Mashiach Ben Yosef in Jewish Tradition

אֶרְאֶ֙נּוּ֙ וְלֹ֣א עַתָּ֔ה אֲשׁוּרֶ֖נּוּ וְלֹ֣א קָר֑וֹב דָּרַ֨ךְ כּוֹכָ֜ב מִֽיַּעֲקֹ֗ב וְקָ֥ם שֵׁ֙בֶט֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל וּמָחַץ֙ פַּאֲתֵ֣י מוֹאָ֔ב וְקַרְקַ֖ר כׇּל־בְּנֵי־שֵֽׁת׃

What I see for them is not yet, What I behold will not be soon: A star rises from Jacob, A scepter comes forth from Israel; It smashes the brow of Moab, The foundation of all children of Seth.

וְשָׁפַכְתִּי֩ עַל־בֵּ֨ית דָּוִ֜יד וְעַ֣ל ׀ יוֹשֵׁ֣ב יְרוּשָׁלַ֗͏ִם ר֤וּחַ חֵן֙ וְתַ֣חֲנוּנִ֔ים וְהִבִּ֥יטוּ אֵלַ֖י אֵ֣ת אֲשֶׁר־דָּקָ֑רוּ וְסָפְד֣וּ עָלָ֗יו כְּמִסְפֵּד֙ עַל־הַיָּחִ֔יד וְהָמֵ֥ר עָלָ֖יו כְּהָמֵ֥ר עַֽל־הַבְּכֽוֹר׃

But I will fill the House of David and the inhabitants of Jerusalem with a spirit of pity and compassion; and they shall lament to Me about those who are slain, wailing over them as over a favorite son and showing bitter grief as over a first-born.

וְהָיָה֩ בֵית־יַעֲקֹ֨ב אֵ֜שׁ וּבֵ֧ית יוֹסֵ֣ף לֶהָבָ֗ה וּבֵ֤ית עֵשָׂו֙ לְקַ֔שׁ וְדָלְק֥וּ בָהֶ֖ם וַאֲכָל֑וּם וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֤ה שָׂרִיד֙ לְבֵ֣ית עֵשָׂ֔ו כִּ֥י יְהֹוָ֖ה דִּבֵּֽר׃

The House of Jacob shall be fire, And the House of Joseph flame, And the House of Esau shall be straw; They shall burn it and devour it, And no survivor shall be left of the House of Esau —for GOD has spoken.

וַֽיְמָרְרֻ֖הוּ וָרֹ֑בּוּ וַֽיִּשְׂטְמֻ֖הוּ בַּעֲלֵ֥י חִצִּֽים׃ וַתֵּ֤שֶׁב בְּאֵיתָן֙ קַשְׁתּ֔וֹ וַיָּפֹ֖זּוּ זְרֹעֵ֣י יָדָ֑יו מִידֵי֙ אֲבִ֣יר יַעֲקֹ֔ב מִשָּׁ֥ם רֹעֶ֖ה אֶ֥בֶן יִשְׂרָאֵֽל׃

Archers bitterly assailed him; They shot at him and harried him. Yet his bow stayed taut, And his arms were made firm By the hands of the Mighty One of Jacob— There, the Shepherd, the Rock of Israel—

ואתנה גוים וגו'. זה המזמור למה רגשו גוים וגו' מדבר במלחמות גוג ומגוג כמפורש פ"ק דברכות ופ"ק דע"ז ולפי שבזה המזמור א"ל הקב"ה שאל ממני ואתנה גוים ואינו מפורש בו ששאל על כך אבל מצינו במזמור אחר ששאל על החיים דרשו מיניה דהקב"ה חשב שיהיה שואל ליתן גוים נחלתו אבל הוא כשראה שנהרג משיח בן יוסף במלחמת גוג ומגוג אמר אינני מבקש אלא על החיים שלא אהרג כמותו וא"ל הקב"ה כבר התנבא עליך דוד אביך שנאמר חיים וגו' דההוא מזמורא מתחיל למנצח מזמור לדוד משא"כ האי מזמור דלמה רגשו גוים וגו' דלא אמרו דוד:

הָא הֶסְפֵּידָא מַאי עֲבִידְתֵּיהּ? פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי דּוֹסָא וְרַבָּנַן. חַד אָמַר: עַל מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף שֶׁנֶּהֱרַג, וְחַד אָמַר: עַל יֵצֶר הָרַע שֶׁנֶּהֱרַג. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר עַל מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף שֶׁנֶּהֱרַג, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר עַל יֵצֶר הָרַע שֶׁנֶּהֱרַג — הַאי הֶסְפֵּידָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד? שִׂמְחָה בָּעֵי לְמֶעְבַּד! אַמַּאי בָּכוּ? תָּנוּ רַבָּנַן: מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד שֶׁעָתִיד לְהִגָּלוֹת בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שְׁאַל מִמֶּנִּי דָּבָר וְאֶתֵּן לָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲסַפְּרָה אֶל חוֹק וְגוֹ׳ אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ. שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ״. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף שֶׁנֶּהֱרַג, אוֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ אֶלָּא חַיִּים. אוֹמֵר לוֹ: חַיִּים, עַד שֶׁלֹּא אָמַרְתָּ כְּבָר הִתְנַבֵּא עָלֶיךָ דָּוִד אָבִיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לוֹ וְגוֹ׳״.

Apropos the eulogy at the end of days, the Gemara asks: For what is the nature of this eulogy? The Gemara answers: Rabbi Dosa and the Rabbis disagree concerning this matter. One said that this eulogy is for Messiah ben Yosef who was killed in the war of Gog from the land of Magog prior to the ultimate redemption with the coming of Messiah ben David. And one said that this eulogy is for the evil inclination that was killed. The Gemara asks: Granted, according to the one who said that the lament is for Messiah ben Yosef who was killed, this would be the meaning of that which is written in that context: “And they shall look unto Me because they have thrust him through; and they shall mourn for him, as one mourns for his only son” (Zechariah 12:10). However, according to the one who said that the eulogy is for the evil inclination that was killed, does one need to conduct a eulogy for this? On the contrary, one should conduct a celebration. Why, then, did they cry? The Sages taught: To Messiah ben David, who is destined to be revealed swiftly in our time, the Holy One, Blessed be He, says: Ask of Me anything and I will give you whatever you wish, as it is stated: “I will tell of the decree; the Lord said unto me: You are My son, this day have I begotten you, ask of Me, and I will give the nations for your inheritance, and the ends of the earth for your possession” (Psalms 2:7–8). Once the Messiah ben David saw Messiah ben Yosef, who was killed, he says to the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, I ask of you only life; that I will not suffer the same fate. The Holy One, Blessed be He, says to him: Life? Even before you stated this request, your father, David, already prophesied about you with regard to this matter precisely, as it is stated: “He asked life of You, You gave it to him; even length of days for ever and ever” (Psalms 21:5).

וְאֶשְׁפּוֹךְ עַל דְבֵית דָוִד וְעַל יַתְבֵי יְרוּשְׁלֵם רוּחַ חִסְדָא וְרַחֲמִין וְיִבְעוּן מִן קָדָמַי עַל דִי אִיטַלְטְלוּ וְיִסְפְּדוּן עֲלוֹהִי כְּמָא דְסָפְדִין עַל יְחִידָא וְיֵימְרוּן עֲלוֹהִי כְּמָא דְמַמְרִין עַל בּוּכְרָא:

כלומר שימצאו חן בעיני ואושיעם מן הגוים הבאים עליהם וכפל הענין במילות שונות לחזק הענין ויונתן תירגם רוח חסדא ורחמין ופי' אדוני אבי ז"ל רוח שיהיה חן בעיני כל אדם ושיהיו תחנוניכם מקובלים לפני והנה אמר שיגן עליהם הנה זכר המדרגות העליונות המנשאות אותם אח"כ אמר שאם יזדמן שידקרו אחד מהם במלחמה ואפילו הדיוט שבהם תימה גדולה יהיה להם היאך יהיה דבר זה ויחשבו אותו שהוא תחלת ירידה והכנעה נגד אויביהם כמו שעשה יהושע כאשר הכו אנשי העי מישראל שלשים וששה איש אמר אהה ה' ואמר מה אומר אחרי אשר הפך ישראל עורף לפני אויביו כן יהיה ענינם עתה אם יראו שיהרג מהם אפי' אחד יתמהו והביטו אלי את אשר דקרו בעבור שדקרו וספדו עליו כאדם שאין לו אלא בן אחד וימות או כאדם שימות בכורו ורז"ל פי' על משיח בן יוסף שיהרג במלחמה ותמה אני לפי פירושם איך סתמו ולא זכרו כלל:

"רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת־צִיּוֹן", כִּי כְבָר הָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מְזֻמָּן לָחוּל כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה אִלּוּ הָיוּ מַסְכִּימִים כֻּלָּם לָשׁוּב בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, אֲבָל שָׁבוּ מִקְצָתָם וְנִשְׁאֲרוּ רֻבָּם וּגְדוֹלֵיהֶם בְּבָבֶל, רוֹצִים בַּגָּלוּת וּבָעֲבוֹדָה – שֶׁלֹּא יִפָּרְדוּ מִמִּשְׁכְּנוֹתֵיהֶם וְעִנְיָנֵיהֶם. "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן־הַחוֹר", עַל עֶזְרָא שֶׁהָיָה פוֹצֵר בָּהֶם וּנְחֶמְיָה וְהַנְּבִיאִים, עַד שֶׁהוֹדוּ קְצָתָם לָשׁוּב הוֹדָאָה בִלְתִּי גְמוּרָה, וְנָתַן לָהֶם כְּמַצְפּוּן לִבָּם, וּבָאוּ הָעִנְיָנִים מְקֻצָּרִים מִפְּנֵי קִצּוּרָם, כִּי הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי אֵינֶנּוּ חָל עַל הָאִישׁ אֶלָּא כְּפִי הִזְדַּמְּנוּתוֹ לוֹ, אִם מְעַט – מְעָט וְאִם הַרְבֵּה – הַרְבֵּה.

Divine Providence was ready to restore everything as it had been at first, if they had all willingly consented to return. Divine Providence only gives man as much as he is prepared to receive; if his receptive capacity be small, he obtains little, and much if it be great.

אלא שבלי ספק רבי הלל לא היה מאמין בביאת המשיח כלל, ואף על פי כן לא היה נמנה בכלל הכופרים, לפי שאין ביאת המשיח עקר לתורת משה כמו שכתב הרמב״ם ז״ל, כי כבר יצוייר מציאותה זולתו. ואמנם הוא עקר פרטי לדת הנוצרים שלא יצוייר מציאותה זולתו, והיא אמונה ראוי לכל בעל דת יהודית להאמינה, כמו שחדוש העולם יש מאין היא אמונה ראוי לכל בעל דת אלהית להאמינה, אף על פי שאינו עקר לדת האלהית.

We must therefore conclude that Rabbi Hillel did not believe in the coming of the Messiah at all, and if despite this he was not classed as an unbeliever, it is because the dogma of the Messiah is not a fundamental principle of the Law of Moses, as Maimonides thinks, for we can conceive of the existence of the Mosaic law without it. It is a special principle of the religion of the Christians, for their religion can not exist without it. However, it is a dogma which it behooves every one professing Judaism to believe, as creation of the world out of nothing is a dogma which it behooves every one professing a divine law to believe, though it is not a fundamental principle of divine law.

עוד על גאולת ישראל 11 ואמר על שיבתה של מלכות ישראל ויציבותה והתמדתה, שה' יחדש שמים וארץ. כי הוא מתייחס תדיר בדבריו לשלטונה של המלכות כאילו היא עולם המיוחד לה, כלומר שמים וארץ. וכך כאשר החל בנחמות ואמר: "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם" (שם,יב) וכן הלאה, אמר: "וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" (שם,טז). ואמר על קיום המלכות לישראל והסתלקותה מרמי המעלה המפורסמים: "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ [וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה']" (שם נד,י). ואמר על התמדת מלכות המשיח ושמלכות ישראל לא תאבד לאחר מכן: "לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ [וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף, כִּי ה' יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ]" (שם ס,כ). משמעות בריאת שמים חדשים מתוך ההקשר 12 אחר כך המשיך ישעיה את דבריו בהשאלות הללו, שמי שמבין את משמעויות הדברים רגיל בהן, ותיאר את מצבי הגלות ופרטיהם. לאחר מכן תיאר את שיבת המלכות ומחיית כל היגונות האלה, ואמר כמשל: אני אברא שמים אחרים וארץ אחרת, והנוכחיים יישכחו ויימחו עקבותיהם. הוא ביאר זאת מיד אחר כך ואמר: הדברים הללו שאמרתי שאברא – כוונתי שאתן לכם מצב של שמחה תמידית וחדווה במקום היגונות והייסורים, ולא ייזכרו היגונות האלה שהיו לפני כן. יום ה' הגדול והנורא 24 אשר לדברי יואל "וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן. הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם ה' יִמָּלֵט כִּי בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם תִּהְיֶה פְלֵיטָה [כַּאֲשֶׁר אָמַר ה' וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קֹרֵא]" (יואל ג,ג-ה) – מה שיותר נראה לי זה שהוא מתאר את אבדן סנחריב אל מול ירושלם. ואם אין זה נראה לך, יהיה זה תיאור של אבדן גוג אל מול ירושלם בימי המלך המשיח, אף על פי שאין נזכר בפרשה הזאת אלא הטבח הרב, דליקת השריפות וליקוי המאורות. 25 שמא תאמר: כיצד זה לפי פרשנותנו נקרא יום אבדן סנחריב "יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא"? דע לך שכל יום שיש בו הצלה גדולה או אסון גדול נקרא "יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא". יואל אמר זאת על יום בוא הארבה עליהם: "כִּי גָדוֹל יוֹם ה' וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ" (שם ב,יא).

The restoration of the kingdom of Israel, its stability and permanence, is described as a creation of heaven and earth. For Isaiah frequently speaks of the land of a king as if it were the whole Universe, as if heaven and earth belonged to him. He therefore comforts Israel and says: “I, even I, am he that comforteth you,” etc. “And I have put my words in thy mouth, and I have covered thee in the shadow of mine hand, that I may plant the heavens, and lay the foundations of the earth, and say unto Zion, Thou art my people” (li. 12-16). In the following verses, Isaiah declares that the dominion of Israel will continue, whilst that of the renowned and mighty people will cease: “For the mountains shall depart,” etc. (liv. so). In order to express that the kingdom of the Messiah will be permanent, and that the kingdom of Israel will not be destroyed any more, he says, “Thy sun shall no more go down,” etc. (lx. 20). In metaphors like these, which are intelligible to those who understand the context, Isaiah continues to describe the details of the exile, the restoration, and the removal of all sorrow, and says figuratively as follows: “I will create new heavens and a new earth; for the first shall be forgotten, and their memory shall be blotted out.” He explains this in the course of the speech, by pointing out that by the phrase, “I will create,” he means that God will give them perpetual gladness and joy in place of the previous grief and mourning, which shall no longer be remembered. Let us now consider the words of Joel (iii. 3-5): “And I will show wonders in the heavens and in the earth, blood and fire, and pillars of smoke. The sun shall be turned into darkness, and the moon into blood, before the great and terrible day of the Lord come. And it shall come to pass, that whosoever shall call on the name of the Lord shall be delivered, for in Mount Zion and in Jerusalem shall be deliverance,” etc. I refer them to the defeat of Sennacherib near Jerusalem; but they may be taken as an account of the defeat of Gog and Magog near Jerusalem in the days of the Messiah, if this appears preferable, although nothing is mentioned in this passage but great slaughter, destruction, fire, and the diminution of the light of the two luminaries. You may perhaps object: How can the day of the fall of Sennacherib, according to our explanation, be called “the great and the terrible day of the Lord?” But you must know that a day of great salvation or of great distress is called “the great and terrible day of the Lord.” Thus Joel (ii. 11) says of the day on which the locusts came over the land, “For the day of the Lord is great and terrible, and who can abide it?”

ושפכתי על בית דויד רוח חן ותחנונים, שעי"כ יבקשו את ה' בתחנונים וישיגו חן וחנינה מאת ה', שע"י שיראו שרוח אפם משיח ה' אשר אמרו בצלו נחי' נפל במלחמה יתעוררו בתשובה ובתפלה, והביטו אלי את אשר דקרו, שיביטו ויעיינו שמת בעון הדור, וכאילו הם דקרו אותו ע"י עונותיהם, ויביטו אל ה' לשוב אליו ולבקש עזרו מקדש באשר נפל צור מעוזם, וספדו עליו כמספד על היחיד, תחלה יספדו עליו כמו שסופדים על הבן יחיד שמת ואין אחר תחתיו, וגם אח"כ כשיתגלה משיח בן דוד ימררו עליו מספד מר כהמר על הבכיר, באשר הוא היה הבכור והראשון להושיעם, וע"כ יתמיד האבל עליו גם אחרי כן:

ב) עפ״י רבנו הגר״א כל עבודת קבוץ גלויות, בנין ירושלים והרחבת ישוב אר״י להחזרת השכינה, כל עיקרי העבודה וכל פרטיה ופרטי פרטיה נאחזים ביעודו ובתפקידו של משיח, רז דאתחלתא משיח הראשון, משיח בן יוסף שהוא הכח הנסי המסייע לכל פעולה הנעשית באתערותא דלתתא על דרך הטבע, כי משיח בן יוסף מארץ, ומשיח בן דוד משמים לפי בחינת רחל ולאה כנודע בעקבות משיחא וקץ המגולה. גם מב״י עצמו הוא בב׳ בחינות. יוסף בן רחל מארץ, יוסף בן יעקב משמים.

According to the Gaon, all the work involved in gathering in the exiles, building Jerusalem and broadening the settlement of the land of Israel so that the Shechina will return to it, all the principles of the work and all the major and minor details are connected to the mission and role of the first mashiach, Mashiach ben Yosef. Mashiach ben Yosef is the miraculous power who will assist every act done when the awakening starts from below, in a natural manner, because he comes from the earth. Mashiach ben David, however, will come from Heaven as revealed by the different aspects of Rachel and Leah, and as known regarding the footsteps of the Mashiach and the revealed end. Mashiach ben Yosef himself is a composite of two aspects: on the one hand, he is Yosef the son of Rachel of the land; on the other hand, he is Yosef son of Jacob from Heaven.

בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף. טַעַם הַכֶּפֶל הוּא לוֹמַר כִּי לִשְׁנֵי צְדָדִין רָאוּי הוּא לִפְרוֹת: הָאֶחָד לְצַד מַה שֶׁהוּא יוֹסֵף, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה לו:) רָאוּי הָיָה יוֹסֵף לְהַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, וְהַשֵּׁנִי ״בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן״ עַל אֲשֶׁר לֹא זָנָה אַחֲרֵי עֵינָיו. וְאָמְרוֹ בָּנוֹת צָעֲדָה יִתְבָּאֵר עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תנחומא) שֶׁאֵשֶׁת פּוֹטִיפַר קָרְאָה כָּל נְשֵׁי הַשָּׂרִים וְהַגְּדוֹלִים וְהִכְנִיסָה יוֹסֵף לְשָׁרֵת לִפְנֵיהֶם, וְקִבּוּצָם וְהֶקֵּפָם הָיָה כְּאֶצְעָדָה זוֹ, עֲלֵי שׁוּר כְּדֵי לְהַבִּיט בּוֹ. אַף עַל פִּי כֵן רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְעִידָה עָלָיו שֶׁלֹּא הִבִּיט אָוֶן, וּכְשֵׁם שֶׁהוּא לֹא הִסְתַּכֵּל בָּהֶם כְּמוֹ כֵן לֹא תִשְׁלוֹט עַיִן הָרַע בּוֹ.

בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין, "Joseph is a fruiful son, fruitful to the eye, etc." The reason Jacob repeated the word פורת, fruitful, may have to do with Joseph's fertility being twofold We have already explained (Sotah 36) that Joseph had originally been intended to father twelve tribes; the second reason was that he resisted the temptation to sleep with Potiphar's wife, i.e. עלי עין, he overcame the temptation to follow his eyes, proved superior to visual allure. Jacob continued with בנות צעדה. According to Tanchuma the wife of Potiphar called all the wives of the Egyptian elite and had Joseph perform personal valet services for them. Being surrounded by all these ladies was equivalent to this אצעדה, bracelet, Jacob describes here. עלי שור, the point of the exercise was to ogle Joseph. The Torah testifies that in spite of all this Joseph refrained from looking at all these provocative women. Seeing that Joseph did not make improper use of his eyesight he and his descendants in turn were rewarded by remaining immune to the evil eye.

א) בעמידתנו על סף האתחלתא דגאולה (ל״עת הזמיר הגיע״ לשתיתאה) לפי מצות רבנו הגר״א וברכתו הקדושה בסעד״ש צריכים אנו ללמוד ולהבין את כל דרכי העקבות דמשיחא ואת אופני המעשים אשר לפנינו ביעודו והוראותיו של רבנו הגר״א שזכה להיות נהורא דמשיח בן יוסף, לקבוץ גליות ולגלות רמזי התורה בעקבתא דמשיחא שלכך נחית משמיא [בסוד הקטן יהיה לאלף וכו׳ והוא טצ״ץ ביסוד ושורש דזיהרא עילאה במעליתא דמט״ט שר הפנים]. לרבנו נגלו כל רמזי האתחלתא וסודות העקבות דמשיחא עד הקץ האחרון ועד בכלל.

in accord with the mission and instructions of the Vilna Gaon. The Gaon merited being the light of Mashiach ben Yosef, in order to promote the ingathering of the exiles and to reveal the hints in the Torah regarding the footsteps of the Mashiach ben Yosef. He was therefore sent down from Heaven [this is based on the words, [Isa. 60:22] “the smallest will become a thousand, ” etc., and this hints at the number 999 which is in the sefira Yesod, and the root of the Supernal Radiance (זיהרא עילאה) at the high level of the angel Metatron, who is the Angel of Interior.

וכן עד"ז הוא ענין מלת צלם. כי המה דומים במשמעם בצד מה:

And so this is what is meant by tzellem: that the one resembles the other in some fashion.

יִתְחֲמֵי לְעַבְדָךְ עוֹבָדֵי נִסָךְ וְשִׁבְהוֹרָךְ עַל בְּנֵיהוֹן:

Let the works of your miracles appear to your servants, and let your splendor be upon their sons.

משיח בן דוד שהוא אריה, חסד, יהיה מימינו של משה, משיח בן יוסף, שהוא שור, גבורה, משמאלו דהיינו בסוד ג' קוין, שמימין אברהם, שהוא חסד, ומשמאל יצחק שהוא גבורה, ומשה עצמו שהוא נשר, תפארת, הוא באמצע.

וישב. לְשׁוֹן נְשִׁיבָה וְהַפְרָחָה, כְּמוֹ יַשֵּׁב רוּחוֹ (תה' קמ"ז), רֶמֶז שֶׁיָּבֹא דָוִד בֶּן יִשַּׁי לְכַלּוֹתָם, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ מִן הַשָּׁמַיִם עַד שֶׁיָּבֹא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ:

וישב [AND ABRAM] SCARED THEM AWAY — The word means “blowing upon a thing and making a thing fly away”, similar to (Psalms 147:18) יַשֵּׁב רוחו “He causeth His wind to blow”. It is a symbol that David, the son of Jesse, will wish to destroy them (the nations), but that he will not be permitted by God to do so until king Messiah comes (Pirkei D'Rabbi Eliezer 28).

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יוֹסֵף אַתָּה שִׁמַּרְתָּ אֶת הַשַּׁבָּת עַד שֶׁלֹא נִתְּנָה הַתּוֹרָה, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מְשַׁלֵּם לְבֶן בִּנְךָ שֶׁיְּהֵא מַקְרִיב קָרְבָּנוֹ בַּשַּׁבָּת, מַה שֶּׁאֵין יָחִיד מַקְרִיב, וְעָלַי לְקַבֵּל קָרְבָּנוֹ בְּרָצוֹן, הֱוֵי: מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם, וּמִנַּיִן שֶׁכֵּן הוּא, מִמַּה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם וגו':

I will pay.” From where is it derived that this is so? It is from what is stated regarding this matter: “On the seventh day, prince of the children of Ephraim…”

במשכנא אתגליפו ואתציירו וכו': במשכן נחקקו ונצטיירו האותיות כראוי, כי בצלאל היה יודע החכמה לצרף האותיות שבהם נבראו שמים וארץ. ובשביל החכמה שלו נבנה המשכן על ידו, ונבחר מכל עם ישראל.

מי יתן, באשר היו מקוים בעת ההיא על הישועה הגדולה לקבץ נדחי ישראל שהגלו אז ע"י סנחריב, ושיבא הגאולה העתידה שהיה אז עת הכושר לזה (כמ"ש ישעיה סי' י"א וסי' מ"ט) בקש שיתן שמציון יבא ישועת כלל ישראל ע"י שישיב ה' שבות עמו ויבא זמן הגאולה, ואז יגל יעקב שהם עשרת השבטים הנדחים, וישמח ישראל שהם בני יהודה, וגיל מורה על דבר מתחדש, ושמחה היא השמחה התמידית, כי לישראל שהם שבט יהודה לא יתחדש דבר חדש, אבל ליעקב שהם עתה אובדים ונדחים יהיה זה דבר מתחדש שע"ז שייך לשון גילה:

ועוד, הבית כאשר נופל, נתבטל ענינו הראשון שהיה לו. וכבר פירשנו, כי לאו דוקא ראשי גליות שבבבל, הוא הדין נמי כאשר אין ראשי* גליות, זוכה שבט יהודה להעמיד בני אדם חשובים. וכאשר השכל יתמעט*, אז יבוא פורעניות על השאר, כי כאשר תלמידי חכמים בעולם, אין פורענות בא לעולם.

Since just like loss is a change, so to is a new existence a change in the world; and that is called the birth pangs of the Messiah. Likewise when a new matter materializes, meaning the world of the Messiah, it is a new existence that will materialize, such that this is certainly a change. And this is why there will be birth pangs of the Messiah.

וְגַם זֹאת הַבְּחִינָה שֶׁל מַלְכוּת בְּאִתְכַּסְיָא, הִיא לְכָל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ בִּבְחִינַת: שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְכוּ'. וְיֵשׁ אֶחָד, שֶׁבְּאִתְגַּלְיָא אֵין לוֹ שׁוּם מֶמְשָׁלָה, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן בְּאִתְכַּסְיָא וּבְהֶעְלֵם גָּדוֹל, הוּא מוֹשֵׁל עַל כָּל הַדּוֹר, וַאֲפִלּוּ עַל כָּל צַדִּיקֵי הַדּוֹר, כִּי כָּל נִשְׁמוֹתֵיהֶם הֵם כֻּלָּם תַּחַת מֶמְשַׁלְתּוֹ וּמַלְכוּתוֹ, וְכֻלָּם נִכְנָעִים וּכְפוּפִים אֵלָיו, רַק שֶׁהוּא בְּהֶעְלֵם גָּדוֹל, בִּבְחִינוֹת (מלאכי א׳:י״א): בְּכָל מָקוֹם מֻקְטָר וּמֻגָּשׁ לִשְׁמִי;

There is one person who ostensibly has no rule whatsoever, but covertly and in a most concealed manner he rules the entire generation, and even over all the tzaddikim of the generation, because all their souls are entirely under his rule and malkhut. They all submit to his rule and are subordinate to him, only that it is in a most concealed manner, in the aspect of “In every place, offerings are burned and presented to My Name” (Malakhi 1:11)—even though they worship idolatry, in a most covert manner they nevertheless submit to God and worship Him, only that it is most concealed. Likewise, the aspect of hidden malkhut: even though overtly he has no rule whatsoever, in a most concealed manner he nevertheless rules them, and they are all under him and submit to him.

והוא על פי משל, אורח שבא לעיר גדולה המנהג לשלוח דבש, ואמר אחד אני אשלח מים כי ברוב דבש יתערב, וכן עשה ב' ג' וכו'. ובזה יובן הוי קל לראש וכו', ר"ל דהי' לך פתחון פה להיות קל לראש, ר"ל לנהוג קלות ולילך בשרירות לבך, מאחר שאתה סמוך לראש הנקרא צדיק, כנודע בסוד ברכות לראש צדיק (משלי י, ו).

And all this is when a person enjoys tranquility (shalvah); but it is otherwise when he sees troubles befalling him anew — then, of necessity, the imagination (dimyon) is subdued. And this is what Scripture says: "which you have seen, what He did to Egypt," etc.

‎וזהו "מאימתי קורין את שמע (בערבית)", ר"ל אימתי אפשר לנו שנהיה יכולים לקרות להשי"ת שישמע לנו את כל תפילותינו "בערבית", ר"ל בגלות המר שהוא חושך וערב לילה, "בשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתם", פירוש הכהנים היינו צדיקים, בשעה שיכנסו במדריגה זאת לשאוב קדושה ודביקות, 'בתרומתם', שיעלו את השכינה, שרמז "תרומה" - תרו"ם ה"א, וזה נקרא אכילה, ע"ד שנאמר באברהם אבינו ע"ה "והוא עומד עליהם תחת העץ (ויאכלו)"

Sometimes, my thought is to rise in my mind to the greatest heights, to the level of the tzaddikim who are like you in that the tzaddik can decree and the Holy Blessed One will cause that decree to be sustained.