Teshuvah Me'ahava Versus Teshuvah Mi'yirah

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּשְׁגָגוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ״, הָא ״עָוֹן״ — מֵזִיד הוּא, וְקָא קָרֵי לֵיהּ מִכְשׁוֹל. אִינִי?! וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּזְכִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם (חָיֹה) יִחְיֶה״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן מֵאַהֲבָה, כָּאן מִיִּרְאָה.

Reish Lakish said: Great is repentance, as the penitent’s intentional sins are counted for him as unwitting transgressions, as it is stated: “Return, Israel, to the Lord your God, for you have stumbled in your iniquity” (Hosea 14:2). The Gemara analyzes this: Doesn’t “iniquity” mean an intentional sin? Yet the prophet calls it stumbling, implying that one who repents is considered as though he only stumbled accidentally in his transgression. The Gemara asks: Is that so? Didn’t Reish Lakish himself say: Great is repentance, as one’s intentional sins are counted for him as merits, as it is stated: “And when the wicked turns from his wickedness, and does that which is lawful and right, he shall live thereby” (Ezekiel 33:19), and all his deeds, even his transgressions, will become praiseworthy? The Gemara reconciles: This is not difficult: Here, when one repents out of love, his sins become like merits; there, when one repents out of fear, his sins are counted as unwitting transgressions.

וְהִנֵּה מַדְרֵגוֹת רַבּוֹת לַתְּשׁוּבָה, וּלְפִי הַמַּדְרֵגוֹת יִתְקָרֵב הָאָדָם אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאָמְנָם לְכָל תְּשׁוּבָה תִּמָּצֵא סְלִיחָה, אַךְ לֹא תִּטְהַר הַנֶּפֶשׁ טֹהַר שָׁלֵם לִהְיוֹת הָעֲוֹנוֹת כְּלֹא הָיוּ, זוּלָתִי כַּאֲשֶׁר יְטַהֵר הָאָדָם אֶת לִבּוֹ וְיָכִין אֶת רוּחוֹ כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר. וְכֵן כָּתוּב (תהלים לב, ב): "אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב ה' לוֹ עָוֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה", וּכְעִנְיָן הַבֶּגֶד הַצָּרִיךְ כִּבּוּס, כִּי הַמְּעַט מִן הַכִּבּוּס יוֹעִיל בּוֹ לְהַעֲבִיר הַגֹּעַל מִמֶּנּוּ, אַךְ לְפִי רֹב הַכִּבּוּס יִתְלַבֵּן. וְכֵן כָּתוּב (תהלים נא, ד): "הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי", וּתְכֻבַּס הַנֶּפֶשׁ מִן הֶעָוֹן כְּפִי אֲשֶׁר תְּכַבֵּס אֶת לִבָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ד, יד): "כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ יְרוּשָׁלִַם". וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ע"ז יט, א) "אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה'" (תהלים קיב, א) – בְּעוֹדוֹ אִישׁ, רְצוֹנָם לוֹמַר, כִּי תְּשׁוּבַת הָאָדָם הַמְּעֻלָּה בִּימֵי בְּחוּרוֹתָיו בְּעוֹד כֹּחוֹ עָלָיו וְיִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ. אָכֵן כָּל תְּשׁוּבָה מוֹעִילָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צ, ג): "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם", וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ירושלמי חגיגה ב, א) עַד דִּכְדּוּכָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ. עַתָּה נְבָאֵר עִקְּרֵי הַתְּשׁוּבָה. הָעִקָּר הָרִאשׁוֹן – הַחֲרָטָה: יָבִין לְבָבוֹ כִּי רַע וָמָר עָזְבוֹ אֶת ה', וְיָשִׁיב אֶל לִבּוֹ כִּי יֵשׁ עֹנֶשׁ וְנָקָם וְשִׁלֵּם עַל הֶעָוֹן, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב, לה): "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם", וְנֶאֱמַר (איוב יט, כט): "גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב". וְיִתְחָרֵט עַל מַעֲשָׂיו הָרָעִים, וְיֹאמַר בִּלְבָבוֹ: מֶה עָשִׂיתִי? אֵיךְ לֹא הָיָה פַּחַד אֱלֹקִים לְנֶגֶד עֵינַי, וְלֹא יָגֹרְתִּי מִתּוֹכָחוֹת עַל עָוֹן וּמִן הַשְּׁפָטִים הָרָעִים, כִּי רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע? לֹא חָמַלְתִּי עַל גּוּפִי, וְלֹא חָסָה עֵינִי עָלָיו מִשַּׁחֲתוֹ מִפְּנֵי הֲנָאַת רֶגַע אֶחָד, וְנִמְשַׁלְתִּי לְאִישׁ שֶׁיִּגְזֹל וְיַחְמֹס וְיֹאכַל וְיִשְׂבַּע, וְיוֹדֵעַ כִּי אַחֲרֵי אָכְלוֹ וְאַחֲרֵי שָׁתוֹ יַגְרֵס הַשּׁוֹפֵט בֶּחָצָץ שִׁנָּיו, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ, יז): "עָרֵב לָאִישׁ לֶחֶם שָׁקֶר וְאַחַר יִמָּלֵא פִיהוּ חָצָץ". וְרָעָה מִזֹּאת, כִּי הָיִיתִי עַל הַנֶּפֶשׁ הַיְּקָרָה אַכְזָרִי וְנִטְמְאָה בְּגִלּוּלֵי יִצְרִי, וּמָה הוֹעִילָה בְּכָל קִנְיָנֶיהָ אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ? וְאֵיךְ הֶחֱלַפְתִּי בְּעוֹלָם חוֹלֵף, עוֹלָם עוֹמֵד לָעַד לְעוֹלָם? אֵיךְ נִמְשַׁלְתִּי כִּבְהֵמוֹת נִדְמֵיתִי, וְהָלַכְתִּי אַחֲרֵי יִצְרִי כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין וְתָעִיתִי מִדֶּרֶךְ הַשְׁכֵּל? וְהִנֵּה הַבּוֹרֵא נָפַח בְּאַפִּי נִשְׁמַת חַיִּים חַכְמַת לֵב וְטוֹבַת שֵׂכֶל לְהַכִּירוֹ וּלְיִרְאָה מִלְּפָנָיו וְלִמְשׁוֹל בַּגּוּף וְכָל תּוֹלְדוֹתָיו כַּאֲשֶׁר הִמְשִׁילָהּ עַל שְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁאֵינָם מְדַבְּרִים מֵאֲשֶׁר יָקְרָה בְּעֵינָיו נִכְבְּדָה, וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר בַּעֲבוּר זֹאת נִבְרֵאתִי, וַיְהִי בִּי הֵפֶךְ מִזֶּה, לָמָּה לִי חַיִּים? כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כא, טז): "אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ". וְעוֹד, כִּי כְּמִשְׁפַּט הַבְּהֵמָה לֹא עָשִׂיתִי, אֲבָל שָׁפַלְתִּי מִמֶּנָּה, כִּי יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו, וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי וְלֹא הִתְבּוֹנַנְתִּי, וְשָׁלַחְתִּי נַפְשִׁי לַחָפְשִׁי מֵאֲדוֹנֶיהָ, וְטָעַמְתִּי צוּפִי, וְנָשִׁיתִי סוֹפִי, וְגָזַלְתִּי וְחָמַסְתִּי, וְעַל דָּל בּוֹסַסְתִּי, וְלֹא זָכַרְתִּי יוֹם הַמָּוֶת אֲשֶׁר לֹא יַשְׁאִיר לִפְנֵי נִשְׁמָתִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתִי וְאַדְמָתִי. וְהָעִנְיָן הַזֶּה אֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (ירמיה ח, ו): "אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי".

And behold that there are many levels of repentance. It is true that you will find forgiveness for any repentance. However the soul will only find complete purification - to be as if the iniquities never had been - when a person purifies his heart and prepares his spirit, as will be explained. And so is it written (Psalms 32:2), "Happy is the man whom the Lord does not hold guilty, and in whose spirit there is no deceit." And it is like the matter of a garment that needs washing: For a little washing will be effective to remove its soiling. However, it will [only] whiten according to the amount of washing. And so is it written there (Psalms 51:4), "Wash me thoroughly of my iniquity." And the soul will be washed from iniquity according to how you wash its heart, as it is stated (Jeremiah 4:14), "Wash your heart clean of wickedness, O Jerusalem." And our Rabbis, may their memory be blessed, said (Avodah Zarah 19a), "'Happy is the man who fears the Lord' (Psalms 112:1) - when he is still a man." This means to say that the most elevated repentance of a man is in the days of his youth - [when] he overcomes his impulse when his strength is still with him. However any repentance is effective, as it is stated (Psalms 90:3), "You return man to dust; You said, 'Return you mortals!'" And our Rabbis, may their memory be blessed, said (Yerushalmi Chagigah 2:1), "Until the soul turns to dust." Now we will explain the principles of repentance. The first principle is regret: His heart should understand that leaving God is bad and bitter; and he should place into his heart that there is punishment, vengeance and repayment for iniquity, as it is stated (Deuteronomy 32:35), "To be My vengeance and repayment." And it is stated (Job 19:29), "Be in fear of the sword, for [your] fury is iniquity worthy of the sword." And he should regret his bad deeds and say in his heart, "What have I done? How did I not have fear of God in front of my eyes, and did not become afraid from the rebukes of iniquity and from the harsh judgments? For there are many aches [waiting] for the evildoer. I did not pity my body; and for a moment of pleasure, my eyes did not pity its being destroyed. I became like a man who robs and extorts, eats and is satiated; but who knows that after his eating and his drinking, the judge will grind his teeth with gravel - like the matter that is stated (Proverbs 20:17), 'but later his mouth will be filled with gravel.' And worse than this, I was cruel to the dear soul and I rendered it impure with the idols of my impulse. And what did it gain from all of its acquisitions, if they are bad in the eyes of its Master? And how did I trade a passing world for a world that exists for ever and ever? How have I become similar to animals? As I have gone after my impulse like a horse, like a mule that does not understand. And I have strayed from the way of the intellect. And behold the Creator blew a living soul into my nose - a wise heart and the benefit of intellect - in order to recognize Him and fear Him and to govern over the body and all of its actions, like it governs over the other animals that do not speak, because it is precious in His eyes. And though I was created like this, it has become the opposite of this in me. Why am I alive? It is like the matter that is stated (Proverbs 21:16), 'A man who strays from the path of the intellect will rest in the company of ghosts.' Moreover I have not [even] fulfilled the precept of the animal. Rather I have been lower than that. For the ox knows its master and the donkey the trough of its owner; whereas I have not known and not reflected. And I have sent my soul to be free from its master. So I have tasted my nectar, but forgotten my end. And I have stolen and extorted and trampled upon the indigent. I have not remembered the day of death, upon which nothing will remain before my soul besides my corpse and my dirt." And this matter that we have explained is that which Jeremiah, peace be upon him, had spoken, "No one regrets his wickedness and says, 'What have I done?'"

אמנם המעלות - הן שני מינים: מעלות המידות ומעלות השכליות. וכנגדן שני מיני פחיתות. אמנם, מעלות השכליות הן ימצאו לחלק השכלי. מהן-החכמה, והיא: ידיעת הסיבות הרחוקות והקרובות, אחר ידיעת מציאות הדבר אשר יחקרו סיבותיו; ומהן - השכל, אשר ממנו השכל העיוני, והוא הנמצא לנו בטבע, רצוני לומר: המושכלות הראשונות; וממנו - שכל נקנה, ואין זה מקומו. ומהן - זכות התבונה, וטוב ההבנה, והוא: לעמוד על הדבר ולהבינו מהרה בלא זמן, או בזמן קרוב. ופחיתות זה הכוח - הפך אלו, או שכנגדם. אבל מעלות המידות ימצאו לחלק המתעורר לבדו; וחלק המרגיש בזה הענין אינו רק שמש לחלק המתעורר. ומעלות זה החלק רבות מאוד: כזהירות, כלומר: ירא חטא, והנדיבות והישר, והענוה, והשיפלות, וההסתפקות, והוא שקראו חכמים: עשירות, באמרם: "איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות ד, א). והגבורה והאמונה וזולתם. ופחיתות זה החלק-היא: לחסר מאלו, או להוסיף בהן. אבל החלק הזן והמדמה - לא יאמר בו לא מעלה ולא פחיתות; אך יאמר: שהוא זן על ישר, או על בילתי ישר, כמו שיאמר איש פלוני עיכולו טוב, או בטל עיכולו; או נפסד דמיונו או הוא מדמה על-ישר - ואין בזה לא מעלה ולא פחיתות וזה מה-שרצינו לזכרו בזה הפרק.

Now, as for the virtues, they are of two kinds, moral and intellectual, with the corresponding two classes of vices. The intellectual virtues belong to the rational faculty. They are (1) wisdom, which is the knowledge of the direct and indirect causes of things based on a previous realization of the existence of those things, the causes of which have been investigated; (2) reason, consisting of (a) inborn, theoretical reason, that is, axioms, (b) the acquired intellect, which we need not discuss here, and (c) sagacity and intellectual cleverness, which is the ability to perceive quickly, and to grasp an idea without delay, or in a very short time. The vices of this faculty are the antitheses or the opposites of these virtues. Moral virtues belong only to the appetitive faculty to which that of sensation in this connection is merely subservient. The virtues of this faculty are very numerous, being moderation, [i.e. fear of sin], liberality, honesty, meekness, humility, contentedness, [which the Rabbis call “wealth”, when they say, “Who is truly wealthy? He who is contented with his lot”], courage, [faith-fulness], and other virtues akin to these. The vices of this faculty consist of a deficiency or of an exaggeration of these qualities. As regards the faculties of nutrition and imagination, it cannot be said that they have vices or virtues, but that the nutritive functions work properly or improperly; as, for instance, when one says that a man's digestion is good or bad, or that one's imagination is confused or clear. This does not mean, however, that they have virtues or vices. So much we wished to discuss in this chapter.

כלומר וכי אין אתם יראים כי תלכו מן העולם בלא תשובה, ולכך יש לכם להתחרט על מעשיכם.

הנה כבר ביארנו בחלק א׳‎ פ״ד ענין האהבה והיראה שהם המקרבים ומדביקים האדם בבוראו וזה נא׳‎ באהבה ויראה האמיתית שהם אהבת שמו ית׳‎ ולא אהבת השכר ויראת רוממותו לא יראת העונש. והנה היראה הזאת היא מטהרת את האדם מחשך חומריותו וגופניותו ומשרה עליו השראת השכינה. וכפי שיעור היראה כן יהיה שיעור הטהרה וההשראה ומי שמגיע להיות ירא ביראה זאת תמיד תהיה השכינה שורה עליו תמיד.

And note that this awe purifies a person from the darkness of his materiality and his physicality, and brings the Divine Presence to rest upon him. And according to the measure of awe, so will be the measure of purity and resting [of the Presence]. And one who reaches [the level in which] he always has this awe will have the Divine Presence always rest upon him. And this thing was found fully with our teacher Moses, peace be upon him.

וְלֹא כְּדַעַת הֶהָמוֹן, שֶׁהַתְּשׁוּבָה הִיא הַתַּעֲנִית. וַאֲפִילוּ מִי שֶׁעָבַר עַל כְּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית־דִּין, שֶׁגְּמַר כַּפָּרָתוֹ הִיא עַל־יְדֵי יִסּוּרִים, הַיְינוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מֵבִיא עָלָיו יִסּוּרִים (וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט וְגוֹ׳״ – ״וּפָקַדְתִּי״ דַיְיקָא), וְהַיְינוּ, כְּשֶׁתְּשׁוּבָתוֹ רְצוּיָה לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, בְּשׁוּבוֹ אֶל ה׳ בְּכָל לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ מֵאַהֲבָה, אֲזַי, בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא וְ״כַּמַּיִם הַפָּנִים וְכוּ׳״ – אִתְעָרוּתָא דִלְעֵילָּא, לְעוֹרֵר הָאַהֲבָה וְחֶסֶד ה׳ לְמָרֵק עֲוֹנוֹ בְּיִסּוּרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה׳ יוֹכִיחַ וְגוֹ׳״. וּמַה שֶּׁכָּתוּב בְּסִפְרֵי הַמּוּסָר, וּבְרֹאשָׁם סֵפֶר הָרוֹקֵחַ וְסֵפֶר חֲסִידִים, הַרְבֵּה תַּעֲנִיּוֹת וְסִיגּוּפִים לָעוֹבֵר עַל כְּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית־דִּין, וְכֵן לְמוֹצִיא זֶרַע לְבַטָּלָה, שֶׁחַיָּיב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה גַּבֵּי עֵר וְאוֹנָן, וְדִינוֹ כְּחַיָּיבֵי כְרֵיתוֹת לְעִנְיָן זֶה – הַיְינוּ, כְּדֵי לִינָּצֵל מֵעוֹנֶשׁ יִסּוּרִים שֶׁל מַעְלָה חַס וְשָׁלוֹם. וְגַם, כְּדֵי לְזָרֵז וּלְמַהֵר גְּמַר כַּפָּרַת נַפְשׁוֹ. וְגַם אוּלַי אֵינוֹ שָׁב אֶל ה׳ בְּכָל לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ מֵאַהֲבָה, כִּי אִם מִיִּרְאָה:

This is not at all the common conception that repentance is synonymous with fasting. Even where sufferings are the completion of atonement, as in the case of sins of excision or execution, G–d brings the sufferings on the sinner. (“I shall remember with a rod,” clearly specifies I.) When the repentance is acceptable before Him, as he returns to G–d with all his heart and soul out of love, then following the initiative from below, and “As water reflects the Countenance…,” there is an awakening Above, arousing the love and kindness of G–d, to scour his sin through affliction in this physical world. “For whom the L–rd loves He chastises….” There are descriptions in the Mussar literature, particularly the Rokeach and Sefer Chassidim, of numerous fasts and mortifications for excision and capital sins. The same is true of sins punished by death by divine agency, like wasteful emissions of semen, as the Torah recounts of Er and Onan. In this sense their judgment is identical. These fasts and mortifications are intended to avoid the punishment of suffering at the hand of Heaven, G–d forbid, and also to urge on and expedite the conclusion of his soul’s atonement. Also, perhaps he does not return to G–d with all his heart and soul out of love, but only out of fear.

התשובה השכלית היא אותה שכבר רכשה לה את הטבעית והאמונית, שכבר באה למדרגה העליונה, אשר לא רק צער גופני או נפשי ורוחני, ולא רק השפעת המסורת והקבלה, אם מפחד עונש או רשם כל דבר חק ומשפט הבא מהן אל פנים הנפש גורמים הם את התשובה, כי-אם הכרה ברורה, הבאה מהשקפת העולם והחיים השלמה, אשר עלתה למעלתה אחרי אשר התפקיד הטבעי והאמוני כבר רשמו בה יפה את רשומיה. תשובה זו, הכלולה מהקודמות, היא מלאה כבר אור אין קץ, היא באה להפך את החטאים כולם לזכיות, מכל השגיאות היא מוציאה למודים נשגבים, ומכל ההשפלות עליות נהדרות. זאת היא התשובה שעיני כל אליה נשואות. שהיא מוכרחת לבא ושסופה לבא. התשובה העליונה באה מהברקה של הטוב הכללי, של הטוב האלהי השורה בעולמות כולם, אור חי העולמים. נשמת כל האצילית מצטירת לפנינו בהודה וקדושתה, כמה שהלב יכול לספוג. והלא באמת הכל הוא טוב וישר כל כך, והיושר והטוב שבנו הלא הוא בא מהתאמתנו אל הכל, ואיך אפשר להיות קרוע מן הכל, פרור משונה, מופרד כאבק דק שכלא נחשב. ומתוך הכרה זו, שהיא הכרה אלהית באמת, באה תשובה בחיי הפרט ובחיי הכלל.

(7) Teshuvah of the Intellect occurs when Teshuvah of Nature and Teshuvah of Faith have already been acquired, such that one has already arrived to a higher level. On this level, the cause of Teshuvah is not physical, spiritual, or ethical suffering and it is not simply the influence of what is received from tradition, whether that be fear of punishment or the ethical impression of every law and instruction which comes from tradition. Rather, the cause of this Teshuvah is clear-minded recognition that emerges from a comprehensive view of life and of the world that emerges after the role of Natural Teshuva and Faith-Teshuvah have left a strong impression. This Teshuvah which encompasses the earlier stages is filled with Endless Light and comes to transform all of the sins into merits. From every mistake, this Teshuvah brings to light lofty lessons and from every crushing humiliation wondrous ascents. This is the Teshuvah towards which all eyes are lifted. This is the Teshuvah which must come and which in the end will come. (5) The Supernal Teshuvah comes from a flash of the General Good, the Goodness of G-d which abounds in all the worlds, the Light of the Life of the Worlds. The Soul of All appears intimately before us in Her Splendor and Holiness, as much as the heart can absorb. Isn't the Whole really very good and honest, and the honesty and goodness within us comes from our faithfulness to the Whole? How could one be torn from the Whole, like a strange crumb or a single imperceptible grain of dust? From this realization, which is true G-dly realization, comes Teshuvah in the life of the individual and the collective.