Balak, Balaam, and Bird Omens

וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן־צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי׃ וַיֹּ֨אמֶר מוֹאָ֜ב אֶל־זִקְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עַתָּ֞ה יְלַחֲכ֤וּ הַקָּהָל֙ אֶת־כׇּל־סְבִ֣יבֹתֵ֔ינוּ כִּלְחֹ֣ךְ הַשּׁ֔וֹר אֵ֖ת יֶ֣רֶק הַשָּׂדֶ֑ה וּבָלָ֧ק בֶּן־צִפּ֛וֹר מֶ֥לֶךְ לְמוֹאָ֖ב בָּעֵ֥ת הַהִֽוא׃

Moab was alarmed because that people was so numerous. Moab dreaded the Israelites, and Moab said to the elders of Midian, “Now this horde will lick clean all that is about us as an ox licks up the grass of the field.” Balak son of Zippor, who was king of Moab at that time, sent messengers to Balaam son of Beor in Pethor, which is by the Euphrates, in the land of his kinsfolk, to invite him, saying, “There is a people that came out of Egypt; it hides the earth from view, and it is settled next to me.

וַיַּ֣רְא בִּלְעָ֗ם כִּ֣י ט֞וֹב בְּעֵינֵ֤י יְהֹוָה֙ לְבָרֵ֣ךְ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹא־הָלַ֥ךְ כְּפַֽעַם־בְּפַ֖עַם לִקְרַ֣את נְחָשִׁ֑ים וַיָּ֥שֶׁת אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר פָּנָֽיו׃

Now Balaam, seeing that it pleased GOD to bless Israel, did not, as on previous occasions, go in search of omens, but turned his face toward the wilderness.

וַיְגַ֣ל יְהֹוָה֮ אֶת־עֵינֵ֣י בִלְעָם֒ וַיַּ֞רְא אֶת־מַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙ נִצָּ֣ב בַּדֶּ֔רֶךְ וְחַרְבּ֥וֹ שְׁלֻפָ֖ה בְּיָד֑וֹ וַיִּקֹּ֥ד וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לְאַפָּֽיו׃

Then GOD uncovered Balaam’s eyes, and he saw the angel of GOD standing in the way, his drawn sword in his hand; thereupon he bowed right down to the ground.

לֹֽא־יִמָּצֵ֣א בְךָ֔ מַעֲבִ֥יר בְּנֽוֹ־וּבִתּ֖וֹ בָּאֵ֑שׁ קֹסֵ֣ם קְסָמִ֔ים מְעוֹנֵ֥ן וּמְנַחֵ֖שׁ וּמְכַשֵּֽׁף׃ כִּֽי־תוֹעֲבַ֥ת יְהֹוָ֖ה כׇּל־עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה וּבִגְלַל֙ הַתּוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔לֶּה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ מוֹרִ֥ישׁ אוֹתָ֖ם מִפָּנֶֽיךָ׃

Let no one be found among you who consigns a son or daughter to the fire, or who is an augur, a soothsayer, a diviner, a sorcerer, For anyone who does such things is abhorrent to GOD, and it is because of these abhorrent things that the ETERNAL your God is dispossessing them before you.

בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, זֶה אֶחָד מִשְׁלשָׁה בְּנֵי אָדָם שֶׁבְּדָקָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמָצָא קָרוֹן שֶׁל מֵי רַגְלַיִם:

Bilam said to Him: “Balak son of Tzipor, king of Moav, sent to me” (Numbers 22:10).

אִיבָּעֵית אֵימָא: ״לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבׇר זָעַם״. אֵימַת רָתַח? בִּתְלָת שָׁעֵי קַמָּיָיתָא, כִּי חָוְורָא כַּרְבָּלְתָּא דְּתַרְנְגוֹלָא. כֹּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא נָמֵי חָוְורָא! כֹּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא אִית בֵּיהּ סוּרְיָקֵי סוּמָּקֵי, הָהִיא שַׁעְתָּא לֵית בֵּיהּ סוּרְיָקֵי סוּמָּקֵי. הָהוּא מִינָא דַּהֲוָה בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דַּהֲוָה קָא מְצַעַר לֵיהּ. יוֹמָא חַד נְקַט תַּרְנוּגְלָא, וַאֲסַר לֵיהּ בְּכַרְעֵיהּ, וְאוֹתֵיב. אָמַר: כִּי מְטָא הָהוּא שַׁעְתָּא – אֶילְטְיֵיהּ. כִּי מְטָא הָהוּא שַׁעְתָּא, נַמְנֵם. אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ לָאו אוֹרַח אַרְעָא, דִּכְתִיב ״גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב״. אֲפִילּוּ בְּמִינֵי לָא אִיבְּעִי לֵיהּ לְמֵימַר הָכִי.

If you wish, say instead this proof from another source, as it is stated: “Come, my people, enter you into your chambers, and shut your doors about you; hide yourself for a brief moment, until the anger passes” (Isaiah 26:20), meaning that God’s anger passes in a mere moment. And when is the Holy One, Blessed be He, angry? It is during the first three hours of the day, when the crest of the rooster is white from the sun. The Gemara challenges: Each and every hour of the day the rooster’s crest is also white, as it does not always remain red. The Gemara explains: The difference is that during each and every other hour when the rooster stands that way, there are red streaks in his crest. But at that moment when God is angry, there are no red streaks in the rooster’s crest. The Gemara relates: There was a certain heretic who was in Rabbi Yehoshua ben Levi’s neighborhood who would upset him by incessantly challenging the legitimacy of biblical verses. One day, Rabbi Yehoshua ben Levi took a rooster and tied it by its legs and sat and waited. He said: When that moment of God’s wrath arrives, I will curse him. When that moment of God’s wrath arrived, Rabbi Yehoshua ben Levi dozed off. When he awakened, he said: Conclude from the fact that I dozed off that it is not proper conduct to curse even the wicked, as it is written: “Punishment, even for the righteous, is not good” (Proverbs 17:26). Even with regard to heretics, a righteous person should not state a curse in order to punish them.

״וַיַּרְא אֶת הַקֵּינִי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ״. אָמַר לוֹ בִּלְעָם לְיִתְרוֹ: קֵינִי, לֹא הָיִיתָ עִמָּנוּ בְּאוֹתָהּ עֵצָה? מִי הוֹשִׁיבְךָ אֵצֶל אֵיתָנֵי עוֹלָם?

§ It is stated with regard to Balaam: “And he looked at the Kenite and he took up his parable and said: Though firm is your dwelling place, and though your nest be set in rock” (Numbers 24:21). Balaam said to Yitro: Kenite, were you not in Egypt with us in that counsel to drown the newborn males of Israel? Who placed you alongside the mighty of the world?

וְחַד אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַחֲמִים, וְאֵינָן אֶלָּא גְּזֵרוֹת. אֲמַר רַבָּה: כַּמָּה יָדַע הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנָן לְרַצּוֹיֵי לְמָרֵיהּ! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָא מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ תְּנַן!

One who recites in his supplication: Just as Your mercy is extended to a bird’s nest, as You have commanded us to send away the mother before taking her chicks or eggs (Deuteronomy 22:6–7), so too extend Your mercy to us; and one who recites: May Your name be mentioned with the good or one who recites: We give thanks, we give thanks twice, they silence him. GEMARA: Our mishna cited three instances where the communal prayer leader is silenced. However, in the case of one who recites: Just as Your mercy is extended to a bird’s nest, why do they silence him? Two amora’im in Eretz Yisrael disputed this question; Rabbi Yosei bar Avin and Rabbi Yosei bar Zevida; one said that this was because he engenders jealousy among God’s creations, as it appears as though he is protesting the fact that the Lord favored one creature over all others. And one said that this was because he transforms the attributes of the Holy One, Blessed be He, into expressions of mercy, when they are nothing but decrees of the King that must be fulfilled without inquiring into the reasons behind them.

וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי. אָמַר, אֵלּוּ שְׁנֵי מְלָכִים שֶׁהָיִינוּ בְטוּחִים עֲלֵיהֶם לֹא עָמְדוּ בִּפְנֵיהֶם, אָנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, לְפִיכָךְ "וַיָּגָר מוֹאָב" (תנחומא):

וירא בלק ... את כל אשר עשה ישראל לאמרי AND BALAK … SAW ALL THAT ISRAEL HAD DONE TO THE AMORITES — He said to his people: Those two kings (Sihon and Og) on whom we relied (see Rashi on Numbers 21:23) could not resist them; how much less can we do so; on this account (because he said this to his people) ויגר מואב MOAB (the whole people) WAS SORE AFRAID (Midrash Tanchuma, Balak 2).

טוֹב לַעֲשׂוֹת דָּבָר פְּלוֹנִי וְרַע לַעֲשׂוֹת דָּבָר פְּלוֹנִי.

Similarly, [this category includes] those who hear the chirping of a bird and say: This will happen or this will not happen; it is beneficial to do this or it is detrimental to do this. [Also, it includes] those who say: Slaughter this rooster that crowed like a raven; slaughter this hen that crowed like a rooster.

קבוצה ב: עבודה זרה פתיחה 1 המצוות שהקבוצה השנייה כוללת הן כל המצוות שמנינו בהלכות עבודה זרה. ברור שמטרת כולן היא להינצל מטעויות עבודה זרה ומדעות שגויות אחרות שנלוו לעבודה זרה, כמו מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף וְחֹבֵר חָבֶר (דברים יח,י-יא) ואחרות כיוצא בהן. 3 אמצעי ההפעלה) כך למשל הם מכוונים לאסוף צמח מסוים בזמן מסוים, או לקחת מדָבר פלוני כמות כזאת ומאחֵר כמות כזאת. זהו תחום נרחב מאוד, שאצמצם לך אותו לשלושה מינים. א) הראשון: מה שקשור בדבר מן הנמצאים, בין אם הוא צמח או בעל חיים או מחצב. ב) השני: מה שקשור בהגדרת זמן שהמעשים האלה נעשים בהם. ג) והשלישי: פעולות אנושיות שנעשות, כמו ריקוד, או מחיאת כפיים, או צעקות, או צחוק, או קפיצות על רגל אחת, או השתטחות על הארץ, או שריפת דבר, או עישון קטורת מסוימת, או אמירת דברים, מובנים או לא מובנים. אלה הם מיני מעשי הכישוף. מטרת התורה: המלחמה בכישוף שהוא מבוא לעבודה זרה 6 לאחר הקדמה זו, שתתאמת לך מתוך קריאת ספריהם המצויים בידינו כיום שהודעתי לך עליהם (ג,כט18,13), שמע את דבריי. כיוון ששאיפת התורה כולה, והציר שהיא סובבת עליו, היו סילוק עבודה זרה ומחיית עקבותיה, ושלא ידַמו לגבי אף אחד מן הכוכבים שהוא מזיק או מועיל בשום דבר מן המצבים הקיימים לבני האדם, כי הדעה הזאת היא המובילה לעבודתם – מתחייב בהכרח (משאיפת התורה) שיומת כל מכשף. כי המכשף הוא בלא ספק עובד עבודה זרה, אם כי בדרכים מיוחדות ומשונות שאינן דרכי עבודת ההמון לאותן אלוהויות. 7 וכיוון שבחלק גדול מכל הפעולות האלה הותנה שיעשו אותן דווקא נשים, נאמר: "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" (שמות כב,יז). וכן בשל חמלתם הטבעית של בני האדם ביחס להריגת נשים. לכן גם ביאר דווקא בעבודה זרה: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה [אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ. וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם, וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי]" (דברים יז,ב-ג), וחזר ואמר: "[וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ,] אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה [וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ]" (שם,ה), דבר שלא נאמר כמותו בחלול שבת ולא בדברים אחרים. והטעם לזה הוא ריבוי החמלה הטבעית עליהן. מלחמה באמצעות היפוך הבטחות העבודה הזרה 8 כיוון שהמכשפים טענו שכישופיהם משפיעים, הגנה מפגיעת חיות) ושעל ידי הפעולות האלה הם מגרשים ממקומות היישוב חיות מזיקות כמו אריות ונחשים וכיוצא בהם, הגנה מפגיעה בצומח) וטענו גם שעל ידי כישופיהם הם מרחיקים נזקים שונים מן הצמחים, כמו שתמצא אצלם פעולות המונעות לטענתם את ירידת הברד, ופעולות ההורגות את התולעים בכרמים כדי שלא יהרסו אותם; והם – כוונתי ל"צאבים" – האריכו באשר להריגת תולעי הכרמים על ידי אותן דרכי האמורי הנזכרות בספר "עבודת האדמה הנבטית"; הגנה מנשירת צומח) וכן הם טוענים שיש להם פעולות המונעות את נשירת עלי הצמחים והפירות – התגובה) בשל הדברים האלה שהיו מפורסמים אז, נכלל בדברי הברית (ונאמר כך): פולחן עבודה זרה ומעשי הכישוף האלה שלטענתכם מרחיקים מכם את הנזקים האלה – על ידם יחולו הצרות הללו עליכם. פגיעה מחיות) נאמר: "וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם" (ויקרא כו,כב). ונאמר: "וְשֶׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר" (דברים לב,כד). פגיעה בצומח) ונאמר: "[כָּל עֵצְךָ וּ]פְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל" (שם כח,מב). ונאמר: "כְּרָמִים תִּטַּע וְעָבָדְתָּ, וְיַיִן לֹא תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶאֱגֹר כִּי תֹאכְלֶנּוּ הַתֹּלָעַת" (שם,לט). פגיעת נשירה) ונאמר: "זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ [בְּכָל גְּבוּלֶךָ, וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ] כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ" (שם,מ). 9 כללו של דבר, כל מה שעובדי עבודה זרה תחבלו בו כדי להנציח את פולחנה על ידי השליית בני האדם לגבי הרחקת נזקים מסוימים והבאת תועלות מסוימות – נכלל בדברי הברית שפולחנה יגרום לאובדן אותן תועלות ולהבאת אותם נזקים. הרי התברר לך, המעיין, מפני מה כיוון הכתוב לאותם פרטי קללות וברכות הכלולות בדברי הברית וייחד אותם על פני זולתם. דע אפוא עד כמה רבה התועלת הזאת גם כן.

THE precepts of the second class are those which we have enumerated in the section “On idolatry.” It is doubtless that they all tend to save man from the error of idolatry and the evil practices connected with it; e.g., observing the times, enchantment, witchcraft, incantation, consulting with familiar spirits, and the like. When you read the books which I mentioned to you. you will find that witchcraft, which will be described to you, is part of the customs of the Sabeans, Kasdim, Chaldeans, and to a higher degree of the Egyptians and Canaanites. They caused others to believe, or they themselves believed, that by means of these arts they would perform wonderful things in reference to an individual person, or to the inhabitants of a whole country, although no analogy and no reasoning can discover any relation between these performances of the witches and the promised result. Thus they are careful to collect certain plants at a particular time, and to take a definite number of certain objects. There are many things comprised by witchcraft; they may be divided into three classes: first, witchcraft connected with objects in Nature, viz., plants, animals, or minerals. Secondly, witchcraft dependent for its performance on a certain time; and thirdly, witchcraft dependent on the performance of certain acts of man, such as dancing, clapping, laughing, jumping with one leg, lying on the ground with the face upward, burning a thing, fumigating with a certain material, or speaking intelligible or unintelligible words. These are the various kinds of witchcraft. After this remark, which you will understand when you have read such of their works as are at present extant, and have been mentioned by me, hear what I will tell you. It is the object and centre of the whole Law to abolish idolatry and utterly uproot it, and to overthrow the opinion that any of the stars could interfere for good or evil in human matters, because it leads to the worship of stars. It was therefore necessary to slay all witches as being undoubtedly idolaters, because every witch is an idolater: they only have their own strange ways of worship, which are different from the common mode of worship offered to those deities. But in all performances of witchcraft it is laid down as a rule that women should be employed in the chief operation; and therefore the Law says, “Thou shalt not suffer a witch to live” (Exod. 22:17). Another reason is the natural reluctance of people to slay women. This is also the cause why in the law of idolatry it is said “man or woman” (Deut. 17:2), and again repeated a second time, “the man or the woman” (ibid. ver. 5)—a phrase which does not occur in the law about the breaking of Sabbath, or in any other law; for great sympathy is naturally shown to women. Now the witches believed that they produced a certain result by their witchcraft; that they were able through the above-mentioned actions to drive such dangerous animals as lions, serpents, and the like out of the cities, and to remove various kinds of damage from the products of the earth. Thus they imagine that they are able by certain acts to prevent hail from coming down, and by certain other acts to kill the worms in the vineyards, whereby the latter are protected from injury; in fact, the killing of the worms in vineyards, and other superstitions mentioned in the Nabatean Agriculture, are fully described by the Sabeans. They likewise imagine that they know certain acts by which they can prevent the dropping of leaves from the trees and the untimely falling of their fruit. On account of these ideas, which were general in those days, the Law declares in “the words of the covenant” as follows: The same idolatry and superstitious performances which, in your belief, keep certain misfortunes far from you, will cause those very misfortunes to befall you. “I will also send wild beasts among you” (Lev. 26:22), “I will also send the teeth of wild beasts upon them, with the poison of those that creep in dust” (Deut. 32:24).” The fruit of thy land, and all thy labours, shall a nation, which thou knowest not, eat up” (ibid. 28:33). “Thou shalt plant vineyards and dress them, but shalt neither drink of the wine nor gather the grapes, etc. Thou shalt have olive trees throughout all thy coasts, but thou shalt not anoint thyself with the oil” (Deut. 28:39, 40). In short, in spite of the schemes of idolaters to support and firmly establish their doctrine, and to make people believe that by idolatry certain misfortunes could be averted and certain benefits gained, worship of idols will, on the contrary, as is stated in “the words of the covenant,” prevent the advantages and bring the troubles. The reader will now understand why, of all kinds of curses and blessings, those mentioned in “the words of the covenant” have been selected by the Law, and particularly pointed out. Note also the greatness of the benefit [of these laws).

וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים, כִּי בַּפְּעָמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיָה מְנַחֵשׁ וְרוֹצֶה לְקַלֵּל אוֹתָם בְּנַחַשׁ, וְהָיָה הַשֵּׁם בָּא אֵלָיו בְּדֶרֶךְ מִקְרֶה, לֹא בְּכַוָּנָתוֹ לִנְבוּאָה וְלֹא מִמַּעֲלָתוֹ שֶׁהִגִּיעַ אֵלֶיהָ. וְעַתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱמַר לוֹ "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל" לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לָהֶם, הִנִּיחַ הַנְּחָשִׁים וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרָאתָם, אֲבָל שָׂם אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו אֲשֶׁר יִשְׂרָאֵל שָׁם, שֶׁיִּרְאֶה אוֹתָם וְיָכִין לָהֶם נַפְשׁוֹ שֶׁיָּחוּל עָלָיו הַדִּבּוּר מֵאֵת הַשֵּׁם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה עִמּוֹ פַּעֲמַיִם, וְכֵן הָיָה לוֹ. עַל כֵּן אָמַר ״וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים״, כִּי עַתָּה הָיְתָה עָלָיו יַד ה' כַּאֲשֶׁר הִיא לַנְּבִיאִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר:

AND HE WENT NOT, AS AT OTHER TIMES, TO SEEK FOR ENCHANTMENTS. [This means] that on the previous [two] occasions Balaam acted as an enchanter, and wanted to curse them by means of enchantment, and G-d came to him as if by chance, and not because he [Balaam] had concentrated on [attaining] prophecy But now when he was told, For there is no enchantment in Jacob, neither is there any divination in Israel, whether to do them evil or good, Balaam abandoned his enchantments, and he went not [any more] as at [the] other times to seek them.

אָכֵן יִתְבָּאֵר עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (זוהר חדש כאן) כִּי בָּלָק מְכַשֵּׁף גָּדוֹל הָיָה יוֹתֵר מִבִּלְעָם, וְהָיָה עוֹשֶׂה כְּשָׁפָיו בְּצִפּוֹר אֶחָד שֶׁשְּׁמוֹ יַדּוּעַ, וְהוּא אָמְרוֹ וַיַּרְא בָּלָק, וּבַמֶּה רָאָה? בַּצִּפּוֹר, וְהוּא אָמְרוֹ בֶּן צִפּוֹר, פֵּרוּשׁ לִהְיוֹתוֹ בֶּן צִפּוֹר רָאָה בִּכְשָׁפָיו שֶׁל צִפּוֹר. וְאָמַר תֵּבַת בֶּן לְצַד כִּי הַצִּפּוֹר הוּא לוֹ לְאָב וּלְקָצִין, וּמִמֶּנּוּ יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמוֹרִי, וְלֹא הֻצְרַךְ לְמַגִּידִים לְהוֹדִיעַ דָּבָר קָטָן וְגָדוֹל. וְאֶפְשָׁר שֶׁכַּוָּנַת הַכָּתוּב הִיא שֶׁמִּקּוֹדֶם הֱיוֹת הַמַּעֲשֶׂה רָאָה בַּצִּפּוֹר, וְדִקְדֵּק לוֹמַר אֵת כָּל רָמַז בְּרִבּוּי ״כָּל״ לְגוּפֵהּ, שֶׁרָאָה בַּצִּפּוֹר כָּל מַה שֶׁעָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמוֹרִי, וְרִבּוּי ״אֵת״ רֶמֶז לִרְאִיָּה אַחֶרֶת עִמָּהּ [אוּמָּה] שֶׁעֲתִידָה לִהְיוֹת כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר, הָאֱמוֹרִי שֶׁעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְכַלּוֹתָם, וּמָה אוּמָּה הִיא שֶׁעָקְרוּ יִשְׂרָאֵל אָז הִיא מִדְיָן, וְזֶה רָמַז בְּתֵבַת אֵת, הָא לָמַדְתָּ שֶׁרָאָה מַה שֶׁעָשׂוּ לָאֱמוֹרִי וּמַה שֶׁיַּעֲשׂוּ לְמִדְיָן. וְאֶפְשָׁר שֶׁרָאָה גַּם כֵּן כִּי מוֹאָב מֻבְטָחִים מִצָּרַת יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁכֵּן הָיָה, כִּי הַכִּשּׁוּף יַגִּיד הֶעָתִיד אִם רַע אִם טוֹב. וּמֵעַתָּה תָּלָה הָרְאִיָּה בְּבָלָק כִּי הוּא הָרוֹאֶה בַּצִּפּוֹר לְבַד, וּרְאִיָּה זוֹ לֹא רָאָה אוֹתָהּ אֶלָּא בָּלָק בִּכְשָׁפָיו. וְכַוָּנַת הַסִּפּוּר בְּדָבָר זֶה הוּא לְהַקְדִּים הַסִּבּוֹת שֶׁסִּבְּבוּ מַעֲשֵׂה קְרִיאַת בִּלְעָם וְהַנִּמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ בַּעֲוֹנוֹת לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁרְאִיַּת בָּלָק הָיְתָה סִבָּה אַחַת לַנִּסְבָּב כַּאֲשֶׁר אֲבָאֵר. וְאָמַר עוֹד וַיָּגָר מוֹאָב אֵינָהּ הוֹדָעַת הַנִּמְשָׁךְ מִשְּׁמִיעַת בָּלָק אֶלָּא הוֹדָעַת סִבָּה אַחֶרֶת לַמְּאוֹרָע הַנִּמְשָׁךְ שֶׁנִּכְנַס בְּלֵב מוֹאָב מָגוֹר.

We can understand all this in light of the Zohar on our verse where Balak is described as a greater sorcerer than Bileam. He employed a certain bird, צפור to perform his sorcery with. When the Torah mentions that Balak "saw," it means that whatever he "saw" he saw by means of that bird. His biological father may not have been someone by the name of צפור, at all; his reliance on the magic he could perform with the help of that bird, caused the Torah to describe him as a "son of צפור." He was able to use such a צפור in his pursuit of magic. This צפור had informed him about all that Israel had done to the Emorite. He did not depend on outside sources of information. It is even possible that he used the צפור as an oracle which foretold him things to come. The extraneous word כל may indicate how Balak came by his knowledge, whereas the word את may be an allusion to the visions he had of the future of what would happen to another nation., i.e. that it too would suffer a fate similar to that of the Emorite at the hands of the people of Israel. The nation which Israel would uproot at that time was Midian. The word את may be a reference to the people of Midian who were next on the list of nations whom the Israelites would destroy. It is possible that Balak "saw" that the Moabites were safe against any attack by the Israelites; he was quite right in this as G'd had forbidden the Israelites to even put pressure on Moav. Balak's magic foretold not only disaster but also pleasant news. The Moabites had to place heavy reliance on the person of Balak who alone was able to "see" by means of his צפור. The Torah alludes to all this as an introduction to why Balak and the Moabites turned to Bileam and the sins committed by Israel as a result of Bileam's visit. The "vision" Balak saw was only one factor as I shall explain later. When the Torah adds ויגר מואב, this is not something which was caused by what Balak had "heard" or "seen," but refers to another event which followed and inspired fear in the heart of the Moabites.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד כָּךְ הָיִיתָ צָרִיךְ לוֹמַר (תהלים ו, יא):

do not curse a king” (Ecclesiastes 10:20) who is before you. “And in your bedrooms do not curse the wealthy” (Ecclesiastes 10:20) that is before you. “As the birds of the heavens will carry the sound” (Ecclesiastes 10:20) – Rabbi Yirmeya ben Elazar said: This is the raven and the art of bird divination. “And a winged creature will tell the matter” (Ecclesiastes 10:20) – Rabbi Levi said: There are ears on the road and ears to the wall.

אם נאמר המזמור על דוד בהיותו בארץ פלשתים היה הזמן ההוא היתר על הבמות והיו מזבחות בכל מקום והיו מקננים בהם עופות אבל בבית המקדש לא היו מקוננים עופות מפני הטומאה כי אפילו בגג הבית עשו דבר שם שלא ינוח שם עוף והיו קורין אותו כליא עורב ואמר דוד אני אינני כמו העופות כי העופות הם מקננים את מזבחותיך ואני לא אוכל להיות שם: וזכר צפור דרור. שדרכם לקנן בישוב והוא עוף קטן קורין לו בלע"ז פשר"א:

מעשה המרכבה שיחזקאל ראה במרכבה הראשונה צורת שור מהשמאל, ובמרכבה השניה ראה תמורתו צורת כרוב, ובארתי שם כי יחזקאל ראה את החיות נושאי המרכבה שלפעמים ילכו ברגליהם, ופעמים יעופו בכנפיהם, והיינו שבעת ינהגו את האופנים שהם המערכת ע"פ הסדר הטבעי זה יקרא הליכה, ואז יקראו בשם חיות, כמו שהחיה אין לה בחירה במעשיה, רק תנועתה הוא לפי הטבע המוטבע בה, כן הנהגת הטבע היא מוכרחת לפי חקות שמים בלא בחירה וחפשיית אבל בעת ינהיגו את האופנים למעלה מן הטבע לפי ההשגחה והנס ולפי השכר והמעשה, אז יתרוממו למעלה וירומו האופנים עמהם וזה נקרא עפיפה, ואז יתראו ידי אדם תחת כנפיהם כי אז יפעלו ברצון ובחירה, כאדם שעכשיו בחיריים לפי השכל, ואז יקראו בשם כרובים, שהכרוב יש לו פני אדם, ור"ל כנפים לעוף למעלה ולהתרומם מעל הארץ, ושם בארנו שבעת יעופו החיות בכנפיהם שהוא בעת ינהגו לפי הנס וההשגחה למעלה מן הטבע

או יבואר, הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה. דאיתא בגמרא (ברכות לג:) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך כו', ופירש רש"י שהגיעו רחמך על קן ציפור וגזרת לא תקח כו', כן חוס ורחם עלינו, משתקין אותו מפני שמשוה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים והן גזירת מלך על עבדיו. והקשה התוספות לפי זה מפני מה יסד הפייט כן דכתיב צדקו אותו ואת בנו בל תשחטו מחשבותיך לרחמינו מפעלותיך לרוממנו. ונראה, דאמרו חכמים כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, ושורש הדבר הוא, דאיתא בזוהר הקדוש באיתערותא דלתתא איתער עובדא דלעילא. נמצא כאשר האדם מרחם עצמו על הבריות הוא מעורר מדת הרחמנות ומרחמין עליו גם כן. וידוע הוא דחסדי ה' יתברך לא כלו והקדוש ברוך הוא תמיד משפיע עלינו חסדים ורחמים וטובות. ומה שאנו חסרים לפעמים מטובות חס ושלום המניעה הוא מאתנו שאין אנו ראוים לקבל הטובות, אבל הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו יכול להפוך את לבנו וליתן לנו לב טהור וחזק ואמיץ לעבדו באמת ונהיה אנו ראוין לקבל הטובות. ועל זה אנו מתפללין אתה ה' לא תכלא רחמיך ממנו, פירוש שלא תהא המניעה ממנו. כי חסדך ואמתך תמיד יצרונו, שהקדוש ברוך הוא יוצר את האדם בכל עת ורגע כפי מאמר הגמרא כל הנשמה תהלל יה (תהלים קנ, ו) על כל נשימה ונשימה כו'. ואם כן אתה יכול לעשות אותנו בריה חדשה וליתן לנו לב טהור כנ"ל. וידוע כשהקדוש ברוך הוא גוזר גזירה הצדיק יכול לבטלה. וזה פירוש הפסוק ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת כי כשהקדוש ברוך הוא הוכן בחסד כסאו ומעורר רחמיו וחסדיו על ישראל אז הוא יושב עליו באמת שאין הצדיק מבטלו אבל כשהוא להיפוך חס ושלום אז הצדיק מבטלו וצריך הקדוש ברוך הוא לקום מכסא דין ולישב על כסא רחמים ונמצא לא היתה ישיבה באמת: והנה מה שהקדוש ברוך הוא צוה אותנו (דברים כב, ו) לא תקח אם על הבנים, אינו הוא מצד הרחמנות שלו שאם היה מצד הרחמנות לא היה צריך לצוות אותנו והיה בעצמו יכול להציל את האם, כי הרבה ריוח והצלה לפניו, רק היה כוונתו בכדי שנעורר מדת הרחמנות במה שאנו מרחמין על קן ציפור כנ"ל. ואם כן זה פירוש הפייט מחשבותיך לרחמינו מפעולתיך לרוממנו, פירוש אתה צוית כדי שנעורר הרחמנות ותרחם עלינו. ולפי זה כשהצדיק מברך את ישראל בודאי מברך אותם בלב שלם מצד הרחמנות ואהבה שיש לו עליהם ואם כן מברכין אותו מן השמים גם כן כנ"ל כל המרחם על הבריות כו'. אבל בלעם היה יודע בעצמו שאינו מברך בלב שלם, רק הקדוש ברוך הוא היה משים חכה בפיו כפירש"י, ואם כן היה יודע שלא יהיו חוזרין עליו הברכות. וזהו שאמר הנה ברך לקחתי, פירוש אני לקחתי את הברכות מאת הקדוש ברוך הוא לברך את ישראל. וברך ולא אשיבנה, פירוש ולא אשיבנה הברכות עלי:

A different approach to our verse. The Talmud in ‎‎B’rachot 33 taught that if someone in his prayer for mercy ‎to Hashem includes a line in which he compares G’d’s ‎mercy on the young and helpless birds in the nest, by praying ‎that Hashem should extend His mercy to him likewise, such ‎a person is to be silenced. One of the commentators on that line ‎in the Talmud explains that the reason why the author of the ‎Mishnah considers this such a travesty, is that the worshipper ‎arrogates to himself the right to draw parallels between emotions ‎experienced by us mortal human beings and immortal ‎‎Hashem. We have to accept Divine legislation, such as the ‎commandment to send off the mother bird, as decrees, without ‎trying to examine G’d’s motivation.‎ There is a line similar to the one we quoted from ‎‎B’rachot 33 in Megillah 25, and there Tossaphot ‎question the reasoning offered in the Talmud B’rachot by ‎citing a well known poetical liturgist, Rabbi Eliezer Hakalir, who ‎wrote (in connection with the kedushah we recite on the ‎second day of Passover) suggesting that the commandment not ‎to slaughter the mother animal and its young (Leviticus 22,8) on ‎the same day, by citing G’d’s attribute of Mercy as the reason. ‎‎[Tossaphot’s point is that surely Rabbi Eliezer Hakalir ‎was not ignorant of both these Mishnayot? Tossaphot do ‎not offer a solution. Ed.]‎ Perhaps we may resolve this problem when recalling that in ‎‎Shabbat 151 the Talmud states that anyone who displays ‎mercy and compassion vis a vis any of G’d’s creatures will ‎experience that Hashem in turn will display His Mercy ‎concerning himself. The root for that statement is found in the ‎‎Zohar Tossephet 308 where it is stated that when a human ‎being displays compassion for other creatures he “incites” the ‎attribute of mercy, as a result of which this attribute will relate ‎with mercy toward him.‎ It is a well known fact that ‎חסדי ה' לא כלו‎, “the deeds of loving ‎kindness by Hashem are inexhaustible because His mercy is ‎inexhaustible.” If we sometimes have the feeling that we have ‎been shortchanged by the attribute of Mercy, the reason is never ‎that G’d has run out of Mercy, but the reason is that we do not ‎qualify for it at all times. Nonetheless G’d is able to bring about a ‎radical change within our hearts so that we will have a pure heart ‎and qualify to serve Him loyally and devotedly. When that occurs, ‎we will qualify for additional displays of His mercy. This is why we ‎regularly pray: ‎לא תכלא רחמיך ממנו‎, “do not allow Your mercy to ‎come to and end as far as we are concerned.”(Psalms 40,12)‎ When Bereshit Rabbah 14,11 quotes psalm 150,6 ‎‎[the last verse in psalms, Ed.] the line ‎כל הנשמה ‏תהלל קה יהללו-קה‎, is understood to mean that “with every breath ‎we draw we praise the Lord with our whole soul,” so that G’d has ‎no difficulty in changing us into a new creature whenever the ‎soul is restored to us. At that time He can supply us with a pure, ‎non-polluted heart.‎ We have mentioned repeatedly that a tzaddik by means ‎of his prayer can convert what was an evil decree into a beneficial ‎decree, as we have been taught in Moed Katan 16. This is ‎also the meaning of ‎ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת‎ “when Your ‎throne will be firmly established through loving kindness You will ‎sit on it truly.” [I could not find such a verse. Ed.] ‎When G’d sits so firmly on His throne the righteous will not ‎overturn His decrees, [as there has been no need for harsh ‎decrees. Ed.]‎ When G’d commanded us not to remove the mother bird ‎away from her young in the nest, this is not due to considerations ‎of mercy for the mother bird’s feelings, for if it were so the Torah ‎did not have to issue such a commandment, for G’d Himself could ‎have taken care either of the mother bird or its young without ‎leaving their fate to our sense of compassion. G’d has many other ‎ways and means of insuring these birds’ survival. Rather, the ‎decree was issued to teach us mortals to have compassion on ‎G’d’s creatures. When we keep this in mind Rabbi Eliezer Hakalir’s ‎liturgical poem does not contradict the statement we quoted ‎from the Talmud at all. [The reference in his poem to ‎Leviticus 22,8 is so oblique that only outstanding scholars would ‎have detected it. Ed.]‎ Seeing that every tzaddik, surely has assimilated the ‎‎mussar contained in either Leviticus 22, 28 or ‎Deuteronomy 22,6-7, so that when he blesses an Israelite he has ‎surely done so with all the generosity his heart is capable of, he ‎himself will also be blessed by heaven. This is the meaning of the ‎line that he who displayed compassion for G’d’s creatures will be ‎rewarded. Bileam, even when engaged in blessing the Jewish people, was ‎well aware that he was not doing so with a full heart, and that the ‎words uttered by his lips were only words supplied to him by G’d, ‎and did not come forth from his heart; thus he exclaimed that he ‎was aware that the blessings he had bestowed would not accrue to ‎him as a response from heaven.‎ When he said “I have taken blessing,” he meant that he had ‎borrowed these words from G’d’s vocabulary, but ‎ברך לא אשיבנה‎, “I ‎am aware that I will not in turn be rewarded with blessing for ‎myself.”‎

ועי"ז יורש גיהנם ג"כ היפוך הנ"ל שאף שהי' לו קצת מדרגה בקדושה שהרי הי' נביא. רק ע"י שהמשיך החטאים בתוך קצת מעש"ט שהיו לו. עי"ז הכניס הרע לתוך הטוב ויורש גיהנם כנ"ל: תרל"ב

(Bamidbar 22:5) “Behold the Nation that has left Mitzrayim, behold they have covered the ‘eye’ of the land.” This refers to the perception focused on physicality. Bnei Yisrael enlightened the world to see the internal, spiritual essence in everything, nullifying the external view that, through a physical lens, seems to oppose holiness. In truth, this opposition is merely a cover, a trick to obscure the real truth. Bnei Yisrael's holiness and revelation of Hashem nullified this deceptive power, which angered Balak and Bilaam. [See what we have written later, וירא.]

ונ"ל דבא לאשמעינן עוד דבר אחד, דהנה בכל דור ודור יש שורש לתקן מצוה מיוחדת יותר משאר מצוות, למשל בדור הזה יש שורש לתקן מצות ציצית יותר משאר מצוות, וכדומה בכל דור יש שורש להחזיק במצוה מיוחדת יותר משאר מצוות. ובא הכתוב לאשמעינן שהיה נח "צדיק תמים בדורותיו", ר"ל בכל דור שהיה חי, היה מחזיק ומתקן אותה שורש המצוה המיוחד יותר לאותו הדור. וזהו "יהללו ה׳ דורשיו יחי לבבכם לעד", דהנה כשהצדיק עושה מצוה ומקיים אותה בשורשה, מביאה אותה המצוה הזאת לידי חימום והתלהבות הבוער בו ע"י המצוה הזאת לאמר שירות ותשבחות להשי"ת, וזהו "יהללו ה׳" בשירות ותשבחות, "דורשיו", ר"ל הדורשים המצוה לעשותה בשלימות בשורשה, "יחי לבבכם לעד", ר"ל הכתוב נותן טעם למה להם נאה לשבח? מחמת שלבבם חי לעד, דהיינו שהם דורשים כל מצוה מיוחדת לכל דור לעד לעולם. וק"ל.

since God rests (nach) and dwells in His world to protect and look after His creations, He opens the gate of holiness for the tzadik, so the tzadik will go and grow towards a great holiness. "And he sent the crow" (Gen. 8:7) meaning, the Text counts and thinks the level of the tzadikim that the Holy One created in His world, and the explanation of "he sent etc" means God sent the tzadik to the world. "The crow" is a symbol that there are people whom the Holy One of Blessing created who are good in dealing with buying and selling, and are honest, and feed their children and their children's children, and they are called "crows", as the gemara tells, about those people who would not support their children that the rabbis would make a public announcement like this "the crow feeds its children but this person does not want to feed his/her own children!" (Ketubot 49b). Also, "crow [עורב]" is an expression of sweetening, as in "pleasant [עָרֵב]" and sweet in the eyes of the Holy Blessed Name, Blessed Be, and in the eyes of humans, when one is dealing honestly in buying and selling, and this is "and he sent a crow", meaning, the tzadikim, as we explained above, that are called "crows". "And it went to and fro" meaning, such a person, that has gone out

אבל התרגום מפרש חניותך, וכפירוש רש"י. ונ"ל דזש"ה ארה לי יעקב, שיקלל בחינת יעקב הם המוני עם המחזיקים ידי הת"ח, שעל ידי הקללה בל"עם ועל ידי זה ירדו מנכסיהם, ועל ידי זה נמשך זעם לישראל הת"ח, וכמו שכתב בזוהר (וישלח קעא.) ויגע בכף יריכו (בראשית לב, כו) דאיתבר סמכין דאורייתא וכו', שיתבטלו הת"ח מלימודם, וזהו זועמה ישראל. על פי מ"ש (תהלים לב, ב) אשרי אדם לא יחשוב ה', ר"ל מה שאינו חושב שם ידו"ד נגדו תמיד, זה יחשב לו און, ולא שיעשה איזה חטא בפועל ח"ו וכו', ודפח"ח.

And Balak is the [same] numerical count as Samael when [the word, Samael is counted as one extra number], for the evil impulse was clothed by Balak. And when he saw what Israel had done to the material [chomer], being the numeral count of the Amorites adding three, then Moab was very alarmed in the face of the people because it was large [rav, which also means great]. This means to say that the evil impulse was deliberating if it should come in the guise of Moab, meaning as the messenger from the Father [meAv] in heaven, with the appearance of the evil impulse, to seduce [them] to sin.