Bittul Hayesh and Divine Service in Chassidic Teaching

וְקָרָ֨א זֶ֤ה אֶל־זֶה֙ וְאָמַ֔ר קָד֧וֹשׁ ׀ קָד֛וֹשׁ קָד֖וֹשׁ יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת מְלֹ֥א כׇל־הָאָ֖רֶץ כְּבוֹדֽוֹ׃

And one would call to the other, “Holy, holy, holy! GOD of Hosts— Whose presence fills all the earth!”

שִׁ֥יר הַֽמַּעֲל֗וֹת לְדָ֫וִ֥ד יְהֹוָ֤ה ׀ לֹא־גָבַ֣הּ לִ֭בִּי וְלֹא־רָמ֣וּ עֵינַ֑י וְלֹֽא־הִלַּ֓כְתִּי ׀ בִּגְדֹל֖וֹת וּבְנִפְלָא֣וֹת מִמֶּֽנִּי׃ אִם־לֹ֤א שִׁוִּ֨יתִי ׀ וְדוֹמַ֗מְתִּי נַ֫פְשִׁ֥י כְּ֭גָמֻל עֲלֵ֣י אִמּ֑וֹ כַּגָּמֻ֖ל עָלַ֣י נַפְשִֽׁי׃

A song of ascents. Of David. O ETERNAL One, my heart is not proud nor my look haughty; I do not aspire to great things or to what is beyond me; but I have taught myself to be contented like a weaned child with its mother; like a weaned child am I in my mind.

בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ. הִלֵּל אוֹמֵר, אַל תִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ, שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע.

Hillel said: do not separate yourself from the community, Do not trust in yourself until the day of your death, Do not judge your fellow man until you have reached his place. Do not say something that cannot be understood [trusting] that in the end it will be understood.

רַבִּי אָלֶכְּסַנְדְרִי בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן אוֹרָה, וְאַל תַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה, וְאַל יִדְוֶה לִבֵּנוּ, וְאַל יֶחְשְׁכוּ עֵינֵינוּ״. אִיכָּא דְאָמְרִי, הָא רַב הַמְנוּנָא מְצַלֵּי לַהּ. וְרַבִּי אָלֶכְּסַנְדְרִי בָּתַר דִּמְצַלֵּי אָמַר הָכִי: ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁרְצוֹנֵנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ, וּמִי מְעַכֵּב? — שְׂאוֹר שֶׁבָּעִיסָּה וְשִׁעְבּוּד מַלְכֻיוֹת. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁתַּצִּילֵנוּ מִיָּדָם, וְנָשׁוּב לַעֲשׂוֹת חוּקֵּי רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם״. רָבָא בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״אֱלֹהַי, עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי אֵינִי כְּדַאי, וְעַכְשָׁיו שֶׁנּוֹצַרְתִּי כְּאִלּוּ לֹא נוֹצַרְתִּי. עָפָר אֲנִי בְּחַיַּי, קַל וָחוֹמֶר בְּמִיתָתִי, הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ כִּכְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִימָּה. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי, שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד, וּמַה שֶּׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ מָרֵק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִין וָחֳלָאִים רָעִים״. וְהַיְינוּ וִידּוּי דְרַב הַמְנוּנָא זוּטֵי בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי. מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרָבָא: תַּכְלִית חָכְמָה — תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּבוֹעֵט בְּאָבִיו וּבְאִמּוֹ וּבְרַבּוֹ וּבְמִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה׳ שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עוֹשֵׂיהֶם״. ״לָעוֹשִׂים״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לְעוֹשֵׂיהֶם״ — לָעוֹשִׂים לִשְׁמָהּ וְלֹא לָעוֹשִׂים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְכָל הָעוֹשֶׂה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא.

After his prayer, Rabbi Alexandri said the following: May it be Your will, Lord our God, that You station us in a lighted corner and not in a darkened corner, and do not let our hearts become faint nor our eyes dim. Some say that this was the prayer that Rav Hamnuna would recite, and that after Rabbi Alexandri prayed, he would say the following: Master of the Universe, it is revealed and known before You that our will is to perform Your will, and what prevents us? On the one hand, the yeast in the dough, the evil inclination that is within every person; and the subjugation to the kingdoms on the other. May it be Your will that You will deliver us from their hands, of both the evil inclination and the foreign kingdoms, so that we may return to perform the edicts of Your will with a perfect heart. After his prayer, Rava said the following: My God, before I was created I was worthless, and now that I have been created it is as if I had not been created, I am no more significant. I am dust in life, all the more so in my death. I am before You as a vessel filled with shame and humiliation. Therefore, may it be Your will, Lord my God, that I will sin no more, and that those transgressions that I have committed, cleanse in Your abundant mercy; but may this cleansing not be by means of suffering and serious illness, but rather in a manner I will be able to easily endure. And this is the confession of Rav Hamnuna Zuti on Yom Kippur. Rava was wont to say: The objective of Torah wisdom is to achieve repentance and good deeds; that one should not read the Torah and study mishna and become arrogant and spurn his father and his mother and his teacher and one who is greater than he in wisdom or in the number of students who study before him, as it is stated: “The beginning of wisdom is fear of the Lord, a good understanding have all who fulfill them” (Psalms 111:10). It is not stated simply: All who fulfill, but rather: All who fulfill them, those who perform these actions as they ought to be performed, meaning those who do such deeds for their own sake, for the sake of the deeds themselves, not those who do them not for their own sake. Rava continued: One who does them not for their own sake, it would have been preferable for him had he not been created.

הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת יְחִידָה בַּגּוּף וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָחִיד בְּעוֹלָמוֹ, תָּבוֹא הַנֶּפֶשׁ שֶׁהִיא יְחִידָה בַּגּוּף וּתְקַלֵּס לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא יָחִיד בְּעוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, ד): שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד.

All of them will wear out like a garment” (Psalms 102:27). The soul is solitary in the body and the Holy One blessed be He is solitary in His world.

מהות הקונטרס הלז מדבר בענין היחוד אלקות בכל פרט ופרט בסדר ההשתלשלות דעשר ספירות דאצילות בריאה יצירה ועשיה והוא קיצור מכל אשר יוכל איש לקרב אל השכל בהשגה מלובשת ונתפסת במוח ולב בכל פרטי סדר ההשתלשלות מצמצום הראשון עד סוף עולם העשיה

This is a pamphlet that speaks about the matter of the Godly unity of HaShem-יהו״ה, in all the details of the chaining down of the ten Sefirot in the four worlds of Atzilut, Briyah, Yetzirah and Asiyah. It summarizes everything that a person can bring close to his intellect in a manner of comprehension that can vest within and be grasped by the mind and heart regarding every detail of the chaining down of the worlds (Seder Hishtalshelut). That is, it explains everything from the very first Tzimtzum (constriction) until the very end of the world of Asiyah (Action).

זה הוא מקום שיוצאים ממנו כל צבאות הקדושים העליונים, הוא סוד אות ברית קדש, דהיינו יסוד דז"א. והוא רשום בכל שאר הרבבות היוצאות ממנו. כמו שאמרנו שכתוב, ה' צבאות שמו, היינו כי אות הוא בכל שאר צבאות ורבבות.

ברזין אלין יכיל וכו': בסודות אלו יכול האדם להתדבק באדונו לדעת שלמות החכמה בסוד עליון כשעובד לאדונו, בתפלה, ברצון בכוונת הלב הוא מדבק רצונו כאש בגחלת, ליחד אלו רקיעים התחתונים שמצד הקדושה, שהם ממלכות, לעטר אותם בשם, הויה, אחד תחתון (כנ"ל אות שנ"א) שברקיעים דמלכות, ומשם ולהלאה, ליחד אלו רקיעים העליונים הפנימים, שהם רקיעים דז"א, שיהיו כולם אחד ברקיע ההוא העליון דבינה, העומד עליהם.

הכל שותקים ואחד קורא. שכתוב, וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר. הוא למעלה בראש ההר, וכל העם למטה, שכתוב ויתיצבו בתחתית ההר. וכתוב, ומשה עלה אל האלקים. הרי שהיה קורא אחד, ועולה לתורה אחד, למעלה בראש ההר, וכל העם בתחתית ההר מקשיבים ושותקים.

בְּבֵאוּר אָפְנֵי חִיּוּב כְּנִיעָתֵנוּ לֵאלֹהִים יִתְבָּרַךְ. וְזֶה פֶּתַח הַשַּׁעַר: אָמַר הַמְחַבֵּר מִפְּנֵי שֶׁקָּדַם מַאֲמָרֵנוּ לְיַחֵד הַמַּעֲשִׂים לֵאלֹהִים לְבַדּוֹ וְהָיְתָה הַגַּאֲוָה בַּמַּעֲשִׂים הַמְיֻחָדִים לֵאלֹהִים מַשֶּׂגֶת אֶת בַּעֲלֵיהֶם יוֹתֵר מְהֵרָה מִכָּל הַפְּגָעִים הַמַּשִּׂיגִים אוֹתָם וְהָיָה הֶפְסֵדָהּ לַמַּעֲשִׂים הַרְבֵּה מְאֹד רָאִיתִי כִּי הַנָּחוּץ שֶׁבַּדְּבָרִים שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לָהֶם הוּא לִסְמֹךְ לוֹ מָה שֶׁיַּרְחִיקֶנָּה מִן הָאָדָם וְהִיא הַכְּנִיעָה, וּמִפְּנֵי שֶׁנִּתְבָּרֵר לָנוּ עוֹד שֶׁהִיא שֹׁרֶשׁ הָעַבְדוּת וּבָהּ יִתָּכֵן לְהִבָּדֵל הָעֶבֶד מִמִּדּוֹת הָאַדְנוּת.

Since our previous discussion dealt with the duty to devote one's acts wholeheartedly to G-d alone, and arrogance in the acts devoted to G-d was found to seize the person more swiftly than any other potential damager, and that its damage to these acts is exceedingly great, I deemed pressing to follow the discussion with that which will distance arrogance from man, namely, submission. And furthermore, because it is clear to us that submission is the root of servant hood, and this trait of submission alone is what separates a servant from the traits of master hood.

וכל זה מפני כי התורה היא סדר האדם באיזה מעשה יהיה נוהג, ואיך יהיה מסודר* במעשיו, וזהו ענין התורה. וכמו שהתורה היא סדר האדם, כך התורה היא סדר של העולם, עד שהתורה היא סדר הכל.

עוֹד יִתְבָּאֵר עַל דֶּרֶךְ מַה שֶׁאָמְרוּ בְּסִפְרֵי בַּפָּסוּק (במדבר לה:לד) ״אֲשֶׁר אֲנִי שׁוֹכֵן בְּתוֹכָהּ אֲשֶׁר אֲנִי שׁוֹכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, אֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְעוֹדָן בָּאָרֶץ, עַד כָּאן. וְהוּא שֶׁאָמַר ה׳ לְאַבְרָהָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ, פֵּרוּשׁ: רְאוּיָה לְךָ וְאַתָּה רָאוּי לָהּ. וְשִׁעוּר הַתֵּבָה הוּא אַרְאֶה אוֹתְךָ לָהּ וְאַרְאֶה אוֹתָהּ לְךָ, כִּי זֶה בְּלֹא זֶה אֵינָם רְאוּיִים לְהַשְׁרָאַת שְׁכִינָה וּלְרוֹב הַהַצְלָחוֹת.

G'd also hinted that Abraham should move to ארץ ישראל, a land suitable for the Presence of G'd to become manifest, and for people who are worthy to experience such a manifestation. The Sifri on Numbers 35,34 states that (full) manifestation of G'd's presence depends on the Jewish people being in the land of Israel. Accordingly, the meaning of the word אראך is both: "I will show it (the land) to you," and: "I will show you to it (the land)." One will not achieve its full potential without the other.

אַךְ הַקָּדוֹשׁ הַדָּבֵק תָּמִיד לֵאלֹהָיו, וְנַפְשׁוֹ מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַמֻּשְׂכָּלוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת בְּאַהֲבַת בּוֹרְאוֹ וְיִרְאָתוֹ, הִנֵּה נֶחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ הוּא מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים עוֹדֶנּוּ פֹּה בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְהִנֵּה אִישׁ כָּזֶה הוּא עַצְמוֹ נֶחְשָׁב כַּמִּשְׁכָּן, כַּמִּקְדָּשׁ, וְכַמִּזְבֵּחַ, וּכְמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בראשית רבה מז:ח): וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים (בראשית לה:יג), הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה, וְכֵן אָמְרוּ (רש"י בראשית לה:יג): הַצַּדִּיקִים הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה. כִּי הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה שׁוֹרָה בַּמִּקְדָּשׁ. וּמֵעַתָּה הַמַּאֲכָל שֶׁהֵם אוֹכְלִים הוּא כְּקָרְבָּן שֶׁעוֹלֶה עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים, כִּי וַדַּאי הוּא שֶׁיִּהְיֶה נֶחְשָׁב לְעִלּוּי גָּדוֹל אֶל אוֹתָם הַדְּבָרִים שֶׁהָיוּ עוֹלִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ כֵּיוָן שֶׁהָיוּ נִקְרָבִים לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה. וְכָל כָּךְ יִתְרוֹן הָיָה לָהֶם בָּזֶה, עַד שֶׁהָיָה כָּל מִינָם מִתְבָּרֵךְ בְּכָל הָעוֹלָם, וּכְמַאֲמָרָם זַ"ל בַּמִּדְרָשׁ, כֵּן הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה שֶׁהָאִישׁ הַקָּדוֹשׁ אוֹכֵל, עִלּוּי הוּא לַמַּאֲכָל הַהוּא וְלַמִּשְׁתֶּה הַהוּא, וּכְאִלּוּ נִקְרָב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ מַמָּשׁ. וְהוּא הָעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ עָלָיו זַ"ל (כתובות ק"ה ב):

Behold, for the man sanctified with the holiness of his Creator, even his physical deeds become actual matters of holiness. A sign of this is in the eating of temple offerings, which is itself a positive commandment, and our sages of blessed memory said: "the priests eat and the owners obtain atonement" (Pesachim 59b). You can now see the difference between the Pure man and the Holy man. The physical actions of the pure man are only to him as necessity. His only intent in doing them is on their necessary aspect. Through this, his actions escape the evil side of the physical and remain pure. But they do not enter the domain of Holiness, for if it were possible to do without them, it would already have been better for him. But for the Holy man who constantly clings to his G-d, whose soul treads freely among true thoughts in love of his Creator and fear of Him, behold, it is considered as if he is walking before G-d in the Land of the Living, while still here in this world.

אבל המצות בעצמם מצרפים נפש האדם להשיב אותה אל ה'. רק הוא נאמר בבחינת הדבר המיוחד והמסודר, שלא יהיה יציאה לו מן היחוד והסדר. ורצה לומר כי אין השם יתברך חפץ בשחיטה מצד השחיטה בעצמה שהוא דבר טוב, כי מה אכפת להקב"ה בשחיטה בעצמה, כי אחר שהוא מפסיד הבעל חי - מה לי אם מפסידו מן הצואר, או מן העורף.

And in this form, this root came emerged from this root as the perfect creation, and it is intact as it leads to the fruit and leaves , as befits the nature of the seed just as the soul itself, which is from above, is righteous and pure, and is given in the human body to below. And it is necessary that he bring it out to the potential, just as the seed brings out the potential from the soil in which it was sown. And it goes out to God to act according to what is appropriate for the soul

כי אנחנו אומרים כי הנפש הזאת היא אצולה מן השם יתברך, והיא בת מלך שנשאת לעירוני. ומפני שעומדת בחומר, צריכה השבה אל המלך, שהוא אביה, ואין צריכה השלמה אחרת. ועל ידי המצות היא שבה אל בית אביה, שאין חסר לה רק זה, אחר שהיא בת מלך העצמה. כי המצות שהם הסדר השכלי מוציאים אותה אל הפעל, עד שתצא מן החומר המוטבע, ושבה אל בית אביה, הוא המלך העליון כמו שאמרנו.

מדריגה שלישית 'גמילות חסדים', דהנה בעולמות העליונים שם 'רחמים', שהוא אהבה ורחימא שהשי"ת אוהב את הצדיק לפי מעשיו הקדושים אשר בארץ עשה, אך בעולם הזה נקראים 'חסד', דהוא אף למי שאינו הגון, השי"ת עושה לו חסד חנם לתת לו די מחסורו, אך הצדיק שהגיע למדריגה שיוכל להעלות כל הדברים הגשמיים למעלה, דהיינו להעלות מחומריות הניצוצות הקדושות שיש בהם, דהיינו במאכלו ושתייתו וכדומה, וכל מחשבותיו בעת שעושה הדברים הגשמיים אינן רק להעלות הנ"ק שבהם, וצדיק כזה אין צריך לחסדים, פירוש חסד חנם כנ"ל לתת לו דברים הנצרכים בעוה"ז מצד החסד, כי השי"ת משפיע לו כל צרכיו ע"פ שורת הדין הראויה לו ע"י מעשיו הטובים, וזה פירוש "וגמילות חסדים" מלשון "הגמל את יצחק", שאין צריך למדריגות 'חסדים', כי אם מגיע לו ע"י אהבת האל יתברך אותו, ועל ידי זה הצדיק מקשר את עצמו למעלה למעלה בחיים הנצחיים, אפילו כשהוא בעוה"ז הגיע לתענוג עולם העליון מחיים הנצחיים, וזה פירוש הגמרא "עולמך תראה בחייך", פירוש שעי"ז שכל מעשיו ותנועותיו שעושה הכל בקדושה ובטהרה ודביקות ושמחה ובאהבה וביראה, מזה יגיע לו תענוג עולם העליון בזה העולם. ויש לומר נמי כוונת הפסוק "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", פירוש ע"י הדביקות שתדבקו עצמכם בהבורא ב"ה, יהיה לכם חיים נצחיים גם 'היום' בעה"ז כנ"ל. וזהו פירוש "בראשית ברא בשביל תורה כו'" כנ"ל, "ובשביל ישראל כו'", רמז על דביקות בבורא יתברך ויתעלה, שדבוק בו יתברך ע"י שירות ותשבחות וזה רמז "ישראל" - יש"ר א"ל, "ובשביל ביכורים הנקראים ראשית", רמז על מדירגת העלאת נ"ק כמ"ש "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' כו'", דהיינו הניצוצות שנפלו למטה "תביא בית ה'" להעלותם מעפר כנ"ל. השם יורנו דרך האמת לעבדו בשלימות באמת ובתמים אמן כי"ר.

The third level "acts of lovingkindness" - that behold in the upper worlds God set 'Compassion', which is love and 'beloved' that is the the Holy Blessed Name loves the righteous because of the righteous' holy deeds on the earth, yet in this world they are called 'lovingkindness', that even for a person who is not decent, the Holy Blessed Name does lovingkindness freely, providing for that person's needs. Nevertheless, the righteous who attain the level of rising up every physical thing, which is rising the holy sparks that exist in corporeality, which is in one's eating and drinking and so on, and all one's thoughts in the time of doing physical things are only to rise the holy sparks in them, and a righteous person such as this one does not need lovingkindness, meaning, free lovingkindness as explained above, giving the things needed in this world from the side of lovingkindness, because the Holy Blessed Name showers [the righteous] with their needs according to the deserved letter of the law because of their good deeds. And this is the explanation for "deeds of lovingkindness [roots g.m.l./kh.s.d.]": from the expression "the weaning [g.m.l.] of Yitzchak" (Genesis 21:8) - there is no need for the levels "lovingkindness" [חסד] just what is deserving to the righteous through the love of the Blessed God for the righteous, and through that the righteous connects him/herself above above to the eternal life, even while in this world the righteous attains the higher pleasure of the eternal life, and this is the explanation for the gemara "you will see your world in your lifetime" (Berakhot 17a), that through one's deeds and movements which are all done in holiness and purity and clinging to God and happiness and love and awe, from that one attains pleasures of the higher worlds in this world. And there is to say that this is also the intention of the verse "and y'all who cling to Hashem you God are all alive today" (Deuteronomy 4:4) . Meaning, through clinging that y'all cling to the Blessed Creator y'all will get eternal life, even "today", in this world, as explained above. And this is the explanation for "In a beginning - due to Torah etc and due to Israel etc" (Rashi on Genesis 1:1:2) this is a hint to clinging to the Blessed and Elevated Creator, the clinging to the Blessed One through songs and praises, and this is the hint "Israel" - "God is direct / yashar E'l "ישראל" - יש"ר א"ל". "And due to the first fruits that are called reshit/beginning" a hint regarding the rising of the holy sparks, as it is said "the beginning of the first fruits of your soil you shall bring to the house of etc" (Exodus 23:19), that are the sparks that fell down, "you shall bring to the house of Hashem" to rise them from the ashes, as explained. Hashem taught us the true way to serve God, in completeness, in truth and in honesty/innocence, amen, may it be God's will.

והנראה, דהנה כשאדם מאמין באמונה שלימה שהקדוש ברוך הוא הוא אבינו ויש לו תענוג כשמשפיע טובות על עמו ישראל כאשר היכולת בידו לתת טובות לכל העולמות אז האדם אינו חסר כלום וכשיבקש מן הקדוש ברוך הוא לרחם על עמו בודאי הקדוש ברוך הוא ימלא רצונו. וזה הרמז בפסוק (דברים יח, יג) תמים תהיה עם ה' אלהיך, כלומר אתה תהיה תמים בלתי חסר שום דבר כשתהיה עם ה' אלהיך. אבל כשאדם אינו מאמין בזה אז הוא חסר, כי אינו עושה רצון בהשם יתברך להשפיע עלינו טובות.

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה, וּשְׁאָר דִּבּוּרֵי הַתּוֹרָה שֶׁסְּבִיבוֹת הַמִּצְוָה. וַעֲבוֹדָה שֶׁיֵּשׁ בְּדִבּוּרֵי הַתּוֹרָה הַלָּלוּ שֶׁסְּבִיבוֹת הַמִּצְוָה, הֵם בְּחִינַת נִשְׁמַע, בְּחִינַת נִסְתָּר, כִּי הַמִּצְוָה בְּעַצְמָהּ אָנוּ יְכוֹלִים לְקַיֵּם, אַךְ הָעֲבוֹדָה שֶׁיֵּשׁ בְּאֵלּוּ הַדִּבּוּרִים אֵין אָנוּ יוֹדְעִים, וְזֶה בְּחִינַת נִשְׁמָע, בְּחִינַת נִסְתָּר. וְזֶה בְּחִינַת תּוֹרָה וּתְפִלָּה; נַעֲשֶׂה הוּא בְּחִינַת תּוֹרָה, הַיְנוּ הַנִּגְלוֹת, מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ לְקַיֵּם, וְנִשְׁמָע הֵם בְּחִינַת נִסְתָּרוֹת, בְּחִינַת דִּבּוּרֵי הַתּוֹרָה, שֶׁהֵם הַדִּבּוּרִים שֶׁל הַתּוֹרָה שֶׁסְּבִיבוֹת כָּל מִצְוָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת נִסְתָּר כַּנַּ"ל, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיךְ לַעֲבֹד בָּזֶה אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בְּחִינַת תְּפִלָּה, שֶׁהִיא דְבֵקוּת, כִּי שְׁמִיעָה תָּלְיָא בְּלִבָּא (תיקון נח)

And the service of the heart is prayer (Taanit 2a) —namely, negation [of the self] and cleaving to the Infinite One. This is because, conceptually, the Infinite One is that of which we have no grasp. And, because one has no grasp of this {namely, of the above mentioned statements of the Torah, for it is the concept of hidden}, it corresponds to prayer/cleaving to God—which is nothing other than negation [of the self] to the Infinite One.

יש בזה דרך עמוק ויראתי לפרש כי לבי מהסס בזה אולי שגיתי ברואה ח"ו אך ארמוז מעט ואם יזכנו ה' להבין על בוריו הדברים אפרש יותר כי שמעתי מן אא"ז זללה"ה כי חטא אלופו ש"ע מוסתר בו ודפח"ח ופי' כי האל"ף היא אינה נגלית ואינה ניכרת במבטא והיא באחרונה וכן בתיבת טמא ר"ל ג"כ הא' מובלע באחרונה ולהבין זה כי האדם העובר עבירה ח"ו אז הוא הסתלקות הדעת מעליו כמאמרם ז"ל אין אדם עובר עבירה וכו' ואז הוא מחשב בוודאי שעזב ה' את הארץ ואינו משגיח בה כי אם היה יודע ומאמין בזה שנגד ה' כל מפעליו שהוא משגיח עליו בכל עסקיו בוודאי לא היה עובר עבירה כלל ובאמת הוא בוודאי שקר גמור כי בוודאי גם שם יש השגחתו מאתו יתברך כי אם יצויר העדר השגחתו משם אף רגע אחד מיד היה מת באותו רגע ולא היה כח בו לעשות שום דבר אך שבוודאי שם ג"כ הוא הקב"ה אך בהעלם ובהסתר מאוד וע"ז מרמז הסתרת הא' שהוא אלופו ש"ע והוא באחרונה והנה בוודאי כשאדם בא לידי עבירה חלילה ואינו רוצה לעשותה מחמת הקב"ה או עושה איזה מצוה מחמת יראת ואהבת הקב"ה נקרא הבחי' הזאת בחי' א' והוא בחי' אני ראשון והבחינה הנ"ל ח"ו נקרא אני אחרון ובוודאי אני דהיינו בחי' האחרון מגעגעת לבוא לבחי' אני ראשון לחיותה כי כל ירידת המדריגה בשם מיתה נקרא ובהעלות אותה היינו או שעושה מצוה כנ"ל או שמונע עצמו מן העבירה כנ"ל או שחוזר בתשובה על מה שעשה כבר ובזה הוא מחיה אני האחרון ע"י אני הראשון ואז נעשה התפשטות אור אלוהותו מעילא לתתא ונעשה אני אחרון ואני ראשון ומבלעדי אין אלקים כי בוודאי לא עזב ה' את הארץ רק הוא משגיח בעינא פקיחא על כל פרטיה הנעשים בעוה"ז ובכל העולמות והוא המחיה את כולם והוא הרמז אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה' היינו שיהיה נעשה מן אני אחרון אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים כנ"ל והבן והשם יכפר בעדי אם שגיתי ויראני נפלאות בתורתו הקדושה תורת אמת לי ולזרעי עד עולם אמן:

וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת שֶׁ״הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה״, שֶׁכָּל יְמֵיהֶם לְעוֹלָם, לֹא הִפְסִיקוּ אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת מִלְּקַשֵּׁר דַּעְתָּם וְנִשְׁמָתָם לְרִבּוֹן הָעוֹלָמִים – בַּבִּיטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ. וְאַחֲרֵיהֶם כָּל הַנְּבִיאִים, כָּל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגַת נִשְׁמָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ, וּמַדְרֵגַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הִיא הָעוֹלָה עַל כּוּלָּנָה, שֶׁאָמְרוּ עָלָיו: ״שְׁכִינָה מְדַבֶּרֶת מִתּוֹךְ גְּרוֹנוֹ שֶׁל מֹשֶׁה״, וּמֵעֵין זֶה זָכוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמַד הַר סִינַי, רַק שֶׁלֹּא יָכְלוּ לִסְבּוֹל, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁעַל כָּל דִּיבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, שֶׁהוּא עִנְיַן בִּיטּוּל בִּמְצִיאוּת הַנִּזְכָּר לְעֵיל. וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – אֵין לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּעוֹלָמוֹ מִשְׁכָּן וּמָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ, הוּא יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה, שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ הַמְלוּבָּשִׁים בַּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ. וְלָכֵן, אַחַר שֶׁיַּעֲמִיק הָאָדָם מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּעִנְיַן בִּיטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל כְּפִי יְכָלְתּוֹ, זֹאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ: ״כִּי מִהְיוֹת קָטָן שִׂכְלִי וְשֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתִי מֵהָכִיל, לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה וּמִשְׁכָּן לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, מֵאַחַר דְּלֵית מַחֲשָׁבָה דִילִי תְּפִיסָא וּמַשֶּׂגֶת בּוֹ יִתְבָּרֵךְ כְּלָל וּכְלָל שׁוּם הַשָּׂגָה בָּעוֹלָם, וְלֹא שֶׁמֶץ מֶנְהוּ מֵהַשָּׂגַת הָאָבוֹת וְהַנְּבִיאִים, אֵי לָזֹאת, אֶעֱשֶׂה לוֹ מִשְׁכָּן וּמָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ, הוּא הָעֵסֶק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה כְּפִי הַפְּנַאי שֶׁלִּי, בִּקְבִיעוּת עִתִּים בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, כְּדָת הַנִּיתְּנָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בְּהִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ׳אֲפִילוּ פֶּרֶק אֶחָד שַׁחֲרִית כוּ׳׳״.

It is well known that the Patriarchs were truly the “chariot” of G–d. For throughout their lives they never for a moment ceased from binding their mind and soul to the L–rd of the universe, with the aforementioned absolute surrender to His Unity, blessed be He. Likewise were all the Prophets after them, each according to the station of his soul and the degree of his apprehension, the rank of our teacher Moses, peace to him, surpassed them all, for concerning him it was said, “The Shechinah speaks out of Moses’ throat.” Something of this [union] the Israelites experienced at Mount Sinai, but they could not endure it, as the rabbis say that at each [Divine] utterance their souls took flight…, which is an indication of the extinction of their existence, of which we spoke above. But since the Temple was destroyed, the Holy One, blessed is He, has no sanctuary or established place for His habitation, that is, for His Unity, blessed be He, other than the “four cubits of halachah,” which is His will, blessed be He, and His wisdom, as embodied in the laws which have been set out for us. Therefore, after contemplating deeply on the subject of this self-nullification, discussed above, according to his capacity, let the person reflect in his heart as follows: “Inasmuch as my intelligence and the root of my soul are of too limited a capacity to constitute a chariot and abode for His Unity, blessed be He, in perfect truth, since my mind cannot at all conceive and apprehend Him with any manner or degree of apprehension in the world, nor even an iota of the apprehension of the Patriarchs and Prophets—if this be so, I shall make for Him a tabernacle and habitation by engaging in the study of the Torah, as my time permits, at appointed times by day and by night, in accordance with the law which was given to each individual in the Laws Concerning the Study of the Torah, and as the Rabbis stated, ‘Even one chapter in the morning….’”

ברש"י ומד' קבלתם מלכותי קבלו גזירותי כו'. וכן בגמ' לקבל עול מ"ש תחילה כו'. כן הוא בכל מצוה בפרט שצריך להיות כוונת עשייתה כדי לקבל ע"מ שמים. שזה תכלית המצוה. ונאמר אשר לא צוה כו' מכלל שעשיות הציווי יותר מקובל מטעם המצוה. כי טעמי המצוה הם רק שבעבורם צונו הש"י בהם. אבל עשיותינו צריך להיות רק עבור לעשות רצון הש"י. וכשאדם מקבל עול מלכותו קודם המצוה יוכל לעשות המצוה כתיקנה. וכן אשר יעשה כו' וחי בהם ג"כ הפי'. להמשיך חיות משורש הכל והוא מלכותו ית'. כי להאדם ניתן לקרב כל דבר לשורש החיות ע"י המצות שאין לך דבר שאין בו מצוה וע"י המצות נמשך חיות לכל הדברים. כי בל"ז נק' מתים כמ"ש ז"ל רשעים בחייהם נק' מתים כו'. וכתי' אשר יעשה. להבא משמע. והיינו שצריך להיות כל מחשבות האדם תמיד להיות מוכן לעשות רצון המקום ב"ה. וזה יתן לו חיות ושמחה וזה נק' שמירת המצות להיות יושב ומצפה וממתין תמיד מתי יגיע לידו לעשות רצון המקום. ועי"ז כשתבא לידו יקיימנה כראוי. וז"ש ושמרתם כו' וחי בהם כו'. להיות החיות תמיד ע"י שמירת המצות וקיומם: אשר יעשה אותם כו' וחי בהם. אם כי אחז"ל אל תהיו כעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס. אך אמרו ג"כ הוי מחשב הפסד מצוה כו'. כי בוודאי שכר עוה"ב אינו ענין הגוף. רק זה עצמו עוה"ב מה שזוכין להיות בטל להש"י כראוי. שהוא דבר שא"י להשיג ולהיות ברור שאין להשיג לרוב ההעלם לכך נק' עולם כמו שעולם הזה נק' העלם על שהחושך מכסה ומעלים כבודו ית'. כמו כן עוה"ב הוא העלם של אמת על שאין יכולין להשיג. ובעוה"ז ההעלם ע"י השקר. ובוודאי כן חשבון הפסד מצוה מה שע"י המצוה מדבק האדם עצמו בהש"י שהוא שורש החיות. וכן וחי בהם כנ"ל זה השכר הוא תכלית עשיות המצות. ולקבל פרס הוא לשון פרוסה שכוונתו לעצמו ואינו דבק בשורש החיות כנ"ל היפוך וחי בהם כנ"ל:

Rashi on the verse “I am Hashem your G-d, whose Kingship you accepted, now accept My decrees,” and similarly in the Gemara, outlines the importance of first accepting the yoke of Heaven and then the yoke of the mitzvot. This principle applies universally to every mitzvah: one's intention should be to accept the yoke of Heaven, as this is the essence of the mitzvah. The severity of Nadav and Avihu's sin, who brought a sacrifice that was not commanded, underscores that adherence to Hashem's will is paramount, even over the reasoning behind each mitzvah. The reasons for mitzvot are provided for our understanding, but our primary motivation should be to fulfill Hashem's will. When a person accepts the yoke of Heaven before performing a mitzvah, they can perform it properly. This is also reflected in the verse, “You shall keep My statutes and laws, which a person shall do and live by them.” "Live by them" refers to connecting to the source of life, the kingship of Hashem. Through fulfilling mitzvot, one draws life into everything, as everything has a mitzvah connected to it. Without this connection, it is as if one is living in death, likened to the wicked who are deemed dead even in life. The future tense of “which a person shall do” implies continuous readiness to do the will of Hashem. This preparedness, which infuses life and joy into a person, is the true meaning of “guarding the mitzvot” — being ever ready to act on Hashem's will. (Vayikra 18:5) "In pursuit of which man shall live..." Our sages taught (Avos 1:3) “Do not serve Hashem like servants who want to get a reward.” Yet they also said (Avos 2:1) “Consider the loss of not doing a mitzvah.” This might seem contradictory: on one hand, we should not seek rewards; on the other, we should consider them. The reward of the World to Come is not physical but spiritual—finding oneself nullified to Hashem. This concept is beyond our full comprehension, hence it’s called “olam,” implying hiddenness. Just as this world is obscured by falsehood, the World to Come’s truth is hidden because it’s so profound. Thus, when considering the loss of not doing a mitzvah, we realize a mitzvah connects a person to Hashem, the source of all life. "In pursuit of which man shall live" actually refers to this connection, which is the ultimate purpose of mitzvos. Conversely, seeking a reward termed “pras” (related to "prusa,” a piece) implies selfish gain that disconnects one from the source of life, contrary to the concept of living through mitzvos.

לְהַשְׂכִּילְךָ בִּינָה, כִּי לֹא זוֹ הַדֶּרֶךְ יִשְׁכּוֹן אוֹר ה׳ לִהְיוֹת חָפֵץ בְּחַיֵּי בְשָׂרִים וּבָנֵי וּמְזוֹנֵי, כִּי עַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״בַּטֵּל רְצוֹנְךָ כוּ׳״, דְּהַיְינוּ, שֶׁיִּהְיֶה רְצוֹנוֹ בָּטֵל בִּמְצִיאוּת, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ שׁוּם רָצוֹן כְּלָל בְּעִנְיְנֵי עוֹלָם הַזֶּה כּוּלָּם, הַנִּכְלָלִים בְּבָנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״עַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי״; וּבֵיאוּר הָעִנְיָן, הוּא רַק אֱמוּנָה אֲמִיתִּית בְּ״יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית״, דְּהַיְינוּ, שֶׁהַבְּרִיאָה ״יֵשׁ״ מֵ״אַיִן״, הַנִּקְרֵאת ״רֵאשִׁית חָכְמָה״ – וְהִיא חָכְמָתוֹ שֶׁאֵינָהּ מוּשֶּׂגֶת לְשׁוּם נִבְרָא – הַבְּרִיאָה הַזֹּאת, הִיא בְּכָל עֵת וָרֶגַע, שֶׁמִּתְהַוִּים כָּל הַבְּרוּאִים ״יֵשׁ״ מֵ״אַיִן״ מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ הַמְחַיָּה אֶת הַכֹּל, וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּעוֹמֶק הֲבָנָתוֹ, וִיצַיֵּיר בְּדַעְתּוֹ הֲוָויָיתוֹ מֵ״אַיִן״ בְּכָל רֶגַע וָרֶגַע מַמָּשׁ, הַאֵיךְ יַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ כִּי רַע לוֹ, אוֹ שׁוּם יִסּוּרִים מִבָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, אוֹ שְׁאָרֵי יִסּוּרִין בָּעוֹלָם, הֲרֵי הָ״אַיִן״, שֶׁהִיא חָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, הוּא מְקוֹר הַחַיִּים וְהַטּוֹב וְהָעוֹנֶג, וְהוּא הָעֵדֶן שֶׁלְּמַעְלָה מֵעוֹלָם־הַבָּא, רַק, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג, לָכֵן נִדְמֶה לוֹ רַע אוֹ יִסּוּרִים, אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵין רַע יוֹרֵד מִלְמַעְלָה, וְהַכֹּל טוֹב, רַק שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג לְגוֹדְלוֹ וְרַב טוּבוֹ.

ELEVEN. To make you skillful of understanding that this is not the way in which the light of the L–rd dwells, i.e., in there being a desire for the “life of flesh,” and children, and sustenance, for on this our Sages, of blessed memory, said: “Make naught your will….” That is, one’s will should be nullified so that one has absolutely no will in any worldly matters that are implied by “children, life, and sustenance,” and as our Sages, of blessed memory, said that “Despite yourself, do you live.” This means: There is to be only an absolute belief in the Yotzer Bereishit; that is, that the creation of being ex nihilo (yesh meayin) [which is called reishit chochmah, i.e., His wisdom which is not apprehensible to any creature]—this creation occurs constantly and every moment, by all creatures coming into being [as a substance ex nihilo (yesh meayin)] from His wisdom, blessed be He, which animates everything. And when man will contemplate in the profundity of his understanding, and will imagine in his mind his coming to be ex nihilo—truly every moment, how can he possibly think he has ever suffered, or had any afflictions related to “children, life, and sustenance,” or whatever other worldly sufferings. For the naught (ayin) which is His wisdom, blessed be He, is the source of life, welfare, and delight. It is the Eden which transcends the World to Come, except that, because it is not apprehensible, one imagines to have sufferings, or afflictions. In fact, however, no evil descends from above and everything is good, though it is not apprehended because of its immense and abundant goodness.

וְהִנֵּה, שֵׁם ״אֱלֹהִים״, הוּא שֵׁם מִדַּת הַגְּבוּרָה וְהַצִּמְצוּם, וְלָכֵן הוּא גַּם כֵּן בְּגִימַטְרִיָּא ״הַטֶּבַע״, לְפִי שֶׁמַּסְתִּיר הָאוֹר שֶׁלְּמַעְלָה – הַמְהַוֶּה וּמְחַיֶּה הָעוֹלָם, וְנִרְאֶה, כְּאִילּוּ הָעוֹלָם עוֹמֵד וּמִתְנַהֵג בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע. וְשֵׁם ״אֱלֹהִים״ זֶה, הוּא מָגֵן וְנַרְתֵּק לְשֵׁם הֲוָיָ״ה, לְהַעֲלִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מִשֵּׁם הֲוָיָ״ה וּמְהַוֶּה מֵאַיִן לְיֵשׁ, שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה לַנִּבְרָאִים וִיבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת. וְאִם כֵּן, מִמֵּילָא תֵּדַע שֶׁ״בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת – אֵין עוֹד״, פֵּירוּשׁ, שֶׁגַּם הָאָרֶץ הַחוּמְרִית שֶׁנִּרְאֵית יֵשׁ גָּמוּר לְעֵין כֹּל, הִיא אַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כִּי שֵׁם ״אֱלֹהִים״ אֵינוֹ מַעֲלִים וּמְצַמְצֵם אֶלָּא לַתַּחְתּוֹנִים, וְלֹא לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, מֵאַחַר שֶׁהוּא וּשְׁמוֹ ״אֱלֹהִים״ – אֶחָד, וְלָכֵן, גַּם הָאָרֶץ וּמִתַּחַת לָאָרֶץ הֵן אַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵינָן נִקְרָאוֹת בְּשֵׁם כְּלָל, אֲפִילוּ בְּשֵׁם ״עוֹד״ שֶׁהוּא לְשׁוֹן טָפֵל, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״יְהוּדָה וְעוֹד לִקְרָא״, וּכְגוּף שֶׁהוּא טָפֵל לַנְּשָׁמָה וְחַיּוּת שֶׁבְּתוֹכוֹ [וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״אֲהַלְלָה ה׳ בְּחַיָּי, אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי״, שֶׁהַחַיִּים נִמְשָׁכִים מִשֵּׁם הֲוָיָ״ה, וְהָ״עוֹד״ שֶׁהוּא הַגּוּף הַטָּפֵל – מִשֵּׁם ״אֱלֹהִים״], לְפִי שֶׁהַנְּשָׁמָה אֵינָהּ מְהַוָּה הַגּוּף מֵאַיִן לְיֵשׁ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הַמְהַוֶּה אֶת הַכֹּל מֵאַיִן לְיֵשׁ – הַכֹּל בָּטֵל בִּמְצִיאוּת אֶצְלוֹ, כְּמוֹ אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ. רַק שֶׁהֵן הֵן גְּבוּרוֹתָיו, בְּמִדַּת הַגְּבוּרָה וְהַצִּמְצוּם, לְהַסְתִּיר וּלְהַעֲלִים הַחַיּוּת הַשּׁוֹפֵעַ בָּהֶם, שֶׁיִּהְיוּ נִרְאִים הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם כְּאִילּוּ הֵם דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אַךְ אֵין הַצִּמְצוּם וְהַהֶסְתֵּר אֶלָּא לַתַּחְתּוֹנִים, אֲבָל לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא – ״כּוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיבֵי״, כְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ, וְאֵין מִדַּת הַגְּבוּרָה מַסְתֶּרֶת חַס וְשָׁלוֹם לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כִּי אֵינֶנָּה דָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֶלָּא ״ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים״:

Now, the name Elokim is the name which indicates the attribute of gevurah and tzimtzum, hence it is also numerically equal to hateva (nature), for it [Elokim] conceals the supernal light which brings the world into existence and gives it life, and it appears as though the world exists and conducts itself in a natural way. And this name Elokim is a shield and a covering for the name Havaya, to conceal the light and life-force which flows from the name Havaya and brings creation into existence from naught, so that it [the light and life-force] should not be revealed to the creatures, who thereby would become absolutely nullified. Since this is so, you will consequently know that “In the heavens above and on the earth below, en od—there is nothing else [besides G–d].” This means that even the material earth, which appears to the eyes of all to be actually existing, is naught and complete nothingness in relation to the Holy One, blessed is He. For the name Elokim conceals and contracts [the light and life-force] only for the lower [creatures], but not for the Holy One, blessed is He, since He and His Name Elokim are One. Therefore, even the earth and that which is below it are naught and complete nothingness in relation to the Holy One, blessed is He, and are not called by any name at all, not even the name od (else) which is an expression indicating a secondary, subordinate status, as the statement of our Sages of blessed memory, “Yehudah v’od likrah,” [unlike] the body which is subordinate to the soul and life-force within it [and is referred to as od]. [And this is the meaning of the verse: “I will praise Havaya with my life (soul) and will sing to Elokim be’odi” (with my body). For the soul is derived from the name Havaya and the od, which is the body, the subordinate (of the soul), from the name Elokim.] For the soul does not bring the body into existence ex nihilo, [hence it can be called od in relation to the soul], but the Holy One, blessed is He, Who brings everything into existence ex nihilo—everything is absolutely nullified in relation to Him, just as the light of the sun [is nullified] in the sun. Yet these are His restraining powers, to hide and conceal, through the attribute of gevurah and tzimtzum, the life-force which flows into them, so that heaven and earth and all their hosts should appear as if they were independently existing entities. However, the tzimtzum and concealment is only for the lower [worlds], but in relation to the Holy One, blessed is He, “everything before Him is considered as actually naught,” just as the light of the sun in the sun. And the attribute of gevurah does not, Heaven forfend, conceal for Him, blessed be He, for it is not an independent entity—since Havaya is Elokim.

וזהו פירש צמצם שכינתו בין שני בדי ארון פי' כנפי ריאה השכינה והקב"ה שורה כמו שהוא מחשב ועין נקרא השכל והשכל הוא ביד הצדיקים אבל האיך זוכים למדריגה זו בחשבם שהם עפר ואינם יכולים לעשות שום מעשה בלי כחו של הקב"ה ונמצא מה שהוא עושה עושה זאת הקב"ה שאם לא הוא י"ת אינו יכול לעשות כלום.

In this way, he establishes the Holy One, blessed be He, through them.

וזהו פירוש הפסוק "לך לך מארצך", פירוש "לך לך", ר"ל לשורשך העליון אשר משם חוצבת, "מארצך", פירוש ועיקר התחלה שתוכל לבוא לשורש העליון הוא ההכנעה, שתחשוב את שפלותך כי עפר אתה כו׳, "וממולדתך ומבית אביך", פירוש גם ממולדתך כו׳, אם תכניס הכל במחשבת רוממות אל יתברך, עי"ז תזכה שתוכל לבוא "אל הארץ אשר אראך" דהיינו לארץ עליונה.

And "honey and milk under your tongue" is a hint to the third level, that all one's deeds are like honey and are splendid for all people.

ונראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דכתבתי כי האדם הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו (בראשית כח, יב), ר"ל כשהוא סובר שהוא רחוק מהש"י והוא מוצב ארצה והוא מן היורדים, הוא קרוב להש"י וראשו מגיע השמימה. וכשסובר שהוא קרוב להש"י וראשו מגיע השמימה והוא מן העולים, אז הוא רחוק מהש"י ומוצב ארצה, והוא מן היורדים וכו', וק"ל. עוד י"ל, דכתבתי בכמה מקומות, כי המיעוט לתכלית הריבוי וכו'. ובזה יובן כי מה שפוחת והולך הוא לתכלית שיהי' מוסיף והולך, וק"ל.

ולראות א"ע תמיד להדבק א"ע במדות טובות והנהגות ישרות ושלא יניח שום יום מעשיית מצוה הן קלה הן חמורה. וסימנך הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה פירש זהיר מלשון והמשכילים יזהירו. ר"ל הנשמה תזהיר ותאיר ממצוה קלה כבחמורה כי רחמנא ליבא בעי:

Make sure to always adhere to good character traits and right conduct and do not let a day go by without doing a mitzvah-commandment, be it a minor mitzvah or a major one. The mnemonic by which to remember this is the verse, “Be as radiant-Zahir-זהיר from a minor mitzvah as from a major one.” The word Zahir-זהיר, which is usually translated as “careful,” is related, in its root, to the terminology of the verse, “And they that are wise will be radiant-Yazhiru-יזהירו as the radiance-Zohar-זהר of the firmament.” This is to say that the soul should be as radiant and illuminated by the performance of a minor mitzvah as from a major one, for “the Merciful One desires the heart.”

כִּי הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כְּשֶׁמִּתְבּוֹנֵן וּמַעֲמִיק מְאֹד בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵיךְ הוּא ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״ וְ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״ וְ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״ נוֹלְדָה וְנִתְעוֹרְרָה מִדַּת יִרְאַת הָרוֹמְמוּת בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לִירֹא וּלְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ שֶׁאֵין לָהּ סוֹף וְתַכְלִית, וּפַחַד ה׳ בְּלִבּוֹ. וְשׁוּב יִתְלַהֵב לִבּוֹ בְּאַהֲבָה עַזָּה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה וּתְשׁוּקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה, לִגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא. וְהִיא כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ, כְּדִכְתִיב: ״נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי וְגוֹ׳״.

For when the intellect in the rational soul deeply contemplates and immerses itself exceedingly in the greatness of G–d, how He fills all worlds and encompasses all worlds, and in the presence of Whom everything is considered as nothing—there will be born and aroused in his mind and thought the emotion of awe for the Divine majesty, to fear and be humble before His greatness, blessed be He, which is without end or limit, and to have the dread of G–d in his heart. Next, his heart will glow with an intense love, like burning coals, with a passion, desire and longing, and a yearning soul, toward the greatness of the En Sof, blessed is He. This constitutes the culminating passion of the soul, of which Scripture speaks, as “My soul yearns, indeed it pines…,” and “My soul thirsts for G–d…,” and “My soul thirsts for You….”

הִנֵּה, כְּתִיב: ״לְעוֹלָם, ה׳, דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם״, וּפִירֵשׁ הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: כִּי ״דְּבָרְךָ״ שֶׁאָמַרְתָּ ״יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וְגוֹ׳״ – תֵּיבוֹת וְאוֹתִיּוֹת אֵלּוּ, הֵן נִצָּבוֹת וְעוֹמְדוֹת לְעוֹלָם בְּתוֹךְ רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, וּמְלוּבָּשׁוֹת בְּתוֹךְ כָּל הָרְקִיעִים לְעוֹלָם לְהַחֲיוֹתָם, כְּדִכְתִיב: ״וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם״, ״וּדְבָרָיו חָיִים וְקַיָּימִים לָעַד כוּ׳״, כִּי אִילּוּ הָיוּ הָאוֹתִיּוֹת מִסְתַּלְּקוֹת כְּרֶגַע חַס וְשָׁלוֹם וְחוֹזְרוֹת לִמְקוֹרָן, הָיוּ כָּל הַשָּׁמַיִם אַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ כְּלָל, וּכְמוֹ קוֹדֶם מַאֲמַר ״יְהִי רָקִיעַ כוּ׳״ מַמָּשׁ. וְכֵן בְּכָל הַבְּרוּאִים שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וַאֲפִילוּ אֶרֶץ הַלֵּזוּ הַגַּשְׁמִית וּבְחִינַת דּוֹמֵם מַמָּשׁ, אִילּוּ הָיוּ מִסְתַּלְּקוֹת מִמֶּנָּה כְּרֶגַע חַס וְשָׁלוֹם הָאוֹתִיּוֹת מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶן נִבְרֵאת הָאָרֶץ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, הָיְתָה חוֹזֶרֶת לְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, כְּמוֹ לִפְנֵי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית מַמָּשׁ.

It is written: “Forever, O L–rd, Your word stands firm in the heavens.” The Baal Shem Tov, of blessed memory, has explained that “Your word” which you uttered, “Let there be a firmament in the midst of the waters…,” these very words and letters stand firmly forever within the firmament of heaven and are forever clothed within all the heavens to give them life, as it is written, “The word of our G–d shall stand firm forever” and “His words live and stand firm forever….” For if the letters were to depart [even] for an instant, G–d forbid, and return to their source, all the heavens would become naught and absolute nothingness, and it would be as though they had never existed at all, exactly as before the utterance, “Let there be a firmament.” And so it is with all created things, in all the upper and lower worlds, and even this physical earth, which is the realm of the silent (inanimate). If the letters of the Ten Utterances by which the earth was created during the Six Days of Creation were to depart from it [but] for an instant, G–d forbid, it would revert to naught and absolute nothingness, exactly as before the Six Days of Creation.