Jerusalem and the Individual Spiritual Path

וְהָיָ֣ה ׀ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֗ים נָכ֨וֹן יִֽהְיֶ֜ה הַ֤ר בֵּית־יְהֹוָה֙ בְּרֹ֣אשׁ הֶהָרִ֔ים וְנִשָּׂ֖א מִגְּבָע֑וֹת וְנָהֲר֥וּ אֵלָ֖יו כׇּל־הַגּוֹיִֽם׃ וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָֽמְרוּ֙ לְכ֣וּ ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־יְהֹוָ֗ה אֶל־בֵּית֙ אֱלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹרְחֹתָ֑יו כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־יְהֹוָ֖ה מִירוּשָׁלָֽ͏ִם׃

In the days to come, The Mount of GOD’s House Shall stand firm above the mountains And tower above the hills; And all the nations Shall gaze on it with joy. And the many peoples shall go and say: “Come, Let us go up to the Mount of GOD, To the House of the God of Jacob; That we may be instructed in God’s ways, And that we may walk in God’s paths.” For instruction shall come forth from Zion, The word of GOD from Jerusalem.

סֹ֣בּוּ צִ֭יּוֹן וְהַקִּיפ֑וּהָ סִ֝פְר֗וּ מִגְדָּלֶֽיהָ׃ שִׁ֤יתוּ לִבְּכֶ֨ם ׀ לְֽחֵילָ֗הֿ פַּסְּג֥וּ אַרְמְנוֹתֶ֑יהָ לְמַ֥עַן תְּ֝סַפְּר֗וּ לְד֣וֹר אַחֲרֽוֹן׃ כִּ֤י זֶ֨ה ׀ אֱלֹהִ֣ים אֱ֭לֹהֵינוּ עוֹלָ֣ם וָעֶ֑ד ה֖וּא יְנַהֲגֵ֣נוּ עַל־מֽוּת׃ {פ}

Walk around Zion, circle it; count its towers, take note of its ramparts; go through its citadels, that you may recount it to a future age. For God truly is our God forever, who will lead us evermore.

שֶׁשָּׁ֨ם עָל֪וּ שְׁבָטִ֡ים שִׁבְטֵי־יָ֭הּ עֵד֣וּת לְיִשְׂרָאֵ֑ל לְ֝הֹד֗וֹת לְשֵׁ֣ם יְהֹוָֽה׃

to which tribes would make pilgrimage, the tribes of Yah, as was enjoined upon Israel— to praise GOD’s name.

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב: ״וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה׳ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְגוֹ׳״. אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְלֹא אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וְיִצְחָק? אֶלָּא, לֹא כְּאַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״הַר״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה׳ יֵרָאֶה״, וְלֹא כְּיִצְחָק שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״שָׂדֶה״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה״, אֶלָּא כְּיַעֲקֹב שֶׁקְּרָאוֹ ״בַּיִת״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל״.

The Gemara returns to its discussion of prophecies of consolation that are related to those in the book of Hosea. And Rabbi Elazar said: What is the meaning of that which is written: “And many peoples shall go and say: Go and let us go up to the mountain of the Lord, to the house of the God of Jacob; and He will teach us of His ways, and we will walk in His paths” (Isaiah 2:3)? The Gemara notes that Jacob is the only Patriarch mentioned and asks: Is He the God of Jacob and not the God of Abraham and Isaac? Rather, the verse specifically mentions Jacob to allude to the fact that the Temple will ultimately be described in the same way that Jacob referred to it. It will not be referred to as it was referred to by Abraham. It is written of him that when he prayed at the location of the Temple mountain, he called it mount, as it is stated: “As it is said on this day: On the mount where the Lord is seen” (Genesis 22:14). And it will not be referred to as it was referred to by Isaac. It is written of him that he called the location of the Temple field when he prayed there, as it is stated: “And Isaac went out to meditate in the field” (Genesis 24:63). Rather, it will be described as it was referred to by Jacob, who called it house, as it is stated: “And he called the name of that place Beth-El” (Genesis 28:19), which means house of God.

וּלְהַגִּיד גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד – כּוּלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כׇּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵירוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּיב לוֹמַר: בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם.

And this serves to tell of the greatness of the Holy One, Blessed be He, as when a person stamps several coins with one seal, they are all similar to each other. But the supreme King of kings, the Holy One, Blessed be He, stamped all people with the seal of Adam the first man, as all of them are his offspring, and not one of them is similar to another. Therefore, since all humanity descends from one person, each and every person is obligated to say: The world was created for me, as one person can be the source of all humanity, and recognize the significance of his actions.

תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאֶה אוּכְלוּסֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … חֲכַם הָרָזִים״ — שֶׁאֵין דַּעְתָּם דּוֹמָה זֶה לָזֶה, וְאֵין פַּרְצוּפֵיהֶן דּוֹמִים זֶה לָזֶה. בֶּן זוֹמָא רָאָה אוּכְלוּסָא עַל גַּב מַעֲלָה בְּהַר הַבַּיִת, אָמַר: ״בָּרוּךְ … חֲכַם הָרָזִים וּבָרוּךְ … שֶׁבָּרָא כׇּל אֵלּוּ לְשַׁמְּשֵׁנִי״.

The Sages taught in a Tosefta: One who sees multitudes of Israel recites: Blessed…Who knows all secrets. Why is this? He sees a whole nation whose minds are unlike each other and whose faces are unlike each other, and He Who knows all secrets, God, knows what is in each of their hearts. The Gemara relates: Ben Zoma once saw a multitude [okhlosa] of Israel while standing on a stair on the Temple Mount. He immediately recited: Blessed…Who knows all secrets and Blessed…Who created all these to serve me.

וַהֲלֹא תִרְאֶה כִּי הָעְתַּק אַבְרָהָם מִאַרְצוֹ כַּאֲשֶׁר הִצְלִיחַ וְהָיָה רָאוּי לְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְהָיָה לֵב הַסְּגֻלָּה הַהִיא, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בּוֹ תִגָּמֵר הַשְׁלָמָתוֹ, כַּאֲשֶׁר יִמְצָא עוֹבֵד הָאֲדָמָה אִילָן "שֶׁפִּרְיוֹ טוֹב" בַּמִּדְבָּר וּמַעְתִּיקוֹ אֶל אֲדָמָה נֶעֱבֶדֶת, מִטִּבְעָהּ שֶׁיַצְלִיחַ בָּהּ הַשֹּׁרֶש הַהוּא, וּמְגַדְלוֹ שָׁם וְיָשׁוּב פַּרְדֵּסִי אַחֵר שֶׁהָיָה מִדְבָּרִי וְיִרְבֶּה אַחֵר שֶׁלֹא הָיָה נִמְצָא אֶלָּא בְעֵת שֶׁיִזְדַּמֵּן וּבַמָּקוֹם שֶׁיִּזְדַּמֵּן. וְכֵן שָׁבָה הַנְּבוּאָה בְזַרְעוֹ בְאֶרֶץ כְּנַעַן, רַבּוּ אֲנָשֶׁיהָ כָּל יְמֵי עָמְדָם בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, עִם הָעִנְיָנִים הָעוֹזְרִים מֵהַטְּהָרוֹת וְהָעֲבוֹדוֹת והַקָּרְבָּנוֹת, כָּל שֶׁכֵּן בְּהִמָּצֵא הַשְּׁכִינָה.

For the divine influence, one might say, singles out him who appears worthy of being connected with it, such as prophets and pious men, and is their God. Reason chooses those whose natural gifts are perfect, viz. Philosophers and those whose souls and character are so harmonious that it can find its dwelling among them.

"הנה ימים באים ולא יאמר חי ה' אשר העלה את ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שמה" (ר' ירמיה כג, ז, ח). בפרק קמא דברכות (יב ע"ב) אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כתיב "הנה ימים באים וגו'". אמרו לו, לא שתעקר יציאת מצרים, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לה. כיוצא בו (בראשית לה, י) "לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך", לא שיעקר שם "יעקב" ממקומו, אלא שיהיה שם "ישראל" עיקר ו"יעקב" טפל. וכן הוא אומר (ישעיה מג, יח) "אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו". "אל תזכרו ראשונות" זו שעבוד מלכיות, "וקדמוניות אל תתבוננו" זו יציאת מצרים. "הנני עושה חדשה עתה תצמח" (שם שם יט), תני רב יוסף זו מלחמת גוג ומגוג. משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה בדרך מהלך ופגע בו זאב, וניצול ממנו, והיה מהלך ומספר מעשה זאב. פגע בו ארי, וניצול ממנו, היה הולך ומספר מעשה ארי. פגע בו נחש וניצול ממנו, שכח מעשה שניהם, והיה מהלך ומספר מעשה נחש. כך ישראל, צרות אחרונות משכחות הראשונות, עד כאן:

Behold, days are coming when it shall no longer be said, ‘As the Lord lives, who brought the children of Israel out of the land of Egypt,’ but rather, ‘As the Lord lives, who brought up and who led the seed of the house of Israel out of the north country, and from all the countries where I had driven them’" (cf. Jeremiah 23:7-8). In the first chapter of Berakhot (12b), Ben Zoma said to the Sages: Will the Exodus from Egypt even be mentioned in the days of the Messiah? Does it not state, "Behold, days are coming, etc."? They replied to him: It is not that the Exodus from Egypt will be uprooted, but rather that the subjugation of the kingdoms will be primary and the Exodus from Egypt secondary to it. It is comparable to that which is stated (Genesis 35:10), "Your name shall no longer be called Jacob, but Israel shall be your name"—it is not that the name "Jacob" is uprooted from its place, but that the name "Israel" becomes primary and "Jacob" becomes secondary. And so it also says (Isaiah 43:18), "Remember not the former things, nor consider the things of old." "Remember not the former things" refers to the subjugation of the kingdoms; "nor consider the things of old" refers to the Exodus from Egypt. "Behold, I will do a new thing; now it shall spring forth" (ibid., 19)—Rav Yosef taught: this refers to the war of Gog and Magog. To what can this matter be compared? To a man who was walking on a road and was met by a wolf, and was saved from it, whereupon he went along recounting the story of the wolf. He was then met by a lion, and was saved from it, whereupon he went along recounting the story of the lion. He was then met by a snake, and was saved from it, whereupon he forgot the stories of the other two and went along recounting the story of the snake. So too it is with Israel: the later troubles cause the earlier ones to be forgotten. End of quote.

ויאמר ה' אל אברם לך לך (בראשית יב, א). רבים מקשים למה הביא אברהם את שרה לסכנה זו שילך עמה למצרים כיון שלא אמר לו השם יתברך.

Genesis 6,9.‎ “The Lord said to Avram: ‘go for ‎yourself,’ etc.” Many commentators ask why Avram endangered ‎Sarai by taking her with him to Egypt, seeing that G’d had not ‎given any instruction for either him or his wife to go to Egypt? ‎The answer may be in the words: ‎אל הארץ אשר אראך‎, “to the land ‎that I will show you.” By being vague about Avram’s destination, ‎and not naming the country G’d may have hinted that Avram ‎should move to any country which circumstances would indicate ‎as a suitable destination for him.

וזהו "אשריכם זורעי כו׳", ד'זריעה' היא המחשבה הנקרא בשם זריעה, ואשרי להזורעים אשר מחשבתם "על כל מים", ר"ל גם על המים התחתונים להכניסם אל הקדושה. או יאמר "לך לך כו'", דהנה יש שהוא צדיק מחמת זכות אבותיו או מחמת שהוא תמיד בין הצדיקים, אבל באמת צריך האדם שלא להשגיח על זה, הן הצדיק בן צדיק לא ישגיח על זכות אבותיו לאמר שזכות אבות יעמוד לו ולא יתאמץ בעבודת הבורא מחמת זה, לא ישגיח על זה, רק צריך אימוץ וחיזוק גדול בעבודתו יתברך, והן הצדיק שאינו בן צדיק אל יתיאש עצמו לאמר מאחר שאין לו זכות אבות לסייע לא יוכל להגיע לעבודת הבורא יתברך, אל יאמר כן רק יעבוד השי"ת באמת והבא לטהר מסייעין לו מן השמים, רק לחשוב שהשי"ת עושה לו כל זאת שמסייע לו. וזהו "לך לך מארצך כו׳", פירוש שלא תשגיח על ארצך ועל בית אביך, ותלך לשרשך "אל הארץ" העליונה, "אשר אראך" ר"ל כנ"ל, שלא תחשוב רק שאני מראה אותך כל זאת, שהכל הוא מהבורא יתברך. וזהו "טוב עשית עם עבדך", ר"ל הטוב שעשית עם עבדך שהוא צדיק, שהצדיק נקרא טוב, "ה׳ כדברך", ר"ל שאין זה כי אם ע"י דיבורך, שהכל הוא ממך.

And this is "go for yourself", as its simple meaning, that is, you should observe yourself always so as to separate yourself from your corporeal traits [artziut] so as you can switch them to good, as explained. And this is "from your land [artzecha], to bring them only to holiness. "And from your birthplace" meaning, a person who behaves with disgusting traits then from that person come evil results, God forbid, since a trait gives birth to another similar trait, through "a transgression brings about a transgression" - and this is "from your birthplace". "And from the house of your father", meaning sometimes certain traits get imprinted in a person according to the environment that happens to the person, from the parental forces that insert those traits into the person. One needs to get out of those and make them enter into holiness, and this is "from the house of your father". And then you will be able to merit "to the land that I will show you", that you will merit the higher mind, and the higher land that I will show, a place you have never seen.

וְזֶה לְעוּמַּת זֶה, כָּכָה הוּא מַמָּשׁ בַּעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב. וְהַיְינוּ, לְפִי שֶׁבְּחִינַת נְקוּדַּת פְּנִימִית הַלֵּב הִיא לְמַעְלָה מִבְּחִינַת הַדַּעַת הַמִּתְפַּשֵּׁט וּמִתְלַבֵּשׁ בַּמִּדּוֹת שֶׁנּוֹלְדוּ מֵחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת כַּנּוֹדָע, רַק הִיא בְּחִינַת הֶאָרַת חָכְמָה עֶלְיוֹנָה שֶׁלְּמַעְלָה מֵהַבִּינָה וְהַדַּעַת, וּבָהּ מְלוּבָּשׁ וְגָנוּז אוֹר ה׳ מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״ה׳ בְּחָכְמָה כוּ׳״, וְהִיא הִיא בְּחִינַת נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל. וּמַה שֶּׁאֵין כָּל אָדָם זוֹכֶה לְמַדְרֵגָה זוֹ, לַעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב מֵעוּמְקָא דְלִבָּא בִּבְחִינַת פְּנִימִיּוּת, הַיְינוּ, לְפִי שֶׁבְּחִינָה זוֹ הִיא אֶצְלוֹ בִּבְחִינַת גָּלוּת וְשִׁבְיָה, וְהִיא בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה מַמָּשׁ, כִּי הִיא הִיא בְּחִינַת נִיצוֹץ אֱלֹהוּת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית. וְסִבַּת הַגָּלוּת, הוּא מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״גָּלוּ לְבָבֶל שְׁכִינָה עִמָּהֶם״, דְּהַיְינוּ מִפְּנֵי שֶׁהִלְבִּישׁ בְּחִינַת פְּנִימִית נְקוּדַּת לְבָבוֹ בְּ״זֶה לְעוּמַּת זֶה״, דְּהַיְינוּ בִּלְבוּשִׁים צוֹאִים דְּמִילֵּי דְּעָלְמָא וְתַאֲוֹת עוֹלָם הַזֶּה, הַנִּקְרָא בְּשֵׁם ״בָּבֶל״, וְהִיא בְּחִינַת עָרְלָה הַמְכַסָּה עַל הַבְּרִית וּנְקוּדָּה הַפְּנִימִית שֶׁבַּלֵּב, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם״.

And “the one corresponds to the other,” it is precisely so with the “service of the heart.” This is because the faculty of the innermost point of the heart transcends the faculty of reason (daat)—which extends and vests itself in the attributes born of wisdom, understanding, and knowledge (chabad), as known. It is, rather, an aspect of the radiation from the supreme chochmah, which transcends binah and daat, and in which there is vested and concealed the actual light of G–d, as it is written: “The L–rd with chochmah….” And this precisely is the aspect of the spark of Divinity in every soul of Israel.) The reason that not every person merits this rank [of the service of the heart from the depth of the heart in a state of pnimiyut] is because this aspect is with him in a state of exile and captivity. And this is actually the state of the exile of the Shechinah, for this precisely is the aspect of the spark of Divinity that is in his divine soul. The cause of the exile is as our Sages, of blessed memory, said: “They were exiled to Babylon, and the Shechinah went with them”; i.e., (man) has vested the aspect of the innermost point of his heart in the corresponding opposite, namely in the soiled garments of mundane matters and worldly desires, which are referred to as “Babylon,” and is the aspect of the prepuce that covers the covenant and the innermost point of the heart. Of this it was said: “And you shall excise the prepuce of your heart.”

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ.

The land of Israel is not an external thing, an external national acquisition, a means to the goal of general unity and strengthening of the physical or even spiritual. The land of Israel is an intrinsic section of the nation, attached to it with a living bond, entwined with its existence in internal uniqueness.

יותר פנימית היא התשובה הטבעית הנפשית והרוחנית. הוא מה שקוראים "מוסר כליות". טבע הנפש האנושית הוא ללכת בדרך ישרה, וכשסר מן הדרך, כשנפל בחטא, אם נפשו עדיין לא נשחתה לגמרי - הרי החוש הזה של הישרות מדאיב את לבבו והוא מתמוגג מכאב, והוא מזדרז לשוב לתקן את המעוות, עד אשר ירגיש כי נמחה חטאו. חלק זה של התשובה הוא מסובך הרבה מאד, תלוי הוא בתנאים רבים פנימיים וחצוניים, ויש בו כמה דרכי הטעה, שחובה היא להשמר מהם, אבל מכל מקום הוא אחד היסודות, שתוכן התשובה נשען עליהם.

More internal is the natural soulful & spiritual teshuva. This is the intrinsic ethical nature (lit. "ethics of the kidneys," Cf. Ps 16:7, TB Ber. 61a). It is the natural human spiritual tendency to walk a straight path, but when one strays and falls to sin, so long as one's soul has not been completely corrupted, then this sense of honesty causes heartache and breakdown from the pain, and one acts quickly to repent and repair the distortion so that one can feel that their sin has been erased. This part of teshuva is very complicated and is dependent on many internal and external factors. There are many pitfalls that one must be on guard from, but it remains one of the foundations on which the essence of teshuva rests.