Self-Cultivation as Foundation for Parenting

לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃

You shall not take vengeance or bear a grudge against members of your people. Love your fellow as yourself: I am GOD.

וַיִּ֩יצֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃

the ETERNAL God formed a Human from the soil’s humus, blowing into his nostrils the breath of life: the Human became a living being.

לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם.

And conversely, anyone who sustains one soul from the Jewish people, the verse ascribes him credit as if he sustained an entire world. The court says to the witnesses: And perhaps you will say: Why would we want this trouble? Perhaps it would be better not to testify at all. But be aware, as is it not already stated: “And he being a witness, whether he has seen or known, if he does not utter it, then he shall bear his iniquity” (Leviticus 5:1)?

וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאִפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה:

Say not: ‘when I shall have leisure I shall study;’ perhaps you will not have leisure.

וזאת התורה התמימה המשלמת אותנו כמו שהעיד עליה יודעה: "תורת ד' תמימה משיבת נפש, עדות ד' נאמנה מחכימת פתי" (תהילים יט, ח) - ולא זכרה דבר מזה. ואמנם כונה להיות האדם טבעי הולך בדרך האמצעי: יאוכל מה שיש לו לאכול - בשווי, וישתה מה שיש לו לשתות - בשווי, ויבעל מה שמותר לו לבעול - בשווי, וישכון במדינות ביושר ובאמונה. לא שישכון במדבריות ובהרים, ולא שילבש הצמר והשער, ולא שיענה גופו. והזהירה מזה, לפי מה שבא בקבלה. נאמר בנזיר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו, יא). ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה: "וכי על איזה נפש חטא זה? - אלא על שצער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר: מה זה שצער עצמו מן היין - צריך כפרה, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה" (תענית יא, א). ובדברי נביאינו וחכמי תורתנו ראינו, שהיו מכונים על השווי ושמירת נפשם וגופם, על מה שתחיבם התורה. וענה השם יתברך על יד נביאו למי ששאל לצום יום אחד בעולם אם יתמיד אם לאו, והוא אמרם לזכריה הנביא: "האבכה בחודש החמישי, הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים?" (זכריה ז, ג) וענה אותם: "כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה, הצום צמתני אני? וכי תואכלו וכי תשתו הלוא אתם האוכלים ואתם השותים" (שם ה-ו). ואחר כך צוה אותם ביושר ובמעלה לבד לא בצום, והוא אמרו להם: "כה אמר ד' צבאות לאמור: משפט אמת שפטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו. ואלמנה ויתום, גר ועני אל תעשוקו, ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם" (שם ט-י). ואמר אחר כך: "כה אמר ד' צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו" (שם ח, יט). ודע שה"אמת" - הן המעלות השכליות, מפני שהן אמיתיות לא ישתנו, כמו שזכרנו בפרק השני. וה"שלום" - הן מעלות המידות, אשר בהן יהיה השלום בעולם. הנה התבאר לך מכל מה שהזכרנוהו בזה הפרק: שצריך לכון אל הפעולות הממוצעות, ושלא יצא מהן אל קצה מן הקצוות - אלא על צד הרפואות ולעמוד כנגדו בהפך. כמו שהאדם היודע במלאכת הרפואות, כשיראה מזגו שנשתנה מעט שינוי, לא ישכח ולא יניח החולי להתחזק עד שיצטרך אל רפואה חזקה בתכלית. וכשידע שאבר מאבריו חלוש, ישמרו תמיד ויתרחק מדברים המזיקים לו ויכון למה שיועילהו, עד שיבריא האבר ההוא, או עד שלא יוסיף חולשה - כן האדם השלם צריך לו שיזכור מידותיו תמיד, וישקול פעולותיו, ויבחן תכונות נפשו יום יום. וכל מה שיראה נפשו נוטה לצד קצה מן הקצוות, ימהר ברפואה ולא יניח התכונה הרעה להתחזק בשנותו מעשה רע, כמו שזכרנו. וכן ישים לנגד עיניו המידות הפחותות אשר לו וישתדל לרפואתם תמיד, כמו שזכרנו - שאי אפשר לאדם מבלתי חסרון. שהפילוסופים כבר אמרו: "כבד הוא ורחוק שימצא מי שהוא בטבע למעלות כולם, ר"ל: למעלות המידות ולמעלות השכליות, מזומן ומוכן". אבל בספרי הנביאים נמצא זה בהם הרבה. אמר: "הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה" (איוב ד, יח). "ומה יצדק אנוש עם אל, ומה יזכה ילוד אשה" (שם כה, ד). ושלמה המלך, ע"ה, אמר סתם: "כי אדם אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ).

The perfect Law which leads us to perfection—as one who knew it well testifies by the words, "The Law of the Lord is perfect restoring the soul; the testimonies of the Lord are faithful making wise the simple"—recommends none of these things (such as self-torture, flight from society etc.). On the contrary, it aims at man's following the path of moderation, in accordance with the dictates of nature, eating, drinking, enjoying legitimate sexual intercourse, all in moderation, and living among people in honesty and uprightness, but not dwelling in the wilderness or in the mountains, or clothing oneself in garments of hair and wool, or afflicting the body. The Law even warns us against these practices, if we interpret it according to what tradition tells us is the meaning of the passage concerning the Nazarite, "And he (the priest) shall make an atonement for him because he hath sinned against the soul." The Rabbis ask, "Against what soul has he sinned? Against his own soul, because he has deprived himself of wine. Is this not then a conclusion a minori ad majus? If one who deprives himself merely of wine must bring an atonement, how much more incumbent is it upon one who denies himself every enjoyment." By the words of our prophets and of the sages of our Law, we see that they were bent upon moderation and the care of their souls and bodies, in accordance with what the Law prescribes and with the answer which God gave through His prophet to those who asked whether the fast-day once a year should continue or not. They asked Zechariah, "Shall I weep in the fifth month with abstinence as I have done already these many years?" His answer was, "When ye fasted and mourned in the fifth and in the seventh (month) already these seventy years, did ye in anywise fast for me, yea for me? And if ye do eat and if ye do drink are ye not yourselves those that eat and yourselves those that drink?" After that, he enjoined upon them justice and virtue alone, and not fasting, when he said to them, "Thus hath said the Lord of Hosts. Execute justice and show kindness and mercy every man to his brother." He said further, "Thus hath said the Lord of Hosts, the fast-day of the fourth, and the fast-day of the fifth, and the fast of seventh, and the fast of the tenth (month) shall become to the house of Judah gladness, and joy, and merry festivals; only love ye truth and peace.". Know that by "truth" the intellectual virtues are meant, for they are immutably true, as we have explained in Chapter II, and that by "peace" the moral virtues are designated, for upon them depends the peace of the world. From all that we have stated in this chapter, it is evident that it is man's duty to aim at performing acts that observe the proper mean, and not to desist from them by going to one extreme or the other, except for the restoration of the soul's health by having recourse to the opposite of that from which the soul is suffering. So, just as he who, acquainted with the science of medicine, upon noting the least sign of a change for the worse in his health, does not remain indifferent to it, but prevents the sickness from increasing to a degree that will require recourse to violent remedies, and just as when a man, feeling that one of his limbs has become affected, carefully nurses it, refraining from things that are injurious to it, and applying every remedy that will restore it to its healthy condition, or at least keep it from getting worse, likewise, the moral man will constantly examine his characteristics, weigh his deeds, and daily investigate his psychic condition; and if, at any time, he finds his soul deviating to one extreme or another, he will immediately hasten to apply the proper remedy, and not suffer an evil aptitude to acquire strength, as we have shown, by a constant repetition of that evil action which it occasioned. He is, likewise, bound to be mindful of his defects, and constantly to endeavor to remedy them, as we have said above, for it is impossible for any man to be free from all faults. Philosophers tell us that it is most difficult and rare to find a man who, by his nature, is endowed with every perfection, moral as well as mental. This thought is expressed often in the prophetical books, as, "Behold in his servants he putteth no trust, and his angels he chargeth with folly", "How can man be justified with God? or how can be pure one that is born of woman?", and Solomon says of mankind in general, "For no man is so righteous upon earth that he should do always good, and never sin".

הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה הִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה מִכָּל הַדֵּעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם. וְהִיא הַדֵּעָה שֶׁהִיא רְחוֹקָה מִשְּׁתֵּי הַקְּצָווֹת רִחוּק שָׁוֶה וְאֵינָהּ קְרוֹבָה לֹא לָזוֹ וְלֹא לָזוֹ. לְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁיְּהֵא אָדָם שָׁם דֵּעוֹתָיו תָּמִיד וּמְשַׁעֵר אוֹתָם וּמְכַוִּן אוֹתָם בַּדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית כְּדֵי שֶׁיְּהֵא שָׁלֵם בְּגוּפוֹ.

The straight path: This [involves discovering] the midpoint temperament of each and every trait that man possesses [within his personality.] This refers to the trait which is equidistant from either of the extremes, without being close to either of them. Therefore, the early Sages instructed a man to evaluate his traits, to calculate them and to direct them along the middle path, so that he will be sound {of body}.

וְיָדַעְתִּי דַּעַת בְּרוּרָה כִּי חוֹבוֹת הָאֵבָרִים לֹא תִשְׁלַמְנָה כִּי אִם בִּרְצוֹן הַלֵּב וְחֵפֶץ הַנֶּפֶשׁ לַעֲשׂוֹתָם וְתַאֲוַת לִבֵּנוּ לִפְעֹל אוֹתָם. וְאִם יַעֲלֶה בְּמַחְשְׁבוֹתֵינוּ שֶׁאֵין לִבּוֹתֵינוּ חַיָּבִין לִבְחֹר בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם וְלַחְפֹּץ בָּהּ יִסְתַּלֵּק מֵעַל אֵבָרֵינוּ חִיּוּב הַמִּצְוֹת שֶׁאָנוּ חַיָּבִין בָּהֶם מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַעֲשֶׂה נִשְׁלָם מִבְּלִי חֵפֶץ הַנֶּפֶשׁ בּוֹ. וְכֵיוָן שֶׁנִּתְבָּרֵר כִּי הַבּוֹרֵא חִיֵּב אֶת אֵבָרֵינוּ בְּמִצְוֹתָיו. לֹא הָיָה נָכוֹן לְהַנִּיחַ נַפְשֵׁנוּ וְלִבֵּנוּ שֶׁהֵם מִבְחַר חֶלְקֵי עַצְמֵנוּ שֶׁלֹּא יְחַיְּבֵם בַּעֲבוֹדָתוֹ כְּפִי יְכָלְתָּם מִפְּנֵי שֶׁבָּהֶם גְּמַר הָעֲבוֹדָה וְעַל כֵּן נִתְחַיַּבְנוּ בְּחוֹבוֹת גְּלוּיֵינוּ וּמַצְפּוּנֵינוּ. כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה עֲבוֹדָתֵנוּ שְׁלֵמָה וּגְמוּרָה וְכוֹלֶלֶת מַצְפּוּנֵינוּ וּגְלוּיֵינוּ לַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ:

Inward service, however, consists of the fulfillment of the Duties of the Heart such as: to acknowledge the Unity of G-d in our hearts, believe in Him and His torah, to undertake His service, that we revere Him and humble ourselves before Him, that we love Him, trust in Him, and give over our lives to Him, that we abstain from what He hates, devote our actions to His Name that we reflect on the benefits He bestows, and similar things which are performed by the thoughts and sentiments of the heart but do not associate with activity of the visible limbs of the body. I am certain that [even] the duties of the limbs cannot be performed properly unless they are accompanied by will of the heart, longing of the soul to do them, and desire of the heart to perform them. If it should enter our mind that we are under no obligation to choose the service of G-d and to yearn for it, then we would be exempt from the duties of the limbs for no act can be complete without the agreement of the soul. And since it is clear that the Creator has put us under obligation to perform the duties of the limbs, it would not be reasonable for us to suppose that our soul and heart, the choicest parts of our beings, should have been exempted from serving Him according to the extent of their ability, because their cooperation is required for the complete service of G-d.

"שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א ח).

"Listen, my son, to the thought of your father, and do not forsake the teaching of your mother." (Proverbs 1:8)

כתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו וכן כתיב כי בצלם אלקים עשה את האדם.

It is written (Bereshit 1:27): “God-Elohi”m [thus] created man with His tzellem; with the tzellem of God-Elohi”m, He created him.” And it is also written (Bereshit 9:6): “... for with the tzellem of God-Elohi”m He made man.”

אֲבָל הַתּוֹעֶלֶת יֹצֵא מִן הַחֲזָרָה עָלָיו וְהַהַתְמָדָה. כִּי יִזָּכְרוּ לוֹ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַנִּשְׁכָּחִים מִבְּנֵי הָאָדָם בְּטֶבַע, וְיָשִׂים אֶל לִבּוֹ חוֹבָתוֹ אֲשֶׁר הוּא מִתְעַלֵּם מִמֶּנָּה. וְתִרְאֶה, אִם תִּתְבּוֹנֵן בַּהֹוֶה בְּרוֹב הָעוֹלָם, כִּי רֹב אַנְשֵׁי הַשֵּׂכֶל הַמָּהִיר וְהַפִּקְחִים הַחֲרִיפִים יָשִׂימוּ רֹב הִתְבּוֹנְנָם וְהִסְתַּכְּלוּתָם בְּדַקּוּת הַחָכְמוֹת וְעֹמֶק הָעִיּוּנִים אִישׁ אִישׁ כְּפִי נְטִיַּת שִׂכְלוֹ וְחִשְׁקוֹ הַטִּבְעִי.

Likewise for love of G-d - if we do not exert ourselves to implant it in our heart through all the means which lead to this, how will it exist within us?! From where will come the cleaving, and the passion in our souls to the blessed G-d and His Torah if we don't give attention to His greatness and exaltedness which instills in our hearts this cleaving? How will we purify our thoughts if we don't exert ourselves to cleanse it from the imperfections instilled in them by physical nature?!

כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם (במדבר טו, ב), הֲלָכָה, כַּמָּה דְבָרִים חַיָּב אָדָם לַעֲשׂוֹת לִבְנוֹ, שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ חֲמִשָּׁה דְבָרִים הָאָב חַיָּב לַעֲשׂוֹת לַבֵּן, הָאָב זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַבֵּן אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, כְּשֵׁם שֶׁהָאָב חַיָּב לָמוּל אֶת בְּנוֹ, כֵּן עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, מָל אוֹתָם עַל יְדֵי יְהוֹשֻׁעַ (יהושע ה, ב): עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים. הָאָב חַיָּב לִפְדוֹתוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּדָה יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ז, כג): לִפְדוֹת לוֹ לְעָם.

“Speak to the children of Israel, and say to them: When you will come into the land of your dwellings, that I am giving to you” (Numbers 15:2). “When you will come into the land of your dwellings” – halakha: How many matters is a person obligated to perform for his son? Our Rabbis taught: There are five matters that a father is obligated to perform for his son. The father is the Holy One blessed be He, and the son is Israel.

תָּנוּ רַבָּנַן: הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת – הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנוֹ קוֹדְמוֹ. שֶׁזֶּה מִצְוָתוֹ עַל אָבִיו, וְזֶה מִצְוַת בְּנוֹ עָלָיו. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: הַכֹּל מוֹדִין

The Sages taught: If a firstborn has not yet been redeemed and he himself has a firstborn son, he is obligated to redeem himself and he is also obligated to redeem his firstborn son, and he takes precedence over his son. If he does not have enough money to redeem both of them, he redeems himself. Rabbi Yehuda says: His son takes precedence over him. Rabbi Yehuda’s reasoning is that with regard to this one, the father, the mitzva of his redemption was upon his father, and only when his father did not observe the mitzva did it apply to the adult son. And that mitzva of the redemption of his firstborn son applies to him directly. Consequently, he should first fulfill the mitzva that applies to him by redeeming his son. Rabbi Yirmeya says: Everyone agrees

תָּא שְׁמַע: ״וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם״ — פְּעָמִים שֶׁאַתָּה מִתְעַלֵּם מֵהֶם, וּפְעָמִים שֶׁאֵין אַתָּה מִתְעַלֵּם מֵהֶם. הָא כֵּיצַד? אִם הָיָה כֹּהֵן, וְהִיא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, אוֹ הָיָה זָקֵן וְאֵינָהּ לְפִי כְבוֹדוֹ, אוֹ שֶׁהָיְתָה מְלַאכְתּוֹ מְרוּבָּה מִשֶּׁל חֲבֵרוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וְהִתְעַלַּמְתָּ״. אַמַּאי, לֵימָא ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳״!

The Gemara cites an additional proof from a baraita: Come and hear: With regard to the laws of returning a lost object, it is stated: “You shall not see the ox of your brother or his sheep go astray and ignore them; return them to your brother” (Deuteronomy 22:1). The baraita explains that the seemingly extraneous expression and disregard them must be understood to give license that at times you disregard lost objects and at times you do not disregard them. How so? If he was a priest and the lost object was in the cemetery, or if he was an elder and it is beneath his dignity to tend to a lost object of that kind, or if he had more work to do than another person and he does not want to set it all aside when another person is available to tend to the lost object. Therefore, with regard to those cases it is stated: And disregard them to permit one to refrain from returning the object. Why? Let us say here, too: Although handling the lost object would be beneath his dignity, “there is neither wisdom, nor understanding, nor counsel against the Lord.”

אך דע איפה כי למען יהיו דבריך שנונים ליכנס בלב בנך בעצם צריך תחלה תקבלם אתה על עצמך בלבבך בשני יצרך בעצם ואז בלמדך את בנך יפלשו הדברים ויכנסו עד קרב לבם כחצי גבור שנונים. וזהו והיו הדברים האלה על לבבך תחלה ואח"כ ושננתם לבניך כי יהיו כשנונים לפלש נתיב מאזניהם עד תוך קרב לבם.

כי דברי תורה תומכים ומאשרים כל העולם כולו, ואיך לא יהיו מאשרים ותומכים את האדם עצמו, שהוא עוסק בתורה, והיא עם האדם. וכל זה מפני כי התורה היא סדר האדם באיזה מעשה יהיה נוהג, ואיך יהיה מסודר* במעשיו, וזהו ענין התורה. וזה שאמרו במדרש (ב"ר א, א) שהיה מביט בתורה וברא את עולמו.

...If one studies Torah only for oneself, then they set a limit upon what they might uncover, alone. And this is a shame, since the attribute of lovingkindness (ḥesed) in Torah is without limit. Therefore, study Torah in order to teach others in order for the study to attach itself to ḥesed.

וכן עד״ז יחשוב האדם תמיד במדותיו העצמיות הן מדת אהבה או יראה או שאר המדות וכן דיבורו וקולו ומחשבתו ויבחין שהחיות ורוחניות ובוודאי כ״א נלקח משורשו ומקורו העליון ר״ל שורש האהבה שממנו נמשך לכל הברואים ובכל דבר של אהבה וכן שורש הי

(בראשית א, א) הכלל שהבורא ברוך הוא ברא הכל והוא הכל והשפעתו אינו נפסק מעולם כי בכל רגע משפיע שפע לברואיו ולכל העולמות ולכל ההיכלות ולכל המלאכים ולכל חיות הקודש. ולא יצר אור וברא חושך רק יוצר בלשון הוה, כי בכל רגע הוא יוצר שבכל רגע הוא משפיע חיות לכל חי והכל מאתו יתברך והוא שלם. והוא כלול מהכל ולכן כשאדם בא לאין ויודע שהוא אינו כלום רק הבורא ברוך הוא נותן בו כח אז מכנה להשם יתברך בשם בחינת יוצר דהיינו לשון הוה שגם עתה הוא יוצר.

We pay tribute to this in ‎our daily prayers when we say ‎יוצר אור ובורא חושך‎, “He creates and fashions (present tense) light, ‎and He creates darkness.” When speaking of any accomplishments of G’d’s creatures however, we ‎speak of them in the past tense, i.e.‎יצר כסא‎, “he shaped a chair,” or ‎עשה מזרון‎, “he made a ‎mattress.” G’d’s creative activity is never completed seeing that we ‎refer to something or somebody who already exists, i.e. ‎יש‎. This explains why the Ari z’al , ‎Rabbi Yitzchak Luria, said that when we refer to G’d as ‎ה' מלך‎, usually translated as “Hashem ‎‎is King,” the reference is to the ‎אין‎, “nothing,” i.e.