Elevating Eating Through Holy Intention

וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ׃ וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה יְהֹוָ֛ה לִ֖י לֵאלֹהִֽים׃ וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ׃

Jacob then made a vow, saying, “If God remains with me, protecting me on this journey that I am making, and giving me bread to eat and clothing to wear, and I return safe to my father’s house—the ETERNAL shall be my God. And this stone, which I have set up as a pillar, shall be God’s abode; and of all that You give me, I will set aside a tithe for You.”

וַֽיְעַנְּךָ֮ וַיַּרְעִבֶ֒ךָ֒ וַיַּאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽיעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כׇּל־מוֹצָ֥א פִֽי־יְהֹוָ֖ה יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם׃

[God] subjected you to the hardship of hunger and then gave you manna to eat, which neither you nor your ancestors had ever known, in order to teach you that a human being does not live on bread alone, but that one may live on anything that GOD decrees.

טַעֲמ֣וּ וּ֭רְאוּ כִּֽי־ט֣וֹב יְהֹוָ֑ה אַֽשְׁרֵ֥י הַ֝גֶּ֗בֶר יֶחֱסֶה־בּֽוֹ׃

ט Taste and see how good GOD is; happy the one who takes refuge in the divine!

תָּנוּ רַבָּנַן: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיֵּהָנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה. וְכׇל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה מָעַל. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? — יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִילּוּ נֶהֱנָה מִקׇּדְשֵׁי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״. רַבִּי לֵוִי רָמֵי: כְּתִיב ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״, וּכְתִיב ״הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה׳ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם״! לָא קַשְׁיָא כָּאן קוֹדֶם בְּרָכָה,

The Sages taught in a Tosefta: One is forbidden to derive benefit from this world, which is the property of God, without reciting a blessing beforehand. And anyone who derives benefit from this world without a blessing, it is as if he is guilty of misuse of a consecrated object. The Gemara adds: What is his remedy? He should go to a Sage. Similarly, Rav Yehuda said that Shmuel said: One who derives benefit from this world without a blessing, it is as if he enjoyed objects consecrated to the heavens, as it is stated: “The earth and all it contains is the Lord’s, the world and all those who live in it” (Psalms 24:1). Rabbi Levi expressed this concept differently. Rabbi Levi raised a contradiction: It is written: “The earth and all it contains is the Lord’s,” and it is written elsewhere: “The heavens are the Lord’s and the earth He has given over to mankind” (Psalms 115:16). There is clearly a contradiction with regard to whom the earth belongs. He himself resolves the contradiction: This is not difficult. Here, the verse that says that the earth is the Lord’s refers to the situation before a blessing is recited,

ינחני במעגלי צדק. במן בבאר בשלו בענני כבוד. לא שיש לי זכות אלא למען שמו. גם כי אלך בגיא צלמות.

"My soul is enraptured by Your Torah, as it is written (Psalms 19:8), 'The Torah of the Lord is perfect, restoring the soul.' Guide me in the paths of righteousness, for Your name's sake. Even though I walk through the valley of the shadow of death, I will fear no evil, for You are with me. (Exodus 13:21) And the Lord goes before them by day with a pillar of cloud to guide them along the way.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כח) כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם. אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מא) וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה':

Rabbi Shimon said: if three have eaten at one table and have not spoken there words of Torah, [it is] as if they had eaten sacrifices [offered] to the dead, as it is said, “for all tables are full of filthy vomit, when the All-Present is absent” (Isaiah 28:8). But, if three have eaten at one table, and have spoken there words of Torah, [it is] as if they had eaten at the table of the All-Present, blessed be He, as it is said, “And He said unto me, ‘this is the table before the Lord’” (Ezekiel 41:22).

וְהַמַּאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ: דִּלְמָא אָתֵי עַנְיָא וְיָהֵיב לֵיהּ. דִּכְתִיב: ״הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת גָּבֹהַּ״, וּכְתִיב: ״וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה׳״, פָּתַח בְּמִזְבֵּחַ וְסִיֵּים בְּשֻׁלְחָן! רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כׇּל זְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים — מִזְבֵּחַ מְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל, וְעַכְשָׁיו, שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר עָלָיו.

As for the virtue of prolonging one’s mealtime at the table, which Rav Yehuda mentioned, the Gemara explains: Perhaps a poor person will come during the meal and the host will be in a position to give him food immediately, without forcing the poor person to wait. The Sages elsewhere praised a person who acts appropriately at a meal, as it is written: “The altar, three cubits high and the length thereof, two cubits, was of wood, and so the corners thereof; the length thereof, and the walls thereof, were also of wood” (Ezekiel 41:22), and it is written in the continuation of that verse: “And he said unto me: This is the table that is before the Lord.” The language of this verse is difficult, as it begins with the altar and concludes with the table. Rather, Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar both say: As long as the Temple stood, the altar atoned for Israel’s transgressions. Now that it is destroyed, a person’s table atones for his transgressions.

וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְבָרֵךְ עַל כָּל מַאֲכָל תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ. וַאֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לֶאֱכל אוֹ לִשְׁתּוֹת כָּל שֶׁהוּא מְבָרֵךְ וְאַחַר כָּךְ יֵהָנֶה. וְכֵן אִם הֵרִיחַ רֵיחַ טוֹב מְבָרֵךְ וְאַחַר כָּךְ יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ. וְכָל הַנֶּהֱנֶה בְּלֹא בְּרָכָה מָעַל. וְכֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְבָרֵךְ אַחַר כָּל מַה שֶּׁיֹּאכַל וְכָל מַה שֶּׁיִּשְׁתֶּה. וְהוּא שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית וְהוּא שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת. וּמַטְעֶמֶת אֵינָהּ צְרִיכָה בְּרָכָה לֹא לְפָנֶיהָ וְלֹא לְאַחֲרֶיהָ עַד רְבִיעִית:

Similarly, the Rabbis ordained that we recite blessings before partaking of any food. Even when one wants to eat the slightest amount of food or drink, one should recite a blessing, and then derive benefit from it. Similarly, when smelling a pleasant fragrance, one should recite a blessing and then smell. Anyone who derives benefit [from this world] without reciting a blessing is considered as if he misappropriated a sacred article. The Rabbis also ordained that one should recite a blessing after eating or drinking, provided one drinks a revi'it and eats a k'zayit. A person who [merely] tastes food is not required to recite a blessing before partaking of it or afterwards unless he partakes of a revi'it.

ר' שמעון אומר הוא חולק על הנ"ל, ודאי מי שלוקח סם המות בלבדו, דהיינו מלכות בלבד בלי ז"א, עליו כתוב, בכל עמלו שיעמול תחת השמש, ודאי. ומי הוא תחת השמש. הוי אומר, זו הלבנה, שהיא מלכות. ומי שאחוז בלבנה בלי השמש, נמצא עמלו ודאי תחת השמש.

תערוך לפני שולחן, היינו סעודת המלך. נגד צוררי הם הכלבים היושבים תחת השלחן ומצפים לחלק העצמות, והוא יושב עם המלך על שלחנו בעונג הסעודה.

אז השלחנות שבני אדם עורכים בעולם הזה מתתקנים בהיכל אחד. שהוא המלכות, אשרי חלקו של אדם ההוא שעריכת שלחנו נראה שם כראוי, והכל נמצא מתוקן בלי בושה, איש לפי כחו.

נקודה התחתונה הזו, שהיא מלכות, כשעולה ונראית, דהיינו שמקבלת חכמה, הנקראת ראיה, ומתקשטת במוחין העליונים, אז כל חדוה נמצאת למעלה ולמטה, והעולמות כולם הם בשמחה. ובלילה הזה של שבת, מתפשטת נקודה הזו באורותיה, ופורשת כנפיה על העולם, וכל שליטים אחרים נעברים, ושמירה נמצאת על העולם.

היינו המרכבות שלה, שהם גוף הכסא, שהוא המלכות וכולם נקראים לילות, כש"א אף לילות יסרוני כליותי. המרכבה העליונה, שהוא ז"א, הספירות שלו נקראות ימים, יום ליום. מרכבה התחתונה, שהיא המלכות, נקראות הספירות שלה לילות, לילה ללילה.

וְכָל הַנִּזְהָר בִּדְבָרִים אֵלּוּ מֵבִיא קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה יְתֵרָה לְנַפְשׁוֹ. וּמְמָרֵק נַפְשׁוֹ לְשֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא מד) "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי":

Whoever is careful concerning these matters brings an additional measure of holiness and purity to his soul and purges his soul for the sake of the Holy One, blessed be He, as [Leviticus 11:44] states: "And you shall sanctify yourselves and you will be holy, for I am holy."

שֶׁלֹּא יְכַוֵּן בְּמַעֲשֵׂהוּ אֶלָּא לִשְׁמוֹ הַגָּדוֹל לֹא מֵאַהֲבָה לְשֶׁבַח ב״א לֹא מִתִּקְוָה לָהֶם וְלֹא מִיִּרְאָה אוֹתָם וְלֹא לִמְשֹׁךְ תּוֹעֶלֶת וְלִדְחוֹת נֶזֶק בְּעוֹלָמוֹ וּבְאַחֲרִיתוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַזַ״ל אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁים אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס אֶלָּא הֱווּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁים אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס. וְהַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי חוֹבוֹת הָאֵבָרִים בִּלְבַד אֵין לַלֵּב בָּהֶם שׁוּם הַכְנָסָה אֶלָּא הַכַּוָּנָה לֵאלֹהִים בִּתְחִלַּת הַמַּעֲשֶׂה כְּסֻכָּה וְלוּלָב וְצִיצִית וּמְזוּזָה וּשְׁמִירַת הַשַּׁבָּתוֹת וְהַמּוֹעֲדִים וְהַצְּדָקָה וְהַדּוֹמֶה לָזֶה מִמַּה שֶׁלֹּא יַזִּיק הָעוֹשֶׂה אוֹתָם טֵרוּד לִבּוֹ בְּזוּלַת מַעֲשֵׂהוּ.

THE FIRST: (Obligation to serve G-d for creating him, elevating him over other creations, and taking care of his needs) When a man reflects on his own matter, and considers the first beginning of his being, his emergence from non-existence to existence, from nothing to something, without his meriting any of this, but rather solely out of pure kindness of the Almighty Through these he has superiority over the irrational creatures (animals), as written "Who teaches us more than the beasts of the earth, and makes us wiser than the fowls of heaven" (Iyov 35:11).

וּרְאֵה כִּי כְמוֹ שֶׁהַתְּשׁוּבָה יֵשׁ בָּהּ שֹׁרֶשׁ כָּל הַנִּמְצָאוֹת בְּסוֹד הַיּוֹבֵל וַהֲרֵי שֹׁרֶשׁ הַחִצוֹנִים סוֹד נְהַר דִּינוּר הַנִּכְלָל בִּקְדֻשָּׁה בְּסוֹד הַגְּבוּרוֹת נִשְׁרַשׁ שָׁם וְיִתְפַּשֵּׁט מִשָּׁם וְיִקָּרֵא הִתְפַּשְּׁטוּת חֲרוֹן אַף וּבְסוֹד "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ" (בְּרֵאשִׁית ח כא) יַחְזֹר הַהִתְפַּשְּׁטוּת הַהוּא אֶל מְקוֹרוֹ וְיֻמְתְּקוּ הַדִּינִים וְיִשְׁקֹט הֶחָרוֹן וְיִנָּחֵם ה׳ עַל הָרָעָה, כָּךְ הָאָדָם בְּסוֹד תְּשׁוּבָתוֹ עוֹשֶׂה סוֹד זֶה.

And see, that [just] like Repentance has the root of all that is in existence in it through the secret of the Jubilee, and behold the root of the external forces - [which] is the secret of the River Dinur which is included in the holiness of the secret of the severities - is [also] rooted There and extends from There and this extension is called the extension of the burning fury but the extension returns to its Source in the secret of "And the Lord smelled the pleasant smell" (Genesis 8:21), and the judgments are sweetened and the fury is stilled, 'and the Lord relents of the evil'; so [too] does a person do this secret with the secret of his repentance.

ר"ל הכין א"ע אל הברכה, כי מה שאכל מצידו היה הכנה אל הברכה כנ"ל, ויתכן כי אכילת הצדיק ישוב ע"י כוונתו להיות כעין קרבן, כי כמו שהקרבן נאכל על המזבח ומן הרוחני אשר בדם הנפש תחול עליו נפש האלהית שהיא נפש המקריב וזוך כוונתו, וזה תהיה מרכבה להשראת השכינה כמ"ש הכוזרי, כן ע"י אכילת הצדיק וטוב כוונתו תחול האלהות על נפש המקודשת, וכמו שהיה באכילת הכהנים שעי"כ הבעלים מתכפרים

וכן תבין מכאן סוד תפילות כל הצדיקים שהתפללו והפיקו כל צרכיהם בדרך נסים ונפלאות, הוא שנכנסו בתפילתם עד עולם הרחמים שהוא המקום אשר משם נתחדש העולם. וכמו שנתחדש העולם וכל ברואיו מאותו המקום, כך הצדיקים המתכוונים בתפילתם לאותו המקום יכולים לחדש בעולם אותות ומופתים ולשנות מנהגו של עולם.

Thus, just as from there the whole world, with all its novel creatures, is miraculously renewed, so also, the righteous Tzaddikim who direct the intentions of their prayers there, can bring novelties about in the world, such as wonders and miracles which depart from the regular conduct of the world. This is the place of complete trust in HaShem-יהו״ה, blessed is He, which is the secret of the Desire-Ratzon-רצון.

אעפ"י שישב בארציות מגורי אביו פי' לשון אוגר בקיץ מאסף הקב"ה לתוכה. או יאמר מגורי אביו דכל מחשבה הוא עולם שלם והם ניצוצות הקדושה ואסף אותן אל השורש. וזהו פי' עיני ה' אל צדיקים פי' כדמיון הבן שעושה מעשה נערות מביא את השכל של אביו לתוך המעשים האלו כך הצדיקים עושים כביכול להקב"ה כדמות שכלם שהוא י"ת חושב מה שהם חושבין אם חושבים באהבה מביאים את הקב"ה לעולם האהבה כמ"ש בזוהר מלך אסור ברהטים ברהיטי מוחין.

In other words, the entire world of angels is under his dominion. When he merits, he is granted a soul from the world of the Throne, meaning that through his thoughts and intentions, he creates a throne for the Holy One, blessed be He. For example, when he contemplates with love, he forms a throne of love for the Creator. Similarly, when he contemplates with awe, he forms a throne of awe. It is necessary for a person not to cease his thoughts for even a moment from the Holy One.

כְּגוֹן דֶּרֶךְ מָשָׁל: הָאוֹכֵל בִּשְׂרָא שְׁמֵינָא דְּתוֹרָא וְשׁוֹתֶה יַיִן מְבוּשָּׂם לְהַרְחִיב דַּעְתּוֹ לַה׳ וּלְתוֹרָתוֹ, כִּדְאָמַר רָבָא: ״חַמְרָא וְרֵיחָא כוּ׳״, אוֹ בִּשְׁבִיל כְּדֵי לְקַיֵּים מִצְוַת עֹנֶג שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, אֲזַי, נִתְבָּרֵר חַיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁהָיָה נִשְׁפָּע מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, וְעוֹלֶה לַה׳ כְּעוֹלָה וּכְקָרְבָּן.

Such is the case, for example, of he who eats fat beef and drinks spiced wine in order to broaden his mind for the service of G–d and His Torah; as Rava said, “Wine and fragrance [make a man’s mind more receptive],” or in order to fulfill the command concerning enjoyment of Shabbat and the Festivals. In such a case the vitality of the meat and wine, originating in the kelipat nogah, is distilled and ascends to G–d like a burnt offering and sacrifice.

‎וזה שציוה ה׳ להצדיק "בהעלותך את הנרות" פירוש כשתרצה לעלות התורה והמצוות הנקרא מאורות המתאחדים באורות העליונים שהם שבע, תראה עיקר שיבא הכל אל האחדות הגמור, והוא "אל מול פני המנורה", הכוונה אל השורש הכל והמקור העליון. וא"ת הלא אדרבה שלפי הנראה שהנרות הם בית קיבול להאורות הנתונים בהם והמנורה עצמה היא דבר עביות יותר מן הנרות, ואיך נעשה מן הטפל עיקר? לזה תירץ שלא תימא שהמנורה עצמה נעשה בגשמיות, "וזה מעשה כו׳ כמראה אשר הראה בהר" כלומר באותה קדושה עצמה שנעשה בהר כן עשה בכאן, והיא ברוחניותה מתחילתה ועד סופה, וא"כ לפי זה המנורה עצמה היא רמז אל האחדות הגמור, והנרות הם נגד שבעה המאורות העליונים וטוב יותר להביא הכל אל האחדות גמור כי זה העיקר והשורש הכל.

ג וּכְשֶׁפּוֹגֵם בְּתַאֲוַת אֲכִילָה, וְעַל־יְדֵי־זֶה נִפְגָּם הַכָּבוֹד וְאֵין לוֹ פָּנִים כַּנַּ"ל, עַל־יְדֵי־זֶה מִתְגַּבְּרִין עַזֵּי פָּנִים, דְּהַיְנוּ שֶׁנּוֹפֵל הַכָּבוֹד, שֶׁהוּא בְּחִינַת מַלְכוּת, וַאֲזַי נוֹטְלִין כָּבוֹד הָעַזֵּי פָּנִים שֶׁבַּדּוֹר. כִּי עַזּוּת מַלְכוּתָא בְּלָא תָגָא (סנהדרין קה), הַיְנוּ כְּשֶׁאֵין בְּחִינַת מַלְכוּת, בְּחִינַת הַשֻּׁלְחָן שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, בִּשְׁלֵמוּת כַּנַּ"ל, אֲזַי מִתְגַּבֵּר הָעַזּוּת, שֶׁהוּא מַלְכוּתָא בְּלָא תָגָא, בְּלֹא כֶּתֶר מַלְכוּת הַנַּ"ל:

This is the meaning of “he spoke to me: This is the Table that is liphnei (before) God” (Ezekiel 41:22). Specifically “liPhNeI God”: the PaNIm (face) shines on account of one’s table—i.e., eating in holiness.

בתורת כהנים בפסוק זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'. אותו היצה"ר העבירו מלבכם ותהיו בעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהי' עבודתכם מיוחדת לפניו עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה' כו'. ואא"ז מו"ר זצלה"ה הי' רגיל להראות מאמר זה. והנה מפרש הפסוק שכל עשיות שלהם יהי' רק אשר צוה ה'. כי בכל דבר שבעולם יש רצון ומבוקש השי"ת כמ"ש הכל לכבודו ברא. אך שנסתר זה וצריכין עבודה למצוא אותה הנקודה פנימיות שיש בכל דבר. ולמי שמבורר נק' זה הדבר. והוא בחי' משה אספקלריא דנהרא. ועבודת בנ"י הוא להביא הארה זה תוך העשי' ממש. וז"ש זה הדבר כו' תעשו שיבררו במעשיהם בחי' זה וירא אליכם כבוד ה'. הוא הנקודה הפנימיות שיש באותו מעשה עצמו כמ"ש מלא כ"ה כבודו. וע"י עבודת ביהמ"ק נתברר זה כי מכל הדברים נתעלה להשי"ת ע"י הקרבנות ושאר עבודת המשכן והמקדש שעל ידיהם נתברר השראת השכינה בתחתונים. ובמד' ויהי ביום השמיני קרא כו' חכמות בנתה ביתה כו' חצבה עמודי' שבעה ז' ימי בראשית כו' שלחה נערותי' תקרא האדם כו' ע"ש. כי הז' מדות שבאדם הם העמודים אשר על ידיהם נמשך הארת הקדושה כשכל המדות נמשכים אחר הפנימיות שהוא אור שבעת הימים והוא בחי' שבת שבנ"י מעידים שהשי"ת ברא ומחי' הכל. וזהו לעשות את השבת כו'. לברר כי חיות המעשה ג"כ מהשי"ת. אך זה צריך להיות ע"י עבודת בנ"י להיות כל מעשה בישוב הדעת בלי פירוד מלהיות דבוק בפנימיות חיות הדבר כנ"ל. וז"ש וספרתם לכם ממחרת השבת כו' שהספירה לברר המדות כנ"ל. כי מה שנקרא מדה. כי השי"ת א"ס והי' עד שלא נברא העולם כמו עתה. אך ע"י הבריאה ניתן אור והארה מיוחדת לכל נברא במדה וקצבה. ובנ"י צריכין לברר זה כי חיות פנימיות של המדות הוא ההארה שלמעלה מעוה"ז. וז"ש ביום השמיני קרא כו'. ואמר זה הדבר כו' תעשו כו' שלהתגלות הפנימיות צריך להיות ע"י עבודתינו כנ"ל. וז"ש נערותי' תקרא. שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה פ' נער ע"ש שבנער יש התעוררות תמיד כו'. וכ"כ בזוה"ק תרומה כי יצה"ר חל בלי הכנה רק כשיושב בטל וז"ש מי פתי יסור כו' ורוחא דקודשא לאו הכי ובעי למיקניא באגר שלים לעורר הפנימיות שנסתר ומכוסה כנ"ל. ולזה נברא האדם לברר מכוון הבריאה שהכל לכבוד השי"ת. ולכך עתה שנגמר המשכן ובנ"י ראו שאין השכינה שורה ויעמדו לפני ה' כו'. והשיב להם מרע"ה כי הם צריכין לעורר התגלות כבודו ית' במעשיהם כנ"ל. וגם פי' ימי מילואים ג"כ למלאות המדות בהתגלות הפנימיות כנ"ל כמ"ש בזוה"ק על פסוק שבעת ימים ימלא כו' ידכם ע"ש: בגמ' מנלן דטריפה אינה חי' דכ' זאת החי' אשר תאכלו כו'. והלא כ' ג"כ חיה אשר לא תאכל. אך כי וודאי חיות השי"ת שיש בכל נברא הוא חיותו. אך כי הכשרות החיות מסטרא דקדושה ונק' זאת החי' ונאכלת. וחיות הטריפות הוא זה אשר לא תאכל מה שנשלם רצונו ית'. שאין בנ"י אוכלין אותו. זה הוא חיותו המחי' מין ההוא כנ"ל. ונק' חי' אשר לא תאכל כנ"ל. כי חיות הסט"א הוא זה שדוחין אותה שנתרבה כבוד ה' ע"י התגברות האדם נגד היצה"ר שלא להתדבק בסט"א. וזה הוא חיותו כנ"ל: וידבר ה' כו' לאמר אליהם. ואין מובן. וי"ל עפ"י מ"ש חז"ל רחב"ע אומר רצה הקב"ה לזכות ישראל הרבה להם תורה ומצות. ופרש"י דשקצים ורמשים בלא זה מאוסים כו'. רק שהקב"ה עשה מזה מצוה. והפי' שהקב"ה רצה שיהיו בנ"י כל מעשיהם נמשך אחר התורה. שגם מה שא"א להיות באופן אחר. מ"מ יהי' כוונת המעשה עפ"י התורה. וכ"כ חז"ל אל יאמר האדם אי אפשי בבשר חזיר רק אפשי ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי. וז"ש חז"ל ע"פ וזאת החיה אשר תאכלו שבנ"י דביקין בחיים כו'. כי כל מעשה ישראל צריך להיות מדובק בשורשו. וזהו והתקדשתם אדם מקדש עצמו מלמטה כו'. שע"י שאינו דבוק בגשמיות רק בפנימיות חיות הדבר. שהפנימיות הוא נבדל מחומר הדבר אעפ"י שהוא בהגשם. כן צריך להיות כוונת העושה כנ"ל. וז"ש לאמר אליהם שהרצון הי' שיפרשו משקצים ורמשים ע"י שכן רצונו ית' כנ"ל. ואף שבל"ז נמאס ואיך יאמר אפשי בו. רק הפי' להיות המניעה מצד ציווי השי"ת יותר מהמיאום מצד עצמו. שאף בהכרח כזה שהי' גובר המיאוס מ"מ מצד מאמר השי"ת נרחק יותר ממנו כנ"ל:

In Toras Kohanim (Sifra Shemini 6), regarding the pasuk (Vayikra 9:6) “This is the thing that Hashem commanded that you shall do, and the glory of Hashem will appear to you,” it is explained that removing the evil inclination from your hearts and serving Hashem with a unified purpose will lead to the appearance of His glory. Just as Hashem is One, your service should be solely dedicated to Him. The Chidushei Harim frequently referenced this statement, emphasizing that all actions should align with Hashem's will. The pasuk teaches that every action should reflect Hashem's command, as everything is created for His glory. This inner divine purpose is often hidden and requires effort to uncover. The one who clearly sees this point is called זה הדבר (“this is the thing”), symbolizing Moshe’s clear vision. Bnei Yisrael’s task is to bring this divine light into their actions. Through the service in the Beis Hamikdash, where all actions were elevated to Hashem, the presence of Hashem became clear and rested in the lower world. The Midrash (Vayikra Rabbah 11:1) on “And it was on the eighth day” explains that the seven pillars in Mishlei (9:1) refer to the seven days of creation. The seven traits of man are the foundations through which holiness is drawn. When all traits are directed towards the inner divine light, they connect to the idea of Shabbos, testifying that Hashem created and sustains everything. This requires Bnei Yisrael’s actions to be done with mindfulness and connection to the inner life force. The counting of the Omer clarifies these traits, as Hashem’s infinite light is given in measured proportions through creation. The revelation of this inner divine light is achieved through our actions, emphasizing the continuous awakening and effort in our service to Hashem. The Gemara explains that a tereifa (an animal that will die within twelve months) is forbidden to eat, based on the pasuk, “This is the ‘chaya’ (alive animal) that you shall eat.” However, the Torah also states, “this is the ‘chaya’ that you shall not eat.” This seems contradictory because ‘chaya’ (alive) should imply that if it is not alive, it is automatically excluded without needing an explicit command. The Sfas Emes clarifies that ‘chaya’ refers not only to physical life but also to the manifestation of Hashem's holiness within the creature. The life force of Hashem in every part of creation gives it existence. The life force permissible for consumption comes from the side of holiness, categorized as “this is the ‘chaya’ that you can eat.” Conversely, the life force sustaining forbidden animals comes from the prohibition itself. By Bnei Yisrael abstaining from eating them, they fulfill Hashem’s command, and this abstention sustains the forbidden animals. Thus, it is called “‘chaya’ that cannot be eaten” because its life force increases Hashem's glory through our resistance against the evil inclination. "And Hashem spoke to Moshe and Aharon to say to them” (Vayikra 11:1). This phrase, “to say to them,” is not easily understood. We can explain this based on the teaching of our sages: Rebbe Chananya ben Akashya said, “Hashem wants to increase the merits of Bnei Yisrael and therefore gave them much Torah and many mitzvot.” Rashi explains that people are naturally disgusted by eating insects, yet Hashem made it a commandment to avoid them, thereby increasing our reward for abstaining. Hashem wants Bnei Yisrael’s entire existence to align with the Torah. Even for actions that are inevitable, Hashem wants our intentions to be guided by the Torah. This is why our sages say, “A person should not say: I cannot stand eating pork, rather I can, yet Hashem has commanded me not to eat it.” This means that our actions should be connected to their divine source. The idea of “And you shall be holy” teaches that when a person sanctifies themselves below, they are sanctified from Above. This involves focusing on the inner life force rather than the physicality. Thus, the reason for abstaining from certain actions should be because it is Hashem’s will, making our adherence to His commandments even stronger than personal disgust.

וְלָכֵן, פְּעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת בְּשָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט רֵישׁ פֶּרֶק ד׳ בְּשֵׁם הַזֹּהַר], וּפְעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת וְעוֹלָה בִּבְחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדוּשָּׁה, דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁהַטּוֹב הַמְעוֹרָב בָּהּ נִתְבָּרֵר מֵהָרָע וְגוֹבֵר וְעוֹלֶה וְנִכְלָל בִּקְדוּשָּׁה. כְּגוֹן דֶּרֶךְ מָשָׁל: הָאוֹכֵל בִּשְׂרָא שְׁמֵינָא דְּתוֹרָא וְשׁוֹתֶה יַיִן מְבוּשָּׂם לְהַרְחִיב דַּעְתּוֹ לַה׳ וּלְתוֹרָתוֹ, כִּדְאָמַר רָבָא: ״חַמְרָא וְרֵיחָא כוּ׳״, אוֹ בִּשְׁבִיל כְּדֵי לְקַיֵּים מִצְוַת עֹנֶג שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, אֲזַי, נִתְבָּרֵר חַיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁהָיָה נִשְׁפָּע מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, וְעוֹלֶה לַה׳ כְּעוֹלָה וּכְקָרְבָּן.

Hence it is sometimes absorbed within the three unclean kelipot [as is explained in Etz Chaim, Portal 49, beginning of ch. 4, on the authority of the Zohar], and sometimes it is absorbed and elevated to the category and level of holiness, as when the good that is intermingled in it is extracted from the bad, and prevails and ascends until it is absorbed in holiness. Such is the case, for example, of he who eats fat beef and drinks spiced wine in order to broaden his mind for the service of G–d and His Torah; as Rava said, “Wine and fragrance [make a man’s mind more receptive],” or in order to fulfill the command concerning enjoyment of Shabbat and the Festivals. In such a case the vitality of the meat and wine, originating in the kelipat nogah, is distilled and ascends to G–d like a burnt offering and sacrifice.