Understanding Bitachon: Trust in Divine Providence

מִזְמ֥וֹר לְדָוִ֑ד יְהֹוָ֥ה רֹ֝עִ֗י לֹ֣א אֶחְסָֽר׃ גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֪יא צַלְמָ֡וֶת לֹא־אִ֘ירָ֤א רָ֗ע כִּי־אַתָּ֥ה עִמָּדִ֑י שִׁבְטְךָ֥ וּ֝מִשְׁעַנְתֶּ֗ךָ הֵ֣מָּה יְנַֽחֲמֻֽנִי׃

A psalm of David. GOD is my shepherd; I lack nothing. Though I walk through a valley of deepest darkness, I fear no harm, for You are with me; Your rod and Your staff—they comfort me.

בָּר֣וּךְ הַגֶּ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר יִבְטַ֖ח בַּיהֹוָ֑ה וְהָיָ֥ה יְהֹוָ֖ה מִבְטַחֽוֹ׃ וְהָיָ֞ה כְּעֵ֣ץ ׀ שָׁת֣וּל עַל־מַ֗יִם וְעַל־יוּבַל֙ יְשַׁלַּ֣ח שׇׁרָשָׁ֔יו וְלֹ֤א (ירא) [יִרְאֶה֙] כִּי־יָ֣בֹא חֹ֔ם וְהָיָ֥ה עָלֵ֖הוּ רַעֲנָ֑ן וּבִשְׁנַ֤ת בַּצֹּ֙רֶת֙ לֹ֣א יִדְאָ֔ג וְלֹ֥א יָמִ֖ישׁ מֵעֲשׂ֥וֹת פֶּֽרִי׃

Blessed is the man who trusts in GOD, Whose trust is GOD alone. He shall be like a tree planted by waters, Sending forth its roots by a stream: It does not sense the coming of heat, Its leaves are ever fresh; It has no care in a year of drought, It does not cease to yield fruit.

בְּטַ֣ח בַּ֭יהֹוָה וַעֲשֵׂה־ט֑וֹב שְׁכׇן־אֶ֝֗רֶץ וּרְעֵ֥ה אֱמוּנָֽה׃ וְהִתְעַנַּ֥ג עַל־יְהֹוָ֑ה וְיִֽתֶּן־לְ֝ךָ֗ מִשְׁאֲלֹ֥ת לִבֶּֽךָ׃ גּ֣וֹל עַל־יְהֹוָ֣ה דַּרְכֶּ֑ךָ וּבְטַ֥ח עָ֝לָ֗יו וְה֣וּא יַעֲשֶֽׂה׃

ב Trust in GOD and do good, abide in the land and remain loyal. Seek GOD’s favor, and you will be granted the desires of your heart. ג Leave all to GOD; be trusting; [God] will do it—

כְּמוֹ מַעֲלוֹת הַבְּחִירָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל':י"ט) וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים. וּמַעֲלוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו':ז') וְדִבַּרְתָּ בָּם. וּמַעֲלוֹת לֶכֶת בְּדַרְכֵי ה' שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ"ח:ט') וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו. וּמַעֲלוֹת הִתְבּוֹנֵן בִּגְדֻלַּת ה' שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד':ל"ט) וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים, וְדָוִד אָמַר (תהילים י"ד:ב') ה' מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹהִים וּמַעֲלוֹת זִכְרוֹן חֲסָדָיו וְהִתְבּוֹנֵן בָּהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח':ב') וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ וְנֶאֱמַר (דברים ח':ה') וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְיָ אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ. וְדָוִד אָמַר (תהילים ק"ז:מ"ג) וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה', וְנֶאֱמַר (תהילים כ"ו:ג') כִּי חַסְדְּךָ לְנֶגֶד עֵינָי. וּמַעֲלוֹת הַקְּדֻשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י"א:מ"ד) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים. וּמַעֲלוֹת הָעֲבוֹדָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י':כ') אוֹתוֹ תַעֲבֹד. וּמַעֲלוֹת הַיִּרְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא. וּמַעֲלוֹת הָאַהֲבָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו':ה') וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ וּמַעֲלוֹת הַדְּבֵקוּת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י':כ') וּבוֹ תִדְבָּק. לְכָל אַחַת מֵהֵנָּה כַּמָּה מַדְרֵגוֹת כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר בעז"ה.

And know that there are sublime virtues given over in the positive commandments such as: The virtues of free choice, as it is stated (Deuteronomy 30:19), “and choose life”; and the virtues of Torah study, as it is stated (Deuteronomy 6:7), “and you shall speak about them;” and the virtues of walking in the ways of the Lord, as it is stated (Deuteronomy 28:9) “and you shall walk in His ways;” and the virtues of contemplation of the greatness of the Lord, as it is stated (Deuteronomy 4:39), “Know therefore this day and keep in mind that the Lord alone is God in heaven above and on earth below; there is no other,” and David said (Psalms 14:2), “The Lord looks down from heaven on mankind to find a man of understanding a man who seeks God”; and the virtues of remembrance of His kindnesses,” as it is stated (Deuteronomy 8:2), “Remember the whole way,” and it is [also] stated (Deuteronomy 8:6), “And you shall know that the Lord your God disciplines you just as a man disciplines his son,” and David said (Psalms 107:43), “he will contemplate the kindnesses of the Lord,” and said (Psalms 26:3) “For Your kindness is across from my eyes”; and the virtues of holiness, as it is stated (Leviticus 11:44), “and you shall sanctify yourselves and you shall be holy”; and the virtues of worship, as it is stated (Deuteronomy 10:20), “and He shall you worship;” and the virtues of fear, as it is stated (Deuteronomy 10:20), “And you shall fear the Lord”; and the virtues of love as it is stated (Deuteronomy 6:5), “And you shall love the Lord, your God;” and the virtues of clinging, as it is stated (Deuteronomy 10:20), ”to Him shall you cling.” There are several levels to each of these, as will be explained, with God’s help.

(ה) אָמַר הֶחָבֵר: הֶחָסִיד הוּא מִי שֶׁהוּא מוֹשֵׁל, נִשְׁמָע בְּחוּשָׁיו וְכֹחוֹתָיו הַנַּפְשִׁיִּים וְהַגּוּפִיִּים, וּמַנְהִיגָם הַהַנְהָגָה הַגּוּפִיִּית, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". וְהוּא הַמּוּכָן לְמֶמְשָׁלָה, כִּי אִלּוּ הָיָה מוֹשֵׁל בִּמְדִינָה הָיָה נוֹהֵג בָּהּ בְּצֶדֶק כַּאֲשֶׁר נָהַג בְּגוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ, וְחָסַם הַכֹּחוֹת הַתַּאֲוִיִּים וּמָנַע אוֹתָם מִן הָרִבּוּי אַחַר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם חֶלְקָם, וְהִסְפִּיק לָהֶם מַה שֶּׁיְּמַלֵּא חֶסְרוֹנָם, מֵהַמַּאֲכָל הַמַּסְפִּיק וְהַמִּשְׁתֶּה הַמַּסְפִּיק עַל הַדֶּרֶך הַשָּׁוֶה גַם כֵּן, וְחָסַם הַכֹּחוֹת הַכַּעֲסָנִים הַמְבַקְשִׁים לְנִצּוּחַ, אַחַר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם חֶלְקָם בַּנִּצָּחוֹן הַמּוֹעִיל בְּדִבְרֵי הַחָכְמוֹת וְהַדֵּעוֹת וְגַעֲרַת הָאֲנָשִׁים הָרָעִים, וְנָתַן לַחוּשִׁים חֶלְקָם בְּמַה שֶּׁמוֹעִיל לוֹ, וּמְשַׁמֵּשׁ בְּיָדָיו וְרַגְלָיו וּלְשׁוֹנוֹ בְעִנְיַן הַצֹּרֶךְ וּבְחֶפְצוֹ הַמּוֹעִיל, וְכֵן הַשֵּׁמַע וְהָרְאוּת וְהַהַרְגָּשָׁה הַמִּשְׁתַּתֶּפֶת הוֹלֶכֶת אַחֲרֵיהֶם, וְאַחַר כֵּן הַיֵּצֶר וְהָרַעְיוֹן וְהַמַּחֲשָׁב וְהַזִּכָּרוֹן, וְאַחַר כֵּן הַכֹּחַ הַחֶפְצִי הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל אֵלֶּה, וְהֵם מְשַׁמְּשִׁים עוֹבְדִים לְחֵפֶץ הַשֵּׂכֶל. וְלֹא עָזַב אֶחָד מֵאֵלּוּ הַכֹּחוֹת וְהָאֲבָרִים שֶׁיַּרְבֶּה בְמַה שֶּׁהוּא מְיֻחָד בּוֹ וְיַפְחִית הַנִּשְׁאָרִים. וְכַאֲשֶׁר עָשָׂה צָרְכֵי כָל אֶחָד מֵהֶם וְנָתַן לַטִּבְעִיִּים מַה שֶּׁיַּסְפִּיק לָהֶם מֵהַמְּנוּחָה וְהַשֵּׁנָה, וְלַחִיּוּנִיִּים מַה שֶּׁיַסְפִּיק לָהֶם מֵהַקִּיצָה וְהַתְּנוּעָה בְמַעֲשֵׂי הָעוֹלָם, אָז יִקְרָא אֶל עֲדָתוֹ, כְּמוֹשֵׁל הַנִּשְׁמָע שֶׁקּוֹרֵא אֶל חֵילוֹ הַשּׁוֹמֵעַ לַעֲזֹר לוֹ, לְהִדָּבֵק בַּמַּדְרֵגָה שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִמֶּנָּה, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַמַּדְרֵגָה הָאֱלֹהִית אֲשֶׁר הִיא לְמַעְלָה מֵהַמַּדְרֵגָה הַשִּׂכְלִית, וִיסַדֵּר עֲדָתוֹ וִיתַקְּנָהּ, וְדוֹמֶה לַסֵּדֶר שֶׁסִּדֵּר מֹשֶׁה עָלָיו הַשָּׁלוֹם לַעֲדָתוֹ סְבִיבוֹת הַר סִינַי, וּמְצַוֶּה הַכֹּחַ הַחֶפְצִי שֶׁיִּהְיֶה מְקַבֵּל וְשׁוֹמֵר לַאֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶצְלוֹ צִוּוּי, וְיַעֲשֵׂהוּ לְעִתּוֹ, וִישַׁמֵּשׁ בַּכֹּחוֹת וּבָאֲבָרִים כְּפִי אֲשֶׁר יְצַוֶּה מִבְּלִי הַמְרוֹת, וִיצַוֶּה אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִפְנֶה אֶל הַשֵּׁדִים הַמַּחֲשָׁבִיִּים וְהַמִּתְדַּמִּים, וְלֹא יְקַבְּלֵם וְלֹא יַאֲמִין בָּם, עַד שֶׁיִּוָּעֵץ אֶת הַשֵּׂכֶל, וְאִם יַכְשִׁיר מַה שֶׁיֵּשׁ אֶצְלָם יְקַבְּלֵם, וְאִם לֹא – יַמְרֵם, וִיקַבֵּל הַחֶפְצִי זֶה מִמֶּנּוּ וְיַסְכִּים לַעֲשׂוֹתוֹ. וּמְיַשֵּׁר כְּלֵי הַמַּחֲשָׁב וּמְפַנֶּה אוֹתוֹ מִכָּל אֲשֶׁר קָדַם מֵהַמַּחֲשָׁבוֹת הָעוֹלָמִיּוֹת. וּמְצַוֶּה הַמְדַמֶּה לְהַמְצִיא הֶהָדוּר שֶׁבַּצּוּרוֹת הַנִּמְצָאוֹת אֶצְלוֹ בְעֵזֶר הַזִּכָּרוֹן, לְדַמּוֹת אֵלָיו הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַמְבֻקָּשׁ, כְּמוֹ מַעֲמַד הַר סִינַי וּמַעֲמַד אַבְרָהָם וְיִצְחָק בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, וּכְמוֹ מִשְׁכַּן מֹשֶׁה וְסֵדֶר הָעֲבוֹדָה וְחוּל הַכָּבוֹד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְזוּלַת זֶה הַרְבֵּה. וּמְצַוֶּה הַשּׁוֹמֵר לִשְׁמֹר אֶת זֶה וְלֹא יִשְׁכָּחֵהוּ, וְיִגְעַר הַמַּחֲשָׁבִי וְשֵׁדָיו מִבַּלְבֵּל הָאֱמֶת וּמִסַּפְּקוֹ. וְיִגְעַר בַּכַּעֲסָנִי וּבַתַּאֲוָנִי מֵהַטּוֹת הַחֶפְצִי וַהֲנִיעוֹ וְהַטְרִידוֹ בְמַה שֶּׁיֵּשׁ אֶצְלָם מֵהַכַּעַס וְהַתַּאֲוָה. וְאַחַר זֹאת הַהַצָּעָה יַנְהִיג הַכֹּחַ הַחֶפְצִי כָּל הָאֲבָרִים הַמְשַׁמְּשִׁים אוֹתוֹ בִּזְרִיזוּת וַחֲרִיצוּת וְשִׂמְחָה, וְיַעַמְדוּ בְעֵת הָעֲמִידָה מִבְּלִי עַצְלָה, וְיִשְׁתַּחֲווּ עֵת שֶׁיְּצַוֵּם לְהִשִׁתַּחֲווֹת, וְיֵשְׁבוּ בְּעֵת הַיְשִׁיבָה, וּמַבִּיטוֹת הָעֵינַיִם הַבָּטַת הָעֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו, וְיַעַמְדוּ הַיָּדַיִם מִמַּעֲשֵׂיהֶם, וְלֹא תִתְקַבֵּץ הָאַחַת עִם הָאַחַת, וְתִשְׁתַּוֶּינָה הָרַגְלַיִם לָעֲמִידָה, וְיַעַמְדוּ כָל הָאֲבָרִים כְּנִבְהָלִים הַיְרֵאִים לַעֲשֹוֹת מִצְוַת מַנְהִיגָם, לֹא יַרְגִּישׁוּ עַל מֵחוּשׁ וְלֹא עַל הֶפְסֵד אִם יִהְיֶה לָהֶם, וְיִהְיֶה הַלָּשׁוֹן מַסְכִּים עִם הַמַּחֲשָׁבָה לֹא יוֹסִיף עָלָיו, וְלֹא יְבַטֵּא בִתְפִלָּתוֹ עַל דֶּרֶךְ הַמִּנְהָג וְהַטֶּבַע כְּמוֹ הַזַּרְזִיר וְהַבַּבָּגָא אֶלָּא עִם כָּל מִלָּה מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה בָהּ, וְתִהְיֶה הָעֵת הַהִיא לֵב זְמַנּוֹ וּפִרְיוֹ, וְיִהְיוּ שְׁאָר עִתּוֹתָיו כִּדְרָכִים הַמַּגִּיעִים אֶל הָעֵת הַהִיא, יִתְאַוֶּה קִרְבָתוֹ שֶׁבּוֹ מִתְדַּמֶּה בָרוּחֲנִיִּים וְיִתְרַחֵק מֵהַבַּהֲמִיִּים, וְיִהְיֶה פְרִי יוֹמוֹ וְלֵילוֹ הַשָּׁלֹשׁ עִתּוֹת הָהֵם שֶׁל תְּפִלָּה, וּפְרִי הַשָּׁבוּעַ יוֹם הַשַּׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְעֻמָּד לְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וַעֲבוֹדָתוֹ בְשִׂמְחָה לֹא בִכְנִיעָה, כַּאֲשֶׁר הִתְבָּאָר. וְהַסֵּדֶר הַזֶּה מֵהַנֶּפֶשׁ כְּסֵדֶר הַמָּזוֹן מֵהַגּוּף, מִתְפַּלֵּל לְנַפְשׁוֹ וְנִזּוֹן לְגוּפוֹ, וּמַתְמֶדֶת עָלָיו בִּרְכַּת הַתְּפִלָּה עַד עֵת תְּפִלָּה אַחֶרֶת, כְּהַתְמָדַת כֹּחַ סְעֻדַּת הַיּוֹם עַד שֶׁיִּסְעַד בַּלַּיְלָה, וְכָל אֲשֶׁר תִּרְחַק עֵת הַתְּפִלָּה מֵהַנֶּפֶשׁ הִיא הוֹלֶכֶת וְקוֹדֶרֶת בְּמַה שֶׁפּוֹגֵעַ אוֹתָהּ מֵעִסְקֵי הָעוֹלָם כָּל שֶׁכֵּן אִם יְבִיאֵהוּ הַצֹּרֶךְ לְחֶבְרַת נְעָרִים וְנָשִׁים וְרֵעִים, וְיִשְׁמַע מַה שֶּׁיַּעְכִּיר זַכּוּת נַפְשׁוֹ, מִדְּבָרִים כְּעוּרִים וְנִגּוּנִים שֶׁתִּטֶּה הַנֶּפֶשׁ אֲלֵיהֶם וְלֹא יוּכַל לִמְשָׁל־בָּהּ. וּבְעֵת הַתְּפִלָּה מְטַהֵר נַפְשׁוֹ מִכָּל מַה שֶּׁקָּדַם, וִיתַקְּנָהּ לֶעָתִיד, עַד שֶׁלֹּא יַעֲבֹר שָׁבוּעַ עַל זֶה הַסֵּדֶר עַד שֶׁיְּתַקֵּן הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף, וּכְבָר נִקְבְּצוּ מוֹתָרִים מַקְדִּירִים עִם אֹרֶךְ הַשָּׁבוּעַ לֹא יִתָּכֵן לְטַהֲרָם וּלְנַקּוֹתָם אֶלָּא בְהַתְמָדַת עֲבוֹדַת יוֹם עִם מְנוּחַת הַגּוּף, וְאָז יִרְצֶה הַגּוּף בַּשַּׁבָּת אֶת אֲשֶׁר חָסַר לוֹ מִשֵּׁשֶׁת הַיָּמִים, וְיִהְיֶה נָכוֹן לֶעָתִיד. וְכֵן הַנֶּפֶשׁ תִּזְכֹּר מַה שֶּׁחָסְרָה עִם טִרְדַּת הַגּוּף, וּכְאִלּוּ הִיא בַּיּוֹם הַהוּא מִתְרַפְּאָה מֵחֳלִי שֶׁקָּדַם וּמִתְעַתֶּדֶת לְמַה שֶׁיִּדְחֶה מִמֶּנָּה הֶחֳלִי בֶעָתִיד. דּוֹמֶה לְמַה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה אִיּוֹב בְּכָל שָׁבוּעַ בְּבָנָיו, כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר: 'אוּלַי חָטְאוּ בָנַי', וְאַחַר כֵּן יִהְיֶה עָתִיד לָרְפוּאָה הַחָדְשִׁית שֶׁהִיא זְמַן כַּפָּרָה לְכָל תּוֹלְדוֹתָם, רְצוֹנִי לוֹמַר: תּוֹלְדוֹת הֶחֳדָשִׁים וְחִדּוּשֵׁי הַיָּמִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: 'כִּי לֹא־תֵדָע מַה־יֵּלֶד יוֹם'. וְאַחַר כֵּן יִהְיֶה עָתִיד לְשָׁלֹשׁ רְגָלִים. וְאַחֲרֵי כֵן אֶל הַצּוֹם הַנִּכְבָּד אֲשֶׁר בּוֹ יִנָּקֶה מִכָּל עָוֹן שֶׁקָּדַם, וְיַשִּׂיג בּוֹ מַה שֶּׁחָסַר לוֹ בַּיָּמִים וּבַשָּׁבוּעִים וּבֶחֳדָשִׁים, וְתִנָּקֶה הַנֶּפֶשׁ מֵהַבִּלְבּוּלִים הַמַּחֲשָׁבִיִּים וְהַכַּעֲסִיִּים וְהַתַּאֲוִיִּים, וְתָשׁוּב מִנְּטוֹת אֲלֵיהֶם תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה בֵּין בְּמַחֲשָׁבָה בֵּין בְּמַעֲשֶׂה. וְאִם לֹא תִתָּכֵן הַתְּשׁוּבָה מֵהַמַּחֲשָׁבָה בַּעֲבוּר גְּבוּרַת הָרַעְיוֹנִי עָלֶיהָ, בְּמַה שֶּׁקָּדַם לָהּ מִזִּכְרוֹן מַה שֶּׁשָּׁמְעָה מִימֵי הַנְּעוּרִים מִשִּׁירִים וְחִידוֹת וְזוּלָתָם, תִּנָּקֶה מֵהַמַּעֲשֶׂה וְתִתְוַדֶּה עַל הָרַעְיוֹנִים וּתְקַבֵּל שֶׁלֹּא תִזְכְּרֵם בִּלְשׁוֹנָהּ כָּל שֶׁכֵּן שֶׁתַּעֲשֵׂם, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: זַמֹּתִי בַּל־יַעֲבָר־פִּי. וְצוֹמוֹ בַיּוֹם הַהוּא צוֹם שֶׁהוּא קָרוֹב בּוֹ לְהִתְדַּמּוֹת בַּמַּלְאָכִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא גּוֹמְרוֹ בִכְנִיעָה וּבְשִׁפְלוּת וּבַעֲמִידָה וּבִכְרִיעוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת וּתְהִלּוֹת, וְכָל כֹּחוֹתָיו הַגּוּפִיִּים צָמִים מֵהָעִנְיָנִים הַטִּבְעִיִּים, מִתְעַסְּקִים בַּתּוֹרִיִּים, כְּאִלּוּ אֵין בּוֹ טֶבַע בַּהֲמִי. וְכֵן יִהְיֶה צוֹם הֶחָסִיד בְּכָל עֵת שֶׁיָּצוּם, שֶׁיְּעַנֶּה בוֹ הָרְאוּת וְהַשֵּׁמַע וְהַלָּשׁוֹן, וְלֹא יַטְרִידֵם בְּזוּלַת מַה שֶּׁיְּקָרֵב אוֹתוֹ אֶל הָאֱלֹהִים, וְכֵן הַכֹּחוֹת הַפְּנִימִיִּים מִדִּמְיוֹן וּמַחֲשָׁבָה וְזוּלָתִי זֶה, וְעִם זֶה יִהְיוּ הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים.

5. The Rabbi: The pious man is nothing but a prince who is obeyed by his senses, and by his mental as well as his physical faculties, which he governs corporeally, as it is written: 'He that ruleth his spirit [is better] than he that taketh a city' (Proverbs 16:32). He is fit to rule, because if he were the prince of a country he would be as just as he is to his body and soul. He subdues his passions, keeping them in bonds, but giving them their share in order to satisfy them as regards food, drink, cleanliness, etc. He further subdues the desire for power, but allows them as much expansion as avails them for the discussion of scientific or mundane views, as well as to warn the evil-minded. He allows the senses their share according as he requires them for the use of hands, feet, and tongue, as necessity or desire arise. The same is the case with hearing, seeing, and the kindred sensations which succeed them; imagination, conception, thought, memory, and will power, which commands all these; but is, in its turn, subservient to the will of intellect. He does not allow any of these limbs or faculties to go beyond their special task, or encroach upon another. If he, then, has satisfied each of them (giving to the vital organs the necessary amount of rest and sleep, and to the physical ones waking, movements, and worldly occupation), he calls upon his community as a respected prince calls his disciplined army, to assist him in reaching the higher or divine degree which is to be found above the degree of the intellect. He arranges his community in the same manner as Moses arranged his people round Mount Sinai. He orders his will power to receive every command issued by him obediently, and to carry it out forthwith. He makes faculties and limbs do his bidding without contradiction, forbids them evil inclinations of mind and fancy, forbids them to listen to, or believe in them, until he has taken counsel with the intellect. If he permits they can obey him, but not otherwise. In this way his will power receives its orders from him, carrying them out accordingly. He directs the organs of thought and imagination, relieving them of all worldly ideas mentioned above, charges his imagination to produce, with the assistance of memory, the most splendid pictures possible, in order to resemble the divine things sought after. Such pictures are the scenes of Sinai, Abraham and Isaac on Moriah, the Tabernacle of Moses, the Temple service, the presence of God in the Temple, and the like. He, then, orders his memory to retain all these, and not to forget them; he warns his fancy and its sinful prompters not to confuse the truth or to trouble it by doubts; he warns his irascibility and greed not to influence or lead astray, nor to take hold of his will, nor subdue it to wrath and lust. As soon as harmony is restored, his will power stimulates all his organs to obey it with alertness, pleasure, and joy. They stand without fatigue when occasion demands, they bow down when he bids them to do so, and sit at the proper moment. The eyes look as a servant looks at his master, the hands drop their play and do not meet, the feet stand straight, and all limbs are as frightened and anxious to obey their master, paying no heed to pain or injury. The tongue agrees with the thought, and does not overstep its bounds, does not speak in prayer in a mere mechanical way as the starling and the parrot, but every word is uttered thoughtfully and attentively. This moment forms the heart and fruit of his time, whilst the other hours represent the way which leads to it. He looks forward to its approach, because while it lasts he resembles the spiritual beings, and is removed from merely animal existence. Those three times of daily prayer are the fruit of his day and night, and the Sabbath is the fruit of the week, because it has been appointed to establish the connexion with the Divine Spirit and to serve God in joy, not in sadness, as has been explained before. All this stands in the same relation to the soul as food to the human body. Prayer is for his soul what nourishment is for his body. The blessing of one prayer lasts till the time of the next, just as the strength derived from the morning meal lasts till supper. The further his soul is removed from the time of prayer, the more it is darkened by coming in contact with worldly matters. The more so, as necessity brings it into the company of youths, women, or wicked people; when one hears unbecoming and soul-darkening words and songs which exercise an attraction for his soul which he is unable to master. During prayer he purges his soul from all that passed over it, and prepares it for the future. According to this arrangement there elapses not a single week in which both his soul and body do not receive preparation. Darkening elements having increased during the week, they cannot be cleansed except by consecrating one day to service and to physical rest. The body repairs on the Sabbath the waste suffered during the six days, and prepares itself for the work to come, whilst the soul remembers its own loss through the body's companionship. He cures himself, so to speak, from a past illness, and provides himself with a remedy to ward off any future sickness. This is almost the same as Job did with his children every week, as it is written: 'It may be that my sons have sinned' (Job 1:5). He, then, provides himself with a monthly cure, which is 'the season of atonement for all that happened during this period,' viz. the duration of the month, and the daily events, as it is written: 'Thou knowest not what a day may bring forth' (Proverbs 27:1) He further attends the Three Festivals and the great Fast Day, on which some of his sins are atoned for, and on which he endeavours to make up for what he may have missed on the days of those weekly and monthly circles. His soul frees itself from the whisperings of imagination, wrath, and lust, and neither in thought or deed gives them any attention. Although his soul is unable to atone for sinful thoughts--the result of songs, tales, etc., heard in youth, and which cling to memory--it cleanses itself from real sins, confesses repentance for the former, and undertakes to allow them no more to escape his tongue, much less to put them into practice, as it is written: 'I am purposed that my mouth shall not transgress' (Psalsm 17:3). The fast of this day is such as brings one near to the angels, because it is spent in humility and contrition, standing, kneeling, praising and singing. All his physical faculties are denied their natural requirements, being entirely abandoned to religious service, as if the animal element had disappeared. The fast of a pious man is such that eye, ear, and tongue share in it, that he regards nothing except that which brings him near to God. This also refers to his innermost faculties, such as mind and imagination. To this he adds pious works.

בַּבִּטָּחוֹן עַל הָאֱלֹהִים יִתְבָּרַךְ לְבַדּוֹ. אָמַר הַמְחַבֵּר מִפְּנֵי שֶׁקָּדַם מַאֲמָרֵנוּ בְּחִיּוּב קַבָּלַת עֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים רָאִיתִי לְהָבִיא אַחֲרָיו מָה שֶׁהוּא צָרִיךְ יוֹתֵר מִכָּל הַדְּבָרִים לְעוֹבֵד הָאֱלֹהִים יִתְבָּרַךְ וְהוּא הַבִּטָּחוֹן עָלָיו בְּכָל דְּבָרָיו בַּעֲבוּר מָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִן הַתּוֹעָלִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת בְּעִנְיַן הַתּוֹרָה וּבְעִנְיַן הָעוֹלָם. וְתוֹעֲלוֹתָיו בּוֹ בְּתוֹרָתוֹ:

The author says: Since our previous treatise dealt with the duty to assume the service of G-d, I deemed proper to follow it with what is more necessary than all other things for one who serves G-d - placing one's trust in Him for all matters, the reason being the great benefits this yields both in religious and in secular matters. The benefits in religious matters: Among them, peace of mind, and trusting in G-d as a servant must trust in his master, because if one does not place his trust in G-d, he will place his trust in something else, and whoever trusts in something other than G-d, the Al-mighty will remove His providence from such a person, and leave him in the hands of the one he trusted

וזהו "גול על ה׳ דרכך", פירושו ג"כ כנ"ל, כי "גול" הוא לשון התגלות, שתגלה "דרכך" ומדותיך, שתסתכל בהם ותראה שיהיו כולם "לה'", "ובטח עליו", פירוש מה שהאדם מסתכל ברוממות אל זה נקרא 'בטחון', "והוא יעשה", פירוש ואז יעשה לך השי"ת ב"ה עשיות חדשות מה שלא ראית מעולם ולא הבנת מעולם, "והוציא כאור צדקך".

And "honey and milk under your tongue" is a hint to the third level, that all one's deeds are like honey and are splendid for all people.