Defining Torah Study and Learning Partners

וַאֲבִי אָבִיו מִי מִיחַיַּיב? וְהָתַנְיָא: ״וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם״ – וְלֹא בְּנֵי בְנֵיכֶם. וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים: ״וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ״, לוֹמַר לָךְ: שֶׁכׇּל הַמְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ תּוֹרָה – מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ לִמְּדוֹ לוֹ וְלִבְנוֹ וּלְבֶן בְּנוֹ, עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת! אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן בְּנוֹ תּוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ קִבְּלָהּ מֵהַר סִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב״.

The Gemara asks: But is one’s father’s father obligated to teach him Torah? But isn’t it taught in a baraita, that the verse: “And you shall teach them to your sons” (Deuteronomy 11:19), indicates: But not your sons’ sons? And how do I realize, i.e., understand, the meaning of the verse: “But make them known to your sons and to your sons’ sons” (Deuteronomy 4:9)? This serves to say to you that whoever teaches his son Torah, the verse ascribes him credit as though he taught him, and his son, and his son’s son, until the end of all generations. Rabbi Yehoshua ben Levi says: Anyone who teaches his son’s son Torah, the verse ascribes him credit as though he received it from Mount Sinai, as it is stated: “But make them known to your sons and to your sons’ sons,” and juxtaposed to it is the phrase in the verse: “The day when you stood before the Lord your God in Horeb” (Deuteronomy 4:10), as Horeb is Mount Sinai.

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ. רַבִּי חֲנִינָא בֶן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר, שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א) וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. אֵין לִי אֶלָּא שְׁנַיִם, מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג) יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו: רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר, עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב) אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ט) וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב) בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וְגוֹ'. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ) בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:

Rabbi Hanina, the vice-high priest said: pray for the welfare of the government, for were it not for the fear it inspires, every man would swallow his neighbor alive. R. Hananiah ben Teradion said: if two sit together and there are no words of Torah [spoken] between them, then this is a session of scorners, as it is said: “nor sat he in the seat of the scornful…[rather, the teaching of the Lord is his delight]” (Psalms 1:1); but if two sit together and there are words of Torah [spoken] between them, then the Shekhinah abides among them, as it is said: “then they that feared the Lord spoke one with another; and the Lord hearkened and heard, and a book of remembrance was written before Him, for them that feared the Lord and that thought upon His name” (Malachi 3:16). Now I have no [scriptural proof for the presence of the Shekhinah] except [among] two, how [do we know] that even one who sits and studies Torah the Holy One, blessed be He, fixes his reward? As it is said: “though he sit alone and [meditate] in stillness, yet he takes [a reward] unto himself” (Lamentations 3:28). Rabbi Halafta of Kefar Hanania said: when ten sit together and occupy themselves with Torah, the Shechinah abides among them, as it is said: “God stands in the congregation of God” (Psalm 82:1). How do we know that the same is true even of five? As it is said: “This band of His He has established on earth” (Amos 9:6). How do we know that the same is true even of three? As it is said: “In the midst of the judges He judges” (Psalm 82:1) How do we know that the same is true even of two? As it is said: “Then they that fear the Lord spoke one with another, and the Lord hearkened, and heard” (Malachi 3:16). How do we know that the same is true even of one? As it is said: “In every place where I cause my name to be mentioned I will come unto you and bless you” (Exodus 20:21).

וּכְבָר הָיָה רַבִּי טַרְפוֹן וּזְקֵנִים מְסוּבִּין בַּעֲלִיַּת בֵּית נַתְּזָה בְּלוֹד. נִשְׁאֲלָה שְׁאֵילָה זוֹ בִּפְנֵיהֶם: תַּלְמוּד גָּדוֹל אוֹ מַעֲשֶׂה גָּדוֹל? נַעֲנָה רַבִּי טַרְפוֹן וְאָמַר: מַעֲשֶׂה גָּדוֹל. נַעֲנָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: תַּלְמוּד גָּדוֹל. נַעֲנוּ כּוּלָּם וְאָמְרוּ: תַּלְמוּד גָּדוֹל, שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה. וּכְשֵׁם שֶׁהַלִּימּוּד קוֹדֵם לְמַעֲשֶׂה כָּךְ דִּינוֹ קוֹדֵם לְמַעֲשֶׂה, כִּדְרַב הַמְנוּנָא. דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא: אֵין תְּחִילַּת דִּינוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן״.

In connection to the mishna’s statement about the importance of Torah study, the Gemara relates the following incident: And there already was an incident in which Rabbi Tarfon and the Elders were reclining in the loft of the house of Nit’za in Lod, when this question was asked of them: Is study greater or is action greater? Rabbi Tarfon answered and said: Action is greater. Rabbi Akiva answered and said: Study is greater. Everyone answered and said: Study is greater, but not as an independent value; rather, it is greater as study leads to action. And just as study comes before action, i.e., the mitzva of Torah study takes precedence over other mitzvot, so too, the judgment concerning Torah study precedes the judgment for an action of the performance of a mitzva. This is in accordance with the statement of Rav Hamnuna, as Rav Hamnuna says: The beginning of a person’s judgment is only concerning matters of Torah, as it is stated: “The beginning of judgment is as one lets out water” (Proverbs 17:14). This is understood to refer to the sin of neglecting Torah, as the Torah is compared to water, which brings life to the world.

וְחַיָּב לִשְׂכֹּר מְלַמֵּד לִבְנוֹ לְלַמְּדוֹ. וְאֵינוֹ חַיָּב לְלַמֵּד בֶּן חֲבֵרוֹ אֶלָּא בְּחִנָּם. מִי שֶׁלֹּא לִמְּדוֹ אָבִיו חַיָּב לְלַמֵּד אֶת עַצְמוֹ כְּשֶׁיַּכִּיר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ה א) "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַתַּלְמוּד קוֹדֵם לַמַּעֲשֶׂה מִפְּנֵי שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה וְאֵין הַמַּעֲשֶׂה מֵבִיא לִידֵי תַּלְמוּד:

Also, one is obligated to hire a teacher for one's son, while one is not required to undertake any expense to teach a colleague's son. A person who was not instructed by his father is obligated to arrange for his own instruction when he can understand, as [Deuteronomy 5:1] states: "And you shall study them and take heed to perform them." Similarly, in every place, one finds that study takes precedence over deed, for study brings about deed. However, deed does not bring about study.

מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה – מִצְוַת עֲשֵׂה לִלְמֹד חָכְמַת הַתּוֹרָה וּלְלַמְּדָהּ, כְּלוֹמַר כֵּיצַד נַעֲשֶׂה הַמִּצְוֹת, וְנִשָּׁמֵר מִמָּה שֶׁמְּנָעָנוּ הָאֵל מִמֶּנּוּ, וְלָדַעַת גַּם כֵּן מִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה עַל כִּוּוּן הָאֱמֶת, וְעַל כָּל זֶה נֶאֱמַר (דברים ו ז) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ספרי שם) בָּנֶיךָ אֵלּוּ תַּלְמִידֶיךָ, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּיִים בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ב ג) וַיֵּצְאוּ בְּנֵי הַנְּבִיאִים, וְשָׁם נֶאֱמַר וְשִׁנַּנְתָּם שֶׁיִּהְיוּ מְסֻדָּרִים בְּתוֹךְ פִּיךָ, כְּשֶׁאָדָם שׁוֹאַלְךָ דָּבָר אַל תְּהֵא מְגַמְגֵּם לוֹ, אֶלָּא תְּהֵא אוֹמֵר לוֹ מִיָּד. וְנִכְפְּלָה מִצְוָה זוֹ בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ה א) וּלְמַדְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם (שם יא יט). שֹׁרֶשׁ מִצְוָה זוֹ יָדוּעַ, כִּי בַּלִּמּוּד, יֵדַע הָאָדָם דַּרְכֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְזוּלָתוֹ לֹא יֵדַע וְלֹא יָבִין, וְנֶחְשָׁב כִּבְהֵמָה.

The commandment of Torah study: The positive commandment to study the wisdom of the Torah and to teach it; meaning to say how we should perform the commandments, guard ourselves from that which God prevented us and to also know the laws of the Torah according to their true intention. And about all of this is it stated (Deuteronomy 6:7), “You shall teach them to your sons.” And our Rabbis, may their memory be blessed, said (Sifrei Devarim 34:4), “‘Your sons’ — these are your students. And thus do you find that students are called sons, as it is stated (II Kings 2:3), ‘And the sons of the prophets went out.’” And it is [also] said there (Sifrei Devarim 34:1), “‘And you shall teach them (shinantam, which sounds like the word for tooth, hence, make them sharp like a tooth)’ — they shall be ordered in your mouth, so that if a person questions you [concerning them], you will not stammer to him, but answer him forthwith.” And this commandment is repeated in many places, as it is stated (Deuteronomy 5:1), “and study them and do them,” “and in order that you will study them” (Deuteronomy 31:12), “and you shall teach them to your children” (Deuteronomy 11:19). The root of this commandment is well-known; as with study, a man will know the ways of God, may He be blessed. But without it, he will not know and not understand, and be considered like an animal.

וזה כי הנה כל כחה של התורה אינו אלא במה שקשר ותלה ית״ש את השפעתו היקרה בה עד שע״י הדיבור בה וההשכלה תמשך ההשפעה הגדולה ההיא. אך זולת זה לא היה הדיבור בה אלא כדיבור בשאר עסקים או ספרי החכמות וההשכלה בכל שאר מושכלות המציאות הטבעי למיניהם שאין בם אלא ידיעת הענין ההוא ואין מגיע ממנו התעצמות יקר ומעלה כלל בנפש הקורא המדבר והמשכיל ולא תיקון לכלל הבריאה.

(ג) ללמוד - חייב אדם ללמוד בכל יום תורה שבכתב שהוא תנ"ך ומשנה וגמרא ופוסקים ובעלי בתים שאינם לומדים רק ג' או ד' שעות ביום לא ילמדו בגמרא לחוד דבזה אינו יוצא אלא צריך שילמוד דוקא גם ספרי פוסקים כל אחד כפי השגתו [שו"ע יו"ד וש"ך שם]: ואחז"ל [ירושלמי סוף פ"ט דברכות] ר' חלקיה בשם ר' סימון העושה תורתו עתים [ר"ל שאינו לומד אלא בעתות מיוחדות אף שיש לו פנאי ללמוד יותר] הרי זה מפר ברית ויליף זה מן הכתוב עת לעשות לה' הפרו תורתך [ועי"ש בפירוש הפני משה] אלא הכונה בקביעת עתים לתורה הוא שצריך האדם ליחד עת קבוע בכל יום שלא יעבירנו בשום פעם.

שֶׁכָּל אֶחָד חַיָּב בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וּבוֹ ב' סְעִיפִים: וּבְעֵת זוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּלְמֹד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת וְתַלְמוּד.

וְגַם הַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בַּמּוּשְׂכָּל בְּשָׁעָה שֶׁמַּשִּׂיגוֹ וְתוֹפְסוֹ בְּשִׂכְלוֹ. דֶּרֶךְ מָשָׁל: כְּשֶׁאָדָם מֵבִין וּמַשִּׂיג אֵיזוֹ הֲלָכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ בִּגְמָרָא לַאֲשׁוּרָהּ עַל בּוּרְיָהּ הֲרֵי שִׂכְלוֹ תּוֹפֵס וּמַקִּיף אוֹתָהּ, וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. וְאַף אִם לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה לְעוֹלָם, לָבֹא לְמִשְׁפָּט עַל טְעָנוֹת וּתְבִיעוֹת אֵלּוּ, מִכָּל מָקוֹם, מֵאַחַר שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁאִם יִטְעוֹן זֶה כָּךְ וְזֶה כָּךְ, יִהְיֶה הַפְּסַק כָּךְ, הֲרֵי כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ פְּסַק זֶה כַּהֲלָכָה הָעֲרוּכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ גְּמָרָא אוֹ פּוֹסְקִים, הֲרֵי זֶה מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ וְלֹא בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כִּי אִם בְּהִתְלַבְּשׁוּתָם בַּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ, וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהֶם.

The mind, for its part, is also clothed in the concept at the time it comprehends and grasps it with the intellect. For example, when a person understands and comprehends, fully and clearly, any halachah in the Mishnah or Gemara, his intellect grasps and encompasses it and, at the same time, is clothed in it. and even should such a litigation never have occurred, nor would it ever present itself for judgment in connection with such disputes and claims, nevertheless, since it has been the will and wisdom of the Holy One, blessed is He, that in the event of a person pleading this way and the other [litigant] pleading that way, the verdict shall be such and such—now therefore, when a person knows and comprehends with his intellect such a verdict in accordance with the law as it is set out in the Mishnah, Gemara, or Poskim (Codes), he has thus comprehended, grasped, and encompassed with his intellect the will and wisdom of the Holy One, blessed is He, Whom no thought can grasp, nor His will and wisdom, except when they are clothed in the laws that have been set out for us. [Simultaneously] the intellect is also clothed in them [the Divine will and wisdom].