The Soul's Descent and Purpose in Physical Form

וְיָשֹׁ֧ב הֶעָפָ֛ר עַל־הָאָ֖רֶץ כְּשֶׁהָיָ֑ה וְהָר֣וּחַ תָּשׁ֔וּב אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים אֲשֶׁ֥ר נְתָנָֽהּ׃

And the dust returns to the ground As it was, And the lifebreath returns to God Who bestowed it.

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכׇל־הָאָ֔רֶץ וּבְכׇל־הָרֶ֖מֶשׂ הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ׃ וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם׃

And God said, “Let us make humankind in our image, after our likeness. They shall rule the fish of the sea, the birds of the sky, the cattle, the whole earth, and all the creeping things that creep on earth.” And God created humankind in the divine image, creating it in the image of God— creating them male and female.

אֵיפֹ֣ה הָ֭יִיתָ בְּיׇסְדִי־אָ֑רֶץ הַ֝גֵּ֗ד אִם־יָדַ֥עְתָּ בִינָֽה׃ בְּרׇן־יַ֭חַד כּ֣וֹכְבֵי בֹ֑קֶר וַ֝יָּרִ֗יעוּ כׇּל־בְּנֵ֥י אֱלֹהִֽים׃

Where were you when I laid the earth’s foundations? Speak if you have understanding. When the morning stars sang together And all the divine beings shouted for joy?

כִּי מִתְּעַר אוֹמֵר: ״אֱלֹהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה. אַתָּה יְצַרְתָּהּ בִּי, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי, וְאַתָּה עָתִיד לִיטְּלָהּ מִמֶּנִּי וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לְעָתִיד לָבֹא. כׇּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, רִבּוֹן כׇּל הָעוֹלָמִים, אֲדוֹן כׇּל הַנְּשָׁמוֹת. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳, הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים״.

When one awakens, he recites: My God, the soul You have placed within me is pure. You formed it within me, You breathed it into me, and You guard it while it is within me. One day You will take it from me and restore it within me in the time to come. As long as the soul is within me, I thank You, O Lord my God and God of my ancestors, Master of all worlds, Lord of all souls. Blessed are You, O Lord, who restores souls to lifeless bodies.

וְכִי מָה רָאָה דָּוִד לִהְיוֹת מְקַלֵּס בְּנַפְשׁוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אָמַר הַנֶּפֶשׁ הַזּוֹ מְמַלָּא אֶת הַגּוּף וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְמַלֵּא אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כג, כד): הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וגו', תָּבוֹא הַנֶּפֶשׁ שֶׁהִיא מְמַלְּאָה אֶת הַגּוּף וּתְשַׁבֵּחַ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא מְמַלֵּא אֶת כָּל הָעוֹלָם. הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת סוֹבֶלֶת אֶת הַגּוּף וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹבֵל אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מו, ד): אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל, תָּבוֹא הַנֶּפֶשׁ שֶׁסּוֹבֶלֶת אֶת הַגּוּף וּתְקַלֵּס לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא סוֹבֵל אֶת עוֹלָמוֹ.

What did David see that led him to laud the Holy One blessed be He with his soul? It is that he said: The soul fills the body and the Holy One blessed be He fills His world, as it is stated: “Do I not fill the heavens and the earth…?” (Jeremiah 23:24). Let the soul that fills the body come and praise the Holy One blessed be He who fills the entire world. The soul bears the body, and the Holy One blessed be He bears His world, as it is stated: “I made, and I will carry, I will bear” (Isaiah 46:4). Let the soul that bears the body come and laud the Holy One blessed be He, who bears His world.

וכבר סתרו גדולי הפילוסופים זה הדעת ואמרו שאין הפעולות המתחלפות הנמשכות מן הפועל ממה שיחייב רבוי בעצמות הפועל, כמו שנתבאר בפרק שמיני ממאמר שני. וגם אין העדר חיות הגוף ממה שיחייב העדר לנפש המשכלת, כמו שלא יחייב העדר הכח המגדל אחר הארבעים העדר הנפש, שהגוף כלי על ידו יראו קצת פעולות הנפש, ובהעדר הכלי יעדרו אותן הפעולות בלבד כהזנה והצמיחה וההרגש, אבל אין זה מחייב שיעדר עצמות הנפש, שאין קיום השכל תלוי בגוף כשאר הכחות הגשמיות, אבל הוא בהפך, שהשכל יתחזק אחר הארבעים בהחלש הכחות הגשמיות, והשכל לא ידמה לכחות הגשמיות, שהוא ישיג את עצמו ואת כליו מה שאין כן בכחות הגשמיות, וראיות אחרות חזקות שאי אפשר להכחישם הביאו בשלא תדמה נפש האדם לנפש הבעלי חיים, אלא שאין צורך להאריך בזה. ומכאן יצא לחכמי הקבלה דעת הגלגול, וזה כי לפי שהם ראו שהדעת הנכון כפי התורה הוא שאין הנפש כח היולאני אלא עצם עומד בעצמו כמו שאמרנו, דנו מזה שכמו שהעצם הרוחני יכנס בגוף האנושי בתחלת יצירתו, כן אפשר שהנפש שכבר שמשה בגוף האנושי תחזור עוד לשכון בגוף. אבל אין זה נכון, שאם גזרה החכמה העליונה להשכין העצם הרוחני שאין בטבעו להיות בעל בחירה בגוף האנושי כדי לשומו בעל בחירה, לפי שזה מעלה גדולה אליו בלי ספק, עד שבדבר הזה טעו המלאכים באדם, כמו שאמרו רבותינו ז״ל בבראשית רבה כשברא הקדוש ברוך הוא את האדם בקשו מלאכי השרת להשתחות אליו וכו׳, וזה להיותו בעל בחירה יותר מהם שאינם בעל בחירה, מכל מקום הנפש שכבר שמשה בגוף האנושי והיתה בעלת בחירה, למה תחזור עוד אל הגוף, ובמה תוכן הטפה הזרעיית לקבל הנפש שכבר שמשה בגוף יותר מלקבל הנפש שלא שמשה בגוף ולא היתה בעלת בחירה, והיותר רחוק מזה שיאמרו שנפשות האנשים מתגלגלות בגופות הבעלי חיים, והשם יודע.

The great philosophers, however, have refuted this opinion, saying that the variety of activities emanating from an agent does not necessarily prove multiplicity in the essence of the agent, as we explained above. Nor does the cessation of the life of the body necessarily prove the cessation of the rational soul, any more than the cessation of the power of growth after forty makes necessary the cessation of the soul. The body is an instrument through which some of the activities of the soul become visible. Hence when the instrument is destroyed, these functions alone disappear, like nutrition, growth, sensation. But it does not follow from this that the essence of the soul should disappear. For the existence of the reason is not dependent upon the body like the other corporeal powers. On the contrary, the reason grows stronger after the age of forty, when the corporeal powers grow weaker. Moreover, the reason is not like the corporeal powers, for it can perceive itself as well as its instruments, which is not the case in the corporeal powers. They adduce also other strong and irrefutable arguments to show that the human soul can not be compared with the soul of animals, but there is no need to expatiate upon this matter. From this the Cabalists derived the doctrine of transmigration. Since the true opinion is, according to the Torah,—so they argued—that the soul is not a material power but an independent substance, as we said before, then just as the spiritual substance entered the human body when it was created, it is possible that after having functioned in one human body, it may return and live in another. But this is not correct. The divine Wisdom did indeed decree that the spiritual substance, which by its nature is not a free agent, should dwell in the human body in order that it may become a free agent in the body, because this is no doubt a valuable quality in it. So much so that, as we are told by the Rabbis, the angels made a mistake and when God created man, they wanted to worship him … This was because he was a free agent and they were not. Nevertheless, why should a soul which has already functioned in a human body and has become a free agent, return to the body again? And why should the seminal drop have the capacity to receive a soul which has already functioned in a body rather than to receive a soul which has not functioned in a body and is not a free agent? A still less likely view is that of those who say that human souls are transmigrated into bodies of animals. God knows.

אַךְ הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן הוּא הַכְּנִיעָה לָאֵל שֶׁתִּהְיֶה מִצַּד הַהֶעָרָה הַקְּנוּיָה אֲשֶׁר זָכַרְנוּ שֶׁחִיּוּבָהּ מִדֶּרֶךְ הַגְּמוּל וְהָעֹנֶשׁ בעוה״ז ובעוה״ב. אֲבָל הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי הוּא הַכְּנִיעָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה מִצַּד הַהֶעָרָה הַתְּקוּעָה בַּשֵּׂכֶל וְהַנּוֹצֶרֶת בְּטֶבַע הָאָדָם בְּהִקָּשֵׁר נַפְשׁוֹ עִם גּוּפוֹ. אֶחָד מֵהֶם כִּי הָאָדָם מְחֻבָּר (ס״א מורכב) מִנֶּפֶשׁ וְגוּף וּבְמִדּוֹתָיו מָה שֶׁיְּבִיאֵהוּ לְהִתְמַכֵּר לַהֲנָאוֹת וְלִשְׁקֹעַ בַּתַּאֲווֹת הַבַּהֲמִיּוֹת וּלְנַתֵּק קֶשֶׁר הַשֵּׂכֶל מֵעָלָיו וְיֵשׁ בּוֹ מִדּוֹת שֶׁיְּבִיאוּהוּ לִמְאֹס בָּעוֹלָם וּלְהַנִּיחַ יִשּׁוּבוֹ מִפְּנֵי הִתְהַפְּכוּת עִנְיָנָיו בּוֹ וְהַתְמָדַת הַפְּגָעִים וְהַיְּגוֹנוֹת עָלָיו וְלִנְטוֹת אֶל עוֹלָם הַשֵּׂכֶל הָעֶלְיוֹן.

Of the first kind is that submission to G-d which has been induced by an external stimulus (the torah), as we have mentioned, and the obligation of which arises from hope of reward or fear of punishment in this world and the next. But the second kind is the submission which arises from an inward urge in the intellect (conscience), innate in the nature of a human being in whom body and soul are joined together. First, man is composed of soul and body. Among his tendencies there are some that tempt him to surrender himself to physical pleasures, indulge in lowly desires, and break the restraining bonds of the understanding. There are also other tendencies that will make him abhor this world and renounce society, because of reverses that he has sustained and continued troubles and sorrows that have befallen him, and so he would turn to the higher spiritual life.

ר' שמעון היה הולך בדרך, והיה עמו ר' אלעזר בנו, ורבי אבא, ורבי יהודה, בעוד שהיו הולכים, אמר ר' שמעון, תמיהני איך בני העולם אינם מסתכלים להבין דברי תורה. ולדעת על מה הם עומדים בעולם.

כשנפרדה הנשמה מן הגוף, ורוצה ללכת לעולם ההוא, לא תכנס לעולם ההוא עד שנותנים לה גוף אחר מן אור, ואח״כ יכולה לכנוס. ומן אליהו תדע זאת. שהיה לו ב׳ גופים, אחד שבו נראה למטה לבני אדם, ואחד שבו נראה למעלה בין מלאכים עליונים הקדושים.

ואע"פ שהשם הזה הוא עליון, שהרי הוא ג' קוין, שהם חג"ת דז"א, אבל הסוד שלו הוא, דוד המלך, דהיינו מלכות, המתעטר באבות. שהם חג"ת דז"א. כלומר, שאין המדובר בחג"ת לפי עצמם, אלא ביחס המלכות המקבלת מהם, שמבחינה זו הוא נמשך למטה, אבל החג"ת לפי עצמם הם עליונים ואינם נמשכים למטה.

הנה עומק פנימיות ענין הצלם. הוא מדברים העומדים ברומו של עולם והוא כולל רוב סתרי פנימיות הזוהר. אמנם כאן נדבר במלת צלם בדרך הפשטנים הראשונים ז"ל על פסוק נעשה אדם בצלמנו כדמותנו: והוא כי מלת צלם ודמות כאן אינו כמשמעו כי כתוב מפורש (ישעי' מ') ומה דמות תערכו לו. אלא פירושו דמיון מה באיזה דבר. כמו דמיתי לקאת מדבר כי לא נעשו לו כנפים וחרטום ולא נשתנה צורתו לצורת הקאת רק שנדמה אז במקרה פעולותיו שהיה נע ונד כמו הקאת מדבר שהוא צפור בודד ומעופף ממקום למקום. כ"ה לפי הפשטנים הראשונים ז"ל. וכן עד"ז הוא ענין מלת צלם. כי המה דומים במשמעם בצד מה:

This is a reference to the deep inner meaning of tzellem, it being one of the loftiest concepts in creation, containing within it most of the Zohar’s innermost secrets. That said, herein we will address the term tzellem in the manner of the early plain-text commentators on the verse “Let us make man with our tzellem and per our d’moot” (Bereshit 1:26). The use of the words tzellem and d’moot are not per their simple meanings, for it is explicitly written (Yeshayahu 40:18): “And what likeness will you compare unto Him.” Rather, their meanings imply a similarity in some feature, as in (Tehillim 102:7): “I am like a desert pelican.” It’s not that he was given wings and a beak, and not that his physical appearance was transformed into a pelican, but rather that he is described in that instance by his actions, that he wandered from place to place like the pelican in the desert (a lone bird that flies from place to place). This is per the early plain-text commentators (OBM). And so this is what is meant by tzellem: that the one resembles the other in some fashion.

ואמנם גזר טובו ית׳‎ שיהיה גבול להשתדלות הזה המצטרך לאדם להשיג השלימות וכשהשלים השתדלותו ישיג שלימותו וינוח בהנאתו לנצח נצחים ע״כ חוקקו לו ב׳‎ זמנים א׳‎ זמן העבודה וא׳‎ זמן קיבול השכר. ואולם מדת הטוב מרובה שעבודה יש לה זמן מחוקק כמו שגזרה חכמתו ית׳‎ היותו נאות לזה וקיבול השכר אין לו תכלית אלא לנצח נצחים הוא מתענג והולך בשלימות אשר קנה לו:

However the [divine] attribute of good is greater, such that the work has a [limited] time, as His Wisdom, may He be blessed, decreed be appropriate for it. But there is no end to the receiving of reward. Rather one delights and continues with the perfection that he acquired for himself for ever and ever.

הקדמה א

Hakdama 1

וכן עד"ז הוא ענין מלת צלם. כי המה דומים במשמעם בצד מה:

And so this is what is meant by tzellem: that the one resembles the other in some fashion.

ואם תשאל על האדם עצמו, למה לא נברא שיהיה חי לעולם ושלא יחלה ושיהיה תדיר התנועה וכדומה, ע"ז התשובה שא"כ לא היה אדם רק מלאך, והכונה האלהית בבריאת האדם שיהיה בצלמו, ושהנפש האלהית שהיא חלק אלוה מעל יהיה לה מרכבה חמריית מורכב מכלל העולם דומה כדוגמת האלהית הרוכב במרכבה הגדולה זו לעומת זה, ושכל סדרי המרכבה הגדולה וכל העולמות יהיו נמשכים ומסודרים לפי המעשים והפעולות שיפעל האדם במרכבתו הקטנה. שהגם שמצד העולם הגשמי הזה תמצא רעות שהוא המות והיצה"ר, זה יגדיל אושר הנפש ומלאכותה בעוה"ז אחר שתפשט מלבושיה הצואים לעוה"ב, וע"כ אמרו הנה טוב מאד זה מות, שאז יסורו כל השאלות שישאלו על האדם עצמו שהיה לו להברא שיחי' לעולם שזה הוא רע לנפש אשר תצפה תמיד לצאת ממכלא הגשם, לשוב אל בית אביה כנעוריה:

ואולם להיות הדבר הזה נשלם כראוי גזרה החכמה העליונה שיהיה האדם מורכב מב׳‎ הפכים דהיינו מנשמה שכלית וזכה וגוף ארציי. ועבור שכל א׳‎ מהם יטה בטבע לצדו דהיינו הגוף לחומריות והנשמה לשכליות ותמצא ביניהם מלחמה באופן שאם תגבר הנשמה תתעלה היא ותעלה הגוף עמה ויהיה אותו האדם המשתלם בשלימות המעותד ואם יניח האדם שינצח בו החומר הנה ישפל הגוף ותשפל נשמתו עמו ויהיה אותו האדם בלתי הגון לשלימות ונדחה ממנו ח״ו ולאדם הזה יכולת להשפיל חומרו לפני שכלו ונשמתו ולקנות שלימותו כמ״ש:

And that man will not be fit for perfection, and will be pushed away from it, God forbid. But that man [still] has the ability to humble his physical [side] before his spiritual [side] and soul and acquire his perfection, as I have written.

וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים. וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת. וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ

It is a well-known Rabbinic statement that the purpose of the creation of this world is that the Holy One, blessed is He, desired to have an abode in the lower worlds. Clearly, the purpose of the hishtalshelut of the worlds and their descent, degree by degree, is not for the sake of the higher worlds, because for them this is a descent from the light of His Countenance, blessed be He. But the ultimate purpose [of creation] is this lowest world, for such was His will, blessed be He, that He shall have satisfaction when the sitra achara is subdued and the darkness is turned to light, so that the Divine light of the En Sof, blessed is He, shall shine forth in the place of the darkness and sitra achara throughout this world, all the more strongly and intensely, with the excellence of light emerging from darkness, than its effulgence in the higher worlds, where it shines through “garments” and in concealment of the Countenance, which screen and conceal the light of the En Sof, blessed is He, in order that they should not dissolve out of existence. It is well known that the Messianic Era, and especially the time of the Resurrection of the Dead, is the fulfillment and culmination of the creation of the world, for which purpose it was originally created.

וְכָל נִיצוֹץ, לֹא יָרַד לָעוֹלָם הַזֶּה, אַף שֶׁהִיא יְרִידָה גְדוֹלָה וּבְחִינַת גָּלוּת מַמָּשׁ, כִּי גַם שֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק גָּמוּר עוֹבֵד ה׳ בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה רַבָּה בְּתַעֲנוּגִים לֹא יַגִּיעַ לְמַעֲלוֹת דְּבֵיקוּתוֹ בַּה׳ בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ בְּטֶרֶם יְרִידָתוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה הַחוּמְרִי, לֹא מִינָּהּ וְלֹא מִקְצָתָהּ, וְאֵין עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן בֵּינֵיהֶם כְּלָל, כַּנּוֹדָע לְכָל מַשְׂכִּיל, שֶׁהַגּוּף אֵינוֹ יָכוֹל לִסְבּוֹל כוּ׳, אֶלָּא יְרִידָתוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה לְהִתְלַבֵּשׁ בַּגּוּף וְנֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית, הוּא כְּדֵי לְתַקְּנָם בִּלְבָד, וּלְהַפְרִידָם מֵהָרָע שֶׁל שָׁלשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת, עַל יְדֵי שְׁמִירַת שַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן, וּלְהַעֲלוֹת נַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית עִם חֶלְקָהּ הַשַּׁיָּיךְ לָהּ מִכְּלָלוּת עוֹלָם הַזֶּה, וּלְקַשְּׁרָם וּלְיַיחֲדָם בְּאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, אֲשֶׁר יַמְשִׁיךְ בָּהֶם עַל יְדֵי קִיּוּמוֹ כָּל רַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה בְּנַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית, שֶׁהִיא הִיא הַמְקַיֶּימֶת כָּל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב [בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר כ״ו], כִּי הַנְּשָׁמָה עַצְמָהּ אֵינָהּ צְרִיכָה תִּיקּוּן כְּלָל כוּ׳, וְלֹא הוּצְרְכָה לְהִתְלַבֵּשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְכוּ׳, רַק לְהַמְשִׁיךְ אוֹר לְתַקְּנָם כוּ׳, וְהוּא מַמָּשׁ דּוּגְמַת סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, לְבָרֵר נִיצוֹצִין וְכוּ׳.

And each spark descended into this world—although it is indeed a profound descent and a state of true exile, for even if one be a perfectly righteous person, serving G–d with fear and a great love of delights, he cannot attain to the degree of attachment to G–d, in fear and love, as before it came down to this gross world, not a fraction of it, and there is no comparison or similarity between them at all, as is clear to every intelligent person, for the body cannot endure, and so on, nevertheless [each spark] descended into this world, to be clothed in a body and vital soul, for the sole purpose of mending them and separating them from the evil of the three impure kelipot, through the observance of the 365 prohibitions and their offshoots, and in order to elevate his vital soul together with its portion that belongs to it of the totality of the world, so as to join and unite them with the light of the En Sof, blessed is He, which the person draws into them through fulfilling all the 248 positive precepts through the agency of the vital soul, the very one that fulfills all the active commandments, as has been explained above. It has also been stated in [Etz Chaim, Portal 26] that the soul itself [neshamah] needs no perfecting at all…and there is no necessity for it to be embodied in this world…except in order to bring down the light to mend them…and this is exactly similar to the esoteric exile of the Shechinah for the purpose of elevating the sparks….

וְזֶה לְעוּמַּת זֶה, כָּכָה הוּא מַמָּשׁ בַּעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב. וְהַיְינוּ, לְפִי שֶׁבְּחִינַת נְקוּדַּת פְּנִימִית הַלֵּב הִיא לְמַעְלָה מִבְּחִינַת הַדַּעַת הַמִּתְפַּשֵּׁט וּמִתְלַבֵּשׁ בַּמִּדּוֹת שֶׁנּוֹלְדוּ מֵחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת כַּנּוֹדָע, רַק הִיא בְּחִינַת הֶאָרַת חָכְמָה עֶלְיוֹנָה שֶׁלְּמַעְלָה מֵהַבִּינָה וְהַדַּעַת, וּבָהּ מְלוּבָּשׁ וְגָנוּז אוֹר ה׳ מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״ה׳ בְּחָכְמָה כוּ׳״, וְהִיא הִיא בְּחִינַת נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל. וּמַה שֶּׁאֵין כָּל אָדָם זוֹכֶה לְמַדְרֵגָה זוֹ, לַעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב מֵעוּמְקָא דְלִבָּא בִּבְחִינַת פְּנִימִיּוּת, הַיְינוּ, לְפִי שֶׁבְּחִינָה זוֹ הִיא אֶצְלוֹ בִּבְחִינַת גָּלוּת וְשִׁבְיָה, וְהִיא בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה מַמָּשׁ, כִּי הִיא הִיא בְּחִינַת נִיצוֹץ אֱלֹהוּת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית. וְסִבַּת הַגָּלוּת, הוּא מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״גָּלוּ לְבָבֶל שְׁכִינָה עִמָּהֶם״, דְּהַיְינוּ מִפְּנֵי שֶׁהִלְבִּישׁ בְּחִינַת פְּנִימִית נְקוּדַּת לְבָבוֹ בְּ״זֶה לְעוּמַּת זֶה״, דְּהַיְינוּ בִּלְבוּשִׁים צוֹאִים דְּמִילֵּי דְּעָלְמָא וְתַאֲוֹת עוֹלָם הַזֶּה, הַנִּקְרָא בְּשֵׁם ״בָּבֶל״, וְהִיא בְּחִינַת עָרְלָה הַמְכַסָּה עַל הַבְּרִית וּנְקוּדָּה הַפְּנִימִית שֶׁבַּלֵּב, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם״.

And “the one corresponds to the other,” it is precisely so with the “service of the heart.” This is because the faculty of the innermost point of the heart transcends the faculty of reason (daat)—which extends and vests itself in the attributes born of wisdom, understanding, and knowledge (chabad), as known. It is, rather, an aspect of the radiation from the supreme chochmah, which transcends binah and daat, and in which there is vested and concealed the actual light of G–d, as it is written: “The L–rd with chochmah….” And this precisely is the aspect of the spark of Divinity in every soul of Israel.) The reason that not every person merits this rank [of the service of the heart from the depth of the heart in a state of pnimiyut] is because this aspect is with him in a state of exile and captivity. And this is actually the state of the exile of the Shechinah, for this precisely is the aspect of the spark of Divinity that is in his divine soul. The cause of the exile is as our Sages, of blessed memory, said: “They were exiled to Babylon, and the Shechinah went with them”; i.e., (man) has vested the aspect of the innermost point of his heart in the corresponding opposite, namely in the soiled garments of mundane matters and worldly desires, which are referred to as “Babylon,” and is the aspect of the prepuce that covers the covenant and the innermost point of the heart. Of this it was said: “And you shall excise the prepuce of your heart.”