Blessings for Reuniting With Friends

לִ֭קְדוֹשִׁים אֲשֶׁר־בָּאָ֣רֶץ הֵ֑מָּה וְ֝אַדִּירֵ֗י כׇּל־חֶפְצִי־בָֽם׃

As to the holy and mighty ones that are in the land, my whole desire concerning them is that

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הָרוֹאֶה אֶת חֲבֵירוֹ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּימָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה״. לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … מְחַיֵּה הַמֵּתִים״. אָמַר רַב: אֵין הַמֵּת מִשְׁתַּכֵּחַ מִן הַלֵּב אֶלָּא לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב הָיִיתִי כִּכְלִי אוֹבֵד״.

Rabbi Yehoshua ben Levi said: One who sees his friend after thirty days have passed since last seeing him recites: Blessed…Who has given us life, sustained us and brought us to this time. One who sees his friend after twelve months recites: Blessed…Who revives the dead. As Rav said: A dead person is only forgotten from the heart after twelve months have elapsed, as it is stated: “I am forgotten as a dead man out of mind; I am like a lost vessel” (Psalms 31:13), and with regard to the laws of lost objects, it is human nature to despair of recovering a lost object after twelve months (see Bava Metzia 28a).

הרואה חבירו לאחר ל' יום אומר שהחיינו ואחר י"ב חדש מברך מחיה המתים והוא שחביב עליו הרבה ושמח מאד בראייתו הרואה פרי חדש מתחדש משנה לשנה מברך שהחיינו ונוהגין עתה שלא לברך עד שעת אכילה והמברך בשעת ראייה לא הפסיד ואם אינו מתחדש משנה לשנה אפילו אם יש ימים רבים שלא אכל ממנו לא יברך הרואה הכושי והגיחור שהוא אדום הרבה והלווקן שהוא לבן הרבה ואת הקפח והוא שבטנו גדול ומתוך עביו נראית קומתו מקופחת והננס והדרקונס והוא שמלא יבלת ופתוי הראש שכל שערותיו דבוקות זה בזה והפיל והקוף מברך בא"י משנה הבריות והחיגר והקיטע והסומא ומוכה שחין והבוהקנין והוא שמנומר בנקודות דקות אם הם ממעי אמו מברך משנה הבריות ואם נשתנו אח"כ מברך דיין האמת וכתב הראב"ד דוקא על מי שמצטער עליו דומיא דבריות טובות שיש הנאה לרואה וכתב עוד שאינו מברך אלא פעם ראשונה שהשינוי עליו גדול מאוד ולפי מה שכתבתי למעלה מברך אחד לשלשים יום: ראה בריות טובות או בהמה ואילנות טובות אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שככה לו בעולמו גם בזה כתב הראב"ד דוקא בפעם ראשונה מברך עליהם ולא יותר (עליהם) ולא על אחרים אלא אם כן ראה נאים מהם:

מחיה מתים. ואז אין מברך שהחיינו (ב"ח):

הרואה חבירו לאחר ל' יום אומר שהחיינו ואחר י"ב חדש מברך מחיה המתים פשוט בפ' הרואה (ברכות נח.): ומ"ש והוא שחביב עליו וכו' כ"כ שם תוספות והר"י והרא"ש:

דיני ברכת שהחיינו. ובו י סעיפים: הרואה את חבירו לאחר שלשים יום אומר שהחיינו ואחר י"ב חודש מברך מחיה מתים והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו: מי שלא ראה את חבירו מעולם ושלח לו כתבים אע"פ שהוא נהנה בראייתו אינו מברך על ראייתו: הגה יש אומרים מי שנעשה בנו בר מצוה יברך בא"י אמ"ה שפטרני מעונשו של זה (מהרי"ל בשם מרדכי ובר"ר פ' תולדות) וטוב לברך בלא שם ומלכות (דעת עצמו):

One who sees his friend after thirty days, says shehecheyanu (who has kept us alive....) and after twelve months, one blesses m'chayeh meytim (who gives life to the dead) and this is for one who is very dear to him and is happy when seeing him. The one who has not seen his friend for a long time and sends him letters, even though he enjoys seeing him, does not bless upon seeing him. Some say that one who has a son become bar mitzvah should bless "Blessed are You, Lord our God, King of the Universe, who has exempted me from his punishment" (Maharil in the name of Mordechai and Baruch Rosh Parshat Toldot), and it is good to bless without the name and kingdom (De'at Atzmo).

או יבואר, ויאסור יוסף מדכבתו ויעל לקראת אביו. והנה לכאורה מה סיפר לנו התורה שיוסף אסר, הלא היה די בזה שאמר ויעל לקראת אביו. אבל הנראה לנו בזה, שיעיין כל אדם בעינא פקיחא על כל מעשיו שלא ינהג מעשה בהמה חס ושלום רק במאזנים כל מעשיותיו כדי שיוכל לבא מזה רמיזא דחכמתא לעבודתו יתברך ואז יעשה אבל באם לאו בודאי שב ואל תעשה עדיף. ונמצא לפי זה ראוי לכל אדם לשקול מעשיו בשכלו מקודם ואז יעשה ויוכל ואז גורם במעשיו הטובים להיות מרכבה לשכינה. וזהו פירוש הפסוק ויאסר יוסף מרכבתו, דהיינו שיוסף היה בבחינה זו. והנה יוסף היה מתענג בוודאי בראיית פני אביו ואז היה חושב בעצמו מה אם זה תענוג גדול כל כך אלו הייתי רואה את הקדוש ברוך הוא כביכול אז היה התענוג יותר גדול מאד מזה התענוג והיינו ויעל לקראת אביו. באמת זה רק כשאדם עושה מצות ומתפלל בכוחות גדולים עד שהוא עיף מאד ומעט מעט יכול להיות שיוסר מעליו חומריותו ואז שורה עליו רוח הנאצל מאתו יתברך וזהו האור הוא כמו ראיית אביו הקדוש ברוך הוא בעצמו כביכול ויוסף הצדיק מרוב צדקתו בודאי שרתה עליו אור צח ומצוחצח וזהו חלק אלהי ממעל ועל זה גרם שעשה ממעשה שהוא התענוג בראיית אביו מרכבה לשכינה:

A different way to understand the phrase:‎ ויאסור יוסף את מרכבתו ויעל לקראת אביו‎. Why did the ‎Torah bother to add the word ‎ויאסור‎, i.e. that Joseph harnessed ‎his chariot? It would have sufficed to report: ‎ויעל יוסף לקראת אביו‎, ‎‎“Joseph went up towards his father to welcome him.”‎ I believe that the Torah teaches us appropriate behaviour by ‎writing this verse in the way it did. Every human being is ‎expected to keep his eyes open by using his intelligence so that ‎he will not be perceived as acting like a dumb animal, G’d forbid. ‎He is to consider each of his actions as if he weighed something ‎very precious. If he does so, his peers will give him credit for ‎relating with equal concern to fulfilling his obligations toward his ‎Creator directly. The wording of our verse proves that Joseph was ‎one of those individuals who do not commit hasty actions nor ‎engage in sloppy, careless work. Joseph would doubtless derive ‎great pleasure from being reunited with his father. When that ‎time came, he would reflect on how much greater would be his ‎pleasure if he were to be allowed to see the face of G’d. The word ‎ויעל‎, he ascended, already reflects this spiritual aspect of Joseph’s ‎journey to welcome his father.‎ Actually, the kind of gradually distancing oneself from ‎material concerns inherent in being a human being on this earth ‎so that one is literally “ascending” ‎ויעל‎, [much like the ‎angels depicted in Yaakov’s dream of the ladder, Ed.] will ‎occur only if in addition to performing the commandments, ‎intense prayer and the physical effort involved in all this, one has ‎reached the point of utter exhaustion. If and when this occurs, ‎one becomes part of the domain of ‎אצילות‎, a domain mentioned in ‎the Torah in connection with the elders and Nadav and Avihu at ‎the time of the giving of the Torah at Mount Sinai. (Exodus ‎‎24,11) Joseph’s father Yisrael had glimpsed this domain, and ‎without a doubt his son Joseph the tzaddik, had also been ‎granted a glimpse of it. As a result, both of them were able to see ‎in the physical carriage, ‎מרכבה‎, an allusion to the Divine ‎מרכבה‎ ‎supporting the throne of the Almighty. Joseph’s seeing his father ‎after all these years triggered this spiritual ascent. I have ‎added a few words of my own to make this concept clearer. ‎Ed.]‎

כתבו הפוסקים דאם ראה חכם מחכמי ישראל מברך עליו אשר חלק וכדלעיל בסימן רכ"ד ס"ו וגם שהחיינו אם הוא שלשים יום שלא ראה אותו: (ב) לאחר שלשים יום - מראיה ראשונה. ואם קיבל ממנו כתב או שאנשים הודיעוהו משלומו יש דעות באחרונים וספק ברכות להקל: (ג) אומר שהחיינו וכו' - וכל אלו הברכות הוא בשם ומלכות ואפילו ברכת מחיה מתים [מגן גבורים ושאר הרבה אחרונים דלא כתשובת פ"מ]: (ד) מחיה המתים - ואז אין מברך שהחיינו. וטעם ברכה זו כתב בחידושי אגדות לפי שבכל שנה האדם נידון בר"ה ויוה"כ אם למות אם לחיים ואם רואהו אחר ר"ה ויוה"כ זה ואח"כ אין רואה אותו עד אחר ר"ה ויוה"כ הבא הרי עבר עליו דין אם למות אם לאו וע"כ אומר ברוך מחיה מתים שניצול מדין מיתה בר"ה ויוה"כ:

(2) After thirty days - from the first sighting. And if he received a letter from him or if [other] people informed him of his welfare, there are [different] opinions among the later scholars (achronim); and [so we invoke the principle,] 'one should be lenient [with] blessings [about which there are a] doubt.' (3) He says, "Who has kept me alive, etc." - And all of these blessings are with the Name and His kingship; and even the blessing of, "Who resuscitates the dead" (Magen Giborim and many other later scholars, not like the responsa of Pri Megadim).

דין שאר ברכות שמברכין על הראיה ועל השמיעה: הרואה אילנות טובות ובריות טובות נאות מכל עם ועם אומר בא"י אמ"ה שככה לו בעולמו ודוקא פעם ראשון כשרואה אותם ולא יותר לא עליהם ולא על אחרים אא"כ היו נאים מהם (ונ"ל מה שאין אנו נוהגין לברך ברכה זו וכן אין אנו מברכין על כושי וננס משום דאין מברכין אלא בפעם ראשון שהשינוי גדול עליו כדאיתא בש"ע סי' רכ"ה וכבר כתב המגן אברהם בשם רדב"ז גבי שהחיינו אם לא בירך באכילה ראשונ' שוב אינו מברך ונ"ל דה"ה בכל הברכו' דכמו דהתם הברכה הוא על השמחה וכבר עברה ה"ה בכולם וכיון שאנו רגילין תמיד בזה אין לנו שינוי גדול):