אם הורים

שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך.

נצר בני מצות אביך, ואל תטש תורת אמך.

משלי שלמה בן חכם ישמח אב, ובן כסיל תוגת אמו.

קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה.

וירא ה' כי שנואה לאה, מטעם שנמשכת מאמא כנ"ל, מכאן נשמע, שהאדם שונא את העריות מצד אמו, (משום שאמו הוא סוד עולם הנסתר, שנאמר עליו על כן יעזב איש את אביו ואת אמו) כנ"ל, ומתיחד האדם בכל מקום עם אמו ואינו חושש (לאיסור יחוד), וכן אמרו, הבן מתיחד עם אמו...

כאן יש להקדים בתחילה דבר אחד שאמרו הראשונים באלו מראות הלילה שלמדנו, מי שבא על אמו בחלום יצפה לבינה, שכתוב, כי אם לבינה תקרא, כאן יש להסתכל, אם משום שהוא אם, יפה הוא, אלא שהיה לו לכתוב כך, שמי שראה את אמו בחלום יזכה לבינה, אבל מי שבא על אמו למה זה, אלא סוד עליון הוא...

רבי אליעזר אומר, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאדם מכבד אמו יותר מאביו, לפי שהיא משדלתו בדברים, לפיכך הקדים אב לאם לכיבוד, וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאדם מתיירא מאביו יותר מאמו לפי שהוא מלמדו תורה, לפיכך הקדים אב לאם במורא, מקום שחסר השלים... יתרו-בחודש פרשה ח)

בעטרה שעטרה לו אמו, זה אהל מועד שמצוייר בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש, אמו אין אמו אלא ישראל, שנאמר ולאומי אלי האזינו.

האב קודם לאם בכל מקום, יכול שכבוד האב עודף על כבוד האם, תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו, מלמד ששניהם שקולים, אבל אמרו חכמים האב קודם לאם בכל מקום מפני שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו...

...יאמר לאמו, מה תלמוד לומר לאביו, מה אמו שהיא מתחללת הרי הוא מטמא לה, אביו שאינו מתחלל אינו דין שיטמא לו, אילו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע, אביו חזקה מניין, תלמוד לומר לאביו. או אילו נאמר לאביו ולא נאמר לאמו הייתי אומר מה אביו שהוא חזקה הרי הוא מטמא לו, אמו ודאי אינו דין שיטמא לה, אילו כן הייתי אומר, מה אביו שאינו מתחלל אף אמו שאינה מתחללת, אמו שנתחללה מנין, תלמוד לומר ולאמו.

...אפילו אמך ואפילו אימא דאימך...

תנו רבנן הרי שנתנו לה בן להניק, הרי זו לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה, פסקה קימעא אוכלת הרבה, לא תאכל עמו דברים הרעים לחלב... דמשמשא בי ריחיא הוו לה בני נכפי, דמשמשא על ארעא הוו לה בני שמוטי, דדרכא על רמא דחמרא הוו לה בני גירדני, דאכלה חרדלא הוו לה בני זלזלני, דאכלה תחלי הוו לה בני דולפני, דאכלה מוניני הוו לה בני מציצי עינא, דאכלה גרגושתא הוו לה בני מכוערי, דשתיא שיכרא הוו לה בני אוכמי, דאכלה בישרא ושתיא חמרא הוו לה בני בריי, דאכלה ביעי הוו לה בני עינני (עיניהם גדולות), דאכלה כוורי הוו לה בני חינני (בעלי חן), דאכלה כרפסא הוו לה בני זיוותני, דאכלה כוסברתא הוו לה בני בישרני, דאכלה אתרוגא הוו לי בני ריחני...

דתניא מי שמת והניח בן קטן לאמו, יורשי האב אומרים יהא גדל אצלנו ואמו אומרת יהא בני גדל אצלי, מניחין אותו אצל אמו ואין מניחין אותו אצל ראוי ליורשו... מאי למקום שאמה, שמעת מינה בת אצל האם לא שנא גדולה ולא שנא קטנה.

...קסבר איש חייב לחנך בנו במצוות ואין האשה חייבת לחנך את בנה, בשלמא לרבי יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר, אמטו להכי בנו אין בתו לא, אלא לריש לקיש אפילו בתו, דסבר בנו חייב לחנכו בתו אינו חייב לחנכה...

מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים ובא הוא ואשתו ובניו ואמר, אשה שיצאת עמי למדינת הים הרי היא זו ואלו בניה, אין צריך להביא ראיה לא על האשה ולא על הבנים... אמר רבה בר רב הונא וכולן בכרוכים אחריה...

אמר רבה אתיה אחוה אחוה מבני יעקב, מה להלן מן האב ולא מן האם, אף כאן מן האב ולא מן האם... משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה.

אמר ר' יוחנן משום רבי יהודה בן ר' שמעון דבר תורה האב יורש את בנו ואשה יורשת את בנה, שנאמר מטות, מקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב אב יורש את בנו אף מטה האם אשה יורשת את בנה...

תניא נמי הכי, רבי יהודה אומר אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה, מאי טעמא, דאמר קרא איננו שומע בקלנו, מדקול בעינן שוין, מראה וקומה נמי בעינן שוין... היה אחד מהם גידם או חיגר או אלם או סומא או חרש אינו נעשה בן סורר ומורה...

תנו רבנן היה הוא ואביו ורבו בשבי, הוא קודם לרבו ורבו קודם לאביו, ואמו קודמת לכולם...

וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר, הנכנס לתוך עדרו בלילה וראה כעשר כחמש עשרה מבכירות ושאינן מבכירות יולדות, למחר השכים ומצא זכרים תלויות בשאין מבכירות ונקבות תלויות במבכירות, אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו. איבעיא להו דבר בחזקתו דקאמר רבן שמעון בן גמליאל דאינה מרחמת אלא אם כן יולדת, הא היכא דאוליד חיישינן לרחומי, או דלמא דידה מרחמא דלא דידה לא מרחמא...

הכי דמי סמוך לזקנתה... ורבי שמעון אומר כל שקורין לה אמא אמא ואינה בושה.

הלובן מן האיש שממנו מוח ועצמות והגידים, והאודם מן האשה שממנו העור והבשר והדם...

ותעמד מלדת, אמר רבי אמי מי מעמיד רגלה של אשה בתוך ביתה, בניה.

ותצא דינה בת לאה, הנה כל המשל עליך ימשל לאמר כאמה בתה (יחזקאל ט"ז)... אמר ליה מהו דכתיב הנה כל המשל עליך ימשל לאמר כאמה בתה, אמר ליה כבת כן אמה, כדור כן נשיא, כמזבח כן כהניו... עיקרו של דבר הנה כל המשל מהו, אמר ליה תורתא ענישא עד דברתא בעיטא, (אין פרה נוגחת שאין בתה בועטת), לית איתתא זניא עד דברתה זניא...

...אמר ליה כמדומה אני שאמך חביבה עליך יותר מאביך, אמר ליה ולא כן כתיב אשה לבית אמה ולא לבית אביה, אמר ליה יפה אמרת, שאין אב לעכו"ם.

ותצא דינה בת לאה, ולא בת יעקב היא, תלאה הכתוב באמה, מה לאה יצאנית אף זו יוצאנית, ומנין, דכתיב ותצא לאה לקראתו (בראשית ל'), אמר יחזקאל הנה כל המשל עליך ימשול לאמר כאמה בתה בת אמך את וגו' (יחזקאל ט"ז).

ותאמר אסף אלקים את חרפתי, מהו אסף, אלא כיון שאין האשה יולדת חרפה מצויה בתוך ביתה, כיצד, שוברת כלי בתוך ביתה במי יש לה לתלות, כיון שיולדת תולה בבנה, לכך אמרה אסף אלקים את חרפתי.

ולזוכרי פקודיו, אמר רבי תנחומא משל לאלמנה אחת שהיה לה בן, כל זמן שלא נשא אשה היה נזקק לה, כיון שנשא אשה אמרה ליה אימיה ידענא אנא לית אתה מזדקק לי כמה דהוית לקדמאי, אלא הוה דכיר לי...

אמר רבן שמעון בן גמליאל דרכו של רב לרחם ודרכה של אם לנחם, דכתיב כרחם אב על בנים (תהלים ק"ג), כאיש אשר אמו תנחמנו (ישעיה ס"ו י"ג), אמר הקב"ה אנא עבד דאב ודאם, אנכי אנכי הוא מנחמכם.

ראה אב-ובן.

וינחם יצחק אחרי אמו, רבי יוסי אמר שלש שנים עשה יצחק אבל על אמו, ולאחר שלש שנים לקח את רבקה ושכח אבל אמו, מכאן אתה למד עד שלא לקח אדם אשה אהבתו הולכת אחר הוריו, לקח אדם אשה אהבתו הולכת אחר אשתו, שנאמר על כן יעזב איש את אביו ואת אמו וגו', וכי יעזוב איש מצות כבד? אלא שאהבת נפשו דובקת אחרי אשתו, שנאמר ודבק באשתו.

משל למה הדבר דומה, לבת מלכים שנשאת כשהיא קטנה ופסקו עם אמה שתהא משמשתה עד שעה שתלמוד...

אשר ילדה הגר, אף על פי שנתייחס לא תלה הכתוב ייחוסו אלא באמו, שנאמר אשר ילדה הגר המצרית, ועליו הכתוב אומר ובן כסיל תוגת אמו, שגנאו על אמו חוזר.

וינחם יצחק אחרי אמו - דרך ארץ כל זמן שאמו של אדם קיימת הוא כרוך אצלה, ומשמת הוא מתנחם באשתו.

אמו ואביו תיראו - כאן הקדים אם לאב, לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו, ובכבוד הקדים אב לאם, שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים.

אבי ואמי עזבוני - בשעת תשמיש להנאתם נתכוונו, וכשגמרו הנאתן זה הופך פניו אילך וזה אילך, והקב"ה שומר הטפה וצר הצורה.

אמו ואביו - שהבן מכירה קודם לאביו.

בן אמך - מבטן אחד, והאם כגוף והאב כצורה שיבינוה רק מתי מעט.

התשכח אשה - שה' שם בתולדות הנקבות לרחם על בניהן. עולה - כמו עולל, ועל הקטן תרחם יותר, כי אין בו כח.

תורת אמך - האשה החכמה מלמדת את בנה, כבת שבע.

האב מכיר החכמה, והכסיל תמיד אצל אמו בבית.

האנכי הריתי - ...והזכיר כן כי האשה תסבול צער גדול הבנים בזכרה מה שסבלה בהם מלידה ומבטן ומהריון...

ודע שמדת הדין לאם ומדת הרחמים לאב, ועל כן אמר דוד כרחם אב על בנים רחם וגו', וכשבא הכתוב לייחס מדת הרחמים לאמהות קורא אותן נשים סתם ולא אמהות, כדכתיב "ידי נשים רחמניות", וכשבא לייחס להן מדת הדין הוא קורא אותן אם, כדכתיב "אשר יסרתו אמו"...

וקראת - במנהגם האמהות קוראות השם.

התשכח אשה - בנה הקטן שמרחמת עליו בעבור שאין בו כח לבקש פרנסתו. גם אלה תשכחנה - כשיש בהן אכזריות, אבל הן מעטות.

אשר אמו תנחמנו - מצרה שעברה עליו, שהאם משדלת בדברים יותר מהאב.

לבן אמתך - שהאם עיקר היצירה בוולד, ואחר כך ניזון ממנה, על כן קשור לה יותר מלאב, ולפיכך אמר במלכי ישראל "ושם אמו", להודיע שברוב מעשה הבן כמעשה האם.

...ואין האשה חייבת ללמד את בנה (תורה), שכל החייב ללמוד חייב ללמד.

והאיש מדיר את בנו קטן בנזיר אף על פי שלא בא לעונת נדרים, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר, ודבר זה הלכה מפי הקבלה, ואינו נוהג בשאר נדרים.

ומה שהקדים האב לאם כי הוא העיקר, וכי חכמי המחקר המשילו הזכר לפרי האילן והנקבה לעלה הטפל לאילן, וידוע כי הכוונה באילן ועיקרו אינו אלא הפרי, כי העלה טפל אצלו, כן הנקבה טפלה אצל הזכר, והזכר עיקר.

ושם אמו - כל שנראה בו סימני עזות ראוי לבדוק אחר אמו, כי נתערב בטפה פסול במעשה או במחשבה. והזכיר שמה רק אחרי שהזכיר חטאו, כי היא סבת החטא, כי העובר ניצור מדם הווסת ומתגדל באמו ויונק ממנה, לכן יתחייב שטבעו נקשר בטבע האם יותר מבטבע האב.

שמע בני - היולד המגדל והמלמד קרוים אב, האב מיסרו והאם מדריכה, האב עדיף לכן הוא בלשון חיובית.

משולח - לרצונו. מביש אמו, הנמצאת תמיד בבית, והשכינים צועקים אליה.

ולמה נצטוה לדבר עם הנשים תחלה, מפני שהן שולחות בניהן לבית הספר, ומשימות עיניהן שיתעסקו בתורה, ומרחמות עליהם בבואם מבית הספר, ומושכות לבם בדברים טובים כדי שיהיו חפצים בתורה, ושומרות אותם שלא יבטלו מהתורה, ומלמדין אותם יראת חטא בילדותם, שנאמר (משלי כ"ב) "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", ונמצא לפי זה, הנשים הצנועות מסבבות התורה והיראה.

וכן אשה אינה חייבת ללמד את בנה, דכל שאינו בחיוב ללמוד אינו בחיוב ללמד, אבל מכל מקום ראוי לכל אשה להשתדל שלא יהו בניה עמי הארץ, אף על פי שאינה מצוה מדין התורה, ושכר טוב יש לה בעמלה...

ישמח אב - המשער בענין השלמות יותר מהאם, ורוע המוסר ייחסו לאם שהוא אצלה בקטנותו, או הוא בוזה גם את אמו.

מביש אמו - לרוע עניניו, ויאמרו שלא תקנה אותו בקטנותו.

יש אהבה טבעית של המוליד לוולד ושל האומן למלאכתו, לזה גדולה אהבת האם מאהבת האב, כי יש בה יותר מאלו.

כאבל אם - כי הוא יבדל מאבל אב בב' דברים, הא' כי האם תנחם את הבן, כאומרו (ישעיה ס"ו) "כאיש אשר אמו תנחמנו" וגו', ואם תנשא לאיש לא יחסר כל, כי האשה עקרת הבית, וההפך באבל האב, ועוד כי האם מקרבת את הבן, ולכן ירגיש יותר בחסרונה, הב' כי אב יש לו קצת נחמה במה שהורישו אביו, מה שאין כן באבל אם, כי הבעל יורש את אשתו, על כן אמר כאבל אם להפליג בצערו.

יהושע בן חנניה אשרי יולדתו, ברך את אמו לזה יותר מהאחרים, לפי שאפשר שהיה בעל מוסר ודרך ארץ, וקנה זה דרך קנין גמור מהמוסר אשר יסרתו אמו בבחרותו, וכמו שאמר הכתוב בשלמה המלך ע"ה, "אשר יסרתו אמו", ועל כן ברך את אמו, ובברכו אותה היה מונה שבחו, לפי שהיא היתה סבת המוסר אשר היה בו...

פטר רחם - כי באב ספק אם הוא מטפה ראשונה, וגם שהאם מרחמת יותר על הולד...

...והיינו נמי דאמר להו אליהו לרבנן אני מבני בניה של רחל, ואפשר נמי דאם אביה היה משבטו של גד, וכל דברי חכמים קיימין, סלקא דעתך אמינא דאימיה גרמא ליה לרחק כדמעקרא, כי כן משפטו של כהן און שירחקו בניו מישע, אי נמי ניחא קמי שמיא ליתן טהור מטמא, דהכי אשכחן ביונדב בן רכב שהעמיד כהנים גדולים מבני בנותיו ושמנה כהנים נביאים יצאו מבני בנותיה של רחב שנשאת ליהושע, אימא פנחס נמי אימיה גרמה לי לקרב כדהשתא, קא משמע לן דלא.

לאמו ולאביו - שהיא התחילה לתת בו חלק להעשות, כי אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. ובהזדווגות איש עם אשתו להוליד גם נפשותיהם מתאחדות ומקנים צד מאיכות נפשם לוולד, אם כן בן ובת חלק מהמולידים...

...שהוא יתברך והאב עילה לאדם אשר הוא עלול, לכך כל השותפים בו נקראים עילה, ולכך כאשר שמע רב יוסף כרעיה דאמיה שבאה אליו אמר איקום מקמי שכינתא דאתיא, (מפני שכינה הבאה), ודווקא על האם אמר כך, כי האם נמשכת אחר הבן ביותר, והיא עמו כמו השכינה שהיא עם הנבראים, והבן זה...

לאמו - הקדימה כי בה חידוש יותר, שאולי אינה כהנת בעצמה, ובכהן גדול הקדים אביו שיותר חידוש שאינו מטמא לו. או לא זו אף זו קתני, שאמו הצטערה עליו בהריון וגידול מה שאינו כן באביו, ושאמו יותר ודאית מאביו, וניוול האשה קשה מניוול איש, ואם שניהם מוטלים חייב לטפל בה קודם.

אמו ואביו - ...וגם ירמוז כי בעשיית המזמתה יבזה כבוד אביו שיאמרו ארור שזו ילד וכו', ולכן הקדים האם הנוטלת החרפה יותר...

תוגת אמו - ...או כשכח האב גובר הוא חכם, ואם כח האם הוא כסיל.

וכסיל - גדול, בוזה - שמבזים אמו שגדלתו, ולעיל אמר בן כסיל תוגת אמו, על הקטן היושב אצלה.

שלח תשלח את האם - שם אב ואם בהרחבה יבואו גם על המגדל והמלמד, שהמלמד יקרא בשם אב והמגדלת תקרא בשם אם, ולכן פרט כמה פעמים שמע לאביך זה ילדתך, אמו אשר ילדתהו... ודעת החכמים שהגם שאם המגדלת תקרא גם כן בשם אם, לא יקרא האב בשם אם, ופה דייק ואמר שנית "תשלח את האם"...

קניתי איש את ה' - ...ההרגשה הראשונה של האם הראשונה היתה הרגשה עצמית, והיה בכך משם סילוף תודעת האם, אם החדורה ברוח החובה היתה זוכרת את ה' תחילה, היתה חושבת על החובה והתפקיד שהוטלו עליה על ידי מתנת ה'...

ותשלך את הילד - אם יהודיה היתה נשארת אצל ילדה, ולו רק כדי לעודדו בדברי נחומים, מתוך אנוכיות אכזרית התרחקה ממנו כדי לבכות על כאבה היא, ולכן לא שמע ה' את קולה כי אם את קול הנער.

למה אשכל - באשכל ענבים אין הענפים נראים כל זמן שהענבים עליהם, כן "אשתך כגפן" אינה נראית כל זמן שהילדים נמצאים.

לאמו ולאביו - מעלת הכהונה תלויה בראש ובראשונה בטהרתה המוסרית של האם, כהונת האב נתונה לו מלידה, ולא תאבד ממנו עולמית, אך זכות האשה להיות אם לכהנים מוגנת על ידי מוסריותה.

האנכי הריתי - באב ובאם קיימים יחסי אהבה וכבוד טבעיים המקילים על החינוך, מה שאינו כן במנהיג הממונה...

שלח תשלח את האם - מדגיש כאן את חשיבות האמהות המצילה את הצפור האם, וזהו הקשר למצוות כבוד אב ואם, שבשתי המצוות נאמר אותו שכר.

אבי ואמי עזבוני - אפילו אם הייתי כל כך רע שאבי ואמי יעזבוני - ה' היה אוספני בכל זאת.

אמו ואביו וגו', ג' הבחינות נמצאות בכל אדם, הכנת האדם לפעול דבר טוב או מצוות נקראת כח האב, הזרע להוליד, אך כשלעצמו הוא טפה סרוחה, ב' הבטול להיות כעפר לפני הבורא יתברך, בחינת האם שבה נסרח הזרע, ג' אחר כך שולח השי"ת חלק א-לוה ממעל ובא לגמר ההולדה, וזהו "את שבתותי תשמורו".

כרחם אב על בנים, פירוש האם מרחמת על בנה לגופו ולא על נפשו, מה שאינו כן האב המרחם בשכל ולא בטבע, ורחמנותו גדולה הרבה מאד, על כן יחוס על הדבר הרבה, והיינו על נפשו שהיא נצחית, על כן יכנו מכות אכזריות למען ייטב לו הטבה נצחית, וזה שרחמי האב מרובים פירוש אב בעל שכל, שהוא אב ולא אם...

הבנים דומים לאם, כמו שכתב בפסחים מ"ט ישא בת תלמיד חכם, שאם וכו' בניו תלמידי חכמים, ואלו אם הוא תלמיד חכם אין בניו תלמידי חכמים, כמ"ש בנדרים פ"א ונאמר "בן כסיל תוגת אמו" ולא אביו, וזהו בזכרים, אבל הנקיבות דומות לאב, שזה מעלת בת תלמיד חכם... ומכל מקום מצד הרגילות הבת אצל אמה היא דומה גם כן לאמה מצד ההרגל ולא מצד התולדה, וכמ"ש (כתובות ס"ג) רחילא בתר רחילא וכו', לכך הנושא אשה יבדוק באחיה...

ובזה יש לתרץ קושית תשובות הרי"ף סימן א' מ"ש אם למקרא ולמסורות ולא אב, כמו בנין אב, כי איתא במגילה י"ג א' וסנהדרין ס"ט א' דמיד שנתעברה קרוי אב, ואם עד שתלד, כמ"ש סנהדרין צ"א ב' דנשמה משלמת המעלות משעת הריון, שאז נגמרה פעולת האב, אבל יצר הרע שהוא החסרון, משעת לידה, שאז גמור פעולת האם, וקאמר דאם לא כן בועט במעי אמו ויצא, היינו לבקשת ההשלמה לחסרון, וזה אי אפשר כשהוא בכח עד שיצא לפועל, כי השלמת החסרונות לא סגי בכח בלבד רק במעשה בפועל, כמו ששמעתי שעל זה הם הנסיונות להוציא מן הכח לפועל לפי שעה מן האם, שהולדתה היא בפועל ממש, אבל המעלה מן האב שמוליד בכח ואין ניכר עדיין ויצא לפועל בעת הריון, וכך שלימות המעלה די בכח...

בפסיקתא דרב כהנא ארשב"ג דרכו של איש לרחם וכו'... אך הענין הוא, דרחמי האב הוא על העתיד להציל הבן מרע להבא, ותנחומי האם הוא על העבר לנחמהו מעצבון העבר עליו עד היום...