The Purpose and Meaning of Suffering

וְזָכַרְתָּ֣ אֶת־כׇּל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר הוֹלִֽיכְךָ֜ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ זֶ֛ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לְמַ֨עַן עַנֹּֽתְךָ֜ לְנַסֹּֽתְךָ֗ לָדַ֜עַת אֶת־אֲשֶׁ֧ר בִּֽלְבָבְךָ֛ הֲתִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתָ֖ו אִם־לֹֽא׃ וַֽיְעַנְּךָ֮ וַיַּרְעִבֶ֒ךָ֒ וַיַּאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽיעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כׇּל־מוֹצָ֥א פִֽי־יְהֹוָ֖ה יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם׃ וְיָדַעְתָּ֖ עִם־לְבָבֶ֑ךָ כִּ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר יְיַסֵּ֥ר אִישׁ֙ אֶת־בְּנ֔וֹ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מְיַסְּרֶֽךָּ׃

Remember the long way that the ETERNAL your God has made you travel in the wilderness these past forty years, in order to test you by hardships to learn what was in your hearts: whether you would keep the commandments or not. [God] subjected you to the hardship of hunger and then gave you manna to eat, which neither you nor your ancestors had ever known, in order to teach you that a human being does not live on bread alone, but that one may live on anything that GOD decrees. Bear in mind that the ETERNAL your God disciplines you just as a man disciplines his son.

וְאִם תָּלָה וְלֹא מָצָא — בְּיָדוּעַ שֶׁיִּסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה׳ יוֹכִיחַ״. אָמַר רָבָא, אָמַר רַב סְחוֹרָה, אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפַץ בּוֹ — מְדַכְּאוֹ בְּיִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַה׳ חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי״. יָכוֹל אֲפִילּוּ לֹא קִבְּלָם מֵאַהֲבָה? — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ״, מָה אָשָׁם לְדַעַת, אַף יִסּוּרִין — לְדַעַת. וְאִם קִבְּלָם מַה שְּׂכָרוֹ: ״יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁתַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחֵפֶץ ה׳ בְּיָדוֹ יִצְלָח״. קַל וָחוֹמֶר מִשֵּׁן וָעַיִן. מַה שֵּׁן וָעַיִן שֶׁהֵן אֶחָד מֵאֵבָרָיו שֶׁל אָדָם — עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵרוּת, יִסּוּרִין שֶׁמְּמָרְקִין כׇּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְהַיְינוּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: נֶאֱמַר ״בְּרִית״ בְּמֶלַח, וְנֶאֱמַר ״בְּרִית״ בְּיִסּוּרִין, נֶאֱמַר ״בְּרִית״ בְּמֶלַח, דִּכְתִיב: ״וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית״ וְנֶאֱמַר ״בְּרִית״ בְּיִסּוּרִין, דִּכְתִיב: ״אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית״, מַה ״בְּרִית״ הָאָמוּר בְּמֶלַח — מֶלַח מְמַתֶּקֶת אֶת הַבָּשָׂר, אַף ״בְּרִית״ הָאָמוּר בְּיִסּוּרִין — יִסּוּרִין מְמָרְקִין כׇּל עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וְכוּלָּן לֹא נְתָנָן אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין, אֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהָעוֹלָם הַבָּא.

And if he did attribute his suffering to dereliction in the study of Torah, and did not find this to be so, he may be confident that these are afflictions of love, as it is stated: “For whom the Lord loves, He rebukes, as does a father the son in whom he delights” (Proverbs 3:12). So too, Rava said that Rav Seḥora said that Rav Huna said: Anyone in whom the Holy One, Blessed be He, delights, He oppresses him with suffering, as it is stated: “Yet in whom the Lord delights, He oppresses him with disease; to see if his soul would offer itself in guilt, that he might see his children, lengthen his days, and that the desire of the Lord might prosper by his hand” (Isaiah 53:10). This verse illustrates that in whomever God delights, he afflicts with illness. I might have thought that God delights in him even if he does not accept his suffering with love. Therefore the verse teaches: “If his soul would offer itself in guilt.” Just as a guilt-offering is brought knowingly, as it is one of the sacrifices offered willingly, without coercion, so too his suffering must be accepted knowingly. And if one accepts that suffering with love, what is his reward? As the second part of the verse states: “That he might see his children, lengthen his days.” Moreover, in addition to these earthly rewards, his Torah study will endure and his Torah study will be successful, as it is stated: “The purpose of the Lord,” the Torah, the revelation of God’s will, “might prosper by his hand.” This is taught through an a fortiori inference from the law concerning the tooth and eye of a slave: The tooth and eye are each a single limb of a person and if his master damages either, the slave thereby obtains his freedom; suffering that cleanses a person’s entire body all the more so that one attains freedom, atonement, from his sins. And that is the statement of Rabbi Shimon ben Lakish, as Rabbi Shimon ben Lakish said: The word covenant is used with regard to salt, and the word covenant is used with regard to afflictions. The word covenant is used with regard to salt, as it is written: “The salt of the covenant with your God should not be excluded from your meal-offering; with all your sacrifices you must offer salt” (Leviticus 2:13). And the word covenant is used with regard to afflictions, as it is written: “These are the words of the covenant” (Deuteronomy 28:69). Just as, in the covenant mentioned with regard to salt, the salt sweetens the taste of the meat and renders it edible, so too in the covenant mentioned with regard to suffering, the suffering cleanses a person’s transgressions, purifying him for a more sublime existence. Additionally, it was taught in a baraita with regard to affliction: Rabbi Shimon ben Yoḥai says: The Holy One, Blessed be He, gave Israel three precious gifts, all of which were given only by means of suffering, which purified Israel so that they may merit to receive them. These gifts are: Torah, Eretz Yisrael, and the World-to-Come.

תנו רבנן (ראש השנה טז ב') שלשה ספרים נפתחים בראש השנה אחד שלצדיקים גמורים ואחד שלרשעים גמורים ואחד שלבינונים צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה בינונים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים זכו נכתבין לחיים לא זכו למיתה זה שאמרו חכמים בצדיקים שנכתבים לחיים ורשעים למיתה לא צדיקים שאין להם עוונות ולא רשעים שאין להם זכות שכמה צדיקים מתים לאלתר וכמה רשעים מאריכים ימים בשלווה והכתוב (קהלת ח׳:י״ד) צווח אם יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים וכבר אמרו חכמים (אבות ד) אין בידינו לא שלוות רשעים ואף לא יסורי הצדיקים אלא כך המידה יש עוונות שדינו שלהקדוש ברוך הוא ומשפטיו הצדיקים להיפרע עליהם בעולם הזה ויש מהם שהדין להיפרע בעולם הבא וכן בזכויות יש מהן שבעל הגמול משלם שכרן בעולם הזה ויש בעולם הבא וכשאדם חוטא כל שעה ומתלכלך בעוונות ומתטנף בחטאים ומתגלגל בפשעים ועושה גם כן צדקות ומעשים טובים ובאים מעשיו לפני אדון הכל שוקל אותן מעשים אלו נגד אלו והצדיק שהוא צדיק גמור זוכה לחיים וכן הרשע שדינו נותן לשלם לו שכר טוב בעולם הזה על המעשה הטוב נכתב ונחתם לאלתר בראש השנה לחיים כלומר שפוסקים לו חיים ושלוה ועושר ונכסים וכבוד ונמצא זה צדיק גמור בדינו והרשע שהוא רשע גמור מכל צד נחתם לאלתר למיתה וכן בעל מעשה טוב שנכשל בעבירה אחת בלבד ונענש עליה למיתה נכתב ונחתם לאלתר למיתה בראש השנה כלומר שימות בשנה זאת או שיחיה בתחלואים רעים חיי צער ויסורין ונמצא זה רשע גמור בדינו אף על פי שזה צדיק וזוכה לעולם הבא והראשון שזכה לחיים רשע גמור ואובד לגמרי עד שיהיה גדול שבנביאים כשנידון על חטא אחד קל ונענש עליו נקרא בכאן רשע גמור ויהיה אחאב שנאמר בו (מלכים א כא כב) "הראית כי נכנע אחאב מלפני" נקרא בזה צדיק גמור וכן זה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה לחיים ולמיתה אינם בימים בלבד אלא כל העונשים שבעולם הזה נגעים ומיתת בנים ועוני וכיוצא בהן כינו אותם חכמים בשם "מיתה" וכינוי השכר הגמול הטוב אמרוהו (נדרים סד ב') בלשון "חיים".

That is to say, that he [the evil man] is awarded life, serenity, wealth, possessions, and honor.

וְנִמְצָא שֶׁהוּא מוּשָׂם בֶּאֱמֶת בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה, כִּי כָל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם בֵּין לְטוֹב בֵּין לְרַע הִנֵּה הֵם נִסְיוֹנוֹת לָאָדָם, הָעֹנִי מִצַּד אֶחָד וְהָעֹשֶׁר מִצַּד אֶחָד כְּעִנְיָן שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (משלי ל): פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה', וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי וְכוּ'. הַשַּׁלְוָה מִצַּד אֶחָד וְהַיִּסּוּרִין מִצַּד אֶחָד, עַד שֶׁנִּמְצֵאת הַמִּלְחָמָה אֵלָיו פָּנִים וְאָחוֹר. וְאִם יִהְיֶה לְבֶן חַיִל וִינַצַּח הַמִּלְחָמָה מִכָּל הַצְּדָדִין, הוּא יִהְיֶה הָאָדָם הַשָּׁלֵם אֲשֶׁר יִזְכֶּה לִדָּבֵק בְּבוֹרְאוֹ וְיֵצֵא מִן הַפְּרוֹזְדוֹר הַזֶּה וְיִכָּנֵס בַּטְּרַקְלִין לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים. וּכְפִי הַשִּׁעוּר אֲשֶׁר כָּבַשׁ אֶת יִצְרוֹ וְתַאֲווֹתָיו וְנִתְרַחֵק מִן הַמַּרְחִיקִים אוֹתוֹ מֵהַטּוֹב וְנִשְׁתַּדֵּל לִדָּבֵק בּוֹ, כֵּן יַשִּׂיגֵהוּ וְיִשְׂמַח בּוֹ. וְאִם תַּעֲמִיק עוֹד בָּעִנְיָן תִּרְאֶה כִּי הָעוֹלָם נִבְרָא לְשִׁמּוּשׁ הָאָדָם.

Thus, we see that man is truly placed in the midst of a raging battlefield. For all matters of this world, whether for the good or for the bad, are trials for a man. Poverty from one side versus wealth from the other. This is as Shlomo said: "Lest I be satiated, and deny You, and say, Who is G-d? or lest I be poor, and steal..." (Prov.30:9). Tranquility on one hand versus suffering on the other, until the battle is waged against him from the front and from the rear. If he will be a man of valor, emerging from the battle victorious on all fronts - he will be the "Adam HaShalem" (whole/perfect man) who will merit to cling to his Creator and will emerge from this corridor to enter into the palace to enlighten in the Light of (eternal) Life.

ואמר אם לא מצא יתלה שהם יסורין של אהבה, ופי' יסורין של אהבה כי כאשר האדם הוא צדיק וראוי אל מעלה עליונה והאדם מצד הגוף יש בו צד מה שאינו ראוי אל אותה מעלה, שאין האדם ראוי אל אותה מעלה מצד החסרון שהוא דבר בחומר, והקב"ה מביא עליו יסורין כדי למרק הנפש שהוא דק בחומר ולסלק חומר שלו ממנו כדי להביא אותו אל המעלה העליונה שאין האדם זוכה לה שהגוף יש בו פחיתות והיסורים ממרקים הנפש ומסלקין הנפש מן פחיתות החמרי עד שהוא טהור.

From who do you learn [this]? From Job, who was afflicted in this world, and the Holy One, blessed be He, paid him back twice, as it is stated: The Lord added to Job double of everything that he had (Job 42:10).

וביאר, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דכתב הרמב"ן כי כח הפעל במפעל, ובריאת העולם כולו כהדין קמצא דלבושי' מניה וביה, ובכל מיני צער שם יש ניצוץ הקדוש ממנו יתברך, אלא שהוא בתוך כמה לבושים, וזהו ענין ז' הנערות הראויות לתת לה מבית המלך (אסתר ב, ט). וכאשר יתן לב להבין שגם כאן הוא ית' אתו עמו, אז הוסר ונתגלה הלבוש, ונתבטל הצער וכו'.

באין מליץ יושר כו'. דעיקר הוא דאדם אף על פי שחטא רק כיון שיודע שחטא ומבקש מלפניו יתברך שימחול לו ומכיר בשפלותו זה הוא גופא למליץ יושר לפניו. וזהו באין, במדה שאדם מחזיק עצמו לאין, זה גופא מליץ יושר. הכלל, כל המלאכים וכל חיות הקודש כולם חרדים מיום הדין וכן האדם כל אבר ואבר חרד מיום המשפט אך אם האדם מיישב עצמו אין לו פחד, כי הבורא ברוך הוא אב ואב בודאי שופט בנו לרב טוב לכל הטובות. והנה בשעה שאדם עובד ה' אז אינו מתירא משום דבר ואינו צריך לעשות שום פעולה אך בשעה שיצא רגע אחת לפעמים מעבודת ה' צריך לפעול אז להרים הנצוצות שיעבדו הבורא ברוך הוא. והנה הגבהת הנצוצות נקרא יד שהגבהת הנצוצות הוא על ידי שמות כוז"ו במוכס"ז. כוז"ו, הנכתב במזוזה על ידי השמות האלו הוא עליות הנצוצות ושמות אלו מנין אותיותיהם הוא ארבעה עשר כמנין י"ד ולכן הגבהת נצוצות נקרא י"ד. וזהו וי"ד תהיה לך מחוץ למחנה (דברים כג, יד) פירוש בשעה שאתה יוצא מחוץ למחנה אז תהיה לך עליות הנצוצות הנקרא י"ד כנ"ל. ואם אתה עושה כן אז ויצאת שמה חוץ, אתה רשאי לצאת לפעמים רגע אחת מעבדות ה' כדי להעלות הנצוצות. והנה אם אדם שומר אזנו מלשמוע דברים רעים, אז זוכה שישמע הכרוז שמכריזים למעלה בכל יום שובו בנים שובבים, ואז בשמעו הכרוז יש לו תמיד בושה האיך יחטא לפני אדון כזה אשר כל העולמות חרדים ופוחדים מלפניו ומכריזים שובו בנים שובבים והאיך יחטא חס ושלום לפניו.

The man suffered much because he knew the judgement would go extremely bad for him, according to the manner that he had sinned against the king. He threw himself down before the king and begged for his life and implored him that before the verdict was passed that he might grant a request in one matter: to dress him in his original clothes that he was wearing at the time he took the king from the woods. The king agreed to do so. And so it was that when he dressed the man in those clothes, the king remembered the great kindness the man did did for him in returning him to his palace and sitting him on his throne. His compassion was stirred and he forgave the sin against him and restored the man to his place.