The Mitzvah of Shiluach HaKen

כִּ֣י יִקָּרֵ֣א קַן־צִפּ֣וֹר ׀ לְפָנֶ֡יךָ בַּדֶּ֜רֶךְ בְּכׇל־עֵ֣ץ ׀ א֣וֹ עַל־הָאָ֗רֶץ אֶפְרֹחִים֙ א֣וֹ בֵיצִ֔ים וְהָאֵ֤ם רֹבֶ֙צֶת֙ עַל־הָֽאֶפְרֹחִ֔ים א֖וֹ עַל־הַבֵּיצִ֑ים לֹא־תִקַּ֥ח הָאֵ֖ם עַל־הַבָּנִֽים׃ שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙ אֶת־הָאֵ֔ם וְאֶת־הַבָּנִ֖ים תִּֽקַּֽח־לָ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְהַאֲרַכְתָּ֖ יָמִֽים׃ {ס}

If, along the road, you chance upon a bird’s nest, in any tree or on the ground, with fledglings or eggs and the mother sitting over the fledglings or on the eggs, do not take the mother together with her young. Let the mother go, and take only the young, in order that you may fare well and have a long life.

שִׁלּוּחַ הַקֵּן, נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין אֲבָל לֹא בְמֻקְדָּשִׁין. וְשִׁלּוּחַ הַקֵּן, אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְעוֹף, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן.

יָכוֹל אַף זֶה כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ וְגוֹ׳״ – חוּלִּין עַד שֶׁיָּבֹאוּ לִידֵי גִזְבָּר.

הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נוֹטֵל אֶת הָאֵם וּמְשַׁלֵּחַ אֶת הַבָּנִים חַיָּב לְשַׁלֵּחַ אֶת הָאֵם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב ז) "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם": לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא לָצוּד אוֹתָהּ וְהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לִפְרֹחַ בִּשְׁבִיל הַבָּנִים שֶׁהִיא מְרַחֶפֶת עֲלֵיהֶן שֶׁלֹּא יִלָּקְחוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב ו) "וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים".

לְשַׁלֵּחַ הָאֵם אִם לְקָחָהּ עַל הַבָּנִים – לְשַׁלַּח הָאֵם מִן הַקֵּן קֹדֶם שֶׁיִּקַּח הַבָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב ז) שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ. מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. לָתֵת אֶל לִבֵּנוּ שֶׁהַשְׁגָּחַת הָאֵל בָּרוּךְ הוּא עַל בְּרִיּוֹתָיו בְּמִין הָאָדָם בִּפְרָט, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (איוב לד, כא) כִּי עֵינָיו עַל כָּל דַּרְכֵי אִישׁ וְגוֹ' וּבִשְׁאָר מִינֵי בַּעֲלֵי חַיִּים בַּמִּינִים דֶּרֶךְ כְּלָל, כְּלוֹמַר שֶׁחֶפְצוֹ בָּרוּךְ הוּא בְּקִיּוּם הַמִּין, וְעַל כֵּן לֹא יִכְלֶה לְעוֹלָם מִין מִכָּל מִינֵי הַנִּבְרָאִים, כִּי בְּהַשְׁגָּחַת הַחַי וְקַיָּם לָעַד בָּרוּךְ הוּא עַל הַדָּבָר יִמָּצֵא בּוֹ הַקִּיּוּם. וּבְהַנִּיחַ הָאָדָם דַּעְתּוֹ עַל זֶה יָבִין דַּרְכֵי הַשֵּׁם, וְיִרְאֶה כִּי הַמְשָׁכַת קִיּוּם הַמִּינִין בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא כָּלָה וְאָבַד אֶחָד מִכֻּלָּם, מִבֵּיצֵי כִּנִּים וְעַד קַרְנֵי רְאֵמִים מִיּוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ, הַכֹּל בְּמַאֲמָרוֹ וְחֶפְצוֹ עַל זֶה. וּכְמוֹ כֵן יֵדַע הָאָדָם כִּי אֲשֶׁר יִשְׁמֹר מִצְוַת בּוֹרְאוֹ וְיַיְשִׁיר כָּל דְּרָכָיו וְהוּא נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב, תִּהְיֶה הַשְׁגָּחַת הָאֵל עָלָיו וְיִתְקַיֵּם גּוּפוֹ זְמַן רַב בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנַפְשׁוֹ לָעַד לָעוֹלָם הַבָּא, וּכְגוֹן זֶה אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה ח ב), מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, כִּי בִּהְיוֹת זֶה הָאִישׁ נוֹתֵן דַּעְתּוֹ כִּי הַקִּיּוּם וְהַטּוֹבָה בְּהַשְׁגָּחַת הָאֵל בַּדְּבָרִים וְלֹא בְּסִבָּה אַחֶרֶת, יִזְכֶּה הוּא גַּם כֵּן שֶׁיִּפְנֶה עָלָיו הָאֵל לְטוֹבָה וִיקַיֵּם אוֹתוֹ, וּבִשְׂכַר הַקִּיּוּם וְהַיְּכֹלֶת שֶׁהוּא מַאֲמִין בַּבּוֹרֵא בְּעִנְיָן זֶה אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּמִּדְרָשׁ (דברים רבה פ, כי תצא ו) שֶׁהָאָדָם זוֹכֶה לְבָנִים בִּשְׂכַר מִצְוָה זוֹ, כְּלוֹמַר שֶׁיִּמָּשֵׁךְ קִיּוּמוֹ, שֶׁהַבָּנִים הֵם קִיּוּם הָאָדָם וְזִכְרוֹ. וְדִקְדְּקוּ הַדָּבָר לְפִי הַדּוֹמֶה מֵאָמְרוֹ שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, כְּלוֹמַר בָּנִים תִּקַּח לְנַפְשְׁךָ, שֶׁהָיָה יָכוֹל לוֹמַר תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְלֹא וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ. וּמִן הַשֹּׁרֶשׁ הַזֶּה אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות לג, ב) שֶׁהָאוֹמֵר בִּתְפִלָּתוֹ רַחֲמֵנוּ, שֶׁאַתָּה הַמְרַחֵם כִּי עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ, שֶׁמְּשַׁתְּקִין אוֹתוֹ, שֶׁאֵין הָעִנְיָן רַחֲמִים, אֶלָּא כְּדֵי לְזַכּוֹתֵנוּ עַל הָעִנְיָן שֶׁזָּכַרְתִּי. וְאָמְרוּ בְּטַעַם זֶה בַּגְּמָרָא (שם) מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַחֲמִים, וְאֵינָן אֶלָּא גְּזֵרוֹת, וְאֵין הָעִנְיָן לוֹמַר שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵם חָלִילָה, שֶׁהֲרֵי הוּא נִקְרָא רַחוּם, וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת קלג, ב) מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַחוּם אַף אַתָּה הֱיֵה מְרַחֵם, אֲבָל כַּוָּנָתָם לוֹמַר, שֶׁאֵין מִדַּת הָרַחְמָנוּת בּוֹ חָלִילָה כְּמוֹ בִּבְנֵי אָדָם שֶׁהָרַחְמָנוּת בָּהֶם מֻכְרָח בְּטִבְעָם שֶׁשָּׂם בָּהֶם הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא, אֲבָל הָרַחְמָנוּת אֵלָיו, מֵחֶפְצוֹ הַפָּשׁוּט שֶׁחִיְּבָה חָכְמָתוֹ לְרַחֵם מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה, וְכָל הַטּוֹבוֹת נִמְצָאוֹת מֵאִתּוֹ, וְאָמְרוּ כִּי בְּצַוּוֹתוֹ אוֹתָנוּ עַל זֶה לֹא מִצַּד הֶכְרֵחַ מִדַּת הָרַחְמָנוּת צִוָּנוּ בַּדָּבָר, שֶׁהֲרֵי הִתִּיר לָנוּ הַשְּׁחִיטָה בָּהֶן, כִּי כָּל הַמִּינִין לְצֹרֶךְ הָאָדָם הֵן נִבְרָאִין, אֲבָל הַצַּוָּאָה עַל זֶה וּבְאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ שֶׁהִיא כַּיּוֹצֵא בָּהּ וּבִשְׁאָר מִצְוֹת רַבּוֹת, אֵינוֹ אֶלָּא כִּגְזֵרָה לְפָנָיו שֶׁגָּזַר עַל זֶה בְּחֶפְצוֹ הַפָּשׁוּט, וְאִלּוּ רָצָה בְּהֶפֶךְ מִזֶּה לֹא יַכְרִיחֶנּוּ דָּבָר וְלֹא יִמְנָעֶנּוּ סִבָּה חָלִילָה כָּמוֹנוּ אֲנַחְנוּ הַבְּנוּיִים בְּכֹחַ הַטְּבָעִים, שֶׁמִּדַּת הָרַחְמָנוּת תְּעַכְּבֵנוּ מִלְּהַשְׁחִית אוֹ תַּכְרִיחֵנוּ לְהֵיטִיב לִפְעָמִים. זֶהוּ עִנְיָן אָמְרָם אֵינָן אֶלָּא גְּזֵרוֹת, וּמִשֹּׁרֶשׁ הָעִנְיָן מָה שֶׁזָּכַרְנוּ. וְהָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּתַב בְּטַעַם מִצְוָה זוֹ (במורה נבוכים ח"ג פמ"ח, י"ג הָרַמְבַּ"ן בפי' לחומש כאן) וּבְטַעַם אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לְפִי שֶׁיֵּשׁ לַבְּהֵמוֹת דְּאָגָה גְּדוֹלָה בִּרְאוֹתָן צַעַר בְּנֵיהֶן כְּמוֹ לִבְנֵי אָדָם, כִּי אַהֲבַת הָאֵם לַבֵּן אֵינֶנּוּ דָּבָר נִמְשָׁךְ אַחַר הַשֵּׂכֶל, אֲבָל הוּא מִפְּעֻלּוֹת כֹּחַ הַמַּחְשָׁבָה הַמְּצוּיָה בַּבְּהֵמוֹת כַּאֲשֶׁר הִיא מְצוּיָה בָּאָדָם. וְאָמַר הָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּעִנְיָן זֶה, וְאַל תָּשִׁיב מִלִּין מִמַּאֲמַר הַחֲכָמִים הָאוֹמְרִים עַל קַן צִפּוֹר וְכוּ', כִּי זוֹ סְבָרַת מִי שֶׁיִּרְאֶה שֶׁאֵין טַעַם לַמִּצְוֹת אֶלָּא חֵפֶץ הַבּוֹרֵא, וְאָנוּ מַחְזִיקִים בַּסְּבָרָא הַשֵּׁנִית, שֶׁהִיא שֶׁיֵּשׁ בְּכָל הַמִּצְוֹת טַעַם. וְהֻקְשָׁה עָלָיו מָה שֶׁנִּמְצָא בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (פרשה מד א) וְכִי מָה אִכְפַּת לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּין שׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר לְשׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף? הָא לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְוֹת אֶלָּא לִצְרֹף בָּהֶן אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ל ב) כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה.

To send away the mother [bird] if he takes it upon the young: To send away the mother from the nest before he takes the young, as it is stated (Deuteronomy 22:7), “you shall surely send away the mother and the young you shall take for you.” It is from the roots of this commandment [that it is] to put into our hearts that the providence of God, may He be blessed, is upon all of His creatures — with the human species individually, as it is written (Job 34:21), “For His eyes are upon a man’s ways, etc.”; and upon the other species of animals generally, meaning to say that His desire, may He be blessed, is towards the existence of the [particular] species. And therefore, no species will ever become extinct from all of the species of creatures, as it is due to the providence of the Living and Existing forever, may He be blessed, that their existence is found. And when a man places his mind to this, he understands the ways of God and he will see that the continuous preservation of the species in the world — that not one of all of them became extinct and lost from the day they were created, “from the lice’s eggs to the antelope’s horns” — is all from His statement and His will about this. And so too, will a man know that when he observes the commandments of his Creator and straightens all of his ways and be of clean hands and a pure heart, that the providence of God will be upon him and preserve his body for much time in this world, and his soul forever in the world to come. And like this did they, may their memory be blessed, say (Sotah 8a) [that] it is [payment] measure for measure; since when this person places his mind to that which existence and good are resultant of God’s providence over things — and not from another cause — he too merits that God should turn to him for the good and make him exist. And about the reward for the existence and the ability [given] since he believed in the Creator about this matter, they, may their memory be blessed, said in the Midrash (Devarim Rabbah 80:5 on Ki Tetseh) that a person merits children as a reward for this commandment, which is to say that his existence will continue — as children are the existence of a person and his remembrance. And they extrapolated this apparently from its stating, “you shall surely send away the mother and the young (banim) you shall take for you,” meaning to say, “children (banim) take for yourself.” As it could have stated, “you shall surely send away the mother” [only] and not [also] “and the young you shall take for you.” And about this root, they, may their memory be blessed, said (Berakhot 33b) that we silence one who says in his prayer, “Have mercy upon us, as You are the Merciful One, since Your mercies extend to the bird’s nest.” As the matter is not [one of] mercy, but rather it is in order to bring us merit in the way I have mentioned. And they said about this reason in the Gemara there, “It is because he makes the attributes of God into mercy, and they are [actually] only decrees.” And the matter is not to say that the Holy One, blessed be He, does not have mercy, God forbid — as behold, He is called the Merciful One; and they, may their memory be blessed, said (Shabbat 133b) [that] just like the Holy One, blessed be He, is merciful, you too have mercy.” Rather, their intention is to say that there is no trait of mercy in Him, God forbid — like with people, [such] that the mercy in them is forced by their nature that the Creator, blessed be He, placed in them. But mercy for Him is from His simple desire — that His wisdom loves to have mercy, because it is a good trait, and all good traits are found with Him. And they said [that] in His commanding us about this, it was not by force of the trait of mercy that He commanded us in the thing; as behold, He permitted their slaughter, since all the species are created for the needs of man. But [rather] the command about this and about “it and its son,” which is like it, and many other commandments are only like a decree in front of Him, since He decreed about it with His simple desire. And if He had wanted the opposite of this, nothing would force Him [to do otherwise] and no cause would prevent Him, God forbid. [This is,] as opposed to us, who are built with the power of [our] natures, [such] that the trait of mercy impedes us from destroying, or sometimes forces us to do good. This is the matter of their saying [that] they are only decrees, and it is from the root of the thing of that which we mentioned. And Rambam, may his memory be blessed, wrote in explanation of this commandment (Guide for the Perplexed 3:48, and some have the textual variant, Ramban in his commentary to the Torah here) and of “him and his child,” [that] it is because animals — like people — have great distress in seeing the pain of their children. As the love of the mother for the child is not a matter that follows the intellect, but rather it is from the effects of the power of thinking that is found in animals, [just] as it is found in people. And Rambam, may his memory be blessed, wrote about this matter, “Do not answer me with words from the statement of the Sages [in] which they say, ‘To the bird’s nest, etc.’ since this is the reasoning of the one to whom it appears that there is no explanation for the commandments, except for them being the will of the Creator. But we maintain the second reasoning, which is that there is an explanation for all of the commandments.” And [Ramban] challenged him from that which is found in Bereishit Rabbah 44a, “And for what would the Holy One, blessed be He, care if an animal is slaughtered from the [front of the] neck or from the back? Behold, the commandments were only given to refine the creatures with them, as it states (Proverbs 30:5), ‘Every word of God is refined.’”

הַלוֹקֵחַ אֵם עַל הַבָּנִים וּשִׁחָטָהּ. הַבָּשָׂר מֻתָּר בַּאֲכִילָה וְלוֹקֶה עַל שְׁחִיטַת הָאֵם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב ו) "לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים". וְכֵן אִם מֵתָה קֹדֶם שֶׁיְּשַׁלְּחֶנָּה לוֹקֶה. וְאִם שִׁלְּחָהּ אַחַר שֶׁלְּקָחָהּ פָּטוּר: וְכֵיצַד מְשַׁלֵּחַ הָאֵם. אוֹחֵז בִּכְנָפֶיהָ וּמַפְרִיחָהּ. שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה וְשִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה אֲפִלּוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ פְּעָמִים חַיָּב לְשַׁלֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב ז) "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח":

When a person takes a mother together with its young and slaughters it, the meat is permitted to be eaten. He is, however, liable for lashes for slaughtering the mother, as [Deuteronomy 22:6] states: "Do not take the mother together with its offspring." Similarly, if it died before he sent it away, he is liable for lashes. If he sent it away after he took it, he is not liable. How must one send away the mother? He holds her by her wings and has her fly away. If he sent her away and she returned, he sent her away and she returned - even if this happens - four or five times, he is obligated to send her away, as [implied by the repetition of the verb in the] phrase: "You shall certainly send away."

היא שצונו לשלוח הקן. והוא אמרו יתעלה שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך.

שילוח הקן כתיב כי יקרא קן צפור לפניך וגו' שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך שכל מי שימצא קן מעוף טהור אפילו אם האם טרפה ורובצת על האפרוחים או על הביצים שלה בין אם יש בקן ביצים או אפרוחים הרבה בין אם אין בו אלא ביצה או אפרוח אחת ואין הביצים מוזרות ולא האפרוחים מפריחים ואינו מזומן אצלו כגון יוני שובך ועלייה וצפורים שקננו בטפיחין ובבירות ואווזין ותרנגולין שקננו בפרדס בכ"מ שימצאנו בין ברה"ר בין ברשות היחיד אפי' ברשותו בין באילן בין בארץ או בבורות שיחין ומערות ואפי' מצאו בים או על ראשו של אדם אסור ליקח האם מעל הבנים אפי' הוא לצורך מצוה אלא צריך לשלחה עד שתצא מתחת ידו ואח"כ יקח הבנים ואם רוצה לחתוך כנפיה קודם ששלחנה כדי שלא תוכל לפרוח ויקחנה מיד אינו רשאי אלא ישלחנה מיד עם כנפיה כדי שתוכל לפרוח ולאחר שתצא מתחת ידו יקחנה אם ירצה ואם חתכן ישהנה עד שיגדלו כנפיה וישלחנה ואם רוצה ליקח האם ולשלוח הבנים אינו רשאי שלחה וחזרה אפי' כמה פעמים חייב לשלחה אבל אם שלחה ונטל הבנים והחזירן לקן וחזרה האם עליהם פטור מלשלח ואם נטל האם מעל הבנים ולא שלחה ישלחנה עדיין ופטור אבל קן המזומן לו כגון יוני הרדיסאות ואווזין ותרנגולין שקננו בבית ועוף טמא שרובץ על ביצי עוף טהור ועוף טהור שרובץ על ביצי עוף טמא או שהביצים מוזרות או האפרוחין מפריחין או שהן טרפה או שהזכר רובץ על הביצים פטור מלשלח אפי' הוא קורא זכר וכן אם האם רובצת על ביצים שאינן שלה פטור ודוקא עוף דעלמא אבל קורא נקבה שרובצת על ביצים שאינם שלה חייב לשלח והרמב"ם כתב אפי' כל אם שרובצת על ביצים שאינם שלה חייב לשלח אלא שאינו לוקה והכי מסתברא ואם מטלית או כנפי נוצה מעוף אחר או ביצים מוזרות מפסיק בינה לקן או שיש ב' סדרי ביצים זה על זה או שזכר על הביצים ונקבה על גביו בכולהו מיבעיא אם חייב לשלח אם לאו ולא איפשיטא ולחומרא כתב הרמב"ם שחט קצת סימניה בתוך הקן קודם שיקחנה חייב לשלח ואם לא שלח אינו לוקה היתה מעופפת על הקן אם כנפיה נוגעין בקן חייב לשלח ואם לאו פטור אע"פ שנוגעין מן הצד והרמב"ם כתב שחייב אם נוגעת מן הצד היתה יושבת בין הביצים או בין האפרוחין אפילו נוגעת בהן פטור היתה יושבת על ב' ענפי אילן והקן תחתיה רואין כל שאילו תשמט ונופלת עליהם חייב ואם לאו פטור:

כל דיני שילוח הקן ובו כ"א סעי'. כתיב כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרחים או ביצים והאם רבצת על האפרחים או על הביצים לא תקח האם על הבנים שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך וגו' מצוה זו אינה חובה לקיים אלא כשבאה לידו וכך שנו חכמים בה' שילוח הקן (חולין י קל"ט:) יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן ת"ל כי יקרא במאורע לפניך ע"ש אבל כשאירע לפניך אתה מחוייב לקיימה ואינך יכול לומר איני רוצה ליקח את הבנים ולא את האם ואעבור מפניהם דנראה מלשון הש"ס דרק אינו מחוייב לחזור אחר קן ומשמע להדיא דאם באת הקן לידו מחוייב לקיים המצוה וכ"כ אחד מן הגדולים (חו"י סי' ס"ז) הא למה זה דומה לאבידה שאינו מחוייב לחזור אחר אבידת איש אבל כשעובר לפניה כתיב לא תוכל להתעלם וה"נ כן הוא ואין לומר הרי כאן לא כתיב לא תוכל להתעלם די"ל דה"נ לפי פשטא דקרא כן הוא כי יקרא קן צפור וגו' יש עליך לאו דלא תקח האם על הבנים ויש עליך עשה שלח תשלח וגו' והוה כלא תוכל להתעלם אלא שזהו בלאו וזהו בעשה (ואף שמן הדין אינו חייב לרדוף אחריה מ"מ בוודאי דבר גדול הוא להשיג מצוה זו וכ"כ הברכ"י בשם האריז"ל).

כמה דינים משלוח הקן. ובו י"ג סעיפים: שלוח הקן אינו נוהג אלא בעוף טהור אפילו אם האם טרפה ואפילו אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת חייב לשלח: קן המזומן אצלו כגון יונים שדרכן ליגדל עם בני אדם בבתים ואווזים ותרנגולים שקננו בבית פטור אבל יוני שובך ועלייה וצפרים שקננו בטפיחים (פירוש כלי חרס הבנוי בכתלים אשר שם צפרים יקננו) ובבורות ואווזים ותרנגולים שקננו בפרדס חייב והוא שלא הוגבהה האם מעל הביצים כלל משהטילם אבל אם הוגבהה האם מעליהם אם המקומות הללו שלו זכתה לו חצירו והוה ליה מזומן ופטור: צריך לשלח האם עד שתצא מתחת ידו ואח"כ יקח את הבנים ואם רוצה לחתוך כנפיה קודם שישלחנה כדי שלא תוכל לפרוח ויקחנה אינו רשאי אלא ישלחנה מיד עם כנפיה כדי שתוכל לפרוח ולאחר שתצא מידו יקחנה אם ירצה ואם חתכן ישהנה עד שיגדלו כנפיה וישלחנה:

The mitzvah of sending away the mother bird applies only to a kosher bird, even if the mother is a terefah (mortally injured), and even if there is only one chick or one egg, one is obligated to send her away. A nest that is considered “prepared” for him—for example, doves that usually grow up with humans in houses, and geese or chickens that made their nests in a house—he is exempt. But doves of a dovecote or an attic, and birds that made their nests in tapichim (clay vessels built into walls where birds nest), and in pits, and geese and chickens that made their nests in an orchard—he is obligated to send away the mother. This applies only if the mother has not been lifted from the eggs at all since she laid them. But if the mother was lifted from them, then if those places belong to him, his courtyard acquires them for him, making it “prepared,” and he is exempt. One must send away the mother until she leaves from his hand, and only afterward take the young. If he wants to cut her wings before sending her so she cannot fly and then take her, he is not permitted. Rather, he must send her away immediately with her wings so that she can fly. After she leaves his hand, he may take her if he wishes. But if he cut her wings, he must wait until they grow back and then send her away.

כי יקרא קן צפור כו' (דברים כב, ו). ודע שכתב הט"ז בשלחן ערוך סימן א', שיהא הוא מעורר השחר ולא השחר מעורר אותו, רוצה לומר שיהא הוא מעורר על ידי עצמו השחר, היינו התעוררת עליון ולא השחר מעורר אותו עיין שם, וזה שכתוב כי יקרא קן צפור, צפור, מלשון צפרא, דהיינו בהירות, רוצה לומר כשיקרה לך בהירות והתעוררות עליון יאיר עליך בדרך פירוש בדרכי ה' בהליכות עולם הבא, דהיינו במעשים טובים או בעץ עץ החיים זו התורה.