Silent Prayer Before Dawn in Chassidic Teaching

אֱלֹהִ֤ים ׀ אֵלִ֥י אַתָּ֗ה אֲֽשַׁ֫חֲרֶ֥ךָּ צָמְאָ֬ה לְךָ֨ ׀ נַפְשִׁ֗י כָּמַ֣הּ לְךָ֣ בְשָׂרִ֑י בְּאֶרֶץ־צִיָּ֖ה וְעָיֵ֣ף בְּלִי־מָֽיִם׃

God, You are my God; I search for You, my soul thirsts for You, my body yearns for You, as a parched and thirsty land that has no water.

קִדַּ֣מְתִּי בַ֭נֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּ֑עָה (לדבריך) [לִדְבָרְךָ֥] יִחָֽלְתִּי׃

I rise before dawn and cry for help; I hope for Your word.

תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, וְתַנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: אַבְרָהָם תִּקֵּן תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם״, וְאֵין ״עֲמִידָה״ אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל״.

The Gemara comments: It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, and it was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi. The Gemara elaborates: It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina: Abraham instituted the morning prayer, as it is stated when Abraham came to look out over Sodom the day after he had prayed on its behalf: “And Abraham rose early in the morning to the place where he had stood before the Lord” (Genesis 19:27), and from the context as well as the language utilized in the verse, the verb standing means nothing other than prayer, as this language is used to describe Pinehas’ prayer after the plague, as it is stated: “And Pinehas stood up and prayed and the plague ended” (Psalms 106:30). Clearly, Abraham was accustomed to stand in prayer in the morning.

דָּוִד, סִימָנָא הֲוָה לֵיהּ, דְּאָמַר רַב אַחָא בַּר בִּיזְנָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה, בָּא רוּחַ צְפוֹנִית וְנוֹשֶׁבֶת בּוֹ וּמְנַגֵּן מֵאֵלָיו, מִיָּד הָיָה עוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר.

And how do we know that this neshef is the evening? As it is written: “In the neshef, in the evening of the day, in the blackness of night and the darkness” (Proverbs 7:9).

וְהָרְבִיעִי, חֶשְׁבּוֹנוֹ עִם נַפְשׁוֹ בְּגֹדֶל טוֹבוֹת הָאֱלֹהִים עָלָיו בְּהֶעָרָתוֹ אֶל מָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חַיּוּתוֹ בִּשְׁנֵי הָעוֹלָמִים בְּתוֹרָה נִכְבֶּדֶת נֶאֱמָנָה לְהָסִיר עִוְרוֹנוֹ וּלְבַעֵר סִכְלוּתוֹ וּלְהָאִיר עֵינָיו וּלְהַקְרִיבוֹ אֶל רְצוֹן אֱלֹהָיו וְתוֹדִיעֶנּוּ אֲמִתַּת בּוֹרְאוֹ וּמָה שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ אֲשֶׁר בּוֹ תֻּשְׁלַם הַצְלָחָתוֹ בִּשְׁנֵי הָעוֹלָמִים כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם יט) תּוֹרַת ה׳ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ וְגוֹ׳ פִּקּוּדֵי ה׳ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב וְגוֹ׳,

THE FOURTH: (debt to G-d for the torah) To bring oneself to an accounting for the great favor of G-d on him for arousing him to what will bring him life in both worlds - the exalted and faithful torah, to remove his blindness, root out his ignorance, enlighten his eyes, bring him nearer to the will of G-d, make known to him the truth of the existence of his Creator and what is his duty towards Him, and through which he will be successful in both worlds, as written "The statutes of the L-ord are right, rejoicing the heart" (Tehilim 19:8).

ואל זה נתכון רבי פנחס בן יאיר במה שאמר (במשנה סוף סוטה) פרישות מביאה לידי טהרה וכו' וקדושה לידי חסידות וחסידות לידי רוח הקדש, כי זו חסידות שלימה הבאה אחר הקדושה והיא המביאה לידי רוח הקדש כי נתדבק בו דבוק גמור וישיג לגלוי רזי תורה ולהתנבא עתידות כמו שאמר רבי מאיר (אבות פ"ו משנה ה') כל העוסק בתורה לשמה, רצונו לומר לשמה של התורה שהיא היא הקדוש ברוך הוא, כי כל התורה שמותיו של הקדוש ברוך הוא. זוכה לדברים הרבה וכו' ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכו':

When Rabbi Pinchas ben Yair said, “Caution brings to zeal, zeal brings to cleanliness, cleanliness brings to separateness, separateness brings to purity, purity brings to holiness, holiness brings to fear of sin, fear of sin brings to humility, humility brings to Chassidut, Chassidut brings to the Holy Spirit and the Holy Spirit brings to resurrecting the dead” – he was referring to this. This, specifically, is the perfect Chassidut that follows holiness and leads to the Holy Spirit. Because he totally cleaves to HaShem-יהו"ה, he will merit to attain the revelation of the secrets of Torah and to prophesy about the future. This is as Rabbi Meir said, “Whosoever is occupied in Torah for the sake of its name (that is, for its sake, rather than for his own sake) merits many things. Moreover, the existence of the whole world is worthwhile because of him. He is called friend, beloved, a lover of God, a lover of the creatures, the delight of God and the delight of the creatures. The Torah garbs him in humility and awe. It prepares him to be a Tzaddik, a Chassid, upright and trustworthy. It distances him from sin and brings him close to merit. He benefits others with counsel and wisdom, understanding and strength, as it says, ‘Mine is counsel and wisdom; I am understanding, strength is mine.’ The Torah gives him kingship, governance and penetrating judgment. The secrets of the Torah are revealed to him. He becomes like an overflowing spring and like an ever-flowing river. He becomes modest, long-suffering and forgiving of insults. The Torah magnifies him and elevates him above all things.” Moreover, when Rabbi Meir said, “For its name (Lishmah-לשמה),” he meant for the “Name” of the Torah, in that it is the Torah of HaShem-יהו"ה, that is, the name of the Holy One, blessed is He, in that the entire Torah is composed of the names and titles of HaShem-יהו"ה, the Holy One, blessed is He.

לכן ראוי לאדם לשתף עצמו עמה, לעשות כמעשיה, לכן צריך האדם להרבות ולבכות ולצעוק בכל לילה על גלות השכינה שהיא רחל וחורבן בית המקדש, ואח"כ לעסוק בתורה, וז"ס, דוד המלך, שכל לילה היה עוסק בשירות ותשבחות, לסייע לשכינה, ואחוריים דאלהים היא ר', היא בחינה דרחל, במערב. ויוצאת מאחורי דז"א הנקרא מ"ה, ועם ר', הרי שמו עוסק בשירות ותשבחות, לסייע לשכינה, כמ" ש חצות לילה אקום להודות לך. וז"ס, ולא אמר איה אלוהי עשי הנותן זמירות בלילה, כנדרש בספר הזהר, עיין שם:

וביה שריא לאתתקנא וכו': ובו, בבנימין, מתחלת השכינה להתקן בי"ב השבטים, ובו מתחילה מלכות שמים להתודע בארץ, כי המלך הראשון בישראל, שאול היה, שהוא מבניו, והוא סוד, שכל התחלה הבאה להתודע, בקושיות היא באה, וע"כ יש בה דין של מות, ואחר זה, היא מתישבת ומתקיימת.

תָּא שְׁמַע: אוֹר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה. שַׁחֲרִית, מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה. בְּמוּסָף, מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה. בְּמִנְחָה, מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה. בְּעַרְבִית, מִתְפַּלֵּל מֵעֵין שְׁמוֹנָה עָשָׂר. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם אֲבוֹתָיו: מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנָה עָשָׂר שְׁלֵימוֹת, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר הַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדָּעַת. אַלְמָא ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא! שְׁמַע מִינַּהּ.

Come and hear another proof: On or of Yom Kippur, one recites seven blessings in the Amida prayer and confesses his sins; in the morning prayer, one recites seven blessings and confesses; in the additional prayer, one recites seven blessings and confesses; in the afternoon prayer, one recites seven blessings and confesses; in the evening prayer, one recites an abridged version of the standard Amida prayer of eighteen blessings, as the people are weary from fasting. Rabbi Ḥanina ben Gamliel says in the name of his forefathers: One recites the eighteen complete blessings, due to the fact that he is required to recite havdala in the fourth blessing of the Amida: Who graciously grants knowledge. It cannot be inserted in the abridged version. Apparently, or is evening. The Gemara concludes: Indeed, learn from it that or means evening.

וע"כ צריך האדם המתפלל תפלתו לעשות עצמו עני, כדי שתכנס תפלתו בכלל תפלות כל העניים, כי כל שומרי השערים אינם עוזבים כך להכנס, את כל התפלות שבעולם, כמו שעוזבים תפילת העני. כי הן נכנסות בלי רשות. ואם אדם עושה עצמו, ומשים רצונו תמיד, כמו עני, תפלתו עולה ופוגשת בתפלות העניים, ומתחברת בהן ועולות עמהן, ונכנסת בכלל שלהן, ומתקבלת ברצון לפני המלך הקדוש.

תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים נה, יח): עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם אָשִׂיחָה וגו'.

he saw camels coming” (Genesis 24:63). “Isaac went out to have some words [lasuaḥ] in the field toward evening” – siḥa is nothing other than prayer, as it is stated: “The prayer of a poor man, when he feels overwhelmed and pours out his prayer [siḥo] before the Lord” (Psalms 102:1). Likewise it says: “Evening and morning and noon, I pray [asiḥa]…” (Psalms 55:18).

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אַף עַל פִּי שֶׁקָּרָא אָדָם קְרִיאַת שְׁמַע בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — מִצְוָה לִקְרוֹתוֹ עַל מִטָּתוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַאי קְרָא — ״רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה״.

Rabbi Yehoshua ben Levi said: Even though one recited Shema in the synagogue, it is a mitzva to recite it upon his bed in fulfillment of the verse: “When you lie down.” Rabbi Yosei said: What verse alludes to the fact that one must recite Shema in the evening, upon his bed, as well? “Tremble, and do not sin; say to your heart upon your bed and be still, Selah” (Psalms 4:5). This is understood to mean: Recite Shema, about which it is written, “on your hearts,” upon your bed, and afterward be still and sleep.

דבר אחר כי אם בתורת ה' חפצו. שכל מי שעוסק בתורה הקב"ה עושה לו חפציו. ר' אליעזר אומר אמרו ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם רוצין אנו ליגע בתורה יום ולילה אבל אין לנו פנאי. אמר להם הקב"ה קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה. ר' יוחנן אמר מהדא מלה (שמות יג ט) והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך. ר' יהושע אמר מה שאומר ר' אליעזר אינו אלא פרט ללילות שאין מצות תפילין מתקיימת אלא ביום שנאמר (שם י) ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה. אמר לו ר' אליעזר ומה את מקיימת ובתורתו יהגה יומם ולילה. אמר לו רבי יהושע זו קרית שמע. שאם אדם קורא אותה שחרית וערבית מעלה עליו הקב"ה כאלו יגע בתורה יומם ולילה. בר קפרא אמר כל מי שהוא קורא שני פרקים שחרית וערבית קיים ובתורתו יהגה יומם ולילה. אמר רבי ברכיה אף אבות הראשונים קבעו את המשנה שהיו יושבים ביום שהוא נוטל מן הלילה ובלילה שהוא נוטל מן היום. שאלו את ר' יהושע מהו שילמוד אדם חכמה יונית. אמר להן צאו וראו שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ומותרין אתם. משום שנאמר (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה. חזר ואמר להם לא ילמד אדם את בנו חכמה יונית ואפילו אומנות שלא יבטל מדברי תורה אפילו שעה אחת שנאמר (דברים ל יט) ובחרת בחיים. תנן בשחר מברך ב' לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך ב' לפניה וב' לאחריה. שתהא הגיית יומם ולילה שוין על שם (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה. רבי יוסי אומר על שם (תהלים קיט קסד) שבע ביום הללתיך. ר' יוסי בר אבין בשם רבי יהושע אמר כל המקיים שבע ביום הללתיך כאילו קיים והגית בו יומם ולילה:

Another interpretation of “But his delight is in the Torah of God” (Psalms 1:2) – anyone who toils in the Torah, the Holy One, blessed be He, fulfils his desires. Rabbi Eliezer said, “The Israelites said, before the Holy One, blessed be He, “Master of the Universe, we want to exert ourselves in Torah [study], day and night, but we have no free time.” The Holy One, blessed be He, said to them, “Perform the commandment of tefillin [i.e., the donning of phylacteries], and I will consider you as if you have exerted yourselves in Torah [study] day and night.”” Rabbi Yochanan said [that this can be derived] from that which is said, “And this shall serve you as a sign on your hand and as a reminder on your forehead – in order that God’s Torah should be in your mouth” (Exodus 13:9); [that is to say: if you wear your phylacteries, I will consider it as if the words of Torah had been in your mouth]. Rabbi Yehoshua said, “That which Rabbi Eliezer said only applies [during the day, when we are commanded to wear phylacteries, but] excludes the nights, since the commandment of phylacteries is only fulfilled during the day, as it said, “And you shall guard this statute at its set time from day to day” (Exodus 13:10) [from which we learn that the commandment of phylacteries, which was mentioned in the previous verse, applies only during the day]. Rabbi Eliezer replied to him [and asked – alluding to Psalms 1:2], “So what [commandment] do you observe [in order that you should be considered to have] meditated upon his Torah day and night?” Rabbi Yehoshua said to him, “That would be the recitation of the Shema. If a person recites it in the morning and the evening, the Holy One, blessed be He, considers it as if he had exerted himself in Torah [study] in the day and the night.” Bar Kapara said, anybody who reads [the first] two paragraphs [of the Shema], in the morning and the evening, fulfills the [precept] of “and on his Torah he meditates day and night” (Psalms 1:2). Rabbi Berechia said, even the Biblical forefathers established [fixed times] for learning – they would sit [and learn] in the part of the day that [in the winter] is taken over into the night; and they would sit [and learn] in the part of the night that [in the summer] is taken over into the day. They asked Rabbi Yehoshua whether a person is permitted to learn Greek wisdom. He told them, go out and find an hour that is neither day nor night, and [at that time only] you are permitted; since it is said, “And you shall meditate upon it day and night” (Joshua 1:8).” He turned around and said to them, “One shouldn’t teach one’s child Greek wisdom, nor even a trade, such that he shouldn’t cease from [studying] words of Torah, as it is said, “Choose life” (Deuteronomy 30:19) [as if to say, studying Torah, rather than pursuing a livelihood will give you life].” We learned that in the morning, one makes two blessings before [the Shema] and one [blessing] afterwards; and that in the evening, one makes two blessings before [the Shema] and two [blessings] afterwards; so that your meditation upon it in the day and night should be equal [and since the third paragraph of the Shema doesn’t have the same standing at nighttime as it does in the day, we instituted an extra blessing for the night, so that the same number of paragraphs would be recited with full weight in the morning and in the night]; “You should meditate upon it day and night” (Joshua 1:8). Rabbi Yossi says [that the three blessings in the morning, and the four in the evening were established] in virtue of [the verse], “I praise you seven times each day [for the justness of your laws]” (Psalms 119:164). Rabbi Yossi bar Avin said, in the name of Rabbi Yehoshua, anyone who embodies [the verse] “I praise you seven times each day,” is considered as if he meditated upon [the Torah] day and night.

וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר כָּאן שָׁכַב אֲבָל כָּל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁהָיָה טָמוּן בְּבֵית עֵבֶר לֹא שָׁכָב. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר כָּאן שָׁכַב, אֲבָל כָּל עֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁעָמַד בְּבֵיתוֹ שֶׁל לָבָן לֹא שָׁכָב, וּמָה הָיָה אוֹמֵר, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבְּסֵפֶר תְּהִלִּים, מַאי טַעְמֵיהּ (תהלים קכד, א):

Rabbi Neḥemya said: He lay here, but all twenty years that he stayed in Laban’s house, he did not lie. What would he recite?

אר"ש, כביכול, כל אלו הזוכים לעסוק בתורה, ובשעה שמתחלק הלילה, וכשהאיר היום הם באים עם המלכה לקבל פני המלך הוא מתחזק ונוחל בהשכינה. ולא עוד, אלא ששורה עליו חוט של חסד כמו שהעמדנו.

וגם היום יש נשי מדין ג"כ כי נשי לשון שכחה מדין לשון דין כי כאשר מתחיל האדם להתפלל מיד כשאומר אדני שפתי תפתח השכינה מתלבשת בו ומדברת הדיבורים וכשיהיה לו האמונה שהשכינה מדברת אלו הדבורים בודאי תפול עליו אימה ויראה וגם הקב"ה כביכול מצמצם א"ע ושורה אצלו כמ"ש מציץ מן החרכים מהאותיות שהם היכלות והוא הולך מהיכל להיכל ובכל היכל דנין אותו אם הוא ראוי ליכנס ואם היה האדם משים אל לבו שדנין אותו בעת שנפלו לו מחשבה זרה בודאי היה מתפלל בכוונה רק שהוא שוכח שדנין אותו והקליפות נק' נוק' שהיא מצפה לקבל חיות מהאדם בעשותו עבירה ח"ו כמו אשה שהיא מקבלת והקדושה נק' ג"כ אשה יראת ה' שהיא מקבלת תענוג בעשיית אדם מצוה א' אך דבקדושה יש ג"כ זכר כי הקב"ה שופע שפע בהאדם כדי שיעשה המצוה אבל הקליפה היא רק מקבלת וזה כל אשה מי שהוא רק אשה יודעת איש שמחברת א"ע לקדושה והקליפה היא המביאה המ"ז וכשנופל לו המ"ז ראוי הוא להוריק פניו מחמת בושה שהשכינה כנגדו ואלו היה עומד לפני המלך בשר ודם היה מדבר בבושה ולדבר כענין. והקב"ה מביט אל המחשבה והוא אינו חושב כענין.

Similarly, the righteous, figuratively, do this for the Holy One, blessed be He, like an image that all their intellect is what He, may He be blessed, thinks. If they think with love, they bring the Holy One, blessed be He, into the world of love, as stated in the Zohar: "The king is bound with knots of thoughts.

או יאמר "והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב", דהנה כתוב "תפלה לעני יעטוף", דהנה הצדיק צריך להעלות העולמות התחתונים מלמטה למעלה עד שורשם וזה נקרא "עיטוף", דהיינו שכל עולם נעשה לבוש ועיטוף לעולם השני לו, וכן עד סוף כל המדרגות, ו"תפילה" הוא לשון חיבור כמו נפתולי אלקים, ומדת מלכות נקראת "עני" דלית לה מגרמה כלום כדאיתא בזוהר "ולפני ה׳ ישפוך שיחו" פירוש שהצדיק צריך להעלות במחשבתו בדביקותו עד רום המעלות שהוא מקום הלובן שכולו רחמים, וזהו לפני ה׳ כו׳, וזהו "והיה העטופים ללבן כו׳". ‎והנה כתיב "ומשה יקח את האהל ונטה לו כו׳ וקרא לו אהל מועד", כי הצדיק מתדבק בשרשו ברום המעלות בהתבודדותו ובמחשבתו ומקשר נפשו בעולמות העליונים וממשיך השפע למטה, וזהו "אהל מועד" מלשון מועד ויום טוב ושבת, כי ביום טוב ושבת הוא עת רצון, כי רעווא דרעווין אשתכח וכל דינין מתכפיין, וזהו "והקשורים ליעקב" ע"י שהם מקשרים עצמם במחשבתם כנ"ל הם ממשיכים השפעות ליעקב.

וזה שמסיים בהאי קרא ומאספכם אלהי ישראל, כי מחמת זכות אז מיחד הבורא שמו עליהם לקרוא אלהי ישראל: ויולך ה' את הים ברוח קדים כו' (שמות יד, כא). ונבא לבאר מה זה שהשם יתברך משנה טבעיים.

In one’s ascent to a true unity with the ‎One and only Creator, one has to ascend just beyond ‎the seven levels beneath this. Moses hinted that the joy ‎experienced at this moment brought him and the ‎Jewish people with him to this point of the ‎א‎, i.e. this ‎level beyond the seven levels that both the people and ‎he had already scaled in their pursuit of that union. ‎Their joy at this moment was therefore truly ‎transcendental in essence.‎

אַך בִּקְצָרָה בָּאתִי, כְּמַזְכִּיר וּמַחֲזִיר עַל הָרִאשׁוֹנוֹת בִּכְלָל, וּבִפְרָט אֶל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם, לַעֲמוֹד עַל הָעֲבוֹדָה זוֹ תְּפִלָּה, בְּקוֹל רָם, לְהִתְחַזֵּק מְאֹד בְּכָל עוֹז וְתַעֲצוּמוֹת נֶגֶד כָּל מוֹנֵעַ מִבַּיִת וּמִחוּץ, בְּיָד חֲזָקָה כְּמַשְׁמָעוֹ, שֶׁהוּא ״רְצוֹן יְרֵיאָיו״, אֲשֶׁר לְמַעְלָה מִן הַחָכְמָה וְהַתְּבוּנָה אֲשֶׁר נָתַן ה׳ בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ בְּהַשְׂכֵּל וָדַעַת. רַק רָצוֹן פָּשׁוּט וְ״רוּחַ נְדִיבָה״, בְּכָל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה תַמָּה, לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״כִּי עַם קְשֵׁה עוֹרֶף הוּא, וְסָלַחְתָּ״. כִּי הַסְּלִיחָה הִיא גַם כֵּן לְמַעְלָה מִן הַחָכְמָה. כִּי ״שָׁאֲלוּ לַחָכְמָה כוּ׳״, וּמשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם בִּיקֵּשׁ מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, וְדַי לַמֵּבִין.

Briefly, however, I come as one who reminds and repeats erstwhile matters in general, and in particular to those of the people who offer themselves willingly—to stand by the (Divine) service, i.e., prayer, with a loud voice: to strengthen themselves very much with all might and power against any internal or external obstacle, with, literally, a strong hand. This refers to the “will of those who fear Him”—transcending the wisdom and understanding G–d gave into them in order to know to exercise all that G–d commanded with intelligence and knowledge. There should be but a simple will and a spirit of voluntary offering in every one whose heart prompts him to serve “a whole service,” thus to cause gratification to his Maker. Of this it is said: “For it is a stiff-necked people, and You pardon,” for pardon, too, transcends wisdom, as “They asked wisdom….” Thus Moses our Master, peace to him, invoked “measure for measure,” and suffice this for the initiated.

אָכֵן רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, אֵין דּוֹרֵשׁ בְּצֶדֶק וְאֵין מַשְׂכִּיל בְּיִרְאַת ה', לִקְבֹּעַ עִתִּים סְדוּרוֹת בַּעֲמַל הַיִּרְאָה, לִדְלוֹת מֵי תְּבוּנָה מֵהָאֱמוּנָה הַנֶּחְבָּאָה וּמְסֻתֶּרֶת בְּמַחֲבוֹאֵי הַלֵּב, לְהַרְחִיבָהּ וּלְסַעֲדָהּ, לָתֵת לָהּ תֹּקֶף וָעֹז, לָשִׂים הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמָהּ, לִמְשֹׁל עַל הָאֵבָרִים לְבַל יִפְרְצוּ גִּדְרָהּ וְכַתּוֹרָה יַעֲשׂוּ. זֶהוּ הַסּוּג הַשֵּׁנִי. דּוּגְמַת זֶה הַדָּבָר לֹא מָצָאנוּ בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם, אֵין אִישׁ שֶׁצָּרוֹת מְרַחֲפוֹת מִמּוּל פָּנָיו, אֲשֶׁר לֹא יִקַּח לוֹ עֵת לַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת לְהִנָּצֵל מֵהֶן. אִי לָזֹאת, גַּם אֵין הַתַּאֲוָה סִבָּתָהּ, פְּלִיאָה הִיא הָעֲבֵרָה הַלָּזוֹ, וְזֶה שְׁמָהּ פִּלְאִי, לִבְלִי שׂוּם עַל לֵב לְהִתְבּוֹנֵן בְּיִרְאַת ה' וּבְמוּסַר עָנְשׁוֹ, עֲבֵרוֹת כָּאֵלּוּ לֹא יוּכְלוּ הֱיוֹת מִסּוּג הָרִאשׁוֹן, יַעַן אֵין דַּי בְּהַתַּאֲוָה לִהְיוֹת סִבָּתָן, רַק הֵן מֵרוּחָנִיּוּת הַטֻּמְאָה הַמְלַפֶּפֶת אֶת הָאָדָם לְהַחֲטִיאוֹ, וּבְיוֹתֵר בְּחֶטְאֵי הַדִּבּוּר, כִּי מַה יִּתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (עֲרָכִין ט"ו) עַיֵּן שָׁם:

Indeed, man’s wickedness on the earth is great. No one seeks righteousness, and no one is truly enlightened through the fear of God, setting aside fixed times to work on the fear of God, drawing out waters of understanding from the concealed faith that is hiding in the inner recesses of the heart, to broaden it and sustain it and to give it force and strength, to place on its shoulders the authority to govern the external limbs that they not breach its fences but act in accordance with the Torah. This, then, is the second type of transgression. It has no analogue in worldly matters; there is no person who, when faced with burdening troubles, would not take time to think about how to escape them. Moreover, it is not caused by lust. This sin is dumbfounding (pelia), and its name is unknowable (peli), for [in committing the sin] the sinner does not pay attention to and consider his punishment through fear of God and Mussar. Such sins cannot be of the first type, for desire is not strong enough to be their cause. Rather, they stem from the spiritual impurity that coils around a person to cause him to sin. And especially in sins of speech, “for what benefit is there to the one who speaks evil?,” as stated by our Rabbis, of blessed memory (Arakhin 15b). See further there.