Why Moses Could Not Enter Eretz Yisrael

וַיִּתְעַבֵּ֨ר יְהֹוָ֥ה בִּי֙ לְמַ֣עַנְכֶ֔ם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֤ה אֵלַי֙ רַב־לָ֔ךְ אַל־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃

Never speak to Me of this matter again!

גַּם־בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף יְהֹוָ֔ה בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם־אַתָּ֖ה לֹא־תָבֹ֥א שָֽׁם׃

Because of you GOD was incensed with me too, saying: You shall not enter it either.

קַ֣ח אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת־הָעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהוֹצֵאתָ֨ לָהֶ֥ם מַ֙יִם֙ מִן־הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת־הָעֵדָ֖ה וְאֶת־בְּעִירָֽם׃ וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּעֲמָ֑יִם וַיֵּצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם׃ {ס} וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם׃

“You and your brother Aaron take the rod and assemble the community, and before their very eyes order the rock to yield its water. Thus you shall produce water for them from the rock and provide drink for the congregation and their livestock.” And Moses raised his hand and struck the rock twice with his rod. Out came copious water, and the community and their livestock drank. But GOD said to Moses and Aaron, “Because you did not trust Me enough to affirm My sanctity in the sight of the Israelite people, therefore you shall not lead this congregation into the land that I have given them.”

מֹשֶׁה, רֵד מִגְּדוּלָּתְךָ! כְּלוּם נָתַתִּי לְךָ גְּדוּלָּה אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל. וְעַכְשָׁיו יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ — אַתָּה לָמָּה לִי? מִיָּד תָּשַׁשׁ כּוֹחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְלֹא הָיָה לוֹ כֹּחַ לְדַבֵּר. וְכֵיוָן שֶׁאָמַר ״הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם״, אָמַר מֹשֶׁה: דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי! מִיָּד עָמַד וְנִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּה, וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים.

Rabbi Elazar said: The Holy One, Blessed be He, said to Moses: Moses, descend from your greatness. Isn’t it only for the sake of Israel, so that you may serve as an emissary, that I granted you prominence; and now that Israel has sinned, why do I need you? There is no need for an emissary.

קִיֵּים זֶה כׇּל מַה שֶּׁכָּתוּב בָּזֶה.

This one, i.e., the deceased Joseph, fulfilled all that is written in this. Therefore, it is fitting that the two arks should lie side by side.

יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, וְכִי לֹא אָמַר דָּבָר קָשֶׁה מִזֶּה, שֶׁאָמַר (במדבר יא, כב): הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם, אַף שָׁם אֵין אֲמָנָה וְהִיא גְדוֹלָה מִזּוֹ, מִפְּנֵי מָה לֹא גָזַר עָלָיו שָׁם. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוֹהֵב וְהָיָה מֵגֵס בֵּינוֹ לְבֵין הַמֶּלֶךְ בִּדְבָרִים קָשִׁים וְלֹא הִקְפִּיד הַמֶּלֶךְ עָלָיו, לְיָמִים עָמַד וְהֵגֵס בְּמַעֲמָד לִגְיוֹנוֹת, גָּזַר עָלָיו מִיתָה. אַף כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, הָרִאשׁוֹנָה שֶׁעָשִׂיתָ בֵּינִי לְבֵינְךָ, עַכְשָׁו כְּנֶגֶד הָרַבִּים אִי אֶפְשָׁר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ, יב): לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

If all the fish of the sea will be gathered for them, will it suffice for them” (Numbers 11:22)? There too there is a lack of faith, and it is greater than this one. Why did He not decree against him there? To what is the matter comparable? It is to a king who had a close friend who would act arrogantly with harsh words when it was between him and the king, and the king did not take offense from him. Sometime later, he acted arrogantly in the presence of the legions. He [the king] decreed that he be put to death. Here, too, the Holy One blessed be He said to Moses: ‘The first one that you did was between Me and you. Now, in the presence of the multitudes, it is not possible [to tolerate]’ – as it states: “to sanctify Me in the eyes of the children of Israel.”

ודע כי רבו הדעות בפרשה הזאת ונחלקו המפרשים ז"ל בחטאו של משה מה היה. דעת רש"י ז"ל כי משה רבינו ע"ה לא נצטוה בהכאה רק שידבר אל הסלע שיוציא מים בשמו של הקב"ה שנאמר ודברתם אל הסלע, ומה שצוה עליו לקחת המטה לא בשביל ההכאה שהרי מצינו כל האותות שהיה משה עושה מטה האלהים בידו, כענין שכתוב (שמות ד) ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות. אבל החטא היה במלת ויך שהכה את הסלע ולא דברו כמו שנצטוו ודברתם אל הסלע, ועל כן חל העונש בשניהם כי שניהם הסכימו בהכאה ולא דברו, ובזה היו מחלישין כח הנס שהיה ראוי הסלע להוציא מים במצותו של הקב"ה בדבור בלבד, ואלו נעשה כן היה השם מתקדש שהיו אומרים ומה סלע זה שאינו יודע ואינו שומע מקיים דברי השם ק"ו אנו, אבל כשנעשה ע"י הכאה היה פתחון פה אצל מחוסרי אמנה לומר שהיה ענין נעשה בדרך חכמה ותחבולה ולא על דרך נס, ועל זה אמר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, כי עם הדבור בלבד היו מקדשים שם שמים. ודעת הרמב"ם ז"ל כי החטא למשה במלת המורים שכעס עליהם באמרו כן ומשבא לכלל כעס בא לכלל חטא, והקב"ה דקדק עליו שיהיה אדם גדול כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס, וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חלול השם, מפני שתנועותיו כלן אל הצלחת העוה"ז והעוה"ב ואיך יראה עליו הכעס והוא מן הפעולות הרעות ולא יבא כי אם מתכונה רעה בנפש, ועל זה אמר מריתם את פי, כי היו ישראל חכמים גדולים אשה קטנה שבהם היתה כיחזקאל בן בוזי, וכאשר ראוהו שכעס והוא ע"ה אין בו פחיתות מדה חשבו כי הש"י כעס עליהם בבקשת המים ולולא זה לא היה משה כועס, ואנחנו לא מצאנו בזה כעס להש"י, עכ"ל ז"ל. ודעת רבינו חננאל כי החטא היה במלת נוציא, כי כשאמרו נוציא לכם מים בלשון מדברים בעדם ולא אמרו יוציא תלו הגדולה בעצמן וחשבו קצת ישראל שכיון שנגלה הש"י על הצור בחורב וכאן לא נגלה כי משה ואהרן עשו כן בחכמתן שהוציאו מים מן הסלע ולא מאת ה' היתה זאת, וזה שאמר להקדישני שאתקדש לעיניהם, ויהיה לא האמנתם בי לשון יוצא אל בני ישראל.

You should know that there are many different opinions concerning the precise nature of Moses’ sin in this portion. Rashi holds that Moses had not been commanded to hit the rock at all but only to speak to it, and to instruct it in the name of the Lord to produce water. He bases himself on the words: “you shall speak to the rock.” If we were to ask what was the point of his being told to take his staff if not in order to strike the rock, this is no argument seeing that practically all the miracles Moses had performed involved his staff although not necessarily that he used the staff to strike something with. For instance, we find in Exodus 4,17 that G’d told Moses to take his staff in order to perform the miracles with it but no mention is made of his using the staff to strike something or somebody. His sin therefore (according to Rashi) consisted in his striking the rock without having been commanded to do so. The penalty was applied to both Moses and Aaron as apparently they had agreed to use the staff to hit the rock instead of speaking to the rock. By doing so they minimised the impact of the miracle, seeing that G’d had wanted to demonstrate that the rock would respond to G’d’s command even if merely spoken to. Had Moses carried out G’d’s instructions the people would have said to themselves that if a mere rock responds to verbal instructions by G’d to completely change its nature by turning into a well, how much more must intelligent people like themselves heed all instructions given to them by the Lord! Now that that they saw that the rock responded only to Moses’ physical force as a result of being struck, this gave some of them a chance to use this as an argument that Moses had achieved his objective by superior wisdom and machinations but that there was no question of the rock having responded to a command from its Creator. The people’s faith in G’d’s ability had been undermined by Moses’ hitting the rock. This is why G’d said to both Moses and Aaron: “because you did not have enough faith in Me to sanctify Me in the eyes of the Children of Israel” (verse 12). Had they only spoken to the rock this would have resulted in a great sanctification of the Lord’s name. Maimonides, in the fourth chapter of his introduction to tractate Avot, views Moses’ sin as being that he addressed the people as מורים, “rebellious” (verse 10). Had he not been angry at the people which caused him to use such an unflattering description of them he would not have forgotten the instruction that he was to speak to the rock. When a man of the stature of Moses allows himself to become angry the result is liable to be a desecration of the Lord’s name. Even the bodily motions of a man of Moses’ caliber normally inspire people who see him, give them confidence of their progress towards a better world, the hereafter. When people observe that their leader reveals frustration such confidence is undermined. Public display of frustration displays an internal conflict in man. This in turn reduces his disciples’ confidence in him. The people were very intelligent as they had experienced visions which even a great prophet such as Ezekiel had not experienced (Mechilta Shirata 50). When the people observed Moses being angry they assumed that Moses’ anger at them reflected G’d’s anger at them for having demanded water. This was an erroneous conclusion as the Torah does not indicate with a single syllable that G’d considered their request as inappropriate. When G’d said (verse 24) מריתם את פי, “you defied My word,” He referred to the mistaken image of G’d’s reaction to their request conveyed to them through Moses’ demeanour. Rabbeinu Chananel believes that Moses’ sin consisted of the word נוציא, “we shall extract,” or: “shall we extract?” By using the first person plural Moses created the impression that it was his and Aaron’s task to extract water from the rock. He should have said יוציא, “He, G’d, will extract water for the people from the rock” (verse 10). The moment Moses said: “we shall extract water,” some of the people thought that whereas on the first occasion when Moses had struck the rock this had been a miracle, a demonstration of G’d revealing His power (Exodus 17,5-7), this time there would not be a similar intervention by G’d in their fortunes. These people simply thought that Moses and Aaron used their own devices in order to produce water from the rock. This is reflected in the Torah writing: “because you have missed an opportunity להקדישני, “to demonstrate My Holiness before the eyes of the Children of Israel” (verse 12). According to Rabbeinu Chananel the expression להקדישני is reflexive, i.e. to cause G’d to appear as Holy, whereas the words לא האמנתם בי are to be understood as transitive, i.e. “you have failed (to exploit the opportunity) to instill in the people an additional dimension of faith in Me.”

ואתה יודע שאדון הראשונים והאחרונים: משה רבנו, ע"ה, כבר אמר אליו השם יתברך: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" (במדבר כ, יב). "על אשר מריתם את פי למי מריבה" (שם כד). "על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל" (דברים לב, נא). וחטאו, ע"ה, הוא: שנטה לצד אחד מן הקצוות ממעלת המידות, והיא: הסבלנות. כאשר נטה לצד הרגזנות באמרו: "שמעו נא המורים" (במדבר כ, י), דקדק עליו השם יתברך: שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס. וכיוצא בזה בדין האיש ההוא - חילול השם הוא. מפני שמתנועותיו ומדבריו כולם למדים, והיו מקוים להגיע בהם אל הצלחת העולם הזה והעולם הבא - ואיך יראה בו הכעס, והוא מפעולות הרע, כמו שבארנו, ולא יבוא כי אם מתכונות רעות מתכונות הנפש. אבל אמרו בעניין: "מריתם את פי" - הוא כמו שאבאר, והוא: שלא היה מדבר עם סכלים, ולא עם מי שאין לו מעלה. אבל עם אנשים שהקטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי, כמו שזכרו החכמים, וכל מה שיאומר או יעשה יבחנוהו. וכאשר ראוהו שכעס, אמרו: שהוא, ע"ה, ודאי אין לו פחיתות מידה, ולולא שהיה יודע שהשם יתברך כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנחו הכעסנוהו, יתברך, לא היה כועס - ואנו לא מצינו שהשם יתברך כעס בדברו אליו בזה הענין, אבל אמר: "קח את המטה והקהל את העדה" וגו' (במדבר כ, ח). והנה יצאנו מכונת השער. אבל התרנו ספק מספקי התורה, שנאמר בו דברים רבים, ונשאל פעמים רבות: "איזה חטא חטא" וראה מה שנאמר בו ומה שאמרנו בו אנחנו - והאמת תעשה דרכה.

Thou knowest, also, that God said to our teacher Moses, the master of former and later ages, "Because ye have not confided in me, to sanctity me", "because ye rebelled against my order at the waters of Meribah", "because ye did not sanctify me". All this (God said) although the sin of Moses consisted merely in that he departed from the moral mean of patience to the extreme of wrath in so far as he exclaimed, "Hear now ye rebels" etc., yet for this God found fault with him that such a man as he should show anger in the presence of the entire community of Israel, where wrath is unbecoming. This was a profanation of God's name, because men imitated the words and conduct of Moses, hoping thereby to attain temporal and eternal happiness. How could he, then, allow his wrath free play, since it is a pernicious characteristic, arising, as we have shown, from an evil psychic condition? The divine words, "Ye (Israel) have rebelled against me" are, however, to be explained as follows. Moses was not speaking to ignorant and vicious people, but to an assembly, the most insignificant of whose women, as the sages put it, were on a plane with Ezekiel, the son of Buzi. So, when Moses said or did anything, they subjected his words or actions to the most searching examination. Therefore, when they saw that he waxed wrathful, they said, "He has no moral imperfection, and did he not know that God is angry with us for demanding water, and that we have stirred up the wrath of God, he would not have been angry with us". However, we do not find that when God spoke to Moses about this matter He was angry, but on the contrary, said, "Take the staff ... and give drink to the congregation and their cattle". We have, indeed, digressed from the subject of this chapter, but have, I hope, satisfactorily solved one of the most difficult passages of Scripture concerning which there has been much arguing in the attempt to state exactly what the sin was which Moses committed. Let what others have said be compared with our opinion, and the truth will surely prevail.

אבל משה רבינו עליו השלום נבדל היה מכל הבריות, לכך לא היה הוא חלק מן הכלל. ובשביל כך היה קומתו שלימה. ואמרו רבותינו ז"ל כי היה קומת משה רבינו עליו השלום י' אמות, כדאיתא בפרק המצניע (שבת צב.), ובפרק מומין אלו* (בכורות מד.), כי מפני שלא היה משה רבינו עליו השלום אדם פרטי, שכל פרטי נכלל תחת הכלל, והוא לא היה נכלל עם הכלל.

ודברתם אל הסלע לעיניהם גו' יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל (במדבר כ, ז-יב). הנה רש"י והרמב"ן חולקים בחטא של משה אחד מפרש על שאמר לישראל שמעו נאכו', ואחד מפרש על שהכה את הסלע. והנראה שטעם אחד הוא, כי זה גרם זה. והנה יש שני בחינות במוכיח שמוכיח את ישראל שיעשו רצון הבורא ברוך הוא. אחד, שמוכיח בדברים טובים, דהיינו שאומר לכל איש ישראל גודל מעלתו ומקום מקור מחצב נשמתו אשר באמת נשמת ישראל חצובה למעלה מכסא כבוד וגודל הנחת רוח אשר להבורא יתברך כביכול ממצות כל איש ישראל וגודל השמחה אשר בכל העולמות בעשות איש ישראל מצות הבורא בזה ובזה התוכחה מטה את לב בני ישראל לעשות רצון הבורא ברוך הוא לקבל כל איש מישראל עול מלכות שמים עליו. ויש שמוכיח את ישראל בדברים קשים ובדברי ביושים עד שהם מוכרחים לעשות רצון הבורא. והחילוק שביניהם, זה שמוכיח את ישראל בטוב מעלה את נשמת ישראל למעלה למעלה ומספר תמיד בצדקת ובגדולת ישראל כמה גדול כוחם למעלה וראוי הוא להיות מנהיג על ישראל. וזה שמוכיח את ישראל בדברים קשים אינו בבחינה הזאת. והנה זה שמוכיח את ישראל בטוב ומספר תמיד בגדולת ישראל וצדקתם אז כל הדברים הנבראים בעולם צריכין לעשות מעצמם הרצון של ישראל לדבר שנבראו, דהיינו בשביל ישראל. אבל אם אינו מספר ומעלה צדקת ישראל אז צריך להכריח כל הנברא בהכרח גדול לעשות מה שנברא, דהיינו לעשות רצון ישראל. והנה משה אמר בכאן שמעו נא המורים, הוכיח את ישראל בדברים קשים ולכך הוצרך להכות את הסלע לעשות מה שנברא, כי אילו היה מעלה את ישראל כנ"ל, וכמו שהיה כוונת הקדוש ברוך הוא ודברת אל הסלע, כי אז היה מדבר אל הסלע אתה שנבראת בשביל ישראל והם במעלה גדולה צריך אתה לעשות מה שנבראת, דהיינו להוציא מים לישראל. אבל עתה שהוכיח את ישראל בדברים קשים שמעו נאכו', הוצרך להכות את הסלע לעשות רצון ישראל, ונמצא זה גרם את זה וטעם אחד הוא. וזהו הרמז יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, כי זה שמוכיח את ישראל בטוב יכול גם הוא להשיג את העם זה השכל. וזה הרמז להקדישני לעיני בני ישראל, כמאמר חכמינו ז"ל עיני עדה, חכמי עדה שגם הם ישיגו זה השכל:

‎Numbers 20,8. “you are to speak to the rock in full view of ‎them, etc.”, “because you did not have enough faith in Me to ‎sanctify Me in full view of the Israelites.” ‎ Rashi and Nachmanides disagree with one another ‎concerning what was Moses’ sin. One says the sin was that he ‎addressed the Israelites by calling them “obstinate, rebellious” ‎people, i.e. ‎שמעו נא המורים‎, whereas the other sage claims that ‎Moses’ sin consisted in striking the rock instead of speaking to it.‎ I believe that Rashi and Nachmanides do not really ‎disagree because the cause that Moses was angry enough to strike ‎the rock was the rebelliousness of the people.‎ Rebuking people, especially the Jewish people, calling them to ‎order, can be done by two different methods. Both methods are ‎designed to make the people carry out the will of the Creator. ‎One approach stresses the greatness of the Lord, and presents ‎this as the reason why not obeying His commands is a non ‎starter. It reminds the people that their very souls originate ‎immediately beneath the Creator’s throne in heaven. It reminds ‎people of their duty to provide G’d with the pleasure of observing ‎His people performing His will. When the people listen to this ‎kind of rebuke their hearts will surely be moved in the right ‎direction and they will realize that it is incumbent upon them to ‎accept the yoke of heaven.‎ The other method of admonishing people stresses reminding ‎people of the results of their failure to respond to the rebukes, ‎the penalties in store for them. It is customary that when using ‎this latter dimension of giving mussar, commonly known as ‎the “fire and brimstone” approach, the preacher relies on the ‎feelings of shame in every individual causing him to turn away ‎from doing evil and do good instead.‎ The difference between these two methods is that the first ‎method relies on reminding the subject of his high rank among ‎the creatures G’d has created, a fact that makes it their duty not ‎to go astray. This former method, through constantly pointing ‎out Israel’s great virtues etc., will likely evoke in the listener a ‎desire to conduct himself in a way that will justify the ‎compliments paid to him by the person doing the rebuking. The ‎person using the method of harping on the wrongs the people ‎are guilty of all the time, cannot at the same time arouse the ‎feeling that they are basically highly valued people in G’d’s eyes, ‎and need only to correct a flaw that has been brought to their ‎attention on this occasion. The person who rebukes the sinner on ‎this occasion, by acknowledging that though accused of an error, ‎whether committed through negligence or even knowingly, he is ‎still considered as part of G’d’s people, i.e. part of the elite of the ‎human species, will evoke reciprocal feelings in those whom he ‎addresses. Moses, on this occasion, chose to use the method of ‎belittling the people and to shame them. It was therefore in ‎keeping with this approach that he struck the rock, symbolizing ‎how an obstinate rock has to be treated. ‎ ‎[I believe that the author assumes that one of the ‎rocks Moses faced was the one which had before Miriam’s death, ‎reported earlier, always supplied the Israelites with water. If this ‎were not so the symbolism is lost on me, as stones bringing forth ‎water were unheard of. Ed.]‎ Since G’d a) had not instructed Moses to berate the people for ‎demanding water, and b) would have preferred for him to choose ‎the first method of rebuking, He had thereby missed an ‎opportunity to demonstrate that even words sounding like ‎compliments addressed to an erring Israelite when criticizing a ‎sin, or even all of them at the right time, in the right ‎circumstances, would have the desired effect on people of the ‎spiritual greatness of Israel. This is all alluded to in G’d’s telling ‎Moses about his failure to have grasped the opportunity to ‎sanctify His Name before all the Israelites.‎