Unity at Sinai: The Prerequisite for Torah

וַיִּסְע֣וּ מֵרְפִידִ֗ים וַיָּבֹ֙אוּ֙ מִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּמִּדְבָּ֑ר וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר׃

Having journeyed from Rephidim, they entered the wilderness of Sinai and encamped in the wilderness. Israel encamped there in front of the mountain,

ויחן שם ישראל נגד ההר. ולהלן [הוא אומר] ויסעו בני ישראל ויחנו בני ישראל נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת וכאן הוא אומר ויחן שם חנייה אחת ניתן בלבם כדי שיאהבו זה את זה ויקבלו את התורה:

בְּמִעוּט שְׂחוֹק, בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם, בְּלֵב טוֹב, בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים, וּבְקַבָּלַת הַיִּסּוּרִין, הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ, וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו, וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת, אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים, אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת, מִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְתַלְמוּדוֹ, וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה, נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ, מַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת, מַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת, וּמַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם, מִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְתַלְמוּדוֹ, שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב, שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף, הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ, וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ, וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ

Who loves righteous ways, Who loves reproof, Who loves uprightness, Who keeps himself far from honors, Who does not let his heart become swelled on account of his learning, Who does not delight in giving legal decisions, Who shares in the bearing of a burden with his colleague, Who judges with the scales weighted in his favor, Who leads him on to truth, Who leads him on to peace Who composes himself at his study, Who asks and answers, Who listens [to others], and [himself] adds [to his knowledge], Who learns in order to teach, Who learns in order to practice, Who makes his teacher wiser, Who is exact in what he has learned, And who says a thing in the name of him who said it.

״וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר״, אָמַר רַב אַבְדִּימִי בַּר חָמָא בַּר חַסָּא: מְלַמֵּד שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר כְּגִיגִית, וְאָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה מוּטָב, וְאִם לָאו — שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: מִכָּאן מוֹדָעָא רַבָּה לְאוֹרָיְיתָא. אָמַר רָבָא: אַף עַל פִּי כֵן הֲדוּר קַבְּלוּהָ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, דִּכְתִיב: ״קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים״ — קִיְּימוּ מַה שֶּׁקִּיבְּלוּ כְּבָר.

The Gemara cites additional homiletic interpretations on the topic of the revelation at Sinai. The Torah says, “And Moses brought forth the people out of the camp to meet God; and they stood at the lowermost part of the mount” (Exodus 19:17). Rabbi Avdimi bar Ḥama bar Ḥasa said: the Jewish people actually stood beneath the mountain, and the verse teaches that the Holy One, Blessed be He, overturned the mountain above the Jews like a tub, and said to them: If you accept the Torah, excellent, and if not, there will be your burial. Rav Aḥa bar Ya’akov said: From here there is a substantial caveat to the obligation to fulfill the Torah. The Jewish people can claim that they were coerced into accepting the Torah, and it is therefore not binding. Rava said: Even so, they again accepted it willingly in the time of Ahasuerus, as it is written: “The Jews ordained, and took upon them, and upon their seed, and upon all such as joined themselves unto them” (Esther 9:27), and he taught: The Jews ordained what they had already taken upon themselves through coercion at Sinai.

ויחן שם ישראל. כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד, אֲבָל שְׁאָר כָּל הַחֲנִיּוֹת בְּתַרְעוֹמוֹת וּבְמַחֲלֹקֶת:

ויחן שם ישראל AND THERE ISRAEL ENCAMPED as one man and with one mind — but all their other encampments were made in a murmuring spirit and in a spirit of dissension (Mekhilta).

ולפיכך אם היו מברכין על התורה תחלה* לומר 'ברוך נותן תורה לישראל', והיה אהבה אל השם יתברך במה שנתן תורה לישראל, כי זה ענין הברכה על התורה שהוא יתברך מבורך על זה, ואוהב השם יתברך בשביל הטוב שנתן לו התורה. ואז היה זה סבה גם כן שתהיה התורה מתקיימת בישראל. שהיה השם יתברך נותן בלבם לשמור ולעשות ולקיים.

ר' שמעון בן חלפתא אומר גדול השלום שאין כלי מקבל ברכה אלא שלום שנא' ה' יברך את עמו בשלום אף בברכת כהנים אחר כל הברכות סיים בשלום לומר שאין הברכות מועילות כלום אלא א"כ שלום עמהם ר"א הקפר אומר גדול השלום שאין חותם כל התפלה אלא שלום ואין חותם ברכת כהנים אלא שלום גדול השלום שניתן לענוים שנ' וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום גדול השלום שהוא שקול כנגד הכל שנאמר עושה שלום ובורא את הכל ר"א בנו של ר"א הקפר אומר שאפי' ישראל עובדי ע"ז ושלום ביניהם כביכול אמר הקב"ה אין שטן נוגע ביניהם שנא' חבור עצבים אפרים הנח לו אבל משנחלקו מה נאמר בהם חלק לבם עתה יאשמו הא גדול השלום ושנאוי המחלוקת, גדול השלום שאפי' בשעת מלחמה צריכין שלום שנאמר בה וכי תקרב אל עיר וגו' ואומר ואשלח מלאכים ממדבר קדמות וגו' ואומר השיבה אתהן בשלום

ולכך אמרו (שבת פח.) שכל מעשה בראשית היו תלויים ועומדים עד שהיו ישראל מקבלים התורה, שאז היו מקבלים בעולם התורה, שהיא סדר הכל, ובה יהיה מקיים* הכל. כי התורה מורה לאדם את הדרך, אשר בדרך ההוא יגיע אל תכליתו האחרון מה שאפשר לאדם להגיעו, הוא אל עולם הבא. הן עולם הזה, והן עולם הבא.

And they did not give honor to the Torah, for they did not show honor to their fellows. And because as the Torah is elevated, so the days of counting teach us that the Torah is elevated to the 50th gate. That is why they died specifically during this time between Passover and Shavuot.

אך דזה אינו, דשם הי' הדיבור למשה לבד, הי' אפשר כך, מה שאין כן במתן תורה הוצרך להתגלות גם לכל המוני עם, לכך הוצרך לירד בעב הענן שהיא מדריגת המוני עם, כדי שישמעו העם כשיהי' בבחינתם, כדי שיתחברו עמו, והתועלת אחר כך כשיחזור משה למדריגתו עליונה, אז כשנתחברו כבר עמו גם הם יעלו עמו על ידי שיאמינו בו לעולם, כי האמנה הוא דביקות כנודע, וז"ש וג"ם ב"ך יאמ"ינו לעולם, וק"ל.

וזהו "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים", ר"ל שהתחלתם לראות רוממות אל ממדריגה תחתונה, דהיינו ממה שעשיתי למצרים, "ואשא אתכם על כנפי נשרים", פירוש עבור זה זכיתם לשאת אתכם על כנפי נשרים מלשון פירות הנושרים, דהיינו עולמות שהם נשורים מכל מגע חיצונים ופגם ח"ו, "ואביא אתכם אלי".

who are known by the name Israel, whose responsibility is to the an extra work, that is difficult as tendons...

עושי דברו לשמוע בקול דברו. מעיקרא עושי והדר לשמוע כו'. כי בנ"י מעוררין דבר ה' שיש בכ"מ. וכתיב כמה פעמים שמוע תשמעו בקולי. מכלל שיש קול הנשמע תמיד. והיא התורה שנברא בה כל הבריאה. וכפי מעשי האדם שנמשכין אחר דרך התורה. וכמ"ש כל אשר דבר ה' נעשה. פי' שנתברר להם שכל המעשים יש בהם כח דבר ה'. והוא המחי' כל. כן נתגלה להם דבר ה' והוא עשרת הדברות. דכ' וידבר כו' לאמר. פי' שעשרה מאמרות הם בכלל. ועשרת הדיברות היו תיקון העשרה מאמרות. ואחר יציאת מצרים נתגלה זה הקול והדיבור עד שגם יתרו שמע. כי הוציא כו' הוא טעם שלאשר יצאו בנ"י ממצרים נתגלה קול התורה. וכן בשבת ניתן תורה. לאשר כי בשבת מתבטלין מכל המלאכות והוא תיקון המעשה לכן כתיב זכר ליצ"מ. כי בשבת מתעורר בחי' יצ"מ כמ"ש המענג שבת נותנין לו נחלה בלי מצרים. ולכן נפתח זה הקול בשבת. "שמוע "תשמעו "בקולי ר"ת שב"ת. לכן איתא כי מרע"ה מחזיר לישראל בש"ק הכתרים של נעשה ונשמע:

(Tehillim 103:20) "Fulfilling His words, listening to His voice” describes Bnei Yisrael’s commitment when they said "na'aseh v'nishma"—first they do, then they hear. This is because Bnei Yisrael awaken the word of Hashem present in every place. The Torah says, “If you will surely hear שמוע תשמעו My voice,” indicating that Hashem’s voice, which is the Torah, can always be heard. When Bnei Yisrael’s actions align with the Torah, Hashem’s word is revealed to them, as seen in the Ten Commandments. The phrase “all these words” in Shemos 20:1 teaches that the ten utterances (used to create the world) were on a general level, and the Ten Commandments were to repair and uplift these utterances. After the exodus from Mitzrayim, this voice and these words were revealed, allowing even Yisro to hear. The Torah was given on Shabbos because Shabbos is a time when all work ceases, and actions are nullified to Hashem, reminding us of the exodus from Mitzrayim. On Shabbos, the concept of exodus is awakened, revealing Hashem’s voice. The first letters of “you shall surely hear My voice” spell שבת (Shabbos). Therefore, Moshe returns the crowns of "na'aseh v'nishma" to Bnei Yisrael on Shabbos, symbolizing the renewal of their commitment to Hashem.

כתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו וכן כתיב כי בצלם אלקים עשה את האדם.

It is written (Bereshit 1:27): “God-Elohi”m [thus] created man with His tzellem; with the tzellem of God-Elohi”m, He created him.” And it is also written (Bereshit 9:6): “... for with the tzellem of God-Elohi”m He made man.”