Samson's Riddle: Text and Interpretation

וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ שִׁמְשׁ֔וֹן אָחֽוּדָה־נָּ֥א לָכֶ֖ם חִידָ֑ה אִם־הַגֵּ֣ד תַּגִּ֩ידוּ֩ אוֹתָ֨הּ לִ֜י שִׁבְעַ֨ת יְמֵ֤י הַמִּשְׁתֶּה֙ וּמְצָאתֶ֔ם וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ שְׁלֹשִׁ֣ים סְדִינִ֔ים וּשְׁלֹשִׁ֖ים חֲלִפֹ֥ת בְּגָדִֽים׃ וְאִם־לֹ֣א תוּכְלוּ֮ לְהַגִּ֣יד לִי֒ וּנְתַתֶּ֨ם אַתֶּ֥ם לִי֙ שְׁלֹשִׁ֣ים סְדִינִ֔ים וּשְׁלֹשִׁ֖ים חֲלִיפ֣וֹת בְּגָדִ֑ים וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ ח֥וּדָה חִידָתְךָ֖ וְנִשְׁמָעֶֽנָּה׃ וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם מֵהָֽאֹכֵל֙ יָצָ֣א מַאֲכָ֔ל וּמֵעַ֖ז יָצָ֣א מָת֑וֹק וְלֹ֥א יָכְל֛וּ לְהַגִּ֥יד הַחִידָ֖ה שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃ וַיֹּ֣אמְרוּ לוֹ֩ אַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י בְּטֶ֙רֶם֙ יָבֹ֣א הַחַ֔רְסָה מַה־מָּת֣וֹק מִדְּבַ֔שׁ וּמֶ֥ה עַ֖ז מֵאֲרִ֑י וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם לוּלֵא֙ חֲרַשְׁתֶּ֣ם בְּעֶגְלָתִ֔י לֹ֥א מְצָאתֶ֖ם חִידָתִֽי׃

Then Samson said to them, “Let me propound a riddle to you. If you can give me the right answer during the seven days of the feast, I shall give you thirty linen tunics and thirty sets of clothing; but if you are not able to tell it to me, you must give me thirty linen tunics and thirty sets of clothing.” And they said to him, “Ask your riddle and we will listen.” So he said to them: “Out of the eater came something to eat, Out of the strong came something sweet.” For three days they could not answer the riddle. On the seventh day, before the sunset, the townspeople said to him: “What is sweeter than honey, And what is stronger than a lion?” He responded: “Had you not plowed with my heifer, You would not have guessed my riddle!”

וַיֵּ֧רֶד שִׁמְשׁ֛וֹן וְאָבִ֥יו וְאִמּ֖וֹ תִּמְנָ֑תָה וַיָּבֹ֙אוּ֙ עַד־כַּרְמֵ֣י תִמְנָ֔תָה וְהִנֵּה֙ כְּפִ֣יר אֲרָי֔וֹת שֹׁאֵ֖ג לִקְרָאתֽוֹ׃ וַתִּצְלַ֨ח עָלָ֜יו ר֣וּחַ יְהֹוָ֗ה וַֽיְשַׁסְּעֵ֙הוּ֙ כְּשַׁסַּ֣ע הַגְּדִ֔י וּמְא֖וּמָה אֵ֣ין בְּיָד֑וֹ וְלֹ֤א הִגִּיד֙ לְאָבִ֣יו וּלְאִמּ֔וֹ אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃ וַיָּ֤שׇׁב מִיָּמִים֙ לְקַחְתָּ֔הּ וַיָּ֣סַר לִרְא֔וֹת אֵ֖ת מַפֶּ֣לֶת הָאַרְיֵ֑ה וְהִנֵּ֨ה עֲדַ֧ת דְּבוֹרִ֛ים בִּגְוִיַּ֥ת הָאַרְיֵ֖ה וּדְבָֽשׁ׃ וַיִּרְדֵּ֣הוּ אֶל־כַּפָּ֗יו וַיֵּ֤לֶךְ הָלוֹךְ֙ וְאָכֹ֔ל וַיֵּ֙לֶךְ֙ אֶל־אָבִ֣יו וְאֶל־אִמּ֔וֹ וַיִּתֵּ֥ן לָהֶ֖ם וַיֹּאכֵ֑לוּ וְלֹא־הִגִּ֣יד לָהֶ֔ם כִּ֛י מִגְּוִיַּ֥ת הָאַרְיֵ֖ה רָדָ֥ה הַדְּבָֽשׁ׃

So Samson and his father and mother went down to Timnah. When he came to the vineyards of Timnah [for the first time], a full-grown lion came roaring at him. The spirit of GOD gripped him, and he tore him asunder with his bare hands as one might tear a kid asunder; but he did not tell his father and mother what he had done. Returning the following year to marry her, he turned aside to look at the remains of the lion; and in the lion’s skeleton he found a swarm of bees, and honey. He scooped it into his palms and ate it as he went along. When he rejoined his father and mother, he gave them some and they ate it; but he did not tell them that he had scooped the honey out of a lion’s skeleton.

״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ״ — מִי גָּדוֹל מִמֹּשֶׁה שֶׁלֹּא נִתְעַסֵּק בּוֹ אֶלָּא הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר:

Samson followed his eyes, therefore he was punished measure for measure, as the Philistines gouged out his eyes, as it is stated: “And the Philistines laid hold on him, and put out his eyes” (Judges 16:21).

השאלה השנית בענין החידה שאמר שמשון אם הגד תגידו אותה לי שבעת ימי המשתה, ואמר שביום שביעי אמרו לאשת שמשון פתי את אישך, ואמר אחר זה ותבך עליו שבעת הימים אשר היה להם המשתה, ואם ביום השביעי אמרו החברים אליה שתפתהו, איך בכתה שבעת ימים לשיגיד לה החידה? כי באותו יום היו שלמים כל שבעת ימי החידה והמשתה: ר"ל לעזרו ולסייעו בעניני חופתו ובהכנת הדברים הראויים ליום המשתה, ושאמר להם שמשון (יב) אחודה נא לכם חידה אם הגד תגידו אותה לי שבעת ימי המשתה, הנה לשון חידה יאמר על הדבר הסתום החתום קשה להבינו, ולשון הגדה יאמר על הפירוש והביאור, ולזה אמר אחודה נא לכם חידה והיא ספור הדבר הסתום שישאלם, ואם הגד תגידו אותה לי, ר"ל אם תפרשו ותבארו אותה לי בכל שבעת ימי המשתה וגו'. וזכר הכתוב שעמדו שלשת ימים שלא יכלו להגיד החידה ההיא, ונראה שבארבעה ימים אחרים השתדלו להתיעץ התחבולה אשר יעשו להגיד החידה, (טו) וביום השביעי שהוא האחרון מהשבעה ימים הראשונים הקודמים לשבעת ימי המשתה אמרו לאשת שמשון פתי את אישך ויגד לנו את החידה, ר"ל ויגד לך את החידה לנו ולצרכנו פן נשרוף אותך ואת אביך באש וגו', ובזה פתחו פיהם לשטן, כי כן עשו אח"כ ששרפו אות' ואת בית אביה באש כמו שיזכור: ותבך אשת שמשון עליו באמרה החידה חדת לבני עמי, ר"ל השאלה ובקשת העמוק שאלת מאת בני עמי ולי לא הגדת, ר"ל לא ביארת אותה ולא פירשת מה הנרצה באותה החידה: ותבך עליו שבעת, רוצה לומר שבעת הימים השניים, ולזה אמר באלו אשר היה להם המשתה להגיד שהשבעה ימים הראשונים היו קודם המשתה והשבעה ימים האחרונים האלה אשר בכתה אשת שמשון היו השניים והם ימי המשתה, ויהי ביום השביעי, אחרון לכל ארבע עשרה הימים הגיד שמשון ופירש לה ביאור החידה, לפי שהיא הציקתהו בדבריה ובבכיתה, או שהיתה מונעת עצמה ממנו בעת תביעת המשגל כדברי רלב"ג, והיא ביארה וגלתה הדבר אל בני עמה מיד ואמרו לשמשון ביאור החידה מיד באותו יום קודם שיצא הגבול, וז"ש (יח) בטרם יבא החרסה, שהוא השמש קודם שקיעת השמש. הנה התבאר מזה שמספר הימים היה שלם ועם זה הותרה השאלה השנית.

ויגד לה כי הציקתהו. אפשר שיהיה הרצון בזה שמרוב השתדלות בזה עמו הלאה אותו והציקתהו עד שלא יכול הציל שלא יגיד לה החידה או יהיה הציקתהו בענין המשגל כי כשהיה תובע אותה היתה מונעת ממנו בעת שהיה יצרו תקפו וכאשר לא יכול לסבול זה הגיד לה את החידה עד שבטרם יבא השמש ביום הזה נשלם לאנשי העיר ענין הגדת החידה: לולי חרשתם בעגלתי. אמר זה להעיד להם כי אשת שמשון גלתה להם החידה ולולי זה לא מצאוה או אמר זה להורות שהוא היה חושד אשתו שזנתה עם אחד מהם ולזה גלתה לו ענין החידה והוא הגידה לאנשי העיר:

עיין פירש"י ויותר נראה לפרש בענין זה בעצמו שהוא איוה לדבר טמא דהיינו להכותם בלחי החמור ולא בידו כדכתיב וימצא לחי חמור טריה גו' וע"כ לא נעשה לו נס אלא בלחי החמור זה שבו נתלו חייו ועי"ל שלשון תאוה נמצא על הרוב במקרא בדבר אכילה וז"ש שאיוה לדבר טמא דהיינו לאכילת דבש מתוך גויית נבלת האריה שהוא דבר טמא ודו"ק:

יש לומר הרמז שע"י התורה הקדושה הנקראת "מים" יזכה האדם ל"נפש חיה" דהיינו לנשמה עליונה, "ועוף יעופף על הארץ" ר"ל שיעופף עם מחשבתו בעולמות העליונים, "ויברא אלקים את התנינים הגדולים" ופירש"י ובדברי אגדה הוא לוויתן שבראם זכר ונקבה, יש לומר שרש"י ז"ל רומז בדבריו לתרץ לשון הכתוב "ויברא" שהוא מיותר לכאורה, וגם השינוי לשון שהיה לו לומר ג"כ "ויאמר יהי תנינים כו'" אך לפי הענין הנ"ל יבואר שזה רמז על הצדיק הדבוק בו ית' הנקרא "לוויתן" לשון לווייה ודיבוק בהשי"ת ב"ה, שזה בלתי אפשרי שיבוא לאדם כי אם מאתו יתב"ש, דמעיקרא ציוה השי"ת שיעבוד אדם מעצמו המדריגה הזאת שיזכה לנשמה ולכן נאמר "ויאמר כו'", אבל המדריגה שנית שיזכה אדם לדביקות בו ית' שיהא נקרא בשם לוויתן, שיהיה בדביקות כ"כ שכמעט יהיה בטל מהמציאות עד שהשי"ת מצנן אותו, וזהו "צינן את הזכר" רמז הדביקות הנ"ל שהשי"ת מצנן בו הדביקות שלא יתבטל מהמציאות, "זכר" רמז לדביקות, "והרג את הנקבה" רמז שהוא צדיק כזה שהצד הנקבות שבו הוא היצה"ר הרג אותו לגמרי, "ומלחום לצדיקים לעתיד לבא" רמז שלהצדיקים הבאים אחריו קל להם לעבוד השי"ת ע"י שגורם הצדיק הנ"ל במעשיו "ומלחום" לשון המתקה, שהמלח ממתיק את הבשר, כמו כן המתיק הצדיק הנ"ל את היצה"ר עד שהוא קל לצדיקים העתידים לבוא לעבוד השי"ת בלי שום עמל ויגיעה

(5) "I lived with Lavan and remained until now" (Genesis 32:5) - that behold, LaVaN has the same letters as scoundrel (NaVaL), which is the impulse to evil that is called scoundrel. And after a person merits to work on their two impulses, as it is said "with all your hearts - with both your impulses" then the impulse to evil is transformed into white [lavan] that is, Higher Whiteness [Loven HaElyon, keter].

והנה חידה זו הוא דבר שמן הנמנע כלל שיגיד האדם, כי הכי נביאים המה שידעו שהוא הרג כפיר אריות, וששמה קננו עדת דבורים והולידו דבש, רק גלה להם מקום ידיעת החידה במה שאמר ומצאתם, פי' בקשו בעיר ובסביבותיה שם תמצאו עז שיצא ממנו מתוק כי אחרי החפוש תמצאו גוית האריה והדבש, ובכ"ז לעומת זה היה הערבון בערך בלתי שוה, מה מתוק מדבש. הנה בחידה זו היו בה שני חלקים: א) מהאכל יצא מאכל, וזה יופתר בקל שכיון על דבורים ודבש, כי בכל בעלי חיים יתהפך אצלם המזון לעצם הניזון והפסולת יצא לחוץ, לבד הדבורה וכל אשר ממינה ימוצו פרחי העשבים, ויוציאו מאכל מגופם, עד שהאוכל הזה לא יוציא הפסולת רק המאכל, לבד. החלק השני מהחידה שהוא מעז יצא מתוק, שלא היה אפשר שידעוה רק אם מצאו את הארי, וזה א"א, שא"כ היה שומע שמצאו ארי ודבש שדבר כזה יגידו ויספרו לדבר חידוש, ובזה ידע שאשתו גלתה להם, ויאמר אתם לא מצאתם חידתי, רצה לומר הגם שהגדתם חידתי, לא מצאתם אותה, רצה לומר לא מצאתם את הארי, רק אשתי היא עגלה בלתי מלומדה לחרוש, בה חרשתם, ולא החרישה רק הגידה.

This riddle was something entirely impossible for a person to solve, for were they prophets to know that he had slain a young lion, and that there a swarm of bees had nested and produced honey? Rather, he hinted to them the means of discovering the riddle by saying, “and find it” — meaning, search in the city and its surroundings; there you will find something strong from which sweetness came forth, for after searching you will find the carcass of the lion and the honey. Even so, in comparison to this, the pledge was of unequal value. What is sweeter than honey? This riddle contained two parts: (a) “From the eater came forth food.” This could easily be interpreted as referring to bees and honey, for in all living creatures the food they consume is transformed into their own substance and the waste is expelled; only the bee and its kind draw out the nectar of flowers and produce food from their own bodies, such that this food yields no waste but is entirely edible. The second part of the riddle — “from the strong came forth sweetness” — could not possibly have been known unless they had found the lion, and that was impossible; for had they found a lion with honey in it, such a marvel would have been reported and widely spoken of, and he would have heard of it. From this he knew that his wife had revealed it to them. Thus he said, “You have not found my riddle” — meaning, although you have declared my riddle, you have not truly found it; that is, you did not discover the lion, but rather “with my heifer you have plowed.” She was like an untrained heifer unfit for plowing, yet with her you plowed — and she did not merely plow, but revealed it.