The Spiritual Meaning of Names

וַיִּ֩צֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים מִן־הָֽאֲדָמָ֗ה כׇּל־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְאֵת֙ כׇּל־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיָּבֵא֙ אֶל־הָ֣אָדָ֔ם לִרְא֖וֹת מַה־יִּקְרָא־ל֑וֹ וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא־ל֧וֹ הָֽאָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֽוֹ׃ וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכׇל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא־מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃

And the ETERNAL God formed out of the earth all the wild beasts and all the birds of the sky, and brought them to the Human to see what he would call them; and whatever the Human called each living creature, that would be its name. And the Human gave names to all the cattle and to the birds of the sky and to all the wild beasts; but no fitting counterpart for a human being was found.

וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַעֲקֹב֙ יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם־יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־שָׂרִ֧יתָ עִם־אֱלֹהִ֛ים וְעִם־אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל׃

Said he, “Your name shall no longer be Jacob, but Israel, for you have striven with beings divine and human, and have prevailed.”

וְלֹא־יִקָּרֵ֥א ע֛וֹד אֶת־שִׁמְךָ֖ אַבְרָ֑ם וְהָיָ֤ה שִׁמְךָ֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֛י אַב־הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ׃

And you shall no longer be called Abram, but your name shall be Abraham, for I make you the father of a multitude of nations.

וְתוּ: רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי הֲווֹ קָא אָזְלִי בְּאוֹרְחָא, רַבִּי מֵאִיר הֲוָה דָּיֵיק בִּשְׁמָא, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי לָא הֲווֹ דָּיְיקִי בִּשְׁמָא. כִּי מְטוֹ לְהָהוּא דּוּכְתָּא, בְּעוֹ אוּשְׁפִּיזָא. יְהַבוּ לְהוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: מָה שְׁמָךְ? אֲמַר לְהוּ: ״כִּידוֹר״. אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ אָדָם רָשָׁע הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי דוֹר תַּהְפּוּכוֹת הֵמָּה״. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי אַשְׁלִימוּ לֵיהּ כִּיסַיְיהוּ. רַבִּי מֵאִיר לָא אַשְׁלֵים לֵיהּ כִּיסֵיהּ, אֲזַל אוֹתְבֵיהּ בֵּי קִיבְרֵיהּ דַּאֲבוּהּ. אִתְחֲזִי לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ: תָּא שְׁקֵיל כִּיסָא דְּמַנַּח אַרֵישָׁא דְּהָהוּא גַּבְרָא. לִמְחַר אֲמַר לְהוּ: הָכִי אִתְחֲזִי לִי בְּחֶלְמַאי. אָמְרִי לֵיהּ: חֶלְמָא דְּבֵי שִׁמְשֵׁי לֵית בְּהוּ מַמָּשָׁא, אֲזַל רַבִּי מֵאִיר וְנַטְרֵיהּ כּוּלֵּי יוֹמָא וְאַיְּיתְיֵהּ. לִמְחַר אֲמַרוּ לֵיהּ: הַב לַן כִּיסַן. אֲמַר לְהוּ: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם. אֲמַר לְהוּ רַבִּי מֵאִיר: אַמַּאי לָא דָּיְיקִיתוּ בִּשְׁמָא? אֲמַרוּ לֵיהּ: אַמַּאי לָא אֲמַרְתְּ לַן מָר? אֲמַר לְהוּ: אֵימַר דַּאֲמַרִי אֲנָא חֲשָׁשָׁא, אַחְזוֹקֵי מִי אֲמַרִי?

§ And furthermore, it is told: Rabbi Meir and Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei were walking on the road together. Rabbi Meir would analyze names and discern one’s nature from his name, while Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei were not apt to analyze names. When they came to a certain place, they looked for lodging and were given it. They said to the innkeeper: What is your name? He said to them: My name is Kidor. Rabbi Meir said to himself: Perhaps one can learn from this that he is a wicked person, as it is stated: “For they are a generation [ki dor] of upheavals” (Deuteronomy 32:20). Since it was Friday afternoon, Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei entrusted their purses to him. Rabbi Meir did not entrust his purse to him but went and placed it at the grave of the innkeeper’s father. The innkeeper’s father appeared to the innkeeper in a dream and said to him: Go take the purse placed at the head of that man, i.e., the innkeeper’s father. The following day, he said to the Sages: This is what appeared to me in my dream. They said to him: Dreams during twilight on Shabbat evening have no substance and should not be trusted. Even so, Rabbi Meir went and guarded his money all that day and then took it. The next day, the rabbis said to the innkeeper: Give us our purses. He said to them: These matters never occurred; you never gave me any purses. Rabbi Meir said to them: Why didn’t you analyze his name to learn that he is a wicked man? They said to him: Why didn’t the Master tell us? He said to them: I said one should be suspicious, but have I said a person should be established as wicked? Could I say to you with certainty that he is wicked based on his name alone?

מְנָא לַן דִּשְׁמָא גָּרֵים? אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר קְרָא: ״לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה׳ אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ״, אַל תִּקְרֵי ״שַׁמּוֹת״ אֶלָּא ״שֵׁמוֹת״.

Regarding the basic assumption that these homiletic interpretations of names are allusions to one’s future, the Gemara asks: From where do we derive that the name affects one’s life? Rabbi Eliezer said that the verse says: “Go, see the works of the Lord, who has made desolations [shamot] upon the earth” (Psalms 46:9). Do not read the word as shamot, rather as shemot, names. The names given to people are, therefore, “the works of the Lord upon the earth.”

אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב) כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ:

He who honors his fellow human beings as it is said: “For I honor those that honor Me, but those who spurn Me shall be dishonored” (I Samuel 2:30).

עוֹד אָמַר שְׁלֹמֹה (משלי כ יא): ״גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר, אִם זַךְ וְאִם יָשָׁר פָּעֳלוֹ״. זֶה הַפָּסוּק נֶאֱמַר עַל הַבְחָנַת הַנְּעָרִים, כִּי מִנְּעוּרֵיהֶם נִכָּר מִדּוֹתֵיהֶם. כְּמוֹ שֶׁתִּרְאֶה מִקְצָת הַנְּעָרִים נִרְאֶה בָּהֶם מִדַּת בֹּשֶׁת, וּמִקְצָתָם הָעַזּוּת, וּמִקְצָתָם נוֹטִים אֶל הַתַּאֲוָה, וּמִקְצָתָם נוֹטִים אֶל מַעֲלוֹת טוֹבוֹת. וְדַע כִּי כָל מִדּוֹת הָאָדָם אֲשֶׁר תִּרְאֶה בּוֹ בִּימֵי הַבַּחֲרוּת וְהַזִּקְנוּת – הֵם הָיוּ בִּימֵי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת; אַךְ בַּזְּמַן הַהוּא לֹא הָיָה בּוֹ כֹּחַ לְהַרְאוֹתָם וְלַהֲבִיאָם לִידֵי הַמַּעֲשֶׂה. וְהַנְּעָרִים אֲשֶׁר גָּדְלָה עֲלֵיהֶם נַבְלוּת, אֶפְשָׁר שֶׁיּוּכַל הָאָדָם לְהַעֲתִיקָם אֶל הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה, כִּי נוֹחַ לְקַבֵּל לָהֶם, וְאֵין בָּהֶם כֹּחַ וְחָכְמָה לָצֵאת וְלִבְרֹחַ מִתַּחַת יַד הַמְּיַסֵּר, וְהֵם צְרִיכִים לִסְבֹּל. אֲבָל בִּימֵי הַזִּקְנָה אֵינָם נֶעְתָּקִים בְּקַל מִמָּה שֶׁהָיוּ בָּהֶם בִּימֵי הַבַּחֲרוּת. וְהֵם דּוֹמִין לְטַס כֶּסֶף שֶׁהָיָה טָמוּן בַּקַּרְקַע, וְהֶעֱלָה חֲלֻדָּה עָבָה בְּאֹרֶךְ הַטְמָנָתוֹ – צָרִיךְ אוֹתוֹ הַכֶּסֶף מְרִיקָה אַחַר מְרִיקָה עַד שֶׁיָּשׁוּב הַכֶּסֶף לְמַרְאֵהוּ הַנָּאֶה. כָּךְ הָאָדָם אֲשֶׁר הָלַךְ לְפִי דַּרְכּוֹ וּמִנְהָגוֹ, וְנִשְׁקָע בְּעִמְקֵי הַמִּדּוֹת הַגְּרוּעוֹת – צָרִיךְ לִלְטֹשׁ שִׂכְלוֹ לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר, וּלְהַרְגִּיל בָּעֲבוֹדָה, עַד שֶׁיִּהְיוּ הַמִּדּוֹת טְבוּעוֹת וּקְשׁוּרוֹת בְּלִבּוֹ. זֶה הַסֵּפֶר נִקְרָא ״סֵפֶר הַמִּדּוֹת״, וְהוּא נִכְתַּב וְנֶחְתַּם בְּטַבַּעַת הַחָכְמָה לְלַמֵּד לְאָדָם דַּעַת, לִהְיוֹת הַסֵּפֶר הַזֶּה בִּידֵי כָּל אִישׁ לִכְלִי אֻמָּנוּת, לְתַקֵּן מִתּוֹכוֹ מִדּוֹתָיו וּמַעֲשָׂיו. כִּי הָאֻמָּן אֲשֶׁר בְּיָדוֹ כְּלֵי אֻמָּנוּתוֹ – יוּכַל לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ. אֲבָל כְּשֶׁאֵין בְּיָדוֹ כְּלֵי אֻמָּנוּתוֹ – לֹא יוּכַל לַעֲשׂוֹת מְאוּמָה. לָכֵן שְׁמַע מוּסָר, וְקַח כְּלֵי אֻמָּנוּתְךָ בְּיָדְךָ לְתַקֵּן מִדּוֹתֶיךָ. הֲלוֹא תִּרְאֶה: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַרְבֵּה מִינֵי מַטְבְּעוֹת, קְטַנּוֹת וּגְדוֹלוֹת, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ עֶרְכָּם וְשָׁוְיָם – לֹא יֵדַע מָה לִקְנוֹת בְּכָל אַחַת; עַד שֶׁיֵּדַע עֵרֶךְ שֶׁל כָּל מַטְבֵּעַ. וְגַם צָרִיךְ לֵדַע אֵיזֶה מַטְבֵּעַ פָּסַל הַמֶּלֶךְ, וְגָזַר עָלֶיהָ שֶׁלֹּא לְהוֹצִיאָהּ. אַחַר שֶׁיִּשְׁקֹל כָּל מַטְבֵּעַ וּמַטְבֵּעַ וְיַעַרְכָהּ, אָז יֵדַע לִקַּח בְּכָל אַחַת צְרָכָיו בְּעֵרֶךְ שָׁוֶה; וּבְמַטְבֵּעַ שֶׁגָּזַר הַמֶּלֶךְ שֶׁלֹּא לְהוֹצִיאָהּ – יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יוֹצִיאָהּ אֶלָּא בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יִקָּנֵס. נִמְצָא שֶׁזֶּה הָאִישׁ מַגִּיעַ בְּכָל מַטְבֵּעַ וּמַטְבֵּעַ לְטוֹבָה וּלְשִׂמְחָה. אֲבָל הַטִּפֵּשׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁקֹל וְלֹא יַעֲרֹךְ, וְיוֹצִיא מָה שֶׁפָּסַל הַמֶּלֶךְ – אֵין סָפֵק שֶׁיַּגִּיעַ זֶה לְהֶזֵּק גָּדוֹל. וְאַתָּה בְּנִי, קַח הַמָּשָׁל הַזֶּה הַנִּמְשָׁל עַל רֹב מִדּוֹת שֶׁבְּךָ, גְּדוֹלוֹת וּקְטַנּוֹת, וְתִשְׁקֹל כָּל מִדָּה וּמִדָּה בְּפֶלֶס חָכְמָתְךָ. עַד שֶׁתֵּדַע עֵרֶךְ כָּל מִדָּה וּמִדָּה, וְתֵדַע הַמִּדּוֹת אֲשֶׁר פָּסַל הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל לְהִזָּהֵר בָּהֶם, שֶׁלֹּא יֵרָאֶה בְּךָ וְלֹא יִמָּצֵא בְּךָ, אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא תְּקַבֵּל הֶזֵּק וְעֹנֶשׁ. וּבָזֶה תַּגִּיעַ אֶל הַשְּׁלֵמוּת, וְתִהְיֶה אֻמָּן וּכְלֵי אֻמָּנוּתְךָ בְּיָדְךָ.

This too did Solomon say: "Even a child is known by his doing, whether his work be pure, and whether it be right" (Prov. 20:11). This verse was said concerning the ability of the young to distinguish values, for their qualities or traits can be recognized in their youth. You can discern in some youths the quality of modesty and embarrassment, while in others impudence is apparent, and some incline themselves toward lust while some incline themselves towards good qualities. And know concerning all the qualities that you see in a man in the days of young manhood and in old age that they were there in the days of his childhood and dawning youth, except that in those days he did not have the strength to show them and to exhibit them in deeds. And as for the youths with whom folly has become great, it is still possible for a man to swerve them to the good path, for it is easy for youth to learn and they have not the strength or the wisdom to depart or to flee from beneath the hand of the one that corrects them, and so they must bear it. But in the days of old age, people cannot be swerved from their paths easily or from those traits which were in them in the days of their youth. And they are like a silver tray that was hidden in the soil and became coated with a thick tarnish during the long time that it was hidden there. Such silver needs to be polished and repolished until the silver returns to its original beautiful appearance. Thus is it with a man who has followed his own way and his habit and has become deeply sunk in the depths of inferior qualities, it becomes necessary to polish his intelligence so that he can distinguish between that which is unclean and that which is clean and to continue this task until the good qualities are impressed and bound in his heart. This book of qualities was written and sealed with the seal of wisdom in order to teach man knowledge and to be a valuable utensil in the hand of every man so as to correct through its use his traits and his deeds. For a craftsman who has the tool of his craft in his hand can do his work but if he does not have the tool of his art he can do nothing. Therefore, hearken to correction and take the tool of your art into your hands in order to correct your qualities. Can you not see that he who has all sort of coins, small ones and large ones but does not know the worth of every coin, will not know what to buy with each one until he knows the value of each coin. And he also must know which coin the king has voided and decreed concerning it that it should not be minted. And after he has weighed every single coin and appraised its worth, then he will know how to purchase with each coin whatever he needs at its proper value. And as for the coin which the king decreed that it should not be minted, he will be careful not to circulate it except in a manner where he will not be deserving of punishment. We will then find that this type of man will attain goodness and joy with every single coin. But the fool who does not weigh and does not know the value of the coin and circulates what the king has declared void, there can be no doubt that he will suffer great harm. But you, my son, accept this parable which has been told you about the many qualities that are within you, the great and the small. And weigh every single quality in the balance-scale of your wisdom until you learn to know the value of every quality, and you will know those qualities which the Great King has declared void and you will guard yourself against them so that they will not appear in you and will not be found in you except under such circumstances where you will not receive injury or punishment. And in this way you will attain complete fulfillment, and you will be an artist with the proper tool of your art in your hand.

ייחודיותו של השם המפורש ייחודיותו של השם המפורש 1 כל שמותיו (של ה') יתעלה המצויים בספרי הקודש, כולם נגזרים מן הפעולות, ואין זה סוד, מלבד שם אחד והוא יו"ד ה"א וא"ו ה"א, שהוא שם מיוחד לו יתעלה, ולכן נקרא "שם מפורש", כלומר שהוא מורה על עצמותו יתעלה באופן ברור וחד־משמעי (מילולית: "הוראה ברורה שאין בה שיתוף"). ואילו בשאר שמותיו הנכבדים יש רב־משמעיות ("מורים בשיתוף"), משום שהם נגזרים מן הפעולות שיש אצלנו כדוגמתן כפי שביארנו (א,נד). 2 אפילו השם שמכנים בו את יו"ד ה"א וא"ו ה"א נגזר מן האדנות: "דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ" (בראשית מב,ל). וההבדל בין לומר "אֲדֹנִי" בנו"ן בחיריק לבין לומר בנו"ן בקמץ, הוא כהבדל בין לומר "שָׂרִי" שמשמעותו "האדון שלי" לבין לומר "שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם" (בראשית יב,יז), כי יש בכך (=בלשון רבים) מתן גדולה והכללת אחרים. וזה אכן נאמר למלאך: "אֲדֹנָי [אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ] אַל נָא תַעֲבֹר [מֵעַל עַבְדֶּךָ]" (בראשית יח,ג). ביארתי לך זאת לגבי "אדני" במיוחד, שהוא מכונה בו, משום שהוא המיוחד משמותיו יתעלה המפורסמים. ואילו שאר שמותיו, כמו "דיין" ו"צדיק" ו"חנון" ו"רחום" ו"אלהים", ברורה ההכללה והגזירה שלהם. 3 ואילו מה שאותיותיו הן יו"ד ה"א וא"ו ה"א, אין לו גזירה מפורסמת ואין הוא משותף עם זולתו. אין ספק שהשם הגדול הזה, שכידוע לך אין הוגים אותו אלא במקדש, וכהני ה' המקודשים בלבד בברכת כהנים וכהן גדול ביום הצום, מורה על עניין מסוים, שאין בו שיתוף בין ה' יתעלה ובין מה שזולתו. אולי, לפי הלשון שלא נותר ממנה עמנו היום אלא מעט, וכן לפי אופן הגייתו, הוא מורה על עניין חיוב המציאות. כללו של דבר, גדולת השם הזה וההישמרות מלהגות אותו הן משום שהוא מורה על עצמותו יתעלה באופן שאף לא אחד מן הברואים משתתף בהוראה הזו, כמו שאמרו עליו (החכמים) ז"ל: "שמי המיוחד לי" (סוטה לח,א). שאר שמות ה' אינם תוארי עצמוּת 4 ואילו שאר השמות, כולם מורים על תארים, לא על עצמות בלבד, אלא על עצמות בעלת תארים, משום שהם נגזרים, ולכן הם יוצרים אשליה של ריבוי; כוונתי שהם משלים לחשוב שהתארים קיימים, ושיש עצמות ועניין הנוסף על העצמות. כי כך היא הוראתו של כל שם נגזר, שהוא מורה על עניין, ועל נושא שאינו מפורש, שאותו עניין קשור אליו. וכיוון שהוכח שה' יתעלה אינו נושא מסוים שקשורים אליו עניינים, נודע שהשמות הנגזרים הם או על פי יחס הפעולה אליו או כדי להנחות לשלמותו.

IT is well known that all the names of God occurring in Scripture are derived from His actions, except one, namely, the Tetragrammaton, which consists of the letters yod, hé, vau and hé. This name is applied exclusively to God, and is on that account called Shem ha-meforash, “The nomen proprium.” It is the distinct and exclusive designation of the Divine Being; whilst His other names are common nouns, and are derived from actions, to which some of our own are similar, as we have already explained. Even the name Adonay, “Lord,” which has been substituted for the Tetragrammaton, is derived from the appellative “lord”; comp. “The man who is the lord (adone) of the land spake roughly to us” (Gen. 43:30). The difference between Adoni, “my lord,” (with ḥirek under the nun), or Adonay (with kameẓ), is similar to the difference between Sari, “my prince,” and Saraï, Abraham’s wife (ib. 16:1), the latter form denoting majesty and distinction. An angel is also addressed as “Adonay”; e.g., “Adonay (My lord), pass not away, I pray thee” (ib. 18:3). I have restricted my explanation to the term Adonay, the substitute for the Tetragrammaton, because it is more commonly applied to God than any of the other names which are in frequent use, like dayyan, “judge,” shadday, “almighty,” ẓaddik, “righteous,” ḥannun, “gracious,” raḥum, “merciful,” and elohim “chief” all these terms are unquestionably appellations and derivatives. The derivation of the name, consisting of yod, hé, vau, and hé, is not positively known, the word having no additional signification. This sacred name, which, as you know, was not pronounced except in the sanctuary by the appointed priests, when they gave the sacerdotal blessing, and by the high priest on the Day of Atonement, undoubtedly denotes something which is peculiar to God, and is not found in any other being. It is possible that in the Hebrew language, of which we have now but a slight knowledge, the Tetragrammaton, in the way it was pronounced, conveyed the meaning of “absolute existence.” In short, the majesty of the name and the great dread of uttering it, are connected with the fact that it denotes God Himself, without including in its meaning any names of the things created by Him. Thus our Sages say: “‘My name’ (Num. 6:27) means the name which is peculiar to Me.” All other names of God have reference to qualities, and do not signify a simple substance, but a substance with attributes, they being derivatives. On that account it is believed that they imply the presence of a plurality in God, I mean to say, the presence of attributes, that is, of some extraneous element superadded to His essence. Such is the meaning of all derivative names: they imply the presence of some attribute and its substratum, though this be not distinctly named. As, however, it has been proved, that God is not a substratum capable of attributes, we are convinced that those appellatives when employed as names of God, only indicate the relation of certain actions to Him, or they convey to us some notion of His perfection.

ונמצא כי כאשר נולד האדם, וקוראים לו אביו ואמו שם אחד העולה בדעתם, אינו באקראי ובהזדמן, כי אם הקב"ה משים בפיו השם ההוא המוכרח אל הנשמה ההיא, כמש"ה אשר שם שמות בארץ, כפי מקום האבר שבאדם העליון, אשר ממנו חוצב, והשם הזה נרשם למעלה בכסא הכבוד כנודע, ולכן ארז"ל שמא גרים. גם זהו טעם אל ר' יהושע בן קרחה ור"מ דהוו בדקי בשמא.

לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי אָמַר אֵין לְךָ בִּידִיעַת שְׁמִי תּוֹעֶלֶת, כִּי אֵין הַכֹּחַ וְהַיְּכֹלֶת בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ, אִם תִּקְרָאֵנִי לֹא אֶעֶנְךָ וְגַם מִצָּרָתְךָ לֹא אוֹשִׁיעֲךָ, אֲבָל עַתָּה אֲבָרֵךְ אוֹתְךָ כִּי כֵן צֻוֵּתִי.

If you will call upon me I will not answer you, nor will I save you from your trouble.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מַמָּל, אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, שְׁמִי אַתָּה מְבַקֵּשׁ לֵידַע, לְפִי מַעֲשַׂי אֲנִי נִקְרָא, פְּעָמִים שֶׁאֲנִי נִקְרָא בְּאֵל שַׁדַּי, בִּצְבָאוֹת, בֵּאלֹהִים, בַּה': כְּשֶׁאֲנִי דָּן אֶת הַבְּרִיּוֹת, אֲנִי נִקְרָא: אֱלֹהִים, וּכְשֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה מִלְחָמָה בָּרְשָׁעִים, אֲנִי נִקְרָא: צְבָאוֹת, וּכְשֶׁאֲנִי תּוֹלֶה עַל חַטָּאָיו שֶׁל אָדָם, אֲנִי נִקְרָא:

“God said to Moses: 'I will be what I will be,' and He said: 'So shall you say to the children of Israel: I will be has sent me to you” (Exodus 3:14). “God said to Moses” – Rabbi Abba bar Mamal said: The Holy One blessed be He said to Moses: You seek to know My name? I am named according to My actions. At [different] times I am named God Almighty [El Shaddai], [Lord of] Hosts [Tzevaot], God [Elohim], the Lord [Y-H-V-H].

והיה ברכה. הַבְּרָכוֹת נְתוּנוֹת בְּיָדְךָ; עַד עַכְשָׁו הָיוּ בְיָדִי, בֵּרַכְתִּי לְאָדָם וְנֹחַ, וּמֵעַכְשָׁו אַתָּה תְבָרֵךְ אֶת אֲשֶׁר תַּחְפֹּץ (בראשית רבה). דָּבָר אַחֵר ואעשך לגוי גדול זֶה שֶׁאוֹמְרִים אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, ואברכך זֶה שֶׁאוֹמְרִים אֱלֹהֵי יִצְחָק, ואגדלה שמך זֶה שֶׁאוֹמְרִים אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. יָכוֹל יִהְיוּ חוֹתְמִין בְּכֻלָּן, תַּלְמוּד לוֹמַר וֶהְיֵה בְּרָכָה, בְּךָ חוֹתְמִין וְלֹא בָהֶם:

והיה ברכה AND BE THOU A BLESSING — Blessings are entrusted to you; hitherto they were in My power — I blessed Adam and Noah — but from now on you shall bless whomsoever you wish (Genesis Rabbah 39:11) Another explanation is: AND I WILL MAKE THEE A GREAT NATION, this alludes to the fact that we say in our prayer “God of Abraham”; AND I WILL BLESS THEE — that we say, “God of Isaac”; AND I WILL MAKE THY NAME GREAT — that we say, “God of Jacob”. One might think that we should conclude the benediction in which these invocations are recited by mentioning again the names of all the patriarchs — the text therefore states “Be thou a blessing” meaning, with you (i.e. with your name only) shall they conclude the benediction and not with them (their names) (Pesachim 117b).

דָּבָר אַחֵר, לְפִי שֶׁלֹּא רָאָה אֶצְלוֹ מְאוּמָה, שֶׁהֲרֵי בָּא בְּיָדַיִם רֵיקָנִיּוֹת, אִם כֵּן אֵין בְּךָ הַקֻּרְבָה שֶׁמְּקָרְבִין הָעֲשִׁירִים, כִּי אִם קֻרְבַת שְׁאֵר בָּשָׂר לְבַד. דָּבָר אַחֵר, שֶׁסִּפֵּר לוֹ אֵיךְ שֶׁרִמָּה אֶת עֵשָׂו בִּלְקִיחַת הַבְּכוֹרָה, אָמַר ״אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתָּה״ (בראשית כט:יד) – רַמַּאי כָּמוֹנִי, עַל כֵּן רָאוּי לְקָרֶבְךָ אֵלַי, כִּי כָמוֹנִי כָּמוֹךָ.

Another explanation: Since he [Laban] saw nothing with him [Jacob], for he came empty-handed, if so, you don’t have the closeness that wealthy people share, rather only the closeness of flesh and blood alone. Another explanation: After he [Jacob] told him [Laban] how he deceived Esau by taking the birthright, [Laban] said Indeed you are my bone and flesh — you are a deceiver like me, therefore it is fitting to draw you close to me, for you are just like me.

״וְעָשִׂיתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדוֹלִים״, תָּנֵי רַב יוֹסֵף: זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים ״מָגֵן דָּוִד״. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: ״וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל״, זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם״. ״וַאֲבָרֶכְךָ״, זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים ״אֱלֹהֵי יִצְחָק״. ״וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ״, זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים ״אֱלֹהֵי יַעֲקֹב״. יָכוֹל יְהוּ חוֹתְמִין בְּכוּלָּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וֶהְיֵה בְּרָכָה״. בְּךָ חוֹתְמִין, וְאֵין חוֹתְמִין בְּכוּלָּן.

Incidentally, the Gemara cites the promise God issued to David through Nathan the Prophet: “And I will make you a great name, like the names of the great ones in the earth” (II Samuel 7:9). Rav Yosef teaches: This is the meaning of the phrase “like the names of the great ones,” that Jews will say: Shield of David, just as they say: Shield of Avraham. Rabbi Shimon ben Lakish said with regard to God’s blessing of Avraham: “And I will make of you a great nation, and I will bless you, and I will make your name great, and you will be a blessing” (Genesis 12:2). “And I will make of you a great nation”; this is fulfilled in the opening of the first blessing of the Amida, as Jews say: God of Abraham. “And I will bless you”; this is fulfilled when they say: God of Isaac, as it is a blessing for a father when the name of his son is eternalized. “And I will make your name great”; this is fulfilled when they say: God of Jacob. One might have thought that Jews should conclude the first blessing of the Amida prayer with the names of all the forefathers; therefore the verse states: “And you will be a blessing” i.e., with you, Avraham, they will conclude the blessing, and they will not conclude with a mention of all of the forefathers. This is why the first blessing of the Amida prayer ends: Shield of Avraham.

א"ל מה שמו א"ל זה שור כו' ואתה מה שמך כו' ואני מה שמי א"ל לך נאה ליקרא ה'. שאתה אדון לכל בריותיך.

ואם תתבונן בעניין זה תבין סוד חנה, עד איזה מקום עלתה תפילתה כשאמרה: ותדר נדר ותאמר יהו"ה צבאות אם ראה תראה בעני אמתך (שמואל, א, יא).

If you contemplate this, you will understand Chanah’s secret. That is, you will understand where her prayer ascended to when, “She made a vow-VaTidor Neder-ותדור נדר and said, HaShem of Hosts-HaShem Tzva’ot-יהו״ה צבאו״ת if You take note of the suffering of Your maidservant.” You also will understand the secret of all the prayers of the righteous Tzaddikim, who prayed and elicited all their needs by way of wonders and miracles.

ונודע מ"ש בזוהר (ח"א כ:) כי הגוף נקרא בשר אדם, והנשמה מלגאו נקרא בשם תואר אדם. וז"ש ואלה שמ"ות בני ישראל, כי שמות בני ישראל שהם הנשמות הנק' בשם תואר אדם.

הנה באמת שמות השבטים מורים על העלאות כל התאוה לה' לבדו. בראובן העלה כל התאות שבין איש לאשתו להבורא יתברך שמו וכן שמעון וכן לוי מורה עליות כל התחברות להבורא יתברך לכך נקראים השבטים מטות מלשון מטהו מחלון לחלון, כלומר שהתאות הגשמיות העלהו להבורא יתברך. וזהו ואלה שמות בני ישראל, השמות בעצמם מורים על עליות כל הדברים להבורא יתברך ויתעלה זכרו:

Both Shimon’s name from the word ‎שמע‎ ‎‎“to hear,” and Levi’s name from the word ‎ללוות‎, “to keep ‎company with,” reflect the connection to G’d that Leah saw in ‎these sons as accompanying them already from birth. When the ‎reader will once more peruse the relevant chapter in Parshat ‎Vayetze‎‎ he will see that all the names bore testimony to the ‎mothers seeing in these sons being born a gift of G’d, so that it ‎was no more than natural that the sons when growing up would ‎excel in their service to G’d, i.e. they would qualify for the title: ‎קדוש‎ “holy.” It would be quite inconceivable that the ‎matriarchs would have named their children in commemorating a ‎physical craving of theirs as having been fulfilled. The fact that ‎the Torah refers to these tribes, i.e. ‎שבטים‎, not by their secular ‎name, but calls them ‎מטות‎, a word reminding us of someone, i.e. ‎G’d leaning out of a window to see what goes on beneath him. ‎According to our author it is used to describe physical cravings ‎which have been sublimated to become spiritual cravings.‎

"עם לבן גרתי ואחר עד עתה", דהנה "לבן" אותיות "נבל", דהיינו היצר הרע נקרא נבל, ואחר שיזכה האדם לעבוד בשני יצרים כאמור "בכל לבבך - בשני יצריך", אזי היצה"ר נהפך ללבן דהיינו לובן העליון. ואימת יזכה אדם לזה? העיקר הוא ע"י הכנעה שיחזיק עצמו בזה העולם כגר, וזהו "עם לבן" פירוש שזכיתי שיהיה היצה"ר נהפך מנבל ללבן, היתה הסיבה לזה, "גרתי" לשון גירות, דהיינו שהחזקתי עצמי כגר בהכנעה גדולה, ובכל זאת לא עלתה בידי בימים מועטים, כי אם "ואחר עד עתה" פירוש שאחרתי בעבודה הזאת יום אחר יום ושנה אחר שנה, וזהו שאמרתי (משנה יומא כ, ב) "וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו", פירוש שזמן ארוך צריך האדם לצעוק "אנא השם עזרני שאזכה לעבדך באמת" ואז ונשמע קולו, אבל לא בימים מועטים.

(5) "I lived with Lavan and remained until now" (Genesis 32:5) - that behold, LaVaN has the same letters as scoundrel (NaVaL), which is the impulse to evil that is called scoundrel. And after a person merits to work on their two impulses, as it is said "with all your hearts - with both your impulses" then the impulse to evil is transformed into white [lavan] that is, Higher Whiteness [Loven HaElyon, keter]. And how can a person merit this? The essence is through submission, that one should hold oneself in this world as a resident alien [ger] and this is "with Lavan", meaning, that I merited that the impulse to evil was transformed from scoundrel to white. And there is a reason for that: "I lived" [garti], which is an expression for 'gerut'/conversion, meaning, I strengthened myself as a ger/convert with a great submission, and because of that it was not given to me to stay there for a few days, but "I was delayed/acher until now", meaning, I delayed in this work day after/achar day and year after year, and this is what I said (Mishnah Yoma 20:2) "and he already said 'Answer Hashem" and his voice was heard", meaning, that for a long time a person needs to cry out "answer Hashem, help me so I will merit to serve You in truth", and then, one's voice will be heard, but this does not happen quickly, in a short period of time.