The Manna and Daily Trust in Divine Providence

וְזָכַרְתָּ֣ אֶת־כׇּל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר הוֹלִֽיכְךָ֜ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ זֶ֛ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לְמַ֨עַן עַנֹּֽתְךָ֜ לְנַסֹּֽתְךָ֗ לָדַ֜עַת אֶת־אֲשֶׁ֧ר בִּֽלְבָבְךָ֛ הֲתִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתָ֖ו אִם־לֹֽא׃ וַֽיְעַנְּךָ֮ וַיַּרְעִבֶ֒ךָ֒ וַיַּאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽיעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כׇּל־מוֹצָ֥א פִֽי־יְהֹוָ֖ה יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם׃

Remember the long way that the ETERNAL your God has made you travel in the wilderness these past forty years, in order to test you by hardships to learn what was in your hearts: whether you would keep the commandments or not. [God] subjected you to the hardship of hunger and then gave you manna to eat, which neither you nor your ancestors had ever known, in order to teach you that a human being does not live on bread alone, but that one may live on anything that GOD decrees.

וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶ֑ם אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃ וְלֹא־שָׁמְע֣וּ אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאַ֑שׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם מֹשֶֽׁה׃

And Moses said to them, “Let no one leave any of it over until morning.” But they paid no attention to Moses; some of them left of it until morning, and it became infested with maggots and stank. And Moses was angry with them.

וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא׃ וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֔י וְהֵכִ֖ינוּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־יָבִ֑יאוּ וְהָיָ֣ה מִשְׁנֶ֔ה עַ֥ל אֲשֶֽׁר־יִלְקְט֖וּ י֥וֹם ׀ יֽוֹם׃

And GOD said to Moses, “I will rain down bread for you from the sky, and the people shall go out and gather each day that day’s portion—that I may thus test them, to see whether they will follow My instructions or not. But on the sixth day, when they apportion what they have brought in, it shall prove to be double the amount they gather each day.”

שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מִפְּנֵי מָה לֹא יָרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מָן פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה? אָמַר לָהֶם: אֶמְשׁוֹל לָכֶם מָשָׁל: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן אֶחָד, פָּסַק לוֹ מְזוֹנוֹתָיו פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה, וְלֹא הָיָה מַקְבִּיל פְּנֵי אָבִיו אֶלָּא פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה. עָמַד וּפָסַק מְזוֹנוֹתָיו בְּכׇל יוֹם, וְהָיָה מַקְבִּיל פְּנֵי אָבִיו כׇּל יוֹם. אַף יִשְׂרָאֵל, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה בָּנִים הָיָה דּוֹאֵג וְאוֹמֵר: שֶׁמָּא לֹא יֵרֵד מָן לְמָחָר, וְנִמְצְאוּ כּוּלָּן מֵתִים בָּרָעָב, נִמְצְאוּ כּוּלָּן מְכַוְּונִים אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

Furthermore, with regard to the manna: The students of Rabbi Shimon ben Yoḥai asked him: Why didn’t the manna fall for the Jewish people just once a year to take care of all their needs, instead of coming down every day? He said to them: I will give you a parable: To what does this matter compare? To a king of flesh and blood who has only one son. He granted him an allowance for food once a year and the son greeted his father only once a year, when it was time for him to receive his allowance. So he arose and granted him his food every day, and his son visited him every day. So too, in the case of the Jewish people, someone who had four or five children would be worried and say: Perhaps the manna will not fall tomorrow and we will all die of starvation. Consequently, everyone directed their hearts to their Father in heaven every day. The manna that fell each day was sufficient only for that day, so that all of the Jewish people would pray to God for food for the next day.

ר' אליעזר אומר שלא ילקט אדם מן היום למחר וכן היה ר' אליעזר אומר מי שיש לו מה שיאכל היום ויאמר מה אני אוכל למחר הרי זה ממחוסרי אמנה שנ' דבר יום ביומו מי שברא יום ברא פרנסתו: נסוי הוא להן ולכל באי העולם שכל מי שמלאו לבו לעבוד את השם בכל לבו הוא ממציא לו ספקו מכל מקום:

וְכֵן כַּאֲשֶׁר יְבוֹאֵהוּ טַרְפּוֹ מְצַמְצֵם לֹא יוֹתֵר עַל מְזוֹנוֹ מְאוּמָה רָאוּי לוֹ לַחְשֹׁב בְּלִבּוֹ וְלוֹמַר אֲשֶׁר הֵכִין לִי מְזוֹנִי בִּשְׁדֵי אִמִּי בִּתְחִלַּת עִנְיָנִי כְּפִי צָרְכִּי וְדֵי כַּלְכָּלָתִי יוֹם יוֹם עַד אֲשֶׁר הֵמִיר אוֹתוֹ לִי בְּטוֹב מִמֶּנּוּ וְלֹא הִזִּיק לִי בּוֹאוֹ בְּצִמְצוּם מְאוּמָה כֵּן לֹא יַזִּיק לִי בּוֹא הַטֶּרֶף הַזֶּה אֲשֶׁר הֶעְתִּיק אוֹתִי אֵלָיו עַתָּה בְּצִמְצוּם כְּפִי צָרְכִּי עַד תַּכְלִית יָמַי מְאוּמָה. וְיִהְיֶה נִשְׂכָּר עַל זֶה כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַבּוֹרֵא עַל אֲבוֹתֵינוּ בַּמִּדְבָּר שֶׁעִנְיָנָם הָיָה כָּזֶה (שמות טז ד) וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ וְאָמַר (ירמיה ב ב) הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם וְגוֹ׳.

And the proper way for one who trusts in G-d, when his livelihood is withheld for some day is to say in one's heart: "He who took me out (from the womb) to this world at a fixed time and moment, and did not take me out to it earlier or later, He is the One who is withholding my livelihood for a fixed time and a fixed day, because He knows what is good for me." Likewise, when one's livelihood comes very exactly, no more than the amount for basic food, it is proper for one to reflect in his heart and tell himself: "He who prepared my sustenance at my mother's breast, in my beginning, according to my need, and what was sufficient for me day by day, until He replaced it for me with something better, and (the milk's) coming exactly did not damage me at all so too I will not be damaged now at all, by His sending me my food in the limited, exact amount, until the end of my days.

אָמְנָם מָה שֶׁיּוּכַל לִשְׁמוֹר אֶת הָאָדָם וּלְהַצִּילוֹ מִן הַמַּפְסִידִים הָאֵלֶּה הוּא הַבִּטָּחוֹן, וְהוּא שֶׁיַּשְׁלִיךְ יְהָבוֹ עַל ה' לְגַמְרֵי, כַּאֲשֶׁר יֵדַע כִּי וַדַּאי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיֶּחְסַר לָאָדָם מָה שֶׁנִּקְצַב לוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זַ"ל בְּמַאַמְרֵיהֶם (ביצה ט"ז א): כָּל מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִים לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְגוֹ', וְכֵן אָמְרוּ (יומא ל"ח ב): אֵין אָדָם נוֹגֵעַ בַּמּוּכָן לַחֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ כִּמְלֹא נִימָא. וּכְבָר הָיָה אָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּבָטֵל וְהַגְּזֵרָה הָיְתָה מִתְקַיֶּמֶת, אִם לֹא שֶׁקָּדַם הַקְּנָס לְכָל בְּנֵי אָדָם, (בראשית ג:יט): בְּזֵעַת אַפֶּךָ תֹּאכַל לֶחֶם, אֲשֶׁר עַל כֵּן חַיָּב אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל אֵיזֶה הִשְׁתַּדְּלוּת לְצֹרֶךְ פַּרְנָסָתוֹ, שֶׁכֵּן גָּזַר הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן. אַךְ לֹא שֶׁהַהִשְׁתַּדְּלוּת הוּא הַמּוֹעִיל, אֶלָּא שֶׁהַהִשְׁתַּדְּלוּת מֻכְרָח, וְכֵיוָן שֶׁהִשְׁתַּדֵּל הֲרֵי יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וּכְבָר יֵשׁ מָקוֹם לְבִרְכַּת שָׁמַיִם שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְבַלּוֹת יָמָיו בַּחֲרִיצוּת וְהִשְׁתַּדְּלוּת, הוּא מָה שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תהלים עה:ז-ח): כִּי לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב וְלֹא וְגוֹ', כִּי אֱלֹהִים שׁוֹפֵט וְגוֹ' וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אָמַר (משלי כג:ד): אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִבִּינָתְךָ חֲדָל. אֶלָּא הַדֶּרֶךְ הָאֲמִתִּי הוּא דַּרְכָּם שֶׁל הַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים, עוֹשִׂים תּוֹרָתָן עִקָּר וּמְלַאכְתָּן טְפֵלָה, וְזֶה וְזֶה נִתְקַיֵּם בְּיָדָם, כִּי כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה אָדָם קְצָת מְלָאכָה, מִשָּׁם וָהָלְאָה אֵין לוֹ אֶלָּא לִבְטֹחַ בְּקוֹנוֹ וְלֹא לְהִצְטַעֵר עַל שׁוּם דָּבָר עוֹלָמִי, אָז תִּשָּׁאֵר דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה וְלִבּוֹ מוּכָן לַחֲסִידוּת הָאֲמִתִּי וְלָעֲבוֹדָה הַתְּמִימָה.

However, that which can protect a person and save him from these detriments is trust in G-d. Namely, that a person casts his burden entirely upon G-d, knowing that it is certainly impossible for a man to lack what was designated for him, as our sages taught: "all of a person's sustenance [for the year] is fixed for him from Rosh Hashana [to Yom Kippur]" (Beitzah 16a). Likewise, they said: "no man can touch what was prepared for his fellow even to the extent of a hair's breadth" (Yomah 38b). A person could have sat idle and the decree would have been fulfilled (his designated portion would have come to him), had it not been preceded by the fine imposed on every human being: "by the sweat of your brow shall you eat bread" (Gen.3:19), whereby a person is required to make some effort for obtaining his livelihood, for thus the exalted King decreed. Only that it is not the efforts (hishtadlut) that help. Rather, the efforts are necessary, but once one has put in some effort, he has already discharged his obligation and there is place for the blessing of Heaven to rest upon him, and he need not consume his days in exertion and labor. This is what king David said: "For not from the east or from the west, nor from... but it is G-d who executes judgment, [putting down one and lifting up another]" (Tehilim 75:7-8), and king Shlomo said: "Do not weary yourself to grow rich; cease applying your understanding" (Mishlei 23:4). Rather, the true path is that of the "early Pious ones", who made their Torah primary and their work secondary, and succeeded in both (Berachot 35b). For once a man does a little work, from then on, he need only trust in his Master, and not be distressed by any worldly matters. Then his mind will be free and his heart ready for true Chasidut and perfect divine service.

יש לך לדעת כי אצל הבטחון כתיב בטחו בו עדי עד, ור"ל כי אע"ג כי לפעמים אין האדם ראוי לדבר טוב מצד רוע מזל שלו, וע"ז אמר שעכ"פ יש לבטוח בו ית' וזהו בטחו בו עדי עד כי ביה ה' צור עולמים. כלומר כי העוה"ז ועוה"ב נברא בשם י"ה ולכך יש לבטוח בו ית' עדי עד שיכול להשפיע אליו מעולם העליון שהוא כולו טוב אף אם יש לו מזל רע בעוה"ז. לכך מי ששם בטחונו בו ית' מגיע דבר זה עד עולם העליון הוא עוה"ב ולכך הש"י ג"כ מחסה עליו בעוה"ז ובעוה"ב.

ת"ח ימינא דקב"ה וכו': בוא וראה, הימין של הקב"ה, שהוא החסד, מתעוררים ממנו, כל אור, כל ברכות, וכל שמחה. בו כלול השמאל. כמו שיש באדם ימין ושמאל, והשמאל נכלל בימין, והימין כולל הכל, וכשנתעורר הימין, השמאל מתעורר עמו, כי בו אחוז ונכלל.

מפני שה' אמר למשה הנני ממטיר לכה לחם ולא הודיע מן השליו, כי רצון ה' היה רק במן שהיה מזון רוחני ומועיל להשגה וללמוד התורה לא בבשר שהוא מזון גשמי, וה' רצה שיחיו חיי הפרישות, ואכלם יהיה לשובע נפשם הרוחניית, שהיא תגבר על חמרם ולה לא יאות הבשר, ורק משה כששמע תלונתם שהזכירו גם הבשר כמ"ש בשבתנו על סיר הבשר, הוסיף שיתן להם גם בשר, וה' מקים דבר עבדו, והבטיח עתה לתת להם גם בשר שהוסיף משה מדעתו ובאר שמה שיתן בשר הוא מפני ששמעתי את תלונות בני ישראל שרוצים גם בשר, וע"כ דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר, ואמרו חז"ל במדרש שהבשר ניתן להם בפנים חשוכים בערב, והמן ניתן להם בפנים מאירים, כונתו שבעת שיחשיך בבתי נפשם וגבר חשכת החומר על אור הנפש אז תאכלו בשר, ועת שיהיה בקר ויזרח אור בנפשם אז תשבעו לחם, ובכ"ז צוה שאת הבשר יאכלו ולא ישבעו ממנו ולא יאכלוהו רק בערב שהוא זמן שינה אבל הלחם ישבעו ממנו וזמנו בבקר שהוא עת לתורה ולעבודה, ושהבשר מעלה אדים אל המוח ומביא עצלות בכלי התנועה אתר אכילתו, וידעתם, וזה אתן לכם כדי שתדעו שאני אלהיכם נותן כל צרכיכם שלא תאמרו היוכל אל לערוך שלחן במדבר:

א] שמפתח של פרנסה הוא ביד ה' לבדו כמ"ש הנני ממטיר ב] שהלחם הוא שמימי לא ארצי כמ"ש כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' וכו', שעיקר מזון השלמים הוא המזון הרוחני שהוא מזון הנפש שהוא עיקר האדם עד שלא יחיה על המזון הגשמי רק על מוצא פי ה', ג] שלא יטריד האדם א"ע לאסוף הון ועושר בסכנת הליכת ימים ומדבריות ואיים רחוקים, כי מאן דיהיב חיי יהיב מזוני, והגם שצריך שיעשה מעת כמ"ש ויצא העם ולקטו בכ"ז פרנסתו מזומן לו אצל ביתו וכיוצא מביתו תיכף ימצאנו, ד] שכל מי שי"ל מה לאכול היום ואומר מה נאכל למחר הוא מקטני אמנה שעז"א ולקטו דבר יום ביומו, ובזה אנסנו הילך בתורתי, שאז יזמין לו ה' פרנסתו בכל יום כמו שהכין פרנסת הלוים ולכל מי שיפריש א"ע מעניני העולם לעסק התורה שאז ישיג פרנסתו בנקל עפ"י השגחת ה', ה] למד שבקדושה צריך הכנה כמ"ש והכינו

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אִם תָּמֵהַּ אַתָּה עַל הַדָּבָר הַזֶּה לְמֹד מִן הַמָּן שֶׁלֹא הָיָה יוֹרֵד לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְפִי כֹּחַ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, הַבַּחוּרִים הָיוּ אוֹכְלִין אוֹתוֹ כְּלֶחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז, ד): הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וגו'. וְהַזְּקֵנִים, כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז, לא): וְטַעֲמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ. וְיוֹנְקִים, כְּחָלָב מִשְּׁדֵי אִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, ח): וְהָיָה טַעֲמוֹ כְּטַעַם וגו'. וְהַחוֹלִים כְּסֹלֶת מְעֹרָב בִּדְבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז, יט): וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לְךָ סֹלֶת וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ הֶאֱכַלְתִּיךָ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא וּמָה הַמָּן שֶׁהָיָה מִין אֶחָד נֶהְפַּךְ לְכַמָּה מִינִין בִּשְׁבִיל צֹרֶךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד, הַקּוֹל שֶׁהָיָה כֹּחַ בּוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁהָיָה מִשְׁתַּנֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁלֹא יִנָּזֵקוּ.

Come and see how the voice would emerge to each one of Israel, each and every one in accordance with his capability; the elderly according to their capability, the young men according to their capability, the children according to their capability, the nursing babies according to their capability, the women according to their capability, and Moses, too, according to his capability as it is stated: “Moses would speak, and God would answer him with a voice” (Exodus 19:19), with a voice that he could withstand. Likewise it says: “The voice of the Lord is powerful [bako’aḥ]” (Psalms 29:4). It does not say His capability, bekoḥo, but rather bako’aḥ, according to the capability of each and every one, and even pregnant women according to their capability. That is: Each and every one according to his capability. Rabbi Yosei bar Ḥanina said: If you are astonished about this matter, learn from the manna that would fall for Israel only according to the capability of each and every one of Israel. The young men would eat it as bread, as it is stated: “Behold I will rain bread for you from the heavens…” (Exodus 16:4); the elderly, like honey wafers, as it is stated: “And its taste was like wafers with honey” (Exodus 16:31); the nursing babies, like milk from his mother’s breasts [shedei], as it is stated: “Its taste was like the taste of a cake [leshad] with oil” (Numbers 11:8); and the ill like fine flour mixed with honey, as it is stated: “My bread that I gave you, fine flour, and oil, and honey, with which I fed you” (Ezekiel 16:19); the idolaters tasted it bitter like a coriander seed, as it is stated: “The manna was like a coriander seed” (Numbers 11:7). Rabbi Yosei bar Ḥanina said: If the manna, which was one type, transformed into several types to fill the need of each and every one, the voice that had power in it, all the more so that it would change for each and every one so they would not be harmed. From where is it derived that the voice divided into several voices so they would not be harmed? It is as it is stated: “All the people were seeing the voices” (Exodus 20:15).

מִכָּל בָּשָׂר וְגוֹ' יָדוּעַ כִּי הַחַיּוֹת רַבּוֹת מְאֹד וּמֵהֶן גְּדוֹלוֹת מְאֹד כַּפִּילִים וְכָרֵאמִים וְזוּלָתָם וְהָרֶמֶשׁ הָרוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ רַב מְאֹד גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם מִינִים רַבִּים אֵין לָהֶם מִסְפָּר וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (חולין סג) מֵאָה וְעֶשְׂרִים מִינֵי עוֹפוֹת טְמֵאִים יֵשׁ בַּמִּזְרָח וְכֻלָּם מִין אַיָּה הֵם וּלְעוֹפוֹת טְהוֹרִים אֵין מִסְפָּר וְהִנֵּה יִצְטָרֵךְ לְהָבִיא מִכֻּלָּם שֶׁיּוֹלִידוּ כְּמוֹתָם וְכַאֲשֶׁר תֶּאֱסֹף לְכֻלָּם מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְשָׁנָה תְּמִימָה לֹא תָּכִיל אוֹתָם הַתֵּבָה הַזֹּאת וְלֹא עֶשֶׂר כַּיּוֹצֵא בָּהּ אֲבָל הוּא נֵס הֶחֱזִיק מוּעָט אֶת הַמְּרֻבֶּה וְאִם תֹּאמַר יַעֲשֶׂנָּה קְטַנָּה וְיִסְמֹךְ עַל הַנֵּס הַזֶּה רָאָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לַעֲשׂוֹתָהּ גְּדוֹלָה כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ אוֹתָהּ בְּנֵי דּוֹרוֹ וְיִתְמְהוּ בָּהּ וִיסַפְּרוּ עָלֶיהָ וִידַבְּרוּ בְּעִנְיַן הַמַּבּוּל וְכִנּוּס הַבְּהֵמָה וְהַחַיָּה וְהָעוֹף לְתוֹכָהּ אוּלַי יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְעוֹד עָשׂוּ אוֹתָהּ גְּדוֹלָה לְמַעֵט בַּנֵּס כִּי כֵן הַדֶּרֶךְ בְּכָל הַנִּסִּים שֶׁבַּתּוֹרָה אוֹ בַּנְּבִיאִים לַעֲשׂוֹת מָה שֶׁבְּיַד אָדָם לַעֲשׂוֹת וְהַשְּׁאָר יִהְיֶה בִּידֵי שָׁמַיִם וְאַל תִּתְפַּתֶּה לֵאמֹר (ראה ראב"ע להלן פסוק טז) כִּי הָיוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמּוֹת בְּאַמּוֹת אִישׁ נֹחַ וְהָיָה גָּדוֹל שֶׁאִם כֵּן הָיוּ גַּם הָאֲנָשִׁים גְּדוֹלִים גַּם הַחַיָּה וְהָעוֹפוֹת בַּדּוֹרוֹת הָהֵם גְּדוֹלִים עַד שֶׁלָּקָה הָעוֹלָם בַּמַּבּוּל וְעוֹד כִּי הָאַמּוֹת אַמּוֹת הַתּוֹרָה הֵנָּה:

OF ALL FLESH. It is known that there are a great many beasts, and some of them — such as elephants, rams and others — are very large; likewise, the creeping things upon the earth are very many. Of the fowl of the heaven there are also innumerably many kinds, just as our Rabbis have said: “There are one hundred and twenty kinds of unclean birds in the east, and all of them belong to the species of ayah (kite).” Clean fowl are innumerable. Noah was thus obligated to bring all of them into the ark in order that they may beget their like. If you would gather a full year’s supply of food for all of them, [you would find] that this ark and ten others like it could not hold it! But this was a miracle of a small space containing a great quantity. And in case you suppose that he should have made it [the ark] very small and rely on this miracle, the answer is that the Holy One, blessed be He, saw fit to make it large so that the people of his generation should see it, wonder at it, converse about it, and speak of the subject of the flood and the gathering of the cattle, beast, and fowl into it so that perhaps they would repent. Furthermore, he made it large in order to reduce the miracle for such is the way with all miracles in the Torah or in the Prophets: whatever is humanly possible is done, with the balance left to Heaven. Now be not persuaded to say as Ibn Ezra that the three hundred cubits [of the length of the ark were measured] in cubits of a man like Noah, who was unusually tall. If so, the other people were also tall, and the beasts and fowl of those generations were also tall until the world was struck by the flood! Moreover, the cubits here are the standard cubits of the Torah.

החיצונים גם שמן ובאר כי רוחניים הם כנודע הלחם לחם אבירים והמים מבארה של מרים שלהיותם רוחניים היו הולכים עמהם בכל מסעיהם. אך בשר גשמי במדבר אשר שם עכירות החיצונים לא יהיה לו ית' בעצמו מביא לתתו שם על ידו אם לא על יד השרים החיצונים כי שם ביתם. וזה אומרם היוכל אל כלומר הקדוש לערך שולחן במדבר שהוא בשר גשמי במדבר המוכן לחלאת עכירות החיצונים וזה המשך מאמר זכרנו את הדגה וכו' שהם דברים גשמיים בעצם כי אותם נאכל במצרים כי שם מקום טומאה ונאכלם מיד השר מה שאין כן במדבר מאתו ית' רק דברים רוחניים.

ולי הפעוט נראה לפרש מוסר פשוטי לאנשים פשוטים כערכי, ויש לפרש בב' פנים, כי שמעתי מורי אמר משל אחד, בב' סוגי בני אדם שהלכו בדרך סכנה מקום גדודי לסטים, אחד הי' שיכור ולא הרגיש בגזלת הגזלנים, מה שאין כן השני הרגיש והזהיר אחרים בדרך ההוא, או לסבבו, או שיקח שמירה כיוצא בזה ע"כ. סוג ב' הנהגתו למעלה מהטבע, בזה אמרו לוו עלי ואני פורע. ועל פי זה נבאר פסוק (שמות יח, א-ב) וישמע יתרו חתן משה את כל אשר עשה אלדי' למשה ולישראל עמו וגו'.

And it seems to me that it is known what the rabbis said (Sotah 31a) "in all their troubles He is troubled" (Isaiah 63:9) is written and the reading is with an alef [making in all their troubles He was not troubled." And a sage and smart person will pay attention and understand that suffering for a human being is a suffering for the Shechinah, as it is written (Sanhedrin 6:5) "My head hurts My arm hurts", and so the person will pray over the distress of the Shechinah, and immediately the distress of the human will pass, and this is what [I say] if a person understands that in all their sufferings God suffers, then there is no suffering. This is what the verse says "Isn't it because Ad-nai is not in me that all these evils befell me?" (Deut. 31:17)- if I had paid attention that this is suffering for the Shechinah then Ad-nai would be in me, and then those evils would not have befallen me.

עיין פירוש רש"י "בראשית - בשביל ישראל הנקראין ראשית ובשביל התורה הנקראת ראשית", ובמדרש נמי איתא "בשביל מצות ביכורים שנקראין ראשית". ויש לומר דכולם לדבר אחד נתכוונו דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.

In a beginning created God etc - see the explanation of Rashi "in a beginning - due to Israel that are called beginning, and due to Torah that is called beginning" and the midrash, too, has "due to the mitzvah of first fruits, that are called beginning" (Rashi on Genesis 1:1). And one could say that all those opinions have the same intention, that one opinion says this, the other opinion says that, and they do not dispute.

כי בכל נברא יש נקודה שנתברר ע"י כבודו ית'. כמ"ש כל פעל ה' למענהו. ויגלו נקודה אמיתית שהם עומדים מחיות הש"י שמחדש בכל יום מ"ב. וכ"ז תלוי במעשה האדם. כי כשעושה מעשה בדביקות הש"י ע"י ידיעה זו שכל מעשה יש לו חיותו ית'. ע"פ ידיעתו נתברר זה בגוף המעשה. ומסיר עי"ז ההסתר ונתגלה הפנימיות.

וּבֵיאוּר הָעִנְיָן, הוּא רַק אֱמוּנָה אֲמִיתִּית בְּ״יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית״, דְּהַיְינוּ, שֶׁהַבְּרִיאָה ״יֵשׁ״ מֵ״אַיִן״, הַנִּקְרֵאת ״רֵאשִׁית חָכְמָה״ – וְהִיא חָכְמָתוֹ שֶׁאֵינָהּ מוּשֶּׂגֶת לְשׁוּם נִבְרָא – הַבְּרִיאָה הַזֹּאת, הִיא בְּכָל עֵת וָרֶגַע, שֶׁמִּתְהַוִּים כָּל הַבְּרוּאִים ״יֵשׁ״ מֵ״אַיִן״ מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ הַמְחַיָּה אֶת הַכֹּל, וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּעוֹמֶק הֲבָנָתוֹ, וִיצַיֵּיר בְּדַעְתּוֹ הֲוָויָיתוֹ מֵ״אַיִן״ בְּכָל רֶגַע וָרֶגַע מַמָּשׁ, הַאֵיךְ יַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ כִּי רַע לוֹ, אוֹ שׁוּם יִסּוּרִים מִבָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, אוֹ שְׁאָרֵי יִסּוּרִין בָּעוֹלָם, הֲרֵי הָ״אַיִן״, שֶׁהִיא חָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, הוּא מְקוֹר הַחַיִּים וְהַטּוֹב וְהָעוֹנֶג, וְהוּא הָעֵדֶן שֶׁלְּמַעְלָה מֵעוֹלָם־הַבָּא, רַק, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג, לָכֵן נִדְמֶה לוֹ רַע אוֹ יִסּוּרִים, אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵין רַע יוֹרֵד מִלְמַעְלָה, וְהַכֹּל טוֹב, רַק שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג לְגוֹדְלוֹ וְרַב טוּבוֹ. וְזֶהוּ עִיקַּר הָאֱמוּנָה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ נִבְרָא הָאָדָם, לְהַאֲמִין דְּ״לֵית אֲתַר פָּנוּי מִינֵיהּ״, וּ״בְאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים״, וְעַל כֵּן ״עוֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ״ – הוֹאִיל וְהוּא רַק טוֹב כָּל הַיּוֹם.

This means: There is to be only an absolute belief in the Yotzer Bereishit; that is, that the creation of being ex nihilo (yesh meayin) [which is called reishit chochmah, i.e., His wisdom which is not apprehensible to any creature]—this creation occurs constantly and every moment, by all creatures coming into being [as a substance ex nihilo (yesh meayin)] from His wisdom, blessed be He, which animates everything. And when man will contemplate in the profundity of his understanding, and will imagine in his mind his coming to be ex nihilo—truly every moment, how can he possibly think he has ever suffered, or had any afflictions related to “children, life, and sustenance,” or whatever other worldly sufferings. For the naught (ayin) which is His wisdom, blessed be He, is the source of life, welfare, and delight. It is the Eden which transcends the World to Come, except that, because it is not apprehensible, one imagines to have sufferings, or afflictions. In fact, however, no evil descends from above and everything is good, though it is not apprehended because of its immense and abundant goodness. And this is the essence of the faith for which man was created: to believe that “there is no place void of Him” and “in the light of the King’s Countenance there is life,” and, conclusively, “strength and gladness are in His place,” because He is but good all the time.