The World to Come Without Physical Sustenance

וְעָשָׂה֩ יְהֹוָ֨ה צְבָא֜וֹת לְכׇל־הָֽעַמִּים֙ בָּהָ֣ר הַזֶּ֔ה מִשְׁתֵּ֥ה שְׁמָנִ֖ים מִשְׁתֵּ֣ה שְׁמָרִ֑ים שְׁמָנִים֙ מְמֻ֣חָיִ֔ם שְׁמָרִ֖ים מְזֻקָּקִֽים׃

GOD of Hosts will make on this mount For all the peoples A banquet of rich viands, A banquet of choice wines— Of rich viands seasoned with marrow, Of choice wines well refined.

מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרַב: לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּהּ וְלֹא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וְלֹא מַשָּׂא וּמַתָּן וְלֹא קִנְאָה וְלֹא שִׂנְאָה וְלֹא תַּחֲרוּת, אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ״.

Rav was wont to say: The World-to-Come is not like this world. In the World-to-Come there is no eating, no drinking, no procreation, no business negotiations, no jealousy, no hatred, and no competition. Rather, the righteous sit with their crowns upon their heads, enjoying the splendor of the Divine Presence, as it is stated: “And they beheld God, and they ate and drank” (Exodus 24:11), meaning that beholding God’s countenance is tantamount to eating and drinking.

הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ גּוּף וּגְוִיָּה אֶלָּא נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים בִּלְבַד בְּלֹא גּוּף כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. הוֹאִיל וְאֵין בּוֹ גְּוִיּוֹת אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה וְלֹא דָּבָר מִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁגּוּפוֹת בְּנֵי אָדָם צְרִיכִין לָהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְלֹא יֶאֱרַע דָּבָר בּוֹ מִן הַדְּבָרִים שֶׁמְּאָרְעִין לַגּוּפוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה. כְּגוֹן יְשִׁיבָה וַעֲמִידָה וְשֵׁנָה וּמִיתָה וְעֶצֶב וּשְׂחוֹק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים (גמרא ברכות יז א) "הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה וְלֹא תַּשְׁמִישׁ אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶן וְנֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה". הֲרֵי נִתְבָּרֵר לְךָ שֶׁאֵין שָׁם גּוּף לְפִי שֶׁאֵין שָׁם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין דֶּרֶךְ חִידָה אָמְרוּ. כְּלוֹמַר הַצַּדִּיקִים מְצוּיִין שָׁם בְּלֹא עָמָל וּבְלֹא יְגִיעָה. וְכֵן זֶה שֶׁאָמְרוּ עַטְרוֹתֵיהֶן בְּרָאשֵׁיהֶן כְּלוֹמַר דַּעַת שֶׁיָּדְעוּ שֶׁבִּגְלָלָהּ זָכוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא מְצוּיָה עִמָּהֶן וְהִיא הָעֲטָרָה שֶׁלָּהֶן כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (שיר השירים ג יא) "בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ". וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ישעיה לה י) "וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם" וְאֵין הַשִּׂמְחָה גּוּף כְּדֵי שֶׁתָּנוּחַ עַל הָרֹאשׁ. כָּךְ עֲטָרָה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים כָּאן הִיא הַיְדִיעָה. וּמַהוּ זֶה שֶׁאָמְרוּ נֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. שֶׁיּוֹדְעִים וּמַשִּׂיגִין מֵאֲמִתַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה שֶּׁאֵינָם יוֹדְעִים וְהֵם בַּגּוּף הָאָפֵל הַשָּׁפָל:

In the world to come, there is no body or physical form, only the souls of the righteous alone, without a body, like the ministering angels. Since there is no physical form, there is neither eating, drinking, nor any of the other bodily functions of this world like sitting, standing, sleeping, death, sadness, laughter, and the like. Thus, the Sages of the previous ages declared: "In the world to come, there is neither eating, drinking, nor sexual relations. Rather, the righteous will sit with their crowns on their heads and delight in the radiance of the Divine Presence." From that statement, it is clear that there is no body, for there is no eating or drinking. [Consequently,] the statement, "the righteous sit," must be interpreted metaphorically, i.e., the righteous exist there without work or labor. Similarly, the phrase, "their crowns on their heads," [is also a metaphor, implying] that they will possess the knowledge that they grasped which allowed them to merit the life of the world to come. This will be their crown. A similar [usage of this metaphor was employed by] Solomon [Song of Songs 3:11]: "The crown with which his mother crowned him." [Support for the concept that this does not refer to a physical crown can be brought from the prophecy, Isaiah 51:11]: "Eternal joy will be upon their heads." Joy is not a physical entity which can rest on a head. Similarly, the expression "crown" used by the Sages [refers to a spiritual concept], knowledge. What is meant by the expression, "delight in the radiance of the Divine Presence"? That they will comprehend the truth of Godliness which they cannot grasp while in a dark and humble body.

זֹאת תִּהְיֶה אֶצְלָם הָרְאָיָה הַנִּרְאֵית וְהָאוֹת הַבָּהִיר בִּגְמוּל הָעוֹלָם הַבָּא, כִּי הַמְבֻקָּשׁ מִמֶּנּוּ אֵינֶנּוּ, אֶלָּא שֶׁתָּשׁוּב נֶפֶשׁ הָאָדָם אֱלֹהִית, תִּפָּרִד מֵחוּשָׁיו וְתִרְאֶה הָעוֹלָם הַהוּא הָעֶלְיוֹן וְתֵהָנֶה בִרְאִיַּת הָאוֹר הַמַּלְאֲכוּתִי וּשְׁמִיעַת הַדִּבּוּר הָאֱלֹהִי, כִּי הַנֶּפֶשׁ הַהִיא תִהְיֶה בְטוּחָה מִן הַמָּוֶת כְּשֶׁיִּכְלוּ כֵלֶיהָ הַגּוּפִיִּים.

For the only result to be expected from this is that the human soul becomes divine, being detached from material senses, joining the highest world, and enjoying the vision of the divine light, and hearing the divine speech.

התכלית בבריאה: הנה התכלית בבריאה היה להטיב מטובו ית׳‎ לזולתו והנה תראה כי הוא לבדו ית״ש השלימות האמיתי המשולל מכל החסרונות ואין שלימות אחר כמוהו כלל. ונמצא שכל שלימות שידומה חוץ משלימותו ית׳‎ הנה איננו שלימות אמיתי אלא יקרא שלימות בערך אל ענין חסר ממנו אך השלימות בהחלט אינו אלא שלימותו ית׳‎ וע״כ בהיות חפצו ית׳‎ להטיב לזולתו לא יספיק לו בהיותו מטיב קצת טוב אלא בהיותו מטיב תכלית הטוב שאפשר לברואים שיקבלו ובהיותו הוא לבדו ית׳‎ הטוב האמיתי לא יסתפק חפצו הטוב אלא בהיותו מהנה לזולתו בטוב ההוא עצמו שהוא בו ית׳‎ מצד עצמו שהוא הטוב השלם והאמיתי. והנה מצד אחר הטוב הזה א״א שימצא אלא בו ע״כ גזרה חכמתו שמציאות ההטבה האמיתית הזאת יהיה במה שיותן מקום לברואים לשיתדבקו בו ית׳‎ באותו השיעור שאפשר להם שיתדבקו ואז נמצא שמה מצד עצמם א״א שיתוארו בשלימות כשלימותו ית׳‎ הנה מצד התדבקם בו יגיע להם באותו השיעור שאפשר ליתאר בשלימות ההוא ית׳‎ מצד היותם מתדבקים בו וימצאו נהנים בטובה האמיתית ההיא בערך שאפשר להם ליהנות בה ונמצא היות כונתו ית״ש בבריאה שברא לברוא מי שיהיה נהנה בטובו ית׳‎ באותו הדרך שאפשר שיהנה בו: ואמנם מלבד היות הבריה הזאת שקנתה השלימות ראויה לידבק בבוראה ית׳‎ מצד התדמותה לו הנה ע״י קנותה השלימות לה נמצאת מתדבקת והולכת בו עד שסוף קנותה השלימות והמצאה מתדבקת בו יהיה הכל ענין א׳‎ וזה כי בהיות מציאותו ית״ש השלימות האמיתי כמ״ש הנה כל מה שהוא שלימות אינו מתיחס אלא לו כענף אל השורש כי אעפ״י שאינו מגיע אל השלימות השרשי הנה המשך ותולדה ממנו הוא והנה תראה כי השלימות האמיתי הנה הוא מציאותו ית׳‎ וכל חסרון אינו אלא העלם טובו ית׳‎ והסתר פניו ונמצא שהארת פניו ית׳‎ וקרבתו תהיה השורש והסבה לכל שלימות שיהיה והסתר פניו השרש והסבה לכל חסרון אשר כשיעור ההסתר כך יהיה שיעור החסרון הנמשך ממנו וע״כ הנברא הזה העומד בשיקול בין השלימיות והחסרונות שהם תולדות ההארה וההסתר בהתחזקו בשלימיות והקנותם אותם בעצמו הנה הוא אוחז בו ית׳‎ שהוא השרש והמקור להם וכפי מה שירבה בשלימיות כך הוא מרבה האחיזה וההתדבקות בו עד שבהגיעו אל תכלית קנית השלימות הנה הוא מגיע אל תכלית האחיזה וההתדבקות בו ית׳‎ ונמצא מתדבק בו ית׳‎ ונהנה בטובו ומשתלם בו והוא עצמו בעל טובו ושלימותו:

The purpose of creation: See that the purpose of creation was to give from His goodness, may He be blessed, to another besides Him. And behold, see that His alone is true perfection, devoid of all deficiencies. And there is no other perfection like it at all. So it comes out that any perfection that resembles [it] - besides His perfection, may He be blessed - is not true perfection. Rather it is called perfection relative to something more deficient than it. But complete perfection is only His perfection, may He be blessed. And therefore since His desire, may He be blessed, was to do good to others, it would not be sufficient for Him to do a little good, but rather [only] in giving the full goodness that is possible for the creatures to receive. And in His alone, may He be blessed, being the true good, His good desire would only be satisfied by giving others that very good that is within Him, may He be blessed, from the angle of Himself - which is the truly perfect good. Yet surely from another angle, this good is impossible to be found anywhere but in Him. Therefore, His wisdom decreed that the nature of this true giving would be that a place be given to the creatures to cleave to Him, may He be blessed, according to the measure of what is possible for them to cleave. And so it comes out that what would be impossible from the angle of themselves - that they would be described by the same perfection as His perfection, may He be blessed - nevertheless surely comes to them according to the measure that it is possible for them to be described by His perfection, may He be blessed, from the angle of their cleaving to Him. And it comes out that they benefit from this true good, relative to that which is possible for them to benefit from it. [Likewise,] it comes out that His intention, may His name be blessed, in the creation that He created was to create someone that can benefit from His goodness, may He be blessed, in the manner that it is possible for him to benefit from it. However besides this creature that acquired perfection being fit to cleave to his Creator, may He be blessed, from the angle of its resembling Him - see, that by its acquisition of perfection for itself, it comes out that it increases its clinging to Him, until the end of its acquisition of perfection and its cleaving to Him all become one thing. For in that His existence, may He be blessed, is the true perfection, as we have written; anything that is perfect only relates to Him, like a branch to the root. As even if it does not reach the root perfection, it is a continuation and an outgrowth of it. And behold that any true perfection is surely His existence, may He be blessed; and any deficiency is only the absence of His goodness, may He be blessed, and the hiding of His face. So it comes out that the shining of His face, may He be blessed, and His closeness are the root and the cause of all perfection that will be; and the hiding of His face is the root and the cause of all the deficiency - such that according to the measure of the hiding, is the measure of the deficiency that results from it. Therefore when this creature - that stands evenly between the perfections and the deficiencies that are outgrowths of the shining and the hiding - strengthens itself with perfections and acquires them for itself on its own; behold, it attaches [itself] to Him, may He be blessed, who is their root and their source. And according to that which it increases perfection, so does it increase in attachment to Him; until when it reaches the end of the acquisition of perfection, behold it reaches the end of attachment and cleaving to Him, may He be blessed. So it benefits from His good and perfects itself in Him and becomes, itself, the owner of its good and its perfection.

מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: ״גְּמוֹר בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת דְּרָכַי, וְלִשְׁקוֹד עַל דַּלְתֵי תוֹרָתִי. נְצוֹר תּוֹרָתִי בְּלִבְּךָ, וְנֶגֶד עֵינֶיךָ תִּהְיֶה יִרְאָתִי. שְׁמוֹר פִּיךְ מִכָּל חֵטְא, וְטַהֵר וְקַדֵּשׁ עַצְמְךָ מִכָּל אַשְׁמָה וְעָוֹן.

Rav was wont to say: The World-to-Come is not like this world. In the World-to-Come there is no eating, no drinking, no procreation, no business negotiations, no jealousy, no hatred, and no competition. Rather, the righteous sit with their crowns upon their heads, enjoying the splendor of the Divine Presence, as it is stated: “And they beheld God, and they ate and drank” (Exodus 24:11), meaning that beholding God’s countenance is tantamount to eating and drinking.

החברים העוסקים בתורה, ממקום אחר עליון יותר, נזונים. מה הוא. הוא כמו שכתוב, החכמה תחיה בעליה, שהוא מקום עליון יותר, מז"א.

וְהִנֵּה מָה שֶׁהוֹרוּנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הוּא, שֶׁהָאָדָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא לְהִתְעַנֵּג עַל ה' וְלֵהָנוֹת מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ שֶׁזֶּהוּ הַתַּעֲנוּג הָאֲמִתִּי וְהָעִדּוּן הַגָּדוֹל מִכָּל הָעִדּוּנִים שֶׁיְּכוֹלִים לְהִמָּצֵא. וּמְקוֹם הָעִדּוּן הַזֶּה בֶּאֱמֶת הוּא הָעוֹלָם הַבָּא, כִּי הוּא הַנִּבְרָא בַּהֲכָנָה הַמִּצְטָרֶכֶת לַדָּבָר הַזֶּה.

Behold, what our sages, of blessed memory, have taught us is that man was created solely to delight in G-d and to derive pleasure in the radiance of the Shechina (divine presence). For this is the true delight and the greatest pleasure that can possibly exist.

עה״ז ועה״ב: ואמנם גזר טובו ית׳‎ שיהיה גבול להשתדלות הזה המצטרך לאדם להשיג השלימות וכשהשלים השתדלותו ישיג שלימותו וינוח בהנאתו לנצח נצחים ע״כ חוקקו לו ב׳‎ זמנים א׳‎ זמן העבודה וא׳‎ זמן קיבול השכר. ואולם מדת הטוב מרובה שעבודה יש לה זמן מחוקק כמו שגזרה חכמתו ית׳‎ היותו נאות לזה וקיבול השכר אין לו תכלית אלא לנצח נצחים הוא מתענג והולך בשלימות אשר קנה לו: חילוף מצבי האדם בחילוף זמנו: ואולם כפי התחלף זמנו כך ראוי שיתחלף מצבו ושאר מקריו כי כל זמן ההשתדלות הנה צריך שיהיה בתכונה א׳‎ שיוכלו לימצא בו כל הענינים המצטרכים לו לפי ענין ההשתדלות הזה. פי׳‎ כי הנה מוכרח שתמצא לו המלחמה שזכרנו בין השכל והחומר ולא יהיה לו דבר שיעכב את החומר מלשלוט ולעשות את שלו כפי השיעור הראוי לו. ולא דבר שיעכב את השכל מלשלוט כראוי לו ולעשות את שלו. וכן לא יהיה דבר שיגרום לחומר להתחזק יותר מן הראוי וגם לא יגרום לשכל להתחזק יותר מן הראוי כי אעפ״י שמצד א׳‎ היה נראה זה יותר טוב הנה לפי הכונה האמיתית והענין הנרצה באדם שהוא קנית השלימות בהשתדלותו איננו טוב ובזמן קיבול השכר הנה ראוי לו שיהיה במצב הפכי לזה כי הנה כל מה שיהיה החומר שולט באותו זמן הנה לא היה אלא מחשיך ומעכב על הנשמה שלא תתדבק בבי״ת וע״כ הנה ראוי הוא שלא ישלוט אז אלא הנשמה והחומר יהיה נמשך אחריה לגמרי באופן שלא יעכב על ידה כלל. ואמנם ע״כ נבראו ב׳‎ העולמות עה״ז ועה״ב. עה״ז המקום והחוקים הטבעיים שלו הם מה שראוי לאדם כל זמן ההשתדלות. העה״ב המקום והחוקים שלו הם מה שראוי לו בזמן קיבול השכר:

This world and the next world: However His Goodness, may He be blessed, decreed that there be a limit to this striving that is required for a person to acquire perfection and that when he finishes his striving, he obtains his [level of] perfection and is left with his enjoyment for ever and ever. Therefore two time periods were designed for him - one is the time for work and one is the time for receiving the reward. However the [divine] attribute of good is greater, such that the work has a [limited] time, as His Wisdom, may He be blessed, decreed be appropriate for it. But there is no end to the receiving of reward. Rather one delights and continues with the perfection that he acquired for himself for ever and ever. The change in man's conditions with the change of time periods: However according to the change in the time period, so is it fit that his condition and his other circumstances change. For in all of the time of striving, he surely needs to be in a situation in which all the things that he needs for this process of striving can be found. The explanation of this is that it is surely necessary that the war that we mentioned between the spiritual and the material be present for him. And there should not be anything for him to impede the material from ruling and doing its [function], according to the measure that is fitting for it. And there should be nothing impeding the spirit from ruling, as is fitting for it, and doing its [function]. Likewise, there should not be anything that would cause the material to be strengthened more than is fitting, and also [nothing] causing the spirit to be strengthened more than is fitting. For even though from one angle, [the latter] would have appeared to be better; behold according to the true intention and the desired matter about man - which is the acquisition of perfection through his striving - it is not good. But at the time of receiving the reward, it is surely fitting that the situation be the opposite of this. For behold, all that the material would rule at that time was surely only to darken [man's awareness] and prevent the soul from cleaving to the Creator, may He be blessed. Therefore at that time, it is appropriate for only the soul rule; and that the material be completely drawn after it in such a way that it not be impeded by it at all. And indeed two worlds were therefore created - this world and the next world. The place and the natural conditions of this world are what is fitting for man all the time of his striving. And the place and the natural conditions of the next world are what is fitting for him at the time of receiving the reward.

וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִין כוּ׳״, ״עֲטָרָה״ הִיא בְּחִינַת מַקִּיף וְסוֹבֵב, וְנִקְרָא ״כֶּתֶר״ מִלְּשׁוֹן ״כּוֹתֶרֶת״, וְהוּא בְּחִינַת מְמוּצָּע הַמְחַבֵּר הֶאָרַת הַמַּאֲצִיל אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא לְהַנֶּאֱצָלִים, וְלֶעָתִיד יָאִיר וְיִתְגַּלֶּה בָּעוֹלָם הַזֶּה לְכָל הַצַּדִּיקִים שֶׁיָּקוּמוּ בַּתְּחִיָּיה (״וְעַמֵּךְ כּוּלָּם צַדִּיקִים כוּ׳״). וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״עֲתִידִים צַדִּיקִים שֶׁיֹּאמְרוּ לִפְנֵיהֶם קָדוֹשׁ״, כִּי ״קָדוֹשׁ״ הוּא בְּחִינַת מוּבְדָּל, שֶׁאֵינוֹ בְּגֶדֶר הַשָּׂגָה וָדַעַת, כִּי הוּא לְמַעְלָה מַּעְלָה מִבְּחִינַת הַחָכְמָה וָדַעַת שֶׁבְּגַן עֵדֶן, כִּי ״הַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא״ כְּתִיב, הוּא בְּחִינַת ״כֶּתֶר עֶלְיוֹן״ הַנִּקְרָא ״אַיִן״ בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, וְהַשְׁפָּעָתוֹ וְהֶאָרָתוֹ בִּבְחִינַת גִּילּוּי – הוּא דַוְקָא כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה תִּתְלַבֵּשׁ בְּגוּף זַךְ וְצַח אַחַר הַתְּחִיָּה, כִּי ״נָעוּץ תְּחִלָּתָן בְּסוֹפָן״ דַּוְקָא, וְ״סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה כוּ׳״, כַּנּוֹדָע.

And this is the meaning of what our Sages, of blessed memory, said: “And their crowns on their heads, and they take delight….” A crown (atarah) is something that encompasses and encircles and is called keter [an idiom of koteret]. It is the aspect of the intermediary which joins the radiation of the Emanator, the En Sof, blessed is He, to the emanated, and in the future it will radiate and become revealed in this world to all the righteous who will rise with the resurrection ( “And Your people, they are all righteous…”). And this is the meaning of what our Sages, of blessed memory, said: “In the future the righteous will be addressed as holy.” Holy is a rank of being separated; it is not subject to apprehension and knowledge, because it transcends the rank of the wisdom and knowledge which there is in the Garden of Eden. Thus Scripture states: “Chochmah shall be found from ayin”—i.e., (from) the rank of the supreme keter which, in the sacred Zohar, is called ayin; its effluence and radiation are in a state of manifestation only when [after the resurrection] the soul is vested in a pure and clear body. For “Their beginning is wedged—expressly—in their end,” and “The result of the act is first in thought…,” as known.

אופן אחד, הוא על דרך הפשט הלא נראה בכל החגים יש בהם שני מיני עבדות להבורא ברוך הוא. האחד, הוא בעשיית המצוה השייך לחג פלוני בפסח אכילת מצה ודומיהן. והב', הוא איסור עשיית מלאכה. ובחג שבועות אינו כן, רק מצוה אחת, דהיינו שאנו נעצרין מעשיית המלאכה ועל זה נקרא בשם עצרת:

הִנֵּה ב׳ מִינֵי אֲהָבוֹת הֵן, הָאַחַת – ״אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים״, דְּהַיְינוּ, שֶׁמִּתְעַנֵּג עַל ה׳ עוֹנֶג נִפְלָא בְּשִׂמְחָה רַבָּה וַעֲצוּמָה, שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ וּכְלוֹתָהּ, בְּטָעֲמָהּ כִּי טוֹב ה׳ וְנָעִים, נְעִימוּת עֲרֵיבוּת עַד לְהַפְלִיא, מֵעֵין עוֹלָם־הַבָּא מַמָּשׁ, שֶׁנֶּהֱנִין כוּ׳, וְעַל זֶה כְּתִיב: ״שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּה׳״; וְלֹא כָּל אָדָם זוֹכֶה לָזֶה.

There are two kinds of love. One is ahavah betaanugim (love with delights), meaning that one is in a state of wondrous delight over G–d, with a great and immense joy [the joy of the soul and its yearning as it discerns that the L–rd is good and delightful as wondrously sweet delights]. It is truly in the mode of the World to Come where “they take delight….”