The Forty-Two Letter Name of God

שֵׁם בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת אֵין מוֹסְרִין אוֹתוֹ אֶלָּא לְמִי שֶׁצָּנוּעַ וְעָנָיו, וְעוֹמֵד בַּחֲצִי יָמָיו, וְאֵינוֹ כּוֹעֵס, וְאֵינוֹ מִשְׁתַּכֵּר, וְאֵינוֹ מַעֲמִיד עַל מִדּוֹתָיו. וְכׇל הַיּוֹדְעוֹ, וְהַזָּהִיר בּוֹ וְהַמְשַׁמְּרוֹ בְּטׇהֳרָה – אָהוּב לְמַעְלָה, וְנֶחְמָד לְמַטָּה, וְאֵימָתוֹ מוּטֶּלֶת עַל הַבְּרִיּוֹת, וְנוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמִים – הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא.

There is no concern that such a person might reveal the name in a fit of anger or drunkenness. And anyone who knows this name and is careful with it and guards it in purity is beloved above and treasured below; and fear of him is cast upon the creatures; and he inherits two worlds, this world and the World-to-Come.

והצנועים שבכהונה היו מבליעין אותו בנעימת אחיהם הכהנים, א״ר יהודה אמר רב שם בן מ״ב אותיות, והוא השם אב״ג ית״צ קר״ע שט״ן, וכוליה קדוש ומקודש, אין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע ועומד בחצי ימיו, ואינו כועס, ואינו משתכר, ואין מעמיד על מדותיו, ודבורו בנחת עם הבריות, וכל היודעו והזהיר בו והמשמרו בטהרה אהוב למעלה, ונחמד למטה, ואימתו מוטלת על הבריות, ותלמודו מתקיים בידו, ונוחל שני עולמות. והצנועים שבכהונה היו מבליעין אותו בנעימת אחיהם הכהנים, א״ר יהודה אמר רב שם בן מ״ב אותיות, והוא השם אב״ג ית״צ קר״ע שט״ן, וכוליה קדוש ומקודש, אין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע ועומד בחצי ימיו, ואינו כועס, ואינו משתכר, ואין מעמיד על מדותיו, ודבורו בנחת עם הבריות, וכל היודעו והזהיר בו והמשמרו בטהרה אהוב למעלה, ונחמד למטה, ואימתו מוטלת על הבריות, ותלמודו מתקיים בידו, ונוחל שני עולמות.

ייחודיותו של השם המפורש ייחודיותו של השם המפורש 1 כל שמותיו (של ה') יתעלה המצויים בספרי הקודש, כולם נגזרים מן הפעולות, ואין זה סוד, מלבד שם אחד והוא יו"ד ה"א וא"ו ה"א, שהוא שם מיוחד לו יתעלה, ולכן נקרא "שם מפורש", כלומר שהוא מורה על עצמותו יתעלה באופן ברור וחד־משמעי (מילולית: "הוראה ברורה שאין בה שיתוף"). ואילו בשאר שמותיו הנכבדים יש רב־משמעיות ("מורים בשיתוף"), משום שהם נגזרים מן הפעולות שיש אצלנו כדוגמתן כפי שביארנו (א,נד). 2 אפילו השם שמכנים בו את יו"ד ה"א וא"ו ה"א נגזר מן האדנות: "דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ" (בראשית מב,ל). וההבדל בין לומר "אֲדֹנִי" בנו"ן בחיריק לבין לומר בנו"ן בקמץ, הוא כהבדל בין לומר "שָׂרִי" שמשמעותו "האדון שלי" לבין לומר "שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם" (בראשית יב,יז), כי יש בכך (=בלשון רבים) מתן גדולה והכללת אחרים. וזה אכן נאמר למלאך: "אֲדֹנָי [אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ] אַל נָא תַעֲבֹר [מֵעַל עַבְדֶּךָ]" (בראשית יח,ג). ביארתי לך זאת לגבי "אדני" במיוחד, שהוא מכונה בו, משום שהוא המיוחד משמותיו יתעלה המפורסמים. ואילו שאר שמותיו, כמו "דיין" ו"צדיק" ו"חנון" ו"רחום" ו"אלהים", ברורה ההכללה והגזירה שלהם. 3 ואילו מה שאותיותיו הן יו"ד ה"א וא"ו ה"א, אין לו גזירה מפורסמת ואין הוא משותף עם זולתו. אין ספק שהשם הגדול הזה, שכידוע לך אין הוגים אותו אלא במקדש, וכהני ה' המקודשים בלבד בברכת כהנים וכהן גדול ביום הצום, מורה על עניין מסוים, שאין בו שיתוף בין ה' יתעלה ובין מה שזולתו. אולי, לפי הלשון שלא נותר ממנה עמנו היום אלא מעט, וכן לפי אופן הגייתו, הוא מורה על עניין חיוב המציאות. כללו של דבר, גדולת השם הזה וההישמרות מלהגות אותו הן משום שהוא מורה על עצמותו יתעלה באופן שאף לא אחד מן הברואים משתתף בהוראה הזו, כמו שאמרו עליו (החכמים) ז"ל: "שמי המיוחד לי" (סוטה לח,א). יש רק שם מפורש אחד 8 אין נקרא "שם המפורש" אלא אותו שם בן ארבע אותיות הכתוב, שאינו נהגה באותיותיו. ובפירוש אמרו בספרֵי (במדבר, פיסקא לט): "'כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (במדבר ו,כג): כֹּה – בלשון הזה; כֹּה – בשם המפורש". ושם נאמר: "במקדש ככתבו ובמדינה בכנויו". ובתלמוד נאמר (סוטה לח,א): "כֹּה – בשם המפורש. אתה אומר בשם המפורש או אינו אלא בכנוי, תלמוד לומר: 'וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי' (במדבר ו,כז) – שמי המיוחד לי".

IT is well known that all the names of God occurring in Scripture are derived from His actions, except one, namely, the Tetragrammaton, which consists of the letters yod, hé, vau and hé. This name is applied exclusively to God, and is on that account called Shem ha-meforash, “The nomen proprium.” It is the distinct and exclusive designation of the Divine Being; whilst His other names are common nouns, and are derived from actions, to which some of our own are similar, as we have already explained. Even the name Adonay, “Lord,” which has been substituted for the Tetragrammaton, is derived from the appellative “lord”; comp. “The man who is the lord (adone) of the land spake roughly to us” (Gen. 43:30). The difference between Adoni, “my lord,” (with ḥirek under the nun), or Adonay (with kameẓ), is similar to the difference between Sari, “my prince,” and Saraï, Abraham’s wife (ib. 16:1), the latter form denoting majesty and distinction. An angel is also addressed as “Adonay”; e.g., “Adonay (My lord), pass not away, I pray thee” (ib. 18:3). I have restricted my explanation to the term Adonay, the substitute for the Tetragrammaton, because it is more commonly applied to God than any of the other names which are in frequent use, like dayyan, “judge,” shadday, “almighty,” ẓaddik, “righteous,” ḥannun, “gracious,” raḥum, “merciful,” and elohim “chief” all these terms are unquestionably appellations and derivatives. The derivation of the name, consisting of yod, hé, vau, and hé, is not positively known, the word having no additional signification. This sacred name, which, as you know, was not pronounced except in the sanctuary by the appointed priests, when they gave the sacerdotal blessing, and by the high priest on the Day of Atonement, undoubtedly denotes something which is peculiar to God, and is not found in any other being. It is possible that in the Hebrew language, of which we have now but a slight knowledge, the Tetragrammaton, in the way it was pronounced, conveyed the meaning of “absolute existence.” In short, the majesty of the name and the great dread of uttering it, are connected with the fact that it denotes God Himself, without including in its meaning any names of the things created by Him. Thus our Sages say: “‘My name’ (Num. 6:27) means the name which is peculiar to Me.” No other name is called shem ha-meforash except this Tetragrammaton, which is written, but is not pronounced according to its letters. The words, “Thus shall ye bless the children of Israel” (Num. 6:23) are interpreted in Siphri as follows: “‘Thus,’ in the holy language; again ‘thus,’ with the Shem ha-meforash.” The following remark, is also found there: “In the sanctuary [the name of God is pronounced] as it is spelt, but elsewhere by its substitutes.” In the Talmud, the following passage occurs: “‘Thus,’ i.e., with the shem ha-meforash.—You say [that the priests, when blessing the people, had to pronounce] the shem ha-meforash; this was perhaps not the case, and they may have used other names instead.—We infer it from the words: ‘And they shall put My name’ (Num. 6:27), i.e., My name, which is peculiar to Me.”

ומאי לבו, א"ל א"כ בן זומא מבחוץ ואתה עמו, לב הוא שלשים ושתים והיו סתומים ובהם נברא העולם, מאי ל"ב, א"ל ל"ב נתיבות, משל למלך שהיה בחדרי חדרים ומנין החדרים ל"ב, ולכל חדר יש לו נתיב, נאה למלך זה להכנס הכל בחדרו על דרך נתיבתיו, אמרת לא, נאה לו לגלות פניניו ומשבצותיו ומצפוניו וגנזיו וחמודותיו, אמרת לא, מה עשה נגע בבת וכלל בה כל הנתיבות ובמלבושה, והרוצה להכנס בפנים יסתכל הנה, ונשאה למלך גם נתנה לו במתנה

וְאַף שֶׁלֹּא הוּזְכַּר שֵׁם ״אֶבֶן״ בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אַף־עַל־פִּי־כֵן, נִמְשָׁךְ חַיּוּת לָאֶבֶן עַל יְדֵי צֵירוּפִים וְחִילּוּפֵי אוֹתִיּוֹת, הַמִּתְגַּלְגְּלוֹת בְּרל״א שְׁעָרִים פָּנִים וְאָחוֹר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר יְצִירָה, עַד שֶׁמִּשְׁתַּלְשֵׁל מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת וְנִמְשָׁךְ מֵהֶן צֵירוּף שֵׁם ״אֶבֶן״, וְהוּא חַיּוּתוֹ שֶׁל הָאֶבֶן. וְכֵן בְּכָל הַנִּבְרָאִים שֶׁבָּעוֹלָם, הַשֵּׁמוֹת שֶׁנִּקְרָאִים בָּהֶם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ – הֵן הֵן אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר, הַמִּשְׁתַּלְשְׁלוֹת מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, עַל יְדֵי חִילּוּפִים וּתְמוּרוֹת הָאוֹתִיּוֹת בְּרל״א שְׁעָרִים, עַד שֶׁמַּגִּיעוֹת וּמִתְלַבְּשׁוֹת בְּאוֹתוֹ נִבְרָא לְהַחֲיוֹתוֹ.

Now, although the name even (stone) is not mentioned in the Ten Utterances recorded in the Torah, nevertheless, life-force flows to the stone through combinations and substitutions of the letters which are transposed in the “two hundred and thirty-one gates,” either in direct or reverse order, as is explained in the Sefer Yetzirah, until the combination of the name even descends from the Ten Utterances, and is derived from them, and this is the life-force of the stone. And so it is with all created things in the world—their names in the Holy Tongue are the very “letters of speech” which descend, degree by degree, from the Ten Utterances recorded in the Torah, by means of substitutions and transpositions of letters through the “two hundred and thirty-one gates,” until they reach and become invested in that particular created thing to give it life.