Unity in Sacred Vessels: One Solid Piece

עֲשֵׂ֣ה לְךָ֗ שְׁתֵּי֙ חֲצֽוֹצְרֹ֣ת כֶּ֔סֶף מִקְשָׁ֖ה תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑ם וְהָי֤וּ לְךָ֙ לְמִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה וּלְמַסַּ֖ע אֶת־הַֽמַּחֲנֽוֹת׃

Have two silver trumpets made; make them of hammered work. They shall serve you to summon the community and to set the divisions in motion.

וְעָשִׂ֥יתָ מְנֹרַ֖ת זָהָ֣ב טָה֑וֹר מִקְשָׁ֞ה תֵּעָשֶׂ֤ה הַמְּנוֹרָה֙ יְרֵכָ֣הּ וְקָנָ֔הּ גְּבִיעֶ֛יהָ כַּפְתֹּרֶ֥יהָ וּפְרָחֶ֖יהָ מִמֶּ֥נָּה יִהְיֽוּ׃ כַּפְתֹּרֵיהֶ֥ם וּקְנֹתָ֖ם מִמֶּ֣נָּה יִהְי֑וּ כֻּלָּ֛הּ מִקְשָׁ֥ה אַחַ֖ת זָהָ֥ב טָהֽוֹר׃

You shall make a lampstand of pure gold; the lampstand shall be made of hammered work; its base and its shaft, its cups, calyxes, and petals shall be of one piece. Their calyxes and their stems shall be of one piece with it, the whole of it a single hammered piece of pure gold.

וְעָשִׂ֛יתָ שְׁנַ֥יִם כְּרֻבִ֖ים זָהָ֑ב מִקְשָׁה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֔ם מִשְּׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַכַּפֹּֽרֶת׃

Make two cherubim of gold—make them of hammered work—at the two ends of the cover.

וְעָשִׂ֛יתָ שְׁנַ֥יִם כְּרֻבִ֖ים זָהָ֑ב מִקְשָׁה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֔ם מִשְּׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַכַּפֹּֽרֶת׃

Make two cherubim of gold—make them of hammered work—at the two ends of the cover.

עֲשֵׂ֣ה לְךָ֗ שְׁתֵּי֙ חֲצֽוֹצְרֹ֣ת כֶּ֔סֶף מִקְשָׁ֖ה תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑ם וְהָי֤וּ לְךָ֙ לְמִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה וּלְמַסַּ֖ע אֶת־הַֽמַּחֲנֽוֹת׃

Have two silver trumpets made; make them of hammered work. They shall serve you to summon the community and to set the divisions in motion.

דָּבָר אַחֵר, וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹלָם ה'. אָמַר דָּוִד: רִבּוֹן הָעוֹלָם, מִשֶּׁאַתָּה נוֹתֵן רוֹמֵמוֹת לְאָדָם, אֵינָהּ זָזָה הֵימֶנּוּ לְעוֹלָם. נָתַתָּ לְבֵית דָּוִד אֶת הַמַּלְכּוּת, אֵינָהּ זָזָה מִמֶּנּוּ לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם (יחזקאל לז, כה). נָתַתָּ לְאַהֲרֹן אֶת הַכְּהֻנָּה, אֵינָהּ זָזָה מִמֶּנּוּ לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם (במדבר כה, יג). לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַוֶּה לִתֵּן לְאַהֲרֹן רוֹמֵמוֹת בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה. הֱוֵי, וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹלָם ה'. וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ (שמות לב, ה). מִיָּד נָטַל שָׁם טַס נֶזֶם שֶׁל זָהָב וְהִשְׁלִיכוֹ לָאוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאַשְׁלִיכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה (שמות לב, כד). וְהָיָה אַהֲרֹן מִתְיָרֵא שֶׁמָּא יֵשׁ בְּלִבּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלָיו כְּלוּם. לְפִיכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי, לְרוֹמֵם וּלְגַדֵּל לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה, לְפִי שֶׁגָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנָיו שֶׁלֹּא עָשָׂה אַהֲרֹן אֶלָּא מִיִּרְאָה, וּלְפִיכָךְ הוֹדִיעָם שֶׁאֵין בְּלִבּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלָיו כְּלוּם.

Another explanation of But Thou, O Lord, art on high for evermore. David declared: Master of the Universe, whenever You give a leadership role to a man, it never leaves him. You gave kingship to the house of David, and it never departed from him, as it is said: And David My servant shall be their prince forever (Ezek. 37:25). You gave priesthood to Aaron, and it never departed from him, as it is said: And it shall be unto him, and to his seed after him, the covenant of an everlasting priesthood (Num. 25:13). Therefore the Holy One, blessed be He, decreed that Aaron should be elevated to the high priesthood. Hence, But Thou, O Lord, art on high for evermore. When Aaron saw what had happened he built the altar. He took the gold nose rings and cast them into the fire, as it is said: I cast it into the fire, and there came out this calf (ibid., v. 24). Aaron was afraid that the Holy One, blessed be He, was angry with him, and so the Holy One, blessed be He, told Moses: And this is the thing that thou shalt do unto them to hallow them (Exod. 29:1); that is, elevate Aaron and his sons to the high priesthood, to make it known that Aaron had acted only out of fear. In that way he made them realize that the Holy One, blessed be He, did not hold the deed of the golden calf against them.

גְּמָ׳ וּמִי שְׁרֵי? וְהָכְתִיב: ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי״ — לֹא תַּעֲשׂוּן כִּדְמוּת שַׁמָּשַׁיי. אָמַר אַבָּיֵי: לָא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא שַׁמָּשִׁין שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת כְּמוֹתָן, כִּדְתַנְיָא: לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם בַּיִת תַּבְנִית הֵיכָל, אַכְסַדְרָה תַּבְנִית אוּלָם, חָצֵר כְּנֶגֶד עֲזָרָה, שֻׁלְחָן כְּנֶגֶד שֻׁלְחָן, מְנוֹרָה כְּנֶגֶד מְנוֹרָה. אֲבָל עוֹשֶׂה

GEMARA: The Gemara asks: And is it permitted to create these types of forms? Isn’t it written: “You shall not make with Me gods of silver, or gods of gold” (Exodus 20:20), which is interpreted as teaching: You shall not make images of My attendants, i.e., those celestial bodies that were created to serve God, including the sun and the moon? § Abaye said: The Torah prohibited only the images of those attendants with regard to which it is possible to reproduce an item in their likeness. Since it is impossible for anyone to reproduce the sun and the moon, the prohibition does not apply to these objects. As it is taught in a baraita: A person may not construct a house in the exact form of the Sanctuary, nor a portico in the exact form of the Entrance Hall of the Sanctuary, nor a courtyard corresponding to the Temple courtyard, nor a table corresponding to the table in the Temple, nor a candelabrum corresponding to the candelabrum in the Temple. However, one may fashion

תָּנֵי רַב פָּפָּא בְּרֵיהּ דְּרַב חָנִין קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף: מְנוֹרָה הָיְתָה בָּאָה מִן הָעֶשֶׁת מִן הַזָּהָב, עֲשָׂאָהּ שֶׁל כֶּסֶף – כְּשֵׁרָה, שֶׁל בַּעַץ וְשֶׁל אֲבָר וְשֶׁל גִּיסְטְרוֹן – רַבִּי פּוֹסֵל וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר, שֶׁל עֵץ וְשֶׁל עֶצֶם וְשֶׁל זְכוּכִית – דִּבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלָה. אֲמַר לֵיהּ: מַאי דַּעְתָּךְ? אֲמַר לֵיהּ: בֵּין מָר וּבֵין מָר כְּלָלֵי וּפְרָטֵי דָּרְשִׁי. מִיהוּ, מָר סָבַר: מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ שֶׁל מַתֶּכֶת – אַף כֹּל שֶׁל מַתֶּכֶת, וּמָר סָבַר:

The Sages taught (Tosefta, Ḥullin 1:18): The Candelabrum was fashioned from a complete block [ha’eshet] and from gold. If they fashioned it from fragments [hagerutaot] of gold then it is unfit, but if they fashioned it from other types of metal rather than gold, it is fit. The Gemara asks: What is different about a Candelabrum made from fragments of gold, that it is rendered unfit? As it is written with regard to it: “Their knobs and their branches shall be of one piece with it, the whole of it one beaten work of pure gold” (Exodus 25:36), employing the term “beaten [miksha]” and a term of being, indicating that it is an indispensable requirement.

מקשה תיעשה המנורה. שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂנָּה חֻלְיוֹת וְלֹא יַעֲשֶׂה קָנֶיהָ וְנֵרוֹתֶיהָ אֵבָרִים אֵבָרִים וְאַחַר כָּךְ יַדְבִּיקֵם, כְּדֶרֶךְ הַצּוֹרְפִים שֶׁקּוֹרִין שולד"יר בְּלַעַז, אֶלָּא כֻלָּהּ בָּאָה מֵחֲתִיכָה אַחַת, וּמַקִּישׁ בַּקֻּרְנָס וְחוֹתֵךְ בִּכְלִי הָאֻמָּנוּת וּמַפְרִיד הַקָּנִים אֵילָךְ וָאֵילָךְ: מקשה. תַּרְגּוּמוֹ נְגִיד, לְשׁוֹן הַמְשָׁכָה, שֶׁמַּמְשִׁיךְ אֶת הָאֵבָרִים מִן הָעֶשֶׁת לְכָאן וּלְכָאן בְּהַקָּשַׁת הַקֻּרְנָס, וּלְשׁוֹן מִקְשָׁה מַכַּת קֻרְנָס, בטדי"ץ בְּלַעַז, כְּמוֹ דָּא לְדָא נָקְשָׁן (דניאל ה'):

מקשה תיעשה המנורה OF BEATEN WORK SHALL THE CANDELABRUM BE MADE — i. e. one should not make it of separate pieces nor shall one make its branches or its lamps as separate limb — a kind of work called souder in old French, Engl, to solder, but is was to be made in its entirety of a single mass of gold. He (who made it) beat it with the hammer and cut away with the implements of his craft thus making the branches spread out in this direction and in that (cf. Sifrei Bamidbar 61:1). מקשה — This word is translated in the Targum by נגיד, an expression for “drawing out;” he renders it thus because the parts of the candle-stick were drawn from the lump in this direction and in that by the blow of the hammer. The term מקשה denotes knocking with the hammer — batediz in old French — as the verb in (Daniel 5:6) “and his knees knocked (נקשן) one against another”.

אַחַר סִדּוּר שְׁנֵי הַכְּתָרִים, וְהֵם כֶּתֶר תּוֹרָה בָּאָרוֹן וְכֶתֶר מַלְכוּת בַּשֻּׁלְחָן, סִדֵּר עִנְיַן מְנוֹרָה כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת וְאוֹר נֵרוֹתֶיהָ אֶחָד, כְּאָמְרוֹ:

their function is singular, one of unification, just as the Menorah from which they emanate was cast out of a single chunk of gold, something unified.

עשה לך לצרכך שלא תצטרך לשלוח אחריהם.

עשה לך [שתי חצוצרות], “make for yourself [two trumpets]” — for your own needs [or benefit, like other דרשות on לך]. So that you will not need to send out after them [the עדה].

ועשית מנורת ז"פ כתיכ מנורה בלישנא כנגד ז' רקיעים וז' ארצות ואין בפ' מנורה אות סמ"ך וכן במעשה בראשית לומר כמקום נר אין שטן ואין מזיק ובזכות נר מצוה ותורה אור סותם פיו של שטן מלהסטין:

ועשית מנורת זהב טהור. ע"ד הפשט היה ענין המנורה במשכן ובמקדש כדי לקבוע בנפש מעלת הבית ויראתו וכדי שתהיה יראת המקום ההוא קבועה בלבבות רשומות במחשבות, וכענין שכתוב (ויקרא י״ט:ל׳) ומקדשי תיראו, ומזה הוצרכה להיות מחוץ לפרוכת ולא לפנים מן הפרוכת שכן כתיב (ויקרא כ״ד:ג׳) מחוץ לפרכת העדות באהל מועד יערוך וגו' כדי שיהיה הענין נראה מפורסם לכל יוצא ובא ויראו רבים וייראו ועוד כדי להורות שאינו צריך לאורה שלנו ולפיכך היתה של זהב שהיא מעולה שבכל המתכות, והיו הנרות שבעה שהוא חשבון בינוני בהיותו היקף אמצעי.

ועשית מנורת זהב טהור, “you are to construct a golden lampstand.” According to the plain meaning of the text the purpose of the Menorah in both the Tabernacle and the Temple was to establish the lofty meaning of the Temple in the minds of people and their souls. They should forever display reverence for what the Temple stood for, just as the Torah wrote (Leviticus 19,30) ומקדשי תיראו, “and you shall be in awe of My Sanctuaries.” This is why the lampstand had to be positioned outside the dividing curtain and not beyond it like the Ark. This is why the Torah emphasizes this with the words מחוץ לפרוכת העדות באהל מועד יערוך אותו, “outside the dividing curtain within the Tent of Testimony he shall position it, etc.” It should be possible to be viewed by everyone who entered the Tabernacle and who left it. Furthermore, it should also teach that the Shechinah which was beyond the dividing curtain did not need to be supplied with light from us (humans). This is also why (refers to the need to make us awe-struck) it was constructed out of gold, the most precious of all the metals. The number of lamps on it were seven in order to correspond to the middle ground between a daily and a monthly cycle.

במדרש (ש"ר פ' ל"ז) בשעה שאמר לו הקב"ה למשה על עסקי המשכן אמר לפניו רבונו של עולם יכולין ישראל לעשותו אמר לו אפילו אחד מישראל יכול לעשותו שנא' מאת כל איש אשר ידבנו לבו.

Midrash Shemot Rabbah 38, comments "when G-d instructed Moses regarding the construction of the menorah, Moses questioned "can Israel do this?" G-d replied "any ordinary individual in Israel is able to do this, since the Torah instructed "from each one whatever his heart is willing to donate" (Exodus 25,2).

תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה. צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה הֻצְרַךְ לוֹמַר ״תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה״, וּבִמְנָחוֹת פֶּרֶק הַקּוֹמֵץ רַבָּה (מנחות כח,א) דָּרְשׁוּ ״תֵּיעָשֶׂה״ לְרַבּוֹת שְׁאָר הַמַּתָּכוֹת. וּלְפִי זֶה דִּקְדֵּק לוֹמַר ״תֵּיעָשֶׂה״ וְלֹא ״תַּעֲשֶׂה״, כִּי בִּימֵי מֹשֶׁה לֹא הָיָה צֹרֶךְ לָזֶה כִּי שֶׁל זָהָב עָשׂוּ, וּבַמִּדְבָּר לֹא הֻצְרְכוּ לַעֲשׂוֹת אַחֶרֶת.

תיעשה המנורה, the Lampstand shall be made. Why did the Torah need to write these words at all? Was it not enough to write: "you shall construct a Lampstand made of gold?" Our sages in Menachot 28 comment that the word תיעשה allows for the fact that if necessary the Lampstand could be constructed of other metals. The passive form of תיעשה rather than תעשה, "you shall make," is justified then, seeing that in Moses' time there was no need to take advantage of the permission to construct the Lampstand of inferior materials.

וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר. פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י שֶׁהָיָה מֹשֶׁה מִתְקַשֶּׁה בָּהּ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַשְׁלֵךְ כִּכַּר זָהָב לְתוֹךְ הָאוּר וְהִיא נַעֲשֵׂית מֵאֵלֶיהָ. לְכָךְ נֶאֱמַר ״תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה״ (שמות כה:לא) וְלֹא כְּתִיב ״תַּעֲשֶׂה״, וּלְסוֹף נֶאֱמַר ״כִּכַּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ״ (שמות כה:לט) וְלֹא פֵּרֵשׁ מִי יַעֲשֶׂה אוֹתָהּ, אֶלָּא הַכִּכָּר עַצְמוֹ יַעֲשֶׂה אוֹתָהּ, דְּהַיְינוּ מֵאֵלֶיהָ. וְהָיָה עִנְיַן קִשּׁוּי זֶה לְפִי שֶׁנַּעֲשֵׂית מֵחֲתִיכָה אַחַת, עַל כֵּן הָיָה צָרִיךְ בִּמְלָאכָה זוֹ עֵזֶר אֱלֹהִי, וְהָיָה דּוֹמֶה כְּאִלּוּ נַעֲשֵׂית מֵאֵלֶיהָ, כִּי לָא חָלֵי וְלָא מַרְגִּישׁ גַּבְרָא דְּמָרֵיהּ סַיְּעֵיהּ.

“And you shall make a menorah of pure gold.” Rashi explains that Moses found it difficult to understand [how to make the menorah], so the Holy One, blessed be He, said to him, “Cast a talent of gold into the fire, and it will be made by itself.” Therefore it says the menorah shall be made [passive form] and not “you shall make” [active form]. And finally it states from one talent of gold he shall make it, without specifying who shall make it, but rather [implying that] the talent itself shall make it, meaning it will form by itself. This difficulty [in understanding] was because it had to be made from a single piece, therefore divine assistance was needed for this task, and it appeared as if it was made by itself, for “a person does not worry nor feel distress when his Master assists him.”

שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים בכמות העבודה אין מעצור אפילו הממעיט הוא ריח ניחוח לה' ובלבד שיהי' האיכות שהוא כוונת הלב זך ומזוקק לשם ה' אבל אם איכותו אינם מזוקקים אפילו ירבה כחול מצות אינם לריח נחוח וע"כ בשמן המנורה הרומז לעבודת ה' ציוה שיהיה השמן זך עד שיהי' ראוי להעלות נר תמיד פי' שימשוך אחר הפתילה שאלו נותנים בו שמן כשיעור להדליקה לעולם יהי' נמשך אחר הפתילה לעולם ולא יכבה ואז אם השמן מזוקק כל כך הרומז על כוונת הלב לשם שמים

ומפני שהתורה היא סדר כל העולם, כל דבר שהוא מסודר הוא דבר אחד מקושר, כמו שהיא התורה היא סדר אחד, כי התורה אחת היא. ומורה זה כי העולם מסודר יחד, עד שהעולם הוא אחד, כי סדר העולם היא התורה, שהיא סדר אחד לגמרי, כי התורה היא אחת.

וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אֶת נֵרֹתֶיהָ וּלְהוֹצִיא גְּבִיעֶיהָ כַּפְתּוֹרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, אַחַר שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב וּמִעֵט, מְרַבֶּה אֲנִי אֶת נֵרֹתֶיהָ שֶׁהֵן נַעֲשִׂין עִמָּהּ, וּמוֹצִיא אֲנִי גְּבִיעֶיהָ כַּפְתּוֹרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ שֶׁאֵין נַעֲשִׂין עִמָּהּ. וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת מַלְקָחֶיהָ וּמַחְתּוֹתֶיהָ וּלְהוֹצִיא אֶת הַצְּבָתִים וְאֶת הַמַּלְקְטָאוֹת, אַחַר שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב וּמִעֵט, מְרַבֶּה אֲנִי מַלְקָחֶיהָ וּמַחְתּוֹתֶיהָ שֶׁהֵן מִשְׁתַּמְּשִׁין עִמָּהּ, וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת הַצְּבָתִים וְאֶת הַמַּלְקְטָאוֹת שֶׁאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין עִמָּהּ. שֶׁיִּקָּרֵא מַה שֶׁעַל הַלָּשׁוֹן וּמִתַּחְתָּיו "מַלְקוֹחִים", שֶׁהֵם לוֹקְחִים הַלָּשׁוֹן בְּאֶמְצָעָם, וְהַמַּחְתּוֹת הֵם סְפָלִים שֶׁתַּחַת כָּל נֵר וְנֵר לַחְתּוֹת נִיצוֹצֵי אֵשׁ שֶׁיִּפְּלוּ מִמֶּנָּה, וְהַכֹּל מִקְשָׁה וּבָאִין מִן הַכִּכָּר. אֲבָל הַצְּבָתִים וְהַמְּלֻקָּטִים שֶׁאֵין תַּשְׁמִישָׁן בְּעַצְמָהּ, אֲבָל הֵם כֵּלִים נִפְרָדִים מִמֶּנָּה וְאֵינָן חִבּוּר בָּהּ, אֵין בָּאִין מִן הַכִּכָּר כְּלָל.

Scripture therefore says, it [he shall make ‘it’]. I might think I am also to include the tzvatim (tongs) and the snuffers; Scripture therefore says, [Of a talent of pure gold he shall make] it. and would cover them so that nothing fell into the oil, in the same way that they make today in candelabrums for kings. This usage [of the word melkochayim] is associated with the expression, and my tongue cleaveth ‘malkochay’ — the palate and bottom parts of the mouth being called melkochayim [of the root loko’ach — “taking”] because they “take in” the tongue between them. The machtoth are receptacles under each lamp to catch the sparks of fire which might fall from them.

אחר כך דומה האדם גם מצד גופו הנגלה להמנורה שהיתה במקדש, לכך נאמר (משלי כ, כז) נר אלהים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. ומתחילה אבאר איך הוא מצוייר במנורה, והמנורה היו ג' בליטות מכל צד הבולטים מגוף המנורה, כי ג' קני מנורה מכל צד, והבליטה שלמעלה יותר קטן משלמטה הימנה. כן האדם, למטה בליטות גדולות הבולטות מהגוף, הן הרגלים, אח"כ בליטות הידים הם קטנות מהם, אח"כ בליטות האזנים יותר קטנים מהם. וגובהה של מנורה ח"י טפחים שהן ג' אמות, כן הוא האדם, כמו שכתבו התוספות בפרק המצניע (שבת צב, א ד"ה אישתכח). נמצא דמות האדם בנגלה מורה על הקדושה, כמנורה שהיתה במקו

במ"ר עשה לך שתי חצוצרות כסף, אתה עושה ומשתמש בהן לא אחר, הענין דהנה שופרות מורין על הכנעה כבירושלמי הרי אנו געיין כבהמה, ובגמ' (חולין ה':) אדם ובהמה תושיע ד', אלו בנ"א שהם ערומין בדעת ומשימים עצמם כבהמה, וחצוצרות מורין על התנשאות, ולכן מרע"ה שהי' ענו מאוד מכל האדם וגו' לא הי' צריך לעורר הכנעה בשופר והי' יכול לשמש בחצוצרות, ולא אחר, ולכן ביהושע היו שופרות, אבל במלחמה היו צריכין חצוצרות כי נגד האויבים וכן נגד החיצונים צריכין התחזקות ואין רשאין להיות בהכנעה כי יכולין ליבטל ח"ו אצלם, רק התחזקות והתנשאות כדכתיב ויגבה לבו בדרכי ד', וכבמדרש שה"ש יונתי וגו' אצלי הם כיונה פותה אין לב, שכל מה שאני מצוה להם הם עושין, אבל נגד אומה הם חזקים כחיות, וכמו שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה על הת"י כד חמי משה ענותנותי' דיהושע כו' היינו מחמת שראה ענותנותו וטבע הענו להיות בטל

תפלתו פירש התדבקותו בהקב"ה עגולה פירש פעמים שהוא דבוק בקב"ה ופעמים אינו כמו גלגל שמתגלגל מסתמא אינו מקושר בקב"ה אינו מצוה לשון התחברות כמו צוותא.

Similarly, the Holy One, blessed be He, takes pleasure due to the actions of Israel, fattening the bones, meaning that He nourishes and delights His own essence in the chamber, which is He Himself.

העולה מזה שיש ב' בחי' בעבודת ה', א', על מנת לקבל פרס, הוא בחי' עבד. ב', שלא על מנת לקבל פרס. עוד נפקותא, זה נק' בעליו עמו, שעושה הטוב מאהבת בוראו שהוא בעליו, וז"ש אל תימנע טוב מבעליו (משלי ג, כז), מה שאין כן על מנת לקבל פרס הוא עובד את עצמו ולא בעליו, זה נק' אין בעליו עמו, שאלו הי' בעליו עמו היה עושה לבעליו ולא לעצמו.

עיין פירוש רש"י "בראשית - בשביל ישראל הנקראין ראשית ובשביל התורה הנקראת ראשית", ובמדרש נמי איתא "בשביל מצות ביכורים שנקראין ראשית". ויש לומר דכולם לדבר אחד נתכוונו דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.

In a beginning created God etc - see the explanation of Rashi "in a beginning - due to Israel that are called beginning, and due to Torah that is called beginning" and the midrash, too, has "due to the mitzvah of first fruits, that are called beginning" (Rashi on Genesis 1:1). And one could say that all those opinions have the same intention, that one opinion says this, the other opinion says that, and they do not dispute.