The Motivations Behind Korach's Rebellion

וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כׇל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהֹוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל יְהֹוָֽה׃

For all the community are holy, all of them, and GOD is in their midst.

וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן׃ וַיָּקֻ֙מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי־שֵֽׁם׃ וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כׇל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהֹוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל יְהֹוָֽה׃

Now Korah, son of Izhar son of Kohath son of Levi, betook himself, along with Dathan and Abiram sons of Eliab, and On son of Peleth—descendants of Reuben— to rise up against Moses, together with certain other Israelites, two hundred and fifty of them: chieftains of the community, chosen in the assembly, men of repute. They combined against Moses and Aaron and said to them, “You have gone too far! For all the community are holy, all of them, and GOD is in their midst. Why then do you raise yourselves above GOD’s congregation?”

״וַיִּקַּח [קֹרַח]״ – אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שֶׁלָּקַח מִקָּח רַע לְעַצְמוֹ. ״קֹרַח״ – שֶׁנַּעֲשָׂה קׇרְחָה בְּיִשְׂרָאֵל. ״בֶּן יִצְהָר״ – בֵּן שֶׁהִרְתִּיחַ עָלָיו אֶת כָּל הָעוֹלָם כַּצׇּהֳרַיִם. ״בֶּן קְהָת״ – בֵּן שֶׁהִקְהָה שִׁינֵּי מוֹלִידָיו. ״בֶּן לֵוִי״ – בֵּן שֶׁנַּעֲשָׂה לְוָיָה בְּגֵיהִנָּם. וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי בֶּן יַעֲקֹב, בֵּן שֶׁעָקַב עַצְמוֹ לְגֵיהִנָּם? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: יַעֲקֹב בִּיקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי״. ״בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי״ – אֵלּוּ מְרַגְּלִים. ״בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי״ – זֶה עֲדַת קֹרַח.

Apropos Korah, the Gemara proceeds to interpret the verses written concerning him. “And Korah, son of Izhar, son of Kohath, son of Levi, took [vayikkaḥ]” (Numbers 16:1), Reish Lakish says: He purchased [lakaḥ] a bad acquisition for himself, as through his actions he drove himself from the world. “Korah” alludes to the fact that because of him a void [korḥa] was created in the children of Israel. “Son of Izhar,” is referring to a son who incited the wrath of the entire world upon him like the heat of the afternoon [tzohorayim]. “Son of Kohath,” is referring to a son who blunted [hik’ha] the teeth of his parents, i.e., he shamed them with his conduct. “Son of Levi,” is referring to a son who became an escort [levaya] in Gehenna. The Gemara asks: But if Korah’s lineage is being interpreted disparagingly, why not let the Torah also include: Son of Jacob [Ya’akov], and interpret it: A son who contorted [she’akav] himself until he reached Gehenna? Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak says: Jacob prayed for mercy for himself that his name would not be included in the lineage of Korah, as it is stated: “Let my soul not come into their council; to their assembly let my honor not be united” (Genesis 49:6). “Let my soul not come into their council”; these are the spies. Jacob prayed that his name would not be mentioned in their regard. “To their assembly let my honor not be united”; this is referring to the assembly of Korah.

וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:

Such was the controversy of Korah and all his congregation.

וְכֵן הוּא אוֹמֵר (הושע יד, ג): קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים. וְכֵן (בראשית יב, טו): וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה. הֱוֵי: וַיִּקַּח קֹרַח, שֶׁבִּדְבָרִים רַכִּים מָשַׁךְ לִבָּם. וַיִּקַּח קֹרַח, עַל יְדֵי מָה נֶחֱלַק, עַל יְדֵי אֱלִיצָפָן בֶּן אֲחִי אָבִיו שֶׁנַּעֲשָׂה נָשִׂיא עַל מִשְׁפַּחְתּוֹ (במדבר ג, ל): וּנְשִׂיא בֵית אָב לְמִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי אֱלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל. אָמַר קֹרַח, אַרְבָּעָה אַחִים הָיוּ אֲחֵי אַבָּא (שמות ו, יח): וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל, עַמְרָם הַבְּכוֹר זָכָה אַהֲרֹן בְּנוֹ לִגְדֻלָּה וּמשֶׁה לְמַלְכוּת, מִי רָאוּי לִטֹּל אֶת הַשְּׁנִיָּה לֹא הַשֵּׁנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר, אֲנִי בְּנוֹ שֶׁל יִצְהָר, הָיִיתִי רָאוּי לִהְיוֹת נָשִׂיא עַל מִשְׁפָּחְתִּי, וְהוּא עָשָׂה בְּנוֹ שֶׁל עֻזִּיאֵל, קָטָן שֶׁל אַחֵי אַבָּא יְהִי גָדוֹל עָלַי, הֲרֵינִי חוֹלֵק עָלָיו וּמְבַטֵּל כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה עַל יָדוֹ, לְכָךְ וַיִּקַּח קֹרַח.

It was by means of Elitzafan, son of his father’s brother, who became the prince over his family, “the prince of the patrilineal house of the families of the Kehatites was Elitzafan son of Uziel” (Numbers 3:30). Koraḥ said: ‘My father and his brothers were four brothers – “the sons of Kehat: Amram and Yitzhar and Hevron and Uziel” (Exodus 6:18). Amram, the firstborn, his son Aaron merited the High Priesthood, and Moses, kingdom. Who is worthy of taking the second position? Is it not the second, as it is stated: “The sons of Kehat: Amram and Yitzhar”? I am the son of Yitzhar, I was worthy of becoming prince of my family, but he arranged that the son of Uziel, the youngest of my father’s brothers, will be greater than I. I will enter into a dispute with him and void everything that he has accomplished.’ That is why, “Koraḥ took.”

דתן ואבירם. בִּשְׁבִיל שֶׁהָיָה שֵׁבֶט רְאוּבֵן שָׁרוּי בַּחֲנִיָּתָם תֵּימָנָה שָׁכֵן לִקְהָת וּבָנָיו הַחוֹנִים תֵּימָנָה, נִשְׁתַּתְּפוּ עִם קֹרַח בְּמַחֲלָקְתּוֹ — "אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ". וּמָה רָאָה קֹרַח לַחֲלֹק עִם מֹשֶׁה? נִתְקַנֵּא עַל נְשִׂיאוּתוֹ שֶׁל אֱלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל, שֶׁמִּנָּהוּ מֹשֶׁה נָשִׂיא עַל בְּנֵי קְהָת עַל פִּי הַדִּבּוּר, אָמַר קֹרַח, אַחֵי אַבָּא אַרְבָּעָה הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ו') "וּבְנֵי קְהָת" וְגוֹ', עַמְרָם הַבְּכוֹר נָטְלוּ שְׁנֵי בָנָיו גְּדֻלָּה, אֶחָד מֶלֶךְ וְאֶחָד כֹּהֵן גָּדוֹל, מִי רָאוּי לִטֹּל אֶת הַשְּׁנִיָּה? לֹא אֲנִי שֶׁאֲנִי בֶּן יִצְהָר, שֶׁהוּא שֵׁנִי לְעַמְרָם, וְהוּא מִנָּה נָשִׂיא אֶת בֶּן אָחִיו הַקָּטָן מִכֻּלָּם, הֲרֵינִי חוֹלֵק עָלָיו וּמְבַטֵּל אֶת דְּבָרָיו. מֶה עָשָׂה? עָמַד וְכָנַס ר"נ רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת — רֻבָּן מִשֵּׁבֶט רְאוּבֵן שְׁכֵנָיו וְהֵם אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר וַחֲבֵרָיו וְכַיּוֹצֵא בוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (במדבר א') "אֵלֶּה קְרוּאֵי הָעֵדָה" — וְהִלְבִּישָׁן טַלִּיתוֹת שֶׁכֻּלָּן תְּכֵלֶת, בָּאוּ וְעָמְדוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, אָמְרוּ לוֹ טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ שֶׁל תְּכֵלֶת חַיֶּבֶת בְּצִיצִית אוֹ פְטוּרָה? אָמַר לָהֶם חַיֶּבֶת, הִתְחִילוּ לִשְׂחֹק עָלָיו, אֶפְשָׁר טַלִּית שֶׁל מִין אַחֵר חוּט אֶחָד שֶׁל תְּכֵלֶת פּוֹטְרָהּ, זוֹ שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת לֹא תִפְטֹר אֶת עַצְמָהּ? (תנחומא):

ודתן ואבירם AND DATHAN AND ABIRAM — Because the tribe of Reuben had their place, when they encamped, in the South, thus being neighbours of Kohath and his sons, who, too, encamped in the South (cf. Numbers 3:29), they (the Reubenites) joined Korah in his quarrel. “Woe to the wicked, woe to his neighbour!” — And what induced Korah to quarrel with Moses? He was envious of the princely dignity held by Elzaphan the son of Uziel (Midrash Tanchuma, Korach 1) whom Moses had appointed prince over the sons of Kohath although this was by the express command of God (Numbers 3:30). Korah argued thus: “My father and his brothers were four in number — as it is said, (Exodus 6:18) “and the sons of Kohath were [Amram and Izhar and Hebron and Uziel]”. — “As to Amram, the eldest, his two sons have themselves assumed high dignity, one as king and the other as High Priest; who is entitled to receive the second (the rank next to it)? Is it not “I” who am the son of Izhar, who was the second to Amram amongst the brothers? And yet he has appointed as prince the son of his (Amram’s) brother who was the youngest of all of them! I hereby protest against him and will undo his decision”. — What did he do? He arose and assembled 250 men, fitted to be heads of the Sanhedrin, most of them of the tribe of Reuben who were his neighbours, viz., Elizur the son of Shedeur, (the prince of the tribe of Reuben; cf. Numbers 1:5), and his colleagues, and others of a similar standing, — for here it states (v. 2) that they were “princes of the congregation, those who were called to the assembly (קראי מועד)”, and there (in another passage) it states, (Numbers 1:16) “these were they who were called to the congregation (קרואי העדה)” (amongst whom was also Elizur the son of Shedeur; cf. Numbers 1:5 and Rashi on Numbers 1:16), — and he attired them in robes of pure purple wool. They then came and stood before Moses and said to him, “Is a garment that is entirely of purple subject to the law of Zizith or is it exempt”? He replied to them: “It is subject to that law”. Whereupon they began to jeer at him: “Is this possible? A robe of any different coloured material, one thread of purple attached to it exempts it, and this that is entirely of purple should it not exempt itself (i.e. ipso facto be exempt) from the law of “Zizith”? (Midrash Tanchuma, Korach 2).

וְהַנָּכוֹן בַּדְּרָשׁ שֶׁכָּעַס קֹרַח עַל נְשִׂיאוּת אֶלְצָפָן כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ (תנחומא קרח א), וְקִנֵּא גַּם בְּאַהֲרֹן כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה״ (במדבר ט״ז:י׳), וְנִמְשְׁכוּ דָּתָן וַאֲבִירָם עִמּוֹ, וְלֹא עַל הַבְּכוֹרָה כִּי יַעֲקֹב אֲבִיהֶם הוּא אֲשֶׁר נְטָלָהּ מֵרְאוּבֵן וּנְתָנָהּ לְיוֹסֵף אָז הָיְתָה נֶפֶשׁ כָּל הָעָם מָרָה וְהָיוּ אוֹמְרִים בְּלִבָּם כִּי יָבוֹאוּ לָהֶם בְּדִבְרֵי מֹשֶׁה תַּקָּלוֹת, וְאָז מָצָא קֹרַח מָקוֹם לַחְלֹק עַל מַעֲשָׂיו וְחָשַׁב כִּי יִשְׁמְעוּ אֵלָיו הָעָם.

Korach too was a firstborn. [Thus far are Ibn Ezra’s comments.] Now all this is based on the opinion of Rabbi Abraham ibn Ezra [himself] who has said in many places, as it pleases him, that there is no strict chronological order in the [narrative of the] Torah, but I have already written that in my opinion the whole Torah follows the chronological sequence But when they came to the wilderness of Paran and [some people] were burnt in Taberah, and many died in Kibroth-hattaavah, and when after sinning [in the matter of] the spies Moses did not pray on their behalf, so that the decree against them was thus not annulled

המחלוקת הראשון היה לקרח לכהונה גדולה והיתה טענתו שלהיות ללוי אשר בחר השם ארבעה בנים עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל. והיה שניתן המלכות למשה שהיה בן עמרם בכור לוי. היה ראוי שהבן השני ללוי והוא יצהר יזכה לכהונה גדולה וקרח היה בן בכור ליצהר א"כ הוא היה ראוי להיות כ"ג והמחלוקת והתרעומת השני היה לבכורות ישראל שהוסרה מהם עבודת המקדש וניתנה ללוים ובזה היה להם כדי בזיון וקצף כי הם היו מקריבים תחלה זבחים ועולות בראש העם ומשה נתן כבודם למשפחתו בני לוי. והמחלוקת והתרעומת הג' היה לבני ראובן לומר שמשה הסיר מהם כבוד הבכורה והממשלה ונתן המלכות והראשיות בדגלים לבני יהודה ובמחלוקת הארץ חלק הבכורה לבני יוסף וכבר נזכרו שלשת התרעומות האלה בכאן.

הוֹרָה לַעֲשׂוֹת אוֹ שֶׁעָשָׂה כְּהוֹרָאָתוֹ חַיָּב מִיתָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַתְרָאָה. אֲפִלּוּ נָתַן טַעַם לִדְבָרָיו אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ עֵדִים שֶׁעָשָׂה כְּהוֹרָאָתוֹ אוֹ שֶׁהוֹרָה לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת גּוֹמְרִין דִּינוֹ לְמִיתָה בְּבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ.

If the elder returns to his city and continues to interpret the law as he did previously and teaches this interpretation to others, he is not liable. If he gave a directive for action or acted according to his conception himself, he is liable for execution.

ואף כי דת הנימוסית שהניחו בני אדם לקיים קבוץ בני אדם יחד, גם היא מיישרת את בני אדם, שאין איש את* רעהו חיים בלעהו*, ויש לחשוב כי דברי חכמים הם גם כך, שאינם רק כמו דת הנמוסית, כדי לקיים הקבוץ של בני אדם בלבד, ואפשר שיהיה מתקן הקבוץ באופן אחר. ועל זה אמר 'אי מה דרבון מטולטל, אף דברי תורה הם מטולטלים', כלומר שלא תאמר שאין דברי תורה מוכרחים להיות באופן זה דוקא, והם כמו דת הנימוסית, שאינו לפי השכל, רק לשמור הקבוץ, ואפשר שיהיה באופן אחר גם כן, ויהיו שומרים הקבוץ גם כן, ואם כן יהיו דברי חכמים מטולטלים ממקום למקום, כאשר אפשר לשנותן לענין אחר, ויהיו גם כן טובים לאדם.

אבל רבי יוחנן בא לומר כי הענוה היא עצם הגדולה והיא הגדולה על כל הגדולות עד שאין גדולה למעלה, ואם לא כן לא היה נמצא בכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם נמצאת הענוה, אבל מפני שכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא הענוה מזה תדע כי הענוה היא הגדולה על כל הגדולות. וזה כי בעל הענוה לא יוגדר ולא יוגבל כלל, ודבר זה מורה על הפשיטות הגמור שהוא פשוט והפשוט הגמור לא מוגבל. לפיכך אחר שזכר הכתוב גדולת השם יתב', אמר כי הגדולה על כל הגדולות הוא ענותנותו שהוא הפשיטות הגמור שהרי הוא עושה משפט יתום ואלמנה, וזהו מצד הפשיטות שבו שלא יוגדר להיות עושה משפט לגדול ולא לקטן אבל עושה משפט אל הכל בשוה וזהו הפשיטות הגמור, ודבר זה היא המעלה העליונה על הכל.

As there they said [about Moshe], "Since you belittled yourself, the Torah will be called by your name." So behold they explained that humility is something intrinsic to the Torah. For they said, "Because of this, the Torah will be called by your name," because of the excessive humility that Moshe had, as Scripture testifies about him (Numbers 12:3), "And the man, Moshe, was very humble." Since he was unique in humility, he was unique in Torah.

ואמר ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'. והנה פשט הכתיב הזה א"א לאמרו כי מה טעם שלא יתנשאו ביניהם מלך וכהן למה שהיו כלם קדושים ובתוכם ה' אדרב' מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא ולמעלה מלך אחד גדול וקדוש יאמר לו ושרים רבים ונכבדים גבוה מעל גבוה. אבל חז"ל ביארו דבריהם אלו במדרש אמרו להם כי כל העדה כלם קדשים וכלם שמעו בסיני אנכי ה' אלהיך ומדוע תתנשאו על קהל ה' אלמלא אתם לבדכם שמעתם והם לא שמעו הייתם אומרים עכשיו כלם שמעו ומדוע תתנשאו מיד נזדעזע' משה מפני המחלוקת (תנחימא פ' קרח). והנה אם נקח דברים אלו בחמריותן הרי זו קשה מהראשונ' שאם הם היו מאמינים במעמד ההוא ומקבלים ומקיימים שעלי הם במדרגת הנבואה בכלל העם הנה על כרחם יודו במעלת משה רבינו עליהם אשר על ידו השיגו מה שהשיגי מהנבוא' וכל עקר המעמד ההוא היה כדי שישמע בדברו עמו וגם בו יאמינו לעולם ואיך יאמרו ומדוע תתנשאו על קהל ה':

Korach's argument was that since everybody was holy, no one should be a leader. On the contrary, if holiness is a way of emulating G'd in Heaven, everyone in Heaven is certainly not equal, there are certainly leaders there. Why then did Korach use such a patently specious argument? His argument makes no sense at all. If everybody had been granted a degree of prophetic vision at the time of the revelation, part of the reason had been to demonstrate Moses' superiority.

שוחר טוב יבקש רצון ודורש רעה תבואנו, בוטח בעשרו הוא יפול וכעלה צדיקים יפרחו (משלי יא, כז)

שוחר טוב יבקש רצון ודורש רעה תבואנו, בוטח בעשרו הוא יפול וכעלה צדיקים יפרחו “He who diligently strives for good will find favor; but he who seeks evil, it will come to him. He who relies on his wealth will fall; but the righteous will sprout forth like foliage.” (Proverbs 11,27-28).

וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי. בְּקִיחָה זוֹ בָּאוּ הַרְבֵּה פֵּרוּשִׁים יַעַן כִּי לֹא פֹרַשׁ אִם קִיחָה בַּיָּדַיִם אוֹ בִּדְבָרִים, כְּמוֹ ״קַח אֶת הַלְוִיִּם״ (במדבר ח ו). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל הַסִּפּוּר נִמְשַׁךְ עַד בְּנֵי רְאוּבֵן, שֶׁלָּקַח לוֹ לְמַחֲלֻקְתּוֹ אֶת בְּנֵי רְאוּבֵן כִּי רָאָה לְלַקֵּט אֵלָיו כָּל מָרֵי נֶפֶשׁ, וְיָדַע כִּי נַפְשָׁם מָרָה עַל הַבְּכוֹרָה שֶׁנִּלְקְחָה מֵרְאוּבֵן. וְאַף עַל פִּי שֶׁיַּעֲקֹב נְטָלָהּ וְלֹא מֹשֶׁה מִכָּל מָקוֹם עַל יְדֵי שֶׁתַּחֲזֹר כָּל שְׂרָרָה לִבְעָלֶיהָ יַחְשְׁבוּ שֶׁגַּם לָהֶם תַּחֲזֹר הַבְּכוֹרָה וְיַסְכִּימוּ עִם קֹרַח. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלָּקַח לוֹ לַטַּעֲנָה אֶת בֶּן יִצְהָר, כִּי זֹאת הָיְתָה עִקַּר טַעֲנָתוֹ לוֹמַר אֲחֵי אַבָּא אַרְבָּעָה הֲווֹ כו׳, מֵאַחַר שֶׁאֲנִי בֶּן יִצְהָר מִי רָאוּי לִטֹּל הַשְּׁנִיָּה כְּפֵרוּשׁ רַשִׁ״י. וְיֵשׁ אוֹמְרִים וָי״ו שֶׁל וְדָתָן נוֹסֶפֶת כְּוָי״ו שֶׁל ״וְאַיָּה וַעֲנָה״ (בראשית לו כד), וּבֵאוּרוֹ שֶׁלָּקַח אֶת דָּתָן וַאֲבִירָם לְצָרְפָם אֵלָיו. וְנָכוֹן לוֹמַר שֶׁתַּרְוַיְהוּ אִיתַנְהוּ, שֶׁלָּקַח לוֹ לְטַעֲנָה מָה שֶׁהוּא בֶּן יִצְהָר, וְלָקַח לוֹ גַּם אֶת דָּתָן וַאֲבִירָם וְאוֹן, וּלְפִי זֶה לֹא תִּהְיֶה הַוָּי״ו נוֹסֶפֶת. אָמְנָם לְפִי מַה שֶּׁמַּסִּיק בַּמִּדְרָש, ״קֹרַח״ – שֶׁעָשָׂה קָרְחָה בָּעוֹלָם כוּ׳, נִרְאֶה שֶׁדַּעַת בַּעַל הַמִּדְרָש זֶה לוֹמַר שֶׁקֹּרַח חָלַק עַל מְצִיאוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״הַנּוֹעָדִים עַל ה׳״ (במדבר כז ג) ״בְּהַצּוֹתָם עַל ה׳״ (במדבר כו ט), וְהֵיכָן מָצִינוּ שֶׁקֹּרַח נוֹעַד עַל ה׳, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין קי.) שֶׁהַחוֹלֵק עַל רַבּוֹ כְּחוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה, מִכָּל מָקוֹם הִיא גּוּפָא קַשְׁיָא, לָמָּה יִהְיֶה כְּחוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה. אֶלָּא לְפִי שֶׁקֹּרַח טָעַן שֶׁהָעוֹלָם קַדְמוֹן כְּקַדְמוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְהוּא מְחֻיָּב הַמְּצִיאוּת, וְהֻצְרַךְ לִכְפִירָה זוֹ כְּדֵי לְחַזֵּק מַחֲלֻקְתוֹ, כִּי הוּא טָעַן וְאָמַר ״כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדוֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה׳ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה׳״, וְדַעְתּוֹ לוֹמַר שֶׁאֵין יִתְרוֹן וּשְׂרָרָה לְשׁוּם נוֹצָר עַל חֲבֵרוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין קְדִימָה חָס וְשָׁלוֹם לוֹ יִתְבָּרַךְ עַל בְּרוּאָיו. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר: ״וּבְתוֹכָם ה׳״, וְהָיָה רָאוּי לִהְיוֹת ה׳ בְּרֹאשָׁם וְלֹא בְּתוֹכָם בָּאֶמְצַע, אֶלָּא הוֹרָה וְהוֹדָה כִּבְיָכוֹל שֶׁאֵין לוֹ קְדִימָה, קַל וָחֹמֶר בֶּן בְּנוֹ שֶׁל קַל וָחֹמֶר מַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ אַתֶּם. וְאָמַר לוֹ מֹשֶׁה ״בֹּקֶר״, גְּבוּלוֹת חָלַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, יְכוֹלִים אַתֶּם לַהֲפוֹךְ בֹּקֶר לְעֶרֶב? כֵּן תּוּכְלוּ לְבַטֵּל אֶת זוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א ד-ה): ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר״, ״וַיַּבְדֵּל״, וּכְתִיב: ״וָאַבְדִּיל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי״ (ויקרא כ כו) וּכְשֵׁם שֶׁהִבְדִּיל יִשְׂרָאֵל מִן הָאֻמּוֹת כָּךְ הִבְדִּיל אֶת אַהֲרֹן כוּ׳ (רש״י בשם מדרש).

And Korach, son of Yitzhar, son of Kehat, son of Levi, took. Regarding this “taking,” there are many interpretations because it is not specified whether the taking was physical [with hands] or verbal, like take the Levites (Numbers 8:6). Some say that the whole story continues until [the mention of] the sons of Reuben, meaning that he took the sons of Reuben for his dispute, because he sought to gather to himself all those with bitter souls, and he knew that they were bitter about the birthright that was taken from Reuben. And even though it was Jacob who took it away and not Moses, nevertheless, by [arguing that] all authority should return to its original owners, they would think that their birthright would also be returned to them, and thus they would agree with Korach. Some say that he took for his argument the fact that he was the son of Yitzhar, for this was his main argument, saying “my father’s brothers were four…” and since I am the son of Yitzhar, who is more worthy to take the second [position of leadership], as Rashi explained. And some say that the “vav” of and Datan is additional, like the “vav” of and Ayah and Anah (Genesis 36:24), and the meaning is that he took Datan and Aviram to join him. And it is correct to say that both interpretations are valid: That he took for his argument the fact that he was the son of Yitzhar, and he also took Datan and Aviram and On. According to this, the “vav” would not be additional. However, according to what is concluded in the Midrash, Korach — who made a bald spot [korcha] in the world, etc., it appears that the author of this Midrash intends to say that Korach disputed the existence of the Holy One, Blessed be He, as it is written, who had assembled against the Lord when they opposed the Lord (Numbers 26:9). But where do we find that Korach assembled against the Lord? Even though our Sages of blessed memory said (Sanhedrin 110a) that one who disputes his teacher is like one who disputes the Divine Presence, nevertheless, this itself is difficult — why should it be considered like disputing the Divine Presence? Rather, it is because Korach claimed that the world is eternal, co-eternal with the Holy One, Blessed be He, and that it exists necessarily. He needed this heretical belief to strengthen his argument, as he claimed and said, For all the congregation are holy, and the Lord is among them; why then do you exalt yourselves above the assembly of the Lord? His intention was to say that no created being has superiority or authority over another, just as there is no primacy [God forbid] of the Blessed One over His creations. This is why he said, and the Lord is among them. It would have been appropriate to say that the Lord is at their head, not among them in the middle, but this indicated and acknowledged, as it were, that He has no primacy. How much more so, a fortiori, why do you exalt yourselves? Moses replied to him, In the morning — the Holy One, Blessed be He, set boundaries in His world — “Can you transform morning into evening? So too, you cannot nullify this,” as it says, And there was evening and there was morning… and He divided (Genesis 1:4-5). And it is written, I have set you apart from the peoples to be Mine (Leviticus 20:26). And just as He distinguished Israel from the nations, so did He distinguish Aaron, etc. [Rashi, quoting the Midrash].

אָכֵן נִתְכַּוֵּן הַכָּתוּב לְהוֹדִיעַ יְסוֹד דְּבַר הַמַּחְלוֹקֶת, שֶׁיֹּאמַר אָדָם מִנַּיִן עָלָה עַל דַּעַת קֹרַח לַחְלוֹק עַל נָבִיא נֶאֱמָן אֲשֶׁר צָדְקוּ נְבוּאָתוֹ, וְקֹרַח חָכָם גָּדוֹל הָיָה, וְאֵיךְ נִשְׁתַּטָּה לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה, הֲלֹא כָּל יִשְׂרָאֵל יִרְגְּמוּ אוֹתוֹ אָבֶן? לָזֶה אָמַר הַטְּעָמִים שֶׁלָּקַח בְּדַעְתּוֹ לָבֹא לָרִיב. רִאשׁוֹנָה – בֶּן יִצְהָר, פֵּרוּשׁ הֱיוֹתוֹ בֶּן יִצְהָר שֶׁהוּא גָּדוֹל מִשְּׁנֵי אַחִים הַבָּאִים אַחֲרָיו בִּבְנֵי קְהָת וְאֵינָם יְכוֹלִין לְהַחְצִיף פְּנֵיהֶם כְּנֶגְדּוֹ כִּי גָּדוֹל מֵהֶם. שְׁנִיָּה – בֶּן קְהָת הוּא הַמְּעֻלֶּה שֶׁבִּבְנֵי לֵוִי שֶׁהָיוּ נוֹשְׂאִים קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְאָמְרוּ רַזַ״ל (סוטה יג.) קֹרַח מִנּוֹשְׂאֵי הָאָרוֹן הָיָה, וְאֵין גֵּרְשׁוֹן וּמְרָרִי יְדַבְּרוּ כְּנֶגְדּוֹ. בֶּן לֵוִי שֶׁהוּא שֵׁבֶט מְעֻלֶּה מִכָּל יִשְׂרָאֵל, וְאֵין שְׁאָר הַשְּׁבָטִים מְקַפְּחִין אוֹתוֹ בְּדַבְּרוֹ לִפְנֵי מֹשֶׁה, כִּי מְעֻלֶּה הוּא מִכָּל שְׁאָר הַשְּׁבָטִים, גַּם מִכָּל בְּנֵי לֵוִי, גַּם בְּעַנְפֵי קְהָת הוּא מַדְרֵגָה רִאשׁוֹנָה לִשְׁנֵי הָאַחִים הַבָּאִים אַחֲרָיו שֶׁהֵם חֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל. עוֹד יִתְבָּאֵר הַכָּתוּב בְּהַקְדִּים דִּבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (במדבר רבה יח:ב) שֶׁאָמְרוּ שֶׁעִקַּר מַחְלוֹקְתּוֹ שֶׁל קֹרַח הוּא עַל אֱלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל שֶׁנָּתַן לוֹ מֹשֶׁה הַנְּשִׂיאוּת, וְהוֹדִיעַ הַכָּתוּב שֶׁלָּקַח קֹרַח מַעֲרֶכֶת הַסְּתִירוֹת בְּמַעֲשֵׂה מֹשֶׁה. רִאשׁוֹנָה טַעֲנַת הֱיוֹתוֹ בֶּן יִצְהָר, מִמָּה נַפְשָׁךְ: אִם אַתָּה בָּא אַחַר הַגָּדוֹל שֶׁבַּבָּנִים וְלָזֶה נָתַתָּ הַכְּהוּנָה לְאַהֲרֹן לְצַד הֱיוֹתוֹ בֶּן עַמְרָם, אִם כֵּן מֵהַטַּעַם עַצְמוֹ לִי יֵאוֹת הַנְּשִׂיאוּת לְצַד שֶׁאֲנִי בֶּן יִצְהָר, שֵׁנִי לְעַמְרָם שֶׁהוּא בֶּן קְהָת, שֶׁהוּא הֶעָנָף עַצְמוֹ שֶׁבָּא מִמֶּנּוּ אַהֲרֹן וְקוֹדֵם לְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל, וְלָמָּה נָתַתָּ הַנְּשִׂיאוּת לֶאֱלִיצָפָן? הֲרֵי מַעֲשֶׂיךָ מוֹכִיחוֹת שֶׁאֵין גְּדוּלָּה לַגָּדוֹל שֶׁבַּבָּנִים, אִם כֵּן חוֹזֵר הַדִּין לְמָה שֶׁנָּתַן הַכְּהוּנָה לְאַהֲרֹן מִטַּעַם שֶׁעַמְרָם הוּא הַבְּכוֹר – אֵין טַעַם זֶה טַעַם. וּמֵעַתָּה כֵּיוָן שֶׁמָּצְאוּ דִּבְרֵי מֹשֶׁה סְתוּרִים, אִם כֵּן נִכְנַס בִּבְחִינַת דְּבַר שֶׁקֶר חָס וְשָׁלוֹם, וְגַם בִּכְהוּנַת אַהֲרֹן לֹא יֵאָמְנוּ דְּבָרָיו לֵילֵךְ בּוֹ אַחַר הַקְדָּמַת עַמְרָם, אֶלָּא כָּל שֵׁבֶט לֵוִי בְּהַשְׁוָאָה הוּא, וְהוּא מַה שֶׁרָמַז בְּמַאֲמַר ״בֶּן לֵוִי״.

The Torah wanted to tell us about the root cause of the quarrel. Anyone who reads the Torah must ask himself how Korach could even have imagined that his uprising could succeed? Moses' stature as an outstanding prophet had been proven over and over again so that it is strange for Korach to have imagined that he could succeed before the people would simply stone him to death for his impertinence! This is why the Torah tells us that Korach, a very clever man "took," i.e. he took stock of the factors which would give him a chance to rally the people around him. First, the Torah tells us that he was a son of יצהר older than his younger brothers Chevron and Uzziel. Kehat's younger sons could not present a claim against Korach seeing he was the oldest one surviving. [Amram was the oldest son of Kehat but may have died prior to the Exodus. Ed.] Secondly, he was a son (grandson) of Kehat the most illustrious of the sons of Levi, the ones entrusted with carrying the Holy Ark. Our sages say that Korach personally was one of the bearers of the Holy Ark. Thirdly, he was a descendant of Levi the most illustrious of the twelve tribes. We may also explain the whole verse in terms of the opinion offered in Bamidbar Rabbah 18,2 that Korach's main quarrel concerned Elitzafan the son of Uzziel upon whom Moses had bestowed the honour of being the prince, i.e. the chief dignitary of the Kehatites (Numbers 3,30). According to this view Korach "took" a string of arguments to prove that Moses had acted in a high-handed and arrogant manner when he appointed Elitzafan. He pointed out that 1) he was the son of Yitzhar who was senior to Uzziel the youngest of Kehat's sons. If Moses considered seniority of birth as important and this is why he had appointed Aaron as High Priest seeing he was the son of Amram, Kehat's oldest son, then the office of prince of the Kehatites should have been given to him inasmuch as his father was second to Amram in order of seniority of birth. Seeing that this is not what Moses did, Korach construed this as evidence that Moses had not been influenced by considerations of seniority of birth. This raised the question why Aaron had been chosen to be the High Priest? Seeing Moses had not explained the rationale of appointing Aaron as High Priest, Korach challenged that appointment. He claimed that all the Levites were of equal status. The Torah alluded to this when it described Korach as a "son" of Levi.

קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם, וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם וגו' וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם, מִיָּד עָשָׂה כֵן לְקֹרַח, הִתְחִיל לַחֲזֹר עַל יִשְׂרָאֵל, לֹא הָיוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ, אָמְרוּ לוֹ מִי עָשָׂה לְךָ כָּךְ, אָמַר לָהֶם משֶׁה עָשָׂה בִּי, וְלֹא עוֹד אֶלָּא נְטָלַנִי בְּיָדַי וְרַגְלַי וְהָיוּ מְנִיפִין אוֹתִי וְאוֹמֵר לִי הֲרֵי אַתָּה טָהוֹר וְהֵבִיא אֶת אַהֲרֹן אָחִיו וְקִשְׁטוֹ כַּכַּלָּה וְהוֹשִׁיבוֹ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, מִיָּד הִתְחִילוּ שׂוֹנְאֵי משֶׁה לְהִתְגָּרוֹת בּוֹ אֶת יִשְׂרָאֵל, וְאָמְרוּ משֶׁה מֶלֶךְ, וְאַהֲרֹן אָחִיו כֹּהֵן גָּדוֹל, וּבָנָיו סְגָנֵי כְּהֻנָּה, תְּרוּמָה לַכֹּהֵן, מַעֲשֵׂר לַכֹּהֵן, עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתָּנוֹת לַכֹּהֵן, מִיָּד (במדבר טז, ג):

When the Holy One blessed be He said to Moses: “Take the Levites from among the Israelites and purify them. So shall you do to them, to purify them…and they shall pass a razor over all their flesh” (Numbers 8:6–7), he [Moses] immediately did so to Koraḥ. He [Korah] began circulating among Israel, but they did not recognize him.

וּמִזְבוּלֻן משְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר, עַל שֶׁהָיוּ שְׁכֵנִים לַתּוֹרָה נַעֲשׂוּ כֻּלָּן בְּנֵי תּוֹרָה, וּשְׁלשָׁה שֶׁל דָּרוֹם שֶׁהָיוּ לְבַעֲלֵי מַחֲלֹקֶת סְמוּכִין, אָבְדוּ עִמָּהֶם, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר אוֹי לָרָשָׁע אוֹ לִשְׁכֵנוֹ, וּמִי הָיוּ בַּעֲלֵי מַחֲלֹקֶת (במדבר טז, א): קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת, וּלְפִי שֶׁהָיוּ סְמוּכִים לָהֶם רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְגָד, הָיוּ כֻּלָּם בַּעֲלֵי מַחֲלֹקֶת, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר (במדבר טז, א): וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר וגו'.

Three in the south, who were adjacent to masters of divisiveness, were eradicated with them. In their regard it was stated: Woe to the wicked, woe to his neighbor. Who were the masters of divisiveness? It was “Koraḥ son of Yitzhar son of Kehat” (Numbers 16:1).

ויקח קרח. זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו גם לבני קהת שהם קרובים אליו ולכל בני לוי שהם ממשפחתו והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף אולי חשדוהו בעבור יהושע משרתו גם קרח בכור היה כי כן כתוב. ודגל ראובן חונה בנגב וקרח בנגב המשכן כי הוא מבני קהת ואלה נשיאי העדה היו בכורים והם היו מקריבים את העולות על כן לקחו מחתות והראיה על זה הפירוש מופת המטה שראו כל ישראל כי השם בחר שבט לוי תחת הבכורים על כן כתוב ותכל תלונתם כי התלונה על זה היתה. גם אמר משה כי לא מלבי בעבור שחשדוהו כי מלבו עשה ועוד לא ה' שלחני בשליחות הזה כי כבר האמינו בו כל ישראל ועוד ראיה גמורה כי כל העדה כלם קדושים וזה רמז לבכורים שהם קדושים כי כן כתוב קדש לי כל בכור והם היו הכהנים הנגשים אל ה' והם עיקר כל העדה:

NOW KORAH, THE SON OF IZHAR…TOOK. This event occurred in the wilderness of Sinai when the first-born were set aside and the Levites were placed in their stead. Israel thought that our master Moses acted out of his own will in giving his brother an elevated position. They suspected that he acted similarly towards the sons of Kohath, who were his relatives, and to all the sons of Levi who were of his family. The Levites rebelled against Moses because they were subservient to Aaron and his sons. Dathan and Abiram rebelled because Moses removed the birthright from Reuben their forefather, and gave it to Joseph. It is also possible that they suspected that Moses favored the tribe of Joseph because Joshua was his assistant. Korah too was a first-born, as Scripture clearly states. The banner of Reuben camped in the south. So did Korah, for he was a Kohathite. The princes of the congregation were first-born. They offered the burnt offering. They therefore took the fire pans. The miracle of the staff, which demonstrated to all of Israel that God chose the Levites in place of the first-born, is proof that this explanation is correct. Hence Scripture reads, that there may be made an end of their murmurings against Me (Num. 17:25), for the murmuring was an account of this. Moses also said, that I have not done them of mine own mind (v. 28). He said the aforementioned because Israel had come to believe that he had acted on his own. Furthermore, Moses said, then the Lord hath not sent me (v. 29) in this thing, because Israel had come to believe in him. Here is another rigorous proof: seeing all the congregation are holy (v. 3). The aforementioned alludes to the first-born who are holy, for Scripture states, Sanctify unto Me all the first-born (Ex. 13:2). The first-born were the priests that come near to the Lord (Ex. 19:22). They were the most important ones of the congregation.

וישלח משה דתן ועבירם שעיקר מחלוקתם היה על שנטלה הבכורה מראובן, והם לא רצו בכהונה גדולה, כאשר שמעו תשובת משה שהיה רק להפיס דעת קרח ור"נ איש לברר מי שיהיה הכ"ג, הלכו לבתיהם, ושלח משה אחריהם לפייסם ג"כ ולהפרידם מעדת קרח, ויאמרו לא נעלה, אמרו אליו הנה תלונתנו הוא על הבכורה שנטלה מראובן, ובזה נכללו שני דברים [א] שמצד שהוא בכור ראוי לשבט ראובן המשרה והקדימה שזה ניתן ליהודה, [ב] שראוי שינתן לו פי שנים בנחלת הארץ שזה ניתן ליוסף, [כי על הלויה כבר שמעו תשובתו לקרח ועדתו], וכשקורא אותנו מוכרח שיפצה אותנו באחת משתי אלה, שיתן לנו איזה שררה או שיוסיף לנו חלק ונחלה בארץ, וכ"ז אין בידו לתת לנו עד שהעליה אליו יהיה בחנם כמו שיבאר:

ומשיב, אלא הם, עדת קרח, מצד טהור הם באים, כי הלוים הם בבחינת טהור ולא קדוש (כנ"ל תזריע אות קכ"ג) והכהן קדוש.

עתיד במקום עבר ולא זכר קרח כי ידוע כי הוא ראש המחלוקת, או זכר העוזרים כי עוזרי רשע הם רשעים מפני כי אם לא ימצא עוזרים לא יעשה רשעו.

תרל"ג

Sefat Emet – Rabbi Yehudah Leib Alter of Ger, translated by Rabbi Arthur Green

ויקח קרח תרגומו ואתפליג. נ"ל בהקדים לפרש פסוק "יהי רקיע בתוך המים" כו', דהנה יש להבין על שברא הקב"ה בעולם שיהיו צדיקים ורשעים, והלא אין חפץ הש"י ברשעים, אך מחמת ש"אין צדיק בארץ כו'" ולמען שלא יהא ח"ו קטרוג על הצדיק, כי הצדיק צריך לתקן העולמות שזה הוא מעשה דקות ורוחניות, וע"י הרשעים ניכר ונראה צדקת הצדיק

Behold, one needs to understand about the fact that when the Holy Blessed One created the world there would be tzadikim and evil people. Isn't it true that the Holy Blessed name has no desire for evil people? And yet, due to "there is no tzadik in the earth [that does good and does not sin]" (Eccl. 7:20) and so that there will be no accuser for the tzadik, because the tzadik needs to fix the worlds, which is a subtle and spiritual work, then through evil people the righteousness of the tzadik is recognized and seen.

או יבואר, ויקח קורח, כי יש צדיק שעובד רק לעשות תענוג להבורא ברוך הוא ואצל זה הצדיק אין חילוק אם הוא עושה תענוג להבורא ברוך הוא או צדיק אחר עושה תענוג להבורא ברוך הוא. אבל מי שרוצה לקבל שכר על עבודתו זה רוצה שהוא בעצמו יעשה תענוג להבורא. וזהו ויקח קורח, שרצה שהוא יקח ולא אחר. וזהו פירש''י שלקח מקח רע לעצמו שבשביל זה חלק על משה ורצה להיות כהן גדול ואם היה עובד רק לעשות תענוג להבורא ברוך הוא בוודאי לא היה חולק שיהיה הוא כהן גדול: פירש רש"י נתקנא על נשיאתו של אליצפן בן עוזיאל. לכאורה אינו מובן למה לא חלק תיכף אחר שמינה משה רבינו עליו השלום את אליצפן. אמנם קודם גזירת מרגלים היו ראוים ישראל ליכנס מיד לארץ ישראל על כן סבר קרח שגדולת אליצפן לא יהיה רק זמן מועט דהא בזמן מועט יכנסו לארץ ישראל, מה שאין כן אחר גזירת מרגלים וראה שיגזור שיהיו מ"ם שנה במדבר אז קינא שאליצפן יהיה נשיא מ"ם שנה:

Another way of understanding the opening words of our ‎portion. There are some tzaddikim who, in their effort to ‎serve their Creator, are concerned solely with providing their ‎Creator with a feeling of satisfaction and pleasure. It does not ‎matter to such a tzaddik if others worship G’d with a similar ‎purpose in mind or not. If someone, however, serves the Creator ‎with a view to being rewarded for this at some future time, it ‎matters to him that it was he, and not someone else who had ‎provided G’d with this pleasure. When the opening words in our ‎portion are ‎ויקח קרח‎, “Korach took (credit),” this means that he ‎was concerned with being the only one to receive credit for his ‎actions. This is what Rashi had in mind when he commented on ‎these words, saying: ‎שלקח מקח רע לעצמו‎, “he made a bad bargain ‎for himself;” his urge to be appointed as High Priest, i.e. serving ‎the Lord for ulterior motives, though commendable on the ‎surface, was the beginning of his undoing. [I have not ‎been able to find where Rashi is supposed to have made the ‎comment quoted by the author. Ed.]‎ In his comment on the words ‎ודתן ואבירם‎, Rashi adds ‎that whereas these members of the tribe of Reuven had been ‎angry that their tribe had not been accorded the privileges due to ‎the first born, i.e. their founding father Reuven, Korach was ‎angry at not having been appointed as the leader of Kehatites, ‎rather than Elitzafan ben Uzziel whom Moses had appointed at ‎G’d’s instruction. (Compare Numbers 3,30). Rashi explains ‎that Korach felt slighted, feeling that since he was the first born ‎son of Yitzhar who was the second son of Amram, this position ‎was rightfully his, seeing that Elitzafan son of Uzziel was the son ‎of someone junior to his father.‎ Our author wonders that if Korach’s dissatisfaction had dated ‎back to these appointments described by the Torah in the third ‎chapter of Parshat Bamidbar, why had he not complained at ‎that time? Our author answers this by reminding us that at ‎that time, before the episode with the spies, when it was assumed ‎by the people that they would all enter the Holy Land and secure ‎their ancestral heritage there, the position of tribal head or even ‎that of head of one of the three sections of the Levites, would ‎prove to have been a very temporary position, as entry into the ‎land of Israel was expected to take place within less than a year. ‎Now that they were condemned to spend 40 years wandering in ‎the desert this position carried with it far more importance. ‎Korach’s jealousy therefore had been aroused at this time.‎

ובזה יובן ויקח קרח, שלקח מקח רע לעצמו, כי על ידי שנפרד לעצמו במחלוקת, לכך התורה שנקרא לקח טוב הוא אצלו מקח רע, כתבתי מזה לקמן במ"א.

או "ואת הקדוש והקריב אליו" שיקריב אליו זכות הצדיק הקדוש ויגן עליכם למחול לכם.

And this is "and Korach took" (Ex. 16:1) which is translated in the Targum as "separated" that is, since he made a separation and a distinction, through his evil it was possible for his father's righteousness to be recognized as he was a great tzadik, as so Korach was given the full patronymic in the verse.