Two Censuses of Israel: Purpose and Meaning

וַיְדַבֵּ֨ר יְהֹוָ֧ה אֶל־מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃ שְׂא֗וּ אֶת־רֹאשׁ֙ כׇּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת כׇּל־זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם׃ מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כׇּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵ֑ל תִּפְקְד֥וּ אֹתָ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם אַתָּ֥ה וְאַהֲרֹֽן׃

On the first day of the second month, in the second year after the exodus from the land of Egypt, GOD spoke to Moses in the wilderness of Sinai, in the Tent of Meeting, saying: Take a census of the whole Israelite community by the clans of its ancestral houses, listing the names, every male, head by head. You and Aaron shall record them by their groups, from the age of twenty years up, all those in Israel who are able to bear arms.

כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַיהֹוָ֖ה בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם׃

When you take a census of the Israelites according to their army enrollment, each shall pay GOD a ransom for himself on being enrolled, that no plague may come upon them through their being enrolled.

לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם.

And conversely, anyone who sustains one soul from the Jewish people, the verse ascribes him credit as if he sustained an entire world. The mishna cites another reason Adam the first man was created alone: And this was done due to the importance of maintaining peace among people, so that one person will not say to another: My father, i.e., progenitor, is greater than your father. But be aware, as is it not already stated: “And he being a witness, whether he has seen or known, if he does not utter it, then he shall bear his iniquity” (Leviticus 5:1)?

וְעוֹד, כִּי הַבָּא לִפְנֵי אַב הַנְּבִיאִים וְאָחִיו קְדוֹשׁ ה׳ וְהוּא נוֹדָע אֲלֵיהֶם בִּשְׁמוֹ, יִהְיֶה לוֹ בַּדָּבָר הַזֶּה זְכוּת וְחַיִּים, כִּי בָא בְּסוֹד הָעָם וּבִכְתַב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּזְכוּת הָרַבִּים בְּמִסְפָּרָם. וְכֵן לְכֻלָּם זְכוּת בַּמִּסְפָּר שֶׁיִּמָּנוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כִּי יָשִׂימוּ עֲלֵיהֶם עֵינָם לְטוֹבָה, יְבַקְשׁוּ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים: ״ה׳ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים״, וְלֹא יַמְעִיט מִסְפַּרְכֶם, וְהַשְּׁקָלִים כֹּפֶר עַל נַפְשׁוֹתֵיכֶם.

Perhaps it was in order to proclaim His mercy over them, for it was with [only] threescore and ten persons that their fathers went down into Egypt, and now they were as the sand of the sea, so many men [above] the age of twenty [not to mention the women and children]. After every epidemic and plague He counted them again in order that they should know that it is He that increaseth the nations; He woundeth, and His hands make whole. It is for this reason that our Rabbis have said: “Because of His abundant love for them He counts them every now and then.” Furthermore, he who comes before the father of the prophets, and his brother [Aaron] the holy one of the Eternal and becomes known to them by name, receives thereby a merit and life, because he has come in the council of the people and in the register of the house of Israel

וידבר. במדבר סיני באחד לחדש וגו'. מִתּוֹךְ חִבָּתָן לְפָנָיו מוֹנֶה אוֹתָם כָּל שָׁעָה — כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם מְנָאָן, וּכְשֶׁנָּפְלוּ בָּעֵגֶל מְנָאָן לֵידַע מִנְיַן הַנּוֹתָרִים, כְּשֶׁבָּא לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ עֲלֵיהֶם מְנָאָם, בְּאֶחָד בְּנִיסָן הוּקַם הַמִּשְׁכָּן וּבְאֶחָד בְּאִיָּר מְנָאָם:

וידבר… במדבר סיני … באחד לחדש וגו׳ AND [THE LORD] SPOKE [UNTO MOSES] IN THE DESERT OF SINAI … ON THE FIRST DAY OF THE [SECOND] MONTH … [TAKE YE THE SUM OF ALL THE CONGREGATION] etc. — Because they were dear to him, He counts them every now and then: when they went forth from Egypt He counted them (Exodus 12:37) when many of them fell in consequence of their having worshipped the golden calf He counted them to ascertain the number of those left (cf. Rashi Exodus 30:16); when he was about to make His Shechinah dwell amongst them (i. e. when He commanded them to make a Tabernacle), He again took their census; for on the first day of Nisan the Tabernacle was erected (Exodus 40:2) and shortly afterwards, on the first day of Iyar, He counted them.

בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. כִּי הָיָה אָז כָּל אֶחָד מֵאוֹתוֹ הַדּוֹר נֶחְשָׁב בִּשְׁמוֹ הַמּוֹרֶה עַל צוּרָתוֹ הָאִישִׁית לְמַעֲלָתָם, עַל דֶּרֶךְ ״וָאֶדָּעֲךָ בְשֵׁם״ (שמות לג:יז). וְלֹא כֵן קָרָה לְדוֹר בָּאֵי הָאָרֶץ, וּבְכֵן לֹא נִמְנוּ בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת (במדבר כו:ב) וְלֹא נִזְכְּרוּ זוּלָתִי רָאשֵׁי הַמִּשְׁפָּחוֹת וּמִסְפַּר הָאִישִׁים. וְעִם זֶה הוֹדִיעַ שֶׁהָיְתָה הַכַּוָּנָה שֶׁאוֹתָם הָאִישִׁים בְּעַצְמָם יִחְיוּ וְיִירְשׁוּ הָאָרֶץ וְלֹא יִפָּקֵד מֵהֶם אִישׁ.

במספר שמות, at that time, the names of the individuals reflected their specific individuality, in recognition of their individual virtues. [They were not merely named after their fathers or other departed relatives. Ed.] References to names reflecting an individual’s virtues are found in Exodus 33,17 when G’d said to Moses that He would ואדעך בשם, “I have singled you out by name;” the generation which eventually entered the Holy Land were not described as being counted במספר שמות (Numbers 26,2). The Torah there refers only to the people counted being of military age, i.e. above 20. [The author, true to his concept of the highpoint of Jewish history having been the revelation at Mount Sinai, followed by an ongoing spiritual descent, only briefly and partially reversed on a few occasions, sees this as a further example of the generation which did enter the Holy Land already being inferior to the ones experiencing the revelation, i.e. before the sin of the golden calf and the spies. Ed.] The count of the Israelites at this point assumed that the very people being counted would each enter the Holy Land unless some sin occurred which would interfere with this lofty vision.

בְּמִדְבַּר סִינַי וְגוֹ׳. רַזַ״ל דָּרְשׁוּ (במדבר רבה א:א) הֲבָנוֹת יְקָרוֹת בְּפָסוּק זֶה, וְנִשְׁאַר לְהָעִיר לָמָּה לֹא הִשְׁוָה ה׳ מִדּוֹתָיו יִתְבָּרַךְ בְּשִׁעוּר הַדְּבָרִים, כִּי כְּשֶׁהִזְכִּיר הוֹדָעַת הַמָּקוֹם הִקְדִּים מַחְבֶּרֶת הַכְּלָלוּת שֶׁהוּא מִדְבַּר סִינַי וְאַחַר כָּךְ הִזְכִּיר פְּרַט הַמָּקוֹם וְאָמַר בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וּכְשֶׁהִזְכִּיר הוֹדָעַת הַזְּמַן הִקְדִּים זִכְרוֹן פְּרַט הַזְּמַן וְאָמַר בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וְאַחַר כָּךְ הִזְכִּיר מַחְבֶּרֶת כְּלָלוּת הַזְּמַן וְאָמַר בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית. וְנִרְאֶה כִּי הַכָּתוּב אַדְרַבָּה הִשְׂכִּיל לְדַבֵּר בְּשִׁעוּר שָׁוֶה, וְהוּא עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם (שמות רבה מה:ו) ״הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי״ – שֶׁמְּקוֹמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא טָפֵל לוֹ, וּלְעֵרֶךְ זֶה יִהְיֶה טָפֵל כָּל הַמָּקוֹם לְגַבֵּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר חוֹנֶה שָׁם הָאֱלֹהִים, וּמֵעַתָּה מַחְבֶּרֶת הַכְּלָלוּת הוּא אֹהֶל מוֹעֵד וְהַמִּדְבָּר הוּא פְּרָט טָפֵל לוֹ, וּלְהָעִירְךָ הַכָּתוּב בְּכַוָּנָה זוֹ סִדֵּר סָמוּךְ לָזֶה מַאֲמַר בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ וְגוֹ׳ בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, אִם כֵּן מַאֲמַר בְּאֹהֶל מוֹעֵד הוּא מַחְבֶּרֶת הַכְּלָלוּת וְלָזֶה נִסְדַּר בָּאַחֲרוֹנָה כְּסֵדֶר שָׁנָה הַשֵּׁנִית שֶׁנִּסְדַּר אַחַר מַאֲמַר בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. וְתֵדַע כַּמָּה הוּא מֻפְלָג מָקוֹם אֲשֶׁר ה׳ שָׁם מִמַּה שֶׁמָּצִינוּ שֶׁבִּשְׁתֵּי אַמּוֹת שֶׁבֵּין בַּדֵּי הָאָרוֹן עָמְדוּ רְווּחִים שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל יִשְׂרָאֵל (בראשית רבה ד,ד; ה,ו), הֲרֵי שֶׁהֲגַם שֶׁהוּא לָעַיִן מוּעָט הוּא מְרֻבֶּה לְצַד הַשּׁוֹכֵן בּוֹ בָּרוּךְ הוּא.

במדבר סיני, in the desert of Sinai, etc. Our sages in Bamidbar Rabbah 1 offer many precious insights about this verse. There remains the question of why G'd did not describe what took place in a more uniform manner. At the beginning G'd first describes the general location of where He communicated with Moses, i.e. in the desert of Sinai, followed by a more specific description, i.e. the Tent of Meeting. When describing the time when this communication took place, however, the Torah first mentioned the day and the month, and only afterwards the year, i.e. the more general description of the time frame when all this took place, i.e. during the second year of the people being in the desert. Logically, the Torah should have first mentioned the year followed by the month and the day of G'd's communication to Moses. I believe that if we look at the text closely we will see that the Torah follows a thoroughly logical pattern. We have to remember the comment of Shemot Rabbah 45,6 on Exodus 33,21: "there is a place here beside Me," where the meaning of the word "beside" is interpreted as emphasising that the place is secondary to G'd. Were this not so, the Torah would have quoted G'd as saying: "here I am in this place." In other words, the whole concept of space, i.e. מקום, is something secondary as far as G'd is concerned. Once we appreciate this fact, we know that any time the Torah mentions G'd's appearance in a certain place the place mentioned is of minor significance. When the Torah mentions the desert this is really only a detail relative to G'd communicating with Moses out of the אהל מועד, which is the essential message in the verse. The Torah draws our attention to this by first mentioning the day and the month when this occurred before telling us in which year it took place. Further evidence of the miraculous change a place undergoes when G'd honours it with His presence is provided by Bereshit Rabbah 4,4 as well as 5,6 where the Midrash describes the fact that G'd who was able to call into existence the whole universe and fill it with His presence would most certainly be able to speak to the Israelite people from between the staves of the Holy Ark. 600.000 Israelites were able to "squeeze" into the space of 2 cubits between the staves by which the Holy Ark was carried. We normally perceive of small quantities fitting into containers designed to accomodate larger quantities. Such laws of nature may be reversed at G'd's will and this was a condition He made with nature at the time of creation.

כי דברי תורה תומכים ומאשרים כל העולם כולו, ואיך לא יהיו מאשרים ותומכים את האדם עצמו, שהוא עוסק בתורה, והיא עם האדם.

וזהו שאו את ראש בני ישראל, שאו מלשון התנשאות והרמה. למשפחותם לבית אבותם, היינו שזכו אחר קבלת התורה ועשיות המשכן וכליו להתיחס אחר אביהם:

The Torah’s emphasis on the Israelites being ‎able to identify themselves according to their “families” as ‎meaning according to their “father’s houses,” is one of the ‎greatest compliments the Torah could pay the Jewish people. The ‎very commandment to arrange a census being addressed to the ‎‎“heads” of the Children of Israel, i.e. their male family heads, ‎shows that after having constructed G’d’s residence on earth, the ‎Tabernacle, they were now allowed to conduct the census based ‎on paternity rather than on maternity.‎

אא"ז מו"ר זצללה"ה הגיד מ"ש במדרש בני לוי שקרבו עצמם לי כו'. כי וודאי הי' בבני ישראל כמה שלא חטאו בעגל. אך לא בנקל להיות מובטח ולומר לה' אני. כשאלת משרע"ה מי לה' כו'. ובני לוי הי' להם חיזוק זה כו'. ובאמת כפי התחזקות אמונת האדם כן נעשה עמו. ובמדרש צדקתך כהררי כו' צדיקים בדירתן ע"י אמונה שמאמין במלכותו ית' שמשגיח על כל דבר גדול וקטן ומצפה שיתגלה נקודה פנימיות של חיות השי"ת שמהוה הכל. עי"ז זוכה לראות אור הגנוז באמת. ולהיפוך במחשך מעשיהם כו' נסתם יותר הפנימיות כמ"ש וימנע מרשעים אורם כו' שגנזו הקב"ה לצדיקים כו'. ובמדרש כל מי שמרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה ומי שממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים במקומו וכבודו מתמעט. ואין מובן הלשון ממעט כבוד שמים מאחר שכבוד שמים במקומו. אך הלא אמרו שמרבה כבוד שמים. והפירוש על ידי שממעט כבוד עצמו ורוצה להראות בכל דבר קטן וגדול ותנועה מועטת איך איננו ברשות עצמו כמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים. פי' כל פעולה בחי' מלכות ומנהיג. שהרי ברשות העושה לעשות כרצונו. וצריך האדם לידע ולהאמין כי הוא רק כגרזן ביד החוצב. וע"י שממעט כבוד עצמו להרבות כבודו יתברך נתגלה מלכותו ית' שיהי' ניכר ומבורר שהכל מהשי"ת. וממילא גם כבודו מתרבה כי זכה להרבות כבוד שמים ע"י כבודו ומיעוט כבודו הוא הריבוי ע"י שנתרבה ממנו כבוד שמים. ולהיפוך ע"י שמרבה כבוד עצמו ומתגאה כאלו עע"ז היינו כשעושה פעולה בשכחת השגחת השי"ת הרי מסיר עול מלכות שמים ממנו וכבוד שמים במקומו עומד שנעלם ונכסה כמקודם. ומה שהי' ביד העושה להמשיך כבודו ית' להמעשה זה נחסר. וכמ"ש זוה"ק על שחת לו לא כו': ובמדרש צדקתך כהררי אל כו' שהצדיקים זוכין להמשיך כבוד שמים לעוה"ז והטבע ג"כ. וכמ"ש אא"ז מו"ר זצללה"ה על והי' מספר בנ"י כחול כו' אשר לא כו' יספר כו'. שעושין מבחי' מספר אין מספר כו' ע"ש. ולזה כתוב הזמן בתורה בחודש ושנה. אף כי התורה למעלה מן הזמן. אך זה עיקר עבודת בנ"י להמשיך אור התורה והקדושה לתוך הזמן והטבע כו'. וזה כל ענין הפקידה והמנין. שאו את ראש. שרצון השי"ת להיות בנ"י דביקין בכל מעשיהם בבחי' הראשית וההתחלה להיות דבוק בשורשם. וז"ש אא"ז מו"ר זצללה"ה פי' נשיאת ראש שבת שאותיות רא"ש מתנשאים כו' ע"ש. כי בשבת יש עלי' לכל דבר לשורשו. וז"ש ויתילדו על משפחותם. שאף שנתרבו ונתפשטו לבחי' ס' רבוא. אעפ"כ היו דביקים בשורש לידתם. וכמ"ש אם לא שויתי ודוממתי כו' כגמול עלי אמו כו'. להיות בטל לבחי' השורש. ששם רק נקודה. וזהו לבית אבותם. כמו ששמעתי מאא"ז מו"ר זצללה"ה בשם הרב הקדוש מפרשיסחא ז"ל עמ"ש לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב. וכי איזה שוטה ידמה מעשיו למעשה אבות הקדושים. אך פי' יגיעו שיהי' למעשיו נגיעה ודביקות וחיבור במעשה אבות כו' ודפח"ח כי בוודאי אין מעשה הדורות שוין. אבל ע"י הביטול אל השורש והוא ע"י האבות יוכל להתקרב ולדבק כל מעשיו בשורש החיות. וזהו לבית אבותם. ובכל מעשה צריך אדם לומר מתי יגיעו כו': במדרש ע"פ ויעשו כן בני ישראל כו' שריחקו ונתנו מקום ללוים. אף כי בוודאי הי' בתוך בני ישראל אנשים גדולים במעשיהם מקטנים שבלוים. אך צריך אדם לידע ולהאמין כי אין כל מעשיו יכולין להכריע נגד בחירת השי"ת. ולזאת יכול כל אדם להיבטל לכלל ישראל ע"י שיודע שעיקר כח ישראל שבחר השי"ת בנו. ואף כי בוודאי מה שאדם מכניע ועובד ביגיעה זהו עיקר רצונו ית'. אבל לא לחשוב שעי"ז יוכל להתקרב להשי"ת. וכל העבודות בטלים נגד בחי' הבחירה שבחר השי"ת בנו. ואיך יתגאה אף על הפחות שבישראל. ובאמת מה שריחקו הי' סיוע אל הלוים. הרי כתיב מתוך בני ישראל. שגם קרבת הלוים הי' בסיוע בנ"י. ע"י שנתנו להם מקום ובטלו רצונם לרצון השי"ת להיות עבודתם ע"י בחיריו:

The Chidushei Harim explained the Midrash (Bamidbar Rabbah 1:12), which states that because the tribe of Levi brought themselves close to Hashem during the incident of the golden calf, Hashem chose and brought them closer. Though there were certainly individuals from other tribes who did not sin with the golden calf, Levi’s distinction lies in their proactive response to Moshe's call, "Whoever is with Hashem, come and join me," demonstrating extraordinary commitment and faith. This teaches that the extent of a person's faith and commitment directly influences the divine response they receive. The Midrash (Rabbah 1:1) illustrates that the righteous, through their unwavering belief in Hashem’s kingship and providence, merit to see the hidden light of Hashem. Conversely, the wicked, through their actions, further conceal this inner light, as indicated by the verse, “He prevented from the wicked their light,” which Hashem reserved for the righteous. The Midrash further states that anyone who increases the honor of heaven and minimizes their own honor, the honor of heaven becomes greater, and they too become greater. However, one who increases their own honor at the expense of heaven’s honor, the honor of heaven remains unchanged, and they become smaller. This means that by minimizing their own honor and seeking to reveal Hashem’s sovereignty in all actions, a person enhances both Hashem’s honor and their own. Conversely, when one focuses on their own honor, they obscure Hashem’s presence, diminishing their own honor in the process. The Chidushei Harim elaborates that the command to count Bnei Yisrael in the Torah, despite the Torah being above time, symbolizes the task of bringing the light of Torah and holiness into time and nature. This counting aligns with Hashem’s desire for Bnei Yisrael to cling to their divine root in all actions, symbolized by the concept of the "First" and "Beginning." On Shabbat, everything ascends to its source, reflecting the idea of “lift up the heads” of Bnei Yisrael. Despite their multiplication into 600,000, they remain connected to their root, akin to being weaned from their mother, completely nullified to their source. This concept is encapsulated in the phrase “to their ancestral homes,” emphasizing the connection to the actions of the forefathers, Avraham, Yitzchak, and Yaakov. The teaching from the Tana Dvei Eliyahu (25), that one should always aspire for their actions to reach those of the forefathers, underscores the importance of connecting to the source of all life force. Though the actions of different generations cannot be compared, through nullification to the source, pioneered by the forefathers, one’s actions can connect to the divine life force. This is the essence of "to their ancestral homes," striving for every action to connect to the source of life in everything. The Midrash Rabbah explains why the tribe of Levi was not counted with the rest of Bnei Yisrael: the personal guard of the King is separate and should not be counted with the general army. Therefore, the tribe of Levi was counted separately and from a much younger age. The Midrash says that Bnei Yisrael, who made space for the Tribe of Levi to encamp around the Mishkan, were given a special reward for this. Even though there were certainly individuals in the tribe of Israel who were greater than some of the less righteous Levi’im, one must understand that actions alone cannot change Hashem's will. Every person can nullify themselves to Klal Yisrael by realizing that the main strength of Yisrael comes from Hashem choosing us. While humbling oneself and serving Hashem with toil is fulfilling Hashem's primary will, one should not think that these actions alone bring them closer to Hashem. All human effort is nullified in the face of Hashem's choice of Israel, and thus no one should feel haughty over even the least righteous Jew. In truth, Bnei Yisrael distancing themselves from the Mishkan to make space for the Levi’im was a form of assistance to them. The Levi’im were chosen "from within Bnei Yisrael," indicating that their ability to come close was facilitated by the support of Bnei Yisrael. By making space and nullifying their own will to Hashem's will, Bnei Yisrael enabled the Levi’im to perform their designated work in the Mishkan as chosen by Hashem.

במדבר