֹר בָּהּ, וִיחֶזְקֵאל וְדָנִיֵּאל בַּעֲבוּרָה, וּכְבָר הָיוּ נִמְצָאִים בְּבַיִת רִאשׁוֹן וְרָאוּ בוֹ הַשְּׁכִינָה אֲשֶׁר בְּהִמָּצְאָהּ הָיָה מַגִּיעַ לִנְבוּאָה כָּל הַמּוּכָן לָהּ מֵהַסְּגֻלָּה. וְכֵן שָׁבָה הַנְּבוּאָה בְזַרְעוֹ בְאֶרֶץ כְּנַעַן, רַבּוּ אֲנָשֶׁיהָ כָּל יְמֵי עָמְדָם בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, עִם הָעִנְיָנִים הָעוֹזְרִים מֵהַטְּהָרוֹת וְהָעֲבוֹדוֹת והַקָּרְבָּנוֹת, כָּל שֶׁכֵּן בְּהִמָּצֵא הַשְּׁכִינָה.

Abraham in order to reach it, Ezekiel and Daniel on account of it. The two latter had lived during the time of the first Temple, had seen the Shekhinah, through the influence of which each one who was duly prepared became of the elect, and able to prophesy. Philosophers and those whose souls and character are so harmonious that it can find its dwelling among them.

לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת. שֶׁיִּתְקוֹמְמוּ נֶגְדֵּנוּ וְלֹא יַנִּיחוּנוּ לַעֲלוֹת, כְּמוֹ שֶׁקָּרָה אַחַר הַחֵטְא כְּאָמְרוֹ ״וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי״ (במדבר יד:מה).

לא נוכל לעלות, for they will stand up against us and will prevent us from making progress just as happened after the sin when the Torah describes the Amalekites (described as Canaanites) descending and inflicting casualties in 14,45.

והנה צוה שיחרימו כל אשר בעיר ולא יהנו ממנו בדבר כדי שלא יטעו ישראל במה שיגיע להם מההצלח' אחר זה וייחסוה אל מה שקנו משלל העיר ההיא ואולי יהיה זה סבה שיחשבו שאמונתם היתה טובה עד שגם מקניהם ונכסיהם מביאי' הצלחה למי שיקנם ולזאת הסבה בעינה קלל מי שיבנה יריחו עד שיגיע הבנין בהיות כל בניו חיים ולא ישאר לו בהשלמתו כי אם צעי' בניו וידמה שפעולות יושבי יריחו ואמונתם היו יותר מגונות מפעולות שאר יושבי הארץ ואמונתם ולזה צוה שלא ישאר מהם רושם ולא מן העיר או היה זה לתת מורך לשאר הגוי' עם שזאת הקללה לא היתה לפי הנבואה ולזה תמצא שכבר נתקיימה בימי אחאב אמר בימיו בנה חיאל בית האלי וצוה אותם שיצילו רחב הזונה וכל אשר אתה בבית כאשר נשבעו לה המרגלים:

אֲבָל רִשְׁעָם בְּמִלַּת אֶפֶס, שֶׁהִיא מוֹרָה עַל דָּבָר אָפֵס וְנִמְנָע מִן הָאָדָם שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם עִנְיָן, כִּלְשׁוֹן "הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ" (תהלים עז ט), "וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים" (ישעיהו מה יד). וְהִנֵּה אָמְרוּ לוֹ הָאָרֶץ שְׁמֵנָה וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְהַפְּרִי טוֹב, אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לָבֹא אֲלֵיהֶם כִּי עַז הָעָם וְהֶעָרִים בְּצוּרוֹת גְּדֹלוֹת מְאֹד, וְגַם יְלִידֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם:

But the wickedness of the spies consisted in saying the word ephes [“nevertheless” — ‘Nevertheless’ the people that dwell in the Land are fierce], which signifies something negative and beyond human capability, something impossible of achievement, under any circumstances similar to the expressions: ‘Ha’aphes’ lanetzach chasdo (Is His mercy ‘clean gone’ for ever?); and there is none else; ‘ephes’ (there is no other) G-d. Thus the spies told Moses that the Land is fertile and surely it floweth with milk and honey and the fruits are good, but it is impossible to fight against the people because they are fierce, and the cities are fortified, and very great; and moreover we saw the children of Anak there.

וַנְּהִי וְגוֹ׳ וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם. הוֹדִיעוּ בָּזֶה כִּי אֲפִלּוּ שְׁאָר הָאֲנָשִׁים הָרְגִילִים שָׁם אֵינָם דּוֹמִים לָהֶם, וְהָרְאָיָה כִּי הִתְפַּלְּאוּ בָּהֶם שֶׁהֵם כַּחֲגָבִים לְצַד הַפְלָאַת מִעוּט גּוּפָם, הָא לָמַדְתָּ שֶׁאוֹתָם הָרְגִילִים עִמָּהֶם אֵינָם בְּדִמְיוֹן זֶה.

ונהי בעינינו כחגבים, "we felt in our own estimation as if we were grasshoppers (by comparison to them), and so we appeared in their eyes." The spies revealed by this comment that they felt vastly inferior even to the people in that land that did not fit the description of being men of stature. They knew this when comparing their own physiques to that of the average person whom they had observed.

והנה דבור המרגלים ותשובת כלב הכל היה אל משה לא אל ב"י כי מה שנוגע מענין הכבוש שייך לשר הצבא כנ"ל, והם ידעו שמשה לא שלח אותם ע"ז לרגל את הארץ, וידעו שמשה ישיב להם שהכבוש לא יהיה באמת בדרך מלחמה רק יהיה נסיי ע"י ה' וכמו שנזכר במשנה תורה שמשה השיב להם כן באמת כמ"ש (דברים א' כט) ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם ה' אלהיכם הוא ילחם לכם ובזה לא יוכלו לכפור שיש יכולת ביד ה' להוריש לפניהם גוים גדולים ועצומים מהם, ובפרט שיהושע וכלב הכחישו גם הנחה זו מ"ש שכח יושבי הארץ רב מכחם, והם העידו שכח ישראל גדול יותר גם בדרך מלחמה, ותרי כמאה, והרי הדבר שקול, וחששו שישראל יאמינו למשה וליהושע וכלב, לכן התחכמו להוציא דבה על הארץ בדבר שנשלחו עליו והוא בטובת הארץ עצמה וז"ש:

הן שתהיה האמונה בו ית' צריך שיהיה שהוא מאמין באמונה שלימה, הן שתהיה האמונה שהוא נאמן בכל עסקיו והנהגתו דבר זה מי ימצא. ודבר זה נתבאר ג"כ למעלה אצל באורח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות, כי הצדקה נקראת אורח שהוא רחב עד שהרבה מהלכים בה וכמו שנתבאר בנתיב גמילות חסדים ע"ש, אבל האמונה שלא ישנה באמונתו ודבר קטן שהוא משנה הוא יוצא מן האמונה, וכבר בארנו דבר זה בחבור גבורות השם (פ"ט) עד כי אברהם שהיה ראש המאמינים היה בדבר מה יוצא מן האמונה במה שאמר במה אדע, ואצל משה כתיב יען אשר לא האמנתם בי ולפיכך אמר ואיש אמונים מי ימצא כי נקרא איש מי שימצא בו האמונה לפי שבעל האמונה צריך כח לעמוד באמונתו בחוזק, ולכך נקרא איש, אבל אצל החסד כתיב רב אדם:

רק שיהיה הכבוש נסיי ע"י ה' וכמ"ש להם אח"ז אתה עובר את הירדן לבוא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים וכו', ר"ל ומכל זה תדע שא"א לכבשם בדרך מלחמה טבעיית, רק וידעת היום כי ה' אלהיך הוא העובר לפניך אש אוכלה הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך, ולפ"ז א"צ לשלוח מרגלים לראות את ערות הארץ כי אין מעצור לה' להושיע בכל מקום שיכנסו שמה רק באשר ידע ה' שישראל בלתי מאמינים בלבם שהיא ארץ זבת חלב ודבש וכמ"ש וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו, וע"ז התיר למשה לשלוח תרים לראות את טובת הארץ, לא מרגלים לראות את ערותה, ועז"א שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען שהתר הוא המבקש לראות טיב הארץ לא חסרונותיה, ובאר הטעם כי אשר אני נותן לבני ישראל שהכבוש יהיה על ידי בדרך נס לא בדרך מלחמה וא"כ א"צ מרגלים רק תרים

או יבואר, שלח לך וכו' ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל. וכבר צווחו על תיבת לך. ונראה, כי עיקר כוונת הבורא ברוך הוא לשלוח אנשים יריאים ושלימים אשר כל מגמתם עבודת הבורא ברוך הוא ולא חס ושלום לתור את ארץ ישראל גשמיותה של ארץ רק צוה הבורא ברוך הוא למשה רבינו עליו השלום לשלוח עבדי השם מקודם שיעשו רשימה שמה בעבודה, דהיינו בתורה ובתפלה להמשיך חיות ושפע מהארץ עליונה לארץ תחתונה בכדי שהארץ בעצמו יתאוה שיבאו בני אברהם יצחק ויעקב. וזהו שלח, לשון המשכה מגזרת ותשלח את אמתה (שמות ב, ה) כמאמר חכמינו ז"ל (סוטה יב:) דהיינו שימשיכו מהם אנשותם שיבואו למדריגת משה רבינו עליו השלום. וזהו שלח לך אנשים , שימשיכו את אנשותם , דהיינו התפשטות הגשמיות עד שיבאו לך, דהיינו מדריגת שלך, היינו שיבאו לארץ כנען לא לתור אותה בגשמיותיה חס ושלום , רק מיד כשיבואו שמה יעמדו על התורה ועל העבודה. וזהו ויתורו, מגזרת תורה. והעיקר כשישראל עוסקים בתורה ובמצות יש להם חלק בארץ ישראל מלבד ירושת אבותיהם, כי יש להם חלק מהתפעלות שלהם, דהיינו מהתורה והמצות. וזהו אשר אני נותן לשון הוה, היינו כשישראל עוסקים בתורה ובמצות אני נותן תמיד ארץ הקודש לבני ישראל אבל לא כן עצת הכסילים הם סברו ששלח משה רבינו עליו השלום לתור ארץ ישראל בגשמותיה. וזהו שהתפלל משה רבינו עליו השלום י"ה יושיעך מעצת מרגלים, דהיינו שלא תהיה עמהם בעצה להיות מרגלים בגשמיות, רק שהעיקר ויתורו מגזרת תורה: ה' ארך אפים (שמות לד, ו). כי ישראל כשעשו את העגל היה העון נגד ה' וכאן בשלוח מרגלים היה העון נגד פרצוף ישראל שלא האמינו זאת שיש כח לישראל להפוך הכל בתפלתם. ובאמת מדת רחום הוא כביכול שהקדוש ברוך הוא מדבק עצמו בעולמות התחתונים כמו שהעשיר שמרחם על העני צריך לדבק עצמו בצער העני כדי שעל ידי זה ירחם עצמו, כן כביכול אצל הקדוש ברוך הוא מדת רחום ומדת חנון הוא שיש לנו חן בעיני הקדוש ברוך הוא. וכאן בשלוח הרגלים לא האמינו זאת במדת רחום שהקדוש ברוך הוא מדבק עצמו בישראל ובמדות חנון שיש לנו חן בעיני הקדוש ברוך הוא לכך לא אמר בזה הבקשה רחום וחנון, רק ארך אפים:

Another look at “send for yourself men to tour the land ‎of Canaan which I am about to give to the Children of ‎Israel.” Most commentators already focused on the ‎word ‎לך‎, “for yourself,” in this verse, finding it difficult to ‎understand ‎I believe that G’d’s principal purpose was that ‎Moses should use the most G’d fearing individuals from each tribe ‎to make up this delegation, men whose devotion and sincerity to ‎the highest principles of Judaism was beyond doubt. The word ‎לתור‎, usually translated as to “tour,” i.e. to examine visually, in ‎this instance was not intended as an instruction for these men to ‎examine the material benefits that the land of Canaan had to offer ‎the Jewish people. By dispatching truly G’d fearing men to tour ‎this land, G’d intended for this land to become attuned to the ‎presence of G’d fearing human beings, [seeing that since ‎the day Yaakov had left it there had not been anyone residing ‎there who was a servant of the Creator. Ed.] It was hoped ‎that after being visited by such individuals, the soil of the land of ‎Canaan itself would experience a desire to become the home of ‎the people who had sent such emissaries. The mere temporary ‎presence of these “tourists,” would encourage the response from ‎the celestial sources of G’d’s largesse to bestow it in generous ‎measure on this land, much as it had done while the patriarchs ‎had resided there. We may therefore understand the word ‎שלח‎ ‎in the sense of ‎המשכה‎, extension, continuation, similar to Exodus ‎where Pharaoh’s daughter whose arm was not long enough, ‎dispatched her servant maid to bring her the basket that ‎contained the infant Moses. One of the sages in Sotah 12 ‎discussing that verse understands the word ‎אמתה‎ as referring to ‎the princess’ arm and not to her maid servant.‎ We may extrapolate on this allegory somewhat further, ‎following our approach when dealing with true service of the ‎Lord, and understand Pharaoh’s daughter as “stripping herself” of ‎material physical concerns when setting out to save the life of ‎Jewish baby after seeing the basket had aroused maternal ‎instincts in her. Similarly, in our portion, when Moses dispatched ‎the twelve emissaries to examine the qualities of the land of ‎Israel, he charged them with divesting themselves, ‎שלח‎, of ‎material concerns when setting out on a mission approved by the ‎Lord Himself. (Numbers 13,1) The choice of the word ‎ויתורו‎, ‎instead of ‎וירגלו‎, “and to spy out,” or ‎ויחפרו‎, as in Deuteronomy ‎‎1,22 is an allusion to the word ‎תורה‎, and points to the difference ‎between what the people had demanded and what G’d had agreed ‎to.‎ To repeat, G’d’s i.e. Moses’ purpose in agreeing to the ‎people’s request to spy out the land of Canaan was to sublimate ‎what was a material quest into becoming a spiritual quest and to ‎thereby convert it into an act of worship. The word ‎לך‎, “for you,” ‎therefore simply means that Moses should select the kind of men ‎for this mission that best guaranteed that G’d’s criteria for ‎allowing it would be met. This is also the reason why G’d repeats ‎to Moses: ‎אשר אני נותן לבני ישראל‎, “that the land that I give to the ‎Children of Israel” in order to perform His commandments when ‎they are in that land, not for any other reason. The fact that this ‎land is a gift from G’d for a purpose must never be absent from ‎the minds of the men viewing the land for the first time. When ‎Moses prayed that Joshua should remain steadfast against any ‎attempt by his colleagues to abort the purpose of this mission by ‎adding a letter ‎ה‎ as a reminder of G’d’s name to his name, this is ‎what he had in mind. (Compare 13,16) He did not want him to ‎become a ‎מרגל‎, “spy.” The ‎תורה‎ element in this mission had to be ‎preserved for it to be crowned with success.‎ Numbers 14,17. “Hashem’s forbearance is long ‎lasting;” when the Israelites committed the sin of the golden ‎calf, this was a sin of direct disobedience of the second of the Ten ‎Commandments, i.e. a sin that directly provoked G’d. In this ‎instance, the sin of the spies was a provocation of Israel’s image, ‎i.e. they did not believe that their fellow Jews had sufficient faith ‎in G’d to overturn the numerical and physical superiority of their ‎adversaries the Canaanites’, by the power of their prayers. This ‎attribute called ‎רחום‎, is G’d’s ability to attach Himself closely to ‎the “lower” parts of His universe, just as a rich man who displays ‎true empathy for the poor needs to share the poor man’s pain so ‎that he can truly have mercy on him. The two Divine attributes ‎of ‎רחום וחנון‎ are therefore practically inseparable, as the latter ‎implies that the victim in need of this attribute has found grace ‎in G’d’s eyes. Seeing that the spies underestimated the Jewish ‎people’s faith in G’d, Moses omitted coupling the attribute the ‎two attributes of ‎רחום וחנון‎ but appealed only to ‎ארך אפים‎, G’d’s ‎attribute of forbearance.