Suffering and Divine Justice in Jewish Philosophy

כִּֽי־קִ֭נֵּאתִי בַּהוֹלְלִ֑ים שְׁל֖וֹם רְשָׁעִ֣ים אֶרְאֶֽה׃ הִנֵּה־אֵ֥לֶּה רְשָׁעִ֑ים וְשַׁלְוֵ֥י ע֝וֹלָ֗ם הִשְׂגּוּ־חָֽיִל׃ אַךְ־רִ֭יק זִכִּ֣יתִי לְבָבִ֑י וָאֶרְחַ֖ץ בְּנִקָּי֣וֹן כַּפָּֽי׃ וָאֱהִ֣י נָ֭גוּעַ כׇּל־הַיּ֑וֹם וְ֝תוֹכַחְתִּ֗י לַבְּקָרִֽים׃ עַד־אָ֭בוֹא אֶל־מִקְדְּשֵׁי־אֵ֑ל אָ֝בִ֗ינָה לְאַחֲרִיתָֽם׃ מִי־לִ֥י בַשָּׁמָ֑יִם וְ֝עִמְּךָ֗ לֹא־חָפַ֥צְתִּי בָאָֽרֶץ׃ כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י צוּר־לְבָבִ֥י וְחֶלְקִ֗י אֱלֹהִ֥ים לְעוֹלָֽם׃ וַאֲנִ֤י ׀ קִ֥רְבַ֥ת אֱלֹהִ֗ים לִ֫י־ט֥וֹב שַׁתִּ֤י ׀ בַּאדֹנָ֣י יֱהֹוִ֣ה מַחְסִ֑י לְ֝סַפֵּ֗ר כׇּל־מַלְאֲכוֹתֶֽיךָ׃ {פ}

for I envied the wanton; I saw the wicked at ease. Such are the wicked; ever tranquil, they amass wealth. It was for nothing that I kept my heart pure and washed my hands in innocence, seeing that I have been constantly afflicted, that each morning brings new punishments. till I entered God’s sanctuary and reflected on their fate. Whom else have I in heaven? And having You, I want no one on earth. My body and mind fail; but God is the stay of my mind, my portion forever. As for me, nearness to God is good; I have made the Sovereign GOD my refuge, that I may recount all Your works.

וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כׇּל־מִצְוֺתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּנְתָ֨נְךָ֜ יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עֶלְי֔וֹן עַ֖ל כׇּל־גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ וְהָיָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כׇּל־מִצְוֺתָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּבָ֧אוּ עָלֶ֛יךָ כׇּל־הַקְּלָל֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וְהִשִּׂיגֽוּךָ׃ יַדְבֵּ֧ק יְהֹוָ֛ה בְּךָ֖ אֶת־הַדָּ֑בֶר עַ֚ד כַּלֹּת֣וֹ אֹֽתְךָ֔ מֵעַל֙ הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃

Now, if you obey the ETERNAL your God, to observe faithfully all the commandments that I enjoin upon you this day, the ETERNAL your God will set you high above all the nations of the earth. and do not deviate to the right or to the left from any of the commandments that I enjoin upon you this day and turn to the worship of other gods. GOD will let loose against you calamity, panic, and frustration in all the enterprises you undertake, so that you shall soon be utterly wiped out because of your evildoing in forsaking Me.

אִ֛ישׁ הָיָ֥ה בְאֶֽרֶץ־ע֖וּץ אִיּ֣וֹב שְׁמ֑וֹ וְהָיָ֣ה ׀ הָאִ֣ישׁ הַה֗וּא תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר וִירֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע׃ וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־הַשָּׂטָ֔ן הֲשַׂ֥מְתָּ לִבְּךָ֖ עַל־עַבְדִּ֣י אִיּ֑וֹב כִּ֣י אֵ֤ין כָּמֹ֙הוּ֙ בָּאָ֔רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע׃ וַיַּ֧עַן הַשָּׂטָ֛ן אֶת־יְהֹוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר הַֽחִנָּ֔ם יָרֵ֥א אִיּ֖וֹב אֱלֹהִֽים׃ וְאוּלָם֙ שְֽׁלַֽח־נָ֣א יָֽדְךָ֔ וְגַ֖ע בְּכׇל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ אִם־לֹ֥א עַל־פָּנֶ֖יךָ יְבָרְכֶֽךָּ׃

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִי גָרַם לְךָ לְהִדָּחוֹת מִן הָאֵיתָנִים, קַשְׁיוּת שֶׁנִּתְקַשֵׁיתָ עִם אֲדוֹנָתֶךָ.

אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה', אַבָּא בַּר יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר אָמַר, זֶה שֶׁמַּמְלִיךְ יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּאַבָּא בַּר רַבִּי יִרְמְיָה דְּאָמַר בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר זֶה שֶׁמַּמְלִיךְ יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע, דִּכְתִיב (תהלים מא, ג): ה' יִשְׁמְרֵהוּ, מִיֵּצֶר הָרָע.

בוא וראה כאשר ברא הקב"ה את העולם עשה אותו על דין, והוא מתקיים על דין. וכל מעשי העולם מתקיימים על דין. מלבד שבכדי לקיים העולם שלא יאבד, הקב"ה פורש עליו רחמים, ורחמים האלו מעכבים את הדין שלא יכלה את העולם, והעולם מתנהג ברחמים ומתקיים על ידו.

ואם תאמר, שהקב"ה עושה דין באדם בלי משפט, הרי למדנו, כשהדין שורה על האדם, והוא צדיק, הוא, משום אהבת הקב"ה אליו. כמו שלמדנו, כאשר הקב"ה מרחם על האדם באהבה, לקרבהו אליו, משבר הגוף בשביל להשליט את הנשמה, ואז מתקרב האדם אליו באהבה כראוי, והנשמה שולטת באדם, והגוף נחלש.

גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק: לְמָה צַדִּיקִים נִמְשָׁלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה – לְאִילָן שֶׁכּוּלּוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם טׇהֳרָה, וְנוֹפוֹ נוֹטֶה לִמְקוֹם טוּמְאָה. נִקְצַץ נוֹפוֹ – כּוּלּוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם טׇהֳרָה. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא יִסּוּרִים עַל צַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיִּירְשׁוּ הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד״. וּלְמָה רְשָׁעִים דּוֹמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה – לְאִילָן שֶׁכּוּלּוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם טוּמְאָה וְנוֹפוֹ נוֹטֶה לִמְקוֹם טׇהֳרָה. נִקְצַץ נוֹפוֹ – כּוּלּוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם טוּמְאָה. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁפֵּיעַ לָהֶן טוֹבָה לָרְשָׁעִים בְּעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי לְטוֹרְדָן וּלְהוֹרִישָׁן לְמַדְרֵיגָה הַתַּחְתּוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת״.

GEMARA: Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, says: To what are the righteous in this world compared? To a tree that is standing entirely in a pure place and its branches hang over an impure place. If its branches are cut, it will stand entirely in a pure place. So too, the Holy One, Blessed be He, brings afflictions upon the righteous in this world to cleanse them of their few sins. He makes them suffer so that they will inherit the World-to-Come entirely, as it is stated: “And your beginning was in pain, your end shall greatly increase” (Job 8:7). And to what are the wicked in this world compared? To a tree that stands entirely in an impure place and whose branches hang over a pure place. If its branches are cut off, it stands entirely in an impure place. So too, the Holy One, Blessed be He, bestows good upon the wicked in this world for the few mitzvot they have performed, in order to expel them and banish them to the lowest level of Gehenna in the future, as it is stated: “There is a way which seems right to a man, but its end are the ways of death” (Proverbs 14:12).

״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנַי שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמַי אֶת כַּעֲסִי, וְיִגּוֹלּוּ רַחֲמַי עַל מִדּוֹתַי, וְאֶתְנַהֵג עִם בָּנַי בְּמִדַּת רַחֲמִים, וְאֶכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין״. ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ, וְיִגּוֹלּוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ, וְתִתְנַהֵג עִם בָּנֶיךָ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, וְתִכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין״.

אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב חִסְדָּא: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו — יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה׳״. פִּשְׁפֵּשׁ וְלֹא מָצָא — יִתְלֶה בְּבִטּוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״. וְאִם תָּלָה וְלֹא מָצָא — בְּיָדוּעַ שֶׁיִּסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה׳ יוֹכִיחַ״. אָמַר רָבָא, אָמַר רַב סְחוֹרָה, אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפַץ בּוֹ — מְדַכְּאוֹ בְּיִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַה׳ חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי״.

Previously, the Gemara discussed suffering that results from one’s transgressions. The Gemara shifts the focus and discusses suffering that does not result from one’s transgressions and the suffering of the righteous. Rava, and some say Rav Ḥisda, said: If a person sees that suffering has befallen him, he should examine his actions. Generally, suffering comes about as punishment for one’s transgressions, as it is stated: “We will search and examine our ways, and return to God” (Lamentations 3:40). If he examined his ways and found no transgression for which that suffering is appropriate, he may attribute his suffering to dereliction in the study of Torah. God punishes an individual for dereliction in the study of Torah in order to emphasize the gravity of the issue, as it is stated: “Happy is the man whom You punish, Lord, and teach out of Your law” (Psalms 94:12). This verse teaches us that his suffering will cause him to return to Your law. And if he did attribute his suffering to dereliction in the study of Torah, and did not find this to be so, he may be confident that these are afflictions of love, as it is stated: “For whom the Lord loves, He rebukes, as does a father the son in whom he delights” (Proverbs 3:12). So too, Rava said that Rav Seḥora said that Rav Huna said: Anyone in whom the Holy One, Blessed be He, delights, He oppresses him with suffering, as it is stated: “Yet in whom the Lord delights, He oppresses him with disease; to see if his soul would offer itself in guilt, that he might see his children, lengthen his days, and that the desire of the Lord might prosper by his hand” (Isaiah 53:10). This verse illustrates that in whomever God delights, he afflicts with illness.

אָמַר רַבִּי אַחָא: אַף עַל פִּי כֵן, מֵת בְּנוֹ בַּצָּמָא. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד״ – מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַקְדֵּק עִם סְבִיבָיו אֲפִילּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. רַבִּי נְחוּנְיָא אָמַר מֵהָכָא: ״אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה, וְנוֹרָא עַל כׇּל סְבִיבָיו״. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כׇּל הָאוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַתְּרָן הוּא, יִוָּתְרוּ חַיָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַצּוּר תָּמִים פׇּעֳלוֹ, כִּי כׇל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט״. אָמַר רַבִּי חָנָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, מַאי דִּכְתִיב:

Rabbi Aḥa says: Although Neḥunya ensured that others would have water, even so, his son died of thirst, fulfilling that which is stated: “And around Him it storms [nisara] mightily” (Psalms 50:3). This teaches that the Holy One, Blessed be He, is scrupulous with those around Him, i.e., the righteous, even to the extent of a hairsbreadth [hasa’ara], so that even minor transgressions elicit a severe punishment. Rabbi Neḥunya says: The same idea may be learned from here, in the following verse: “A God dreaded in the great council of the holy ones, and feared by all those that surround Him” (Psalms 89:8), indicating that God is most careful and exacting with those that surround Him, i.e., the righteous. Rabbi Ḥanina says: Anyone who states that the Holy One, Blessed be He, is forgiving [vateran] of transgressions, his life will be relinquished [yivatru], as it is stated: “The Rock, His work is perfect, for all His ways are justice” (Deuteronomy 32:4). In other words, God does not waive heavenly justice. Rabbi Ḥana says, and some say that Rabbi Shmuel bar Naḥmani says: What is the meaning of that which is written

5 רוב הרעות המגיעות לפרטיו הן מהם, כלומר מפרטי בני האדם הפגומים, ומפגמינו אנו צועקים וקוראים לעזרה, ומן הרעות שאנחנו עושים בעצמנו בבחירתנו אנחנו מתייסרים, ומייחסים זאת לה'; אך חלילה לו מכך, כמו שביאר בספרו ואמר: "שִׁחֵת לוֹ? לֹא, בָּנָיו מוּמָם, [דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל]" (דברים לב,ה). וביאר זאת שלמה ואמר: "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ, וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ" (משלי יט,ג).

רְשׁוּת לְכָל אָדָם נְתוּנָה. אִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ טוֹבָה וְלִהְיוֹת צַדִּיק הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ רָעָה וְלִהְיוֹת רָשָׁע הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (בראשית ג כב) "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע". כְּלוֹמַר הֵן מִין זֶה שֶׁל אָדָם הָיָה יָחִיד בָּעוֹלָם וְאֵין מִין שֵׁנִי דּוֹמֶה לוֹ בְּזֶה הָעִנְיָן שֶׁיְּהֵא הוּא מֵעַצְמוֹ בְּדַעְתּוֹ וּבְמַחֲשַׁבְתּוֹ יוֹדֵעַ הַטּוֹב וְהָרַע וְעוֹשֶׂה כָּל מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ וְאֵין מִי שֶׁיְּעַכֵּב בְּיָדוֹ מִלַּעֲשׂוֹת הַטּוֹב אוֹ הָרַע. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ: אַל יַעֲבֹר בְּמַחֲשַׁבְתְּךָ דָּבָר זֶה שֶׁאוֹמְרִים טִפְּשֵׁי אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְרֹב גָּלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק אוֹ רָשָׁע. אֵין הַדָּבָר כֵּן אֶלָּא כָּל אָדָם רָאוּי לוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק כְּמשֶׁה רַבֵּנוּ אוֹ רָשָׁע כְּיָרָבְעָם אוֹ חָכָם אוֹ סָכָל אוֹ רַחֲמָן אוֹ אַכְזָרִי אוֹ כִּילַי אוֹ שׁוּעַ וְכֵן שְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת. וְאֵין לוֹ מִי שֶׁיִּכְפֵּהוּ וְלֹא גּוֹזֵר עָלָיו וְלֹא מִי שֶׁמּוֹשְׁכוֹ לְאֶחָד מִשְּׁנֵי הַדְּרָכִים אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ וּמִדַּעְתּוֹ נוֹטֶה לְאֵי זוֹ דֶּרֶךְ שֶׁיִּרְצֶה. הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אָמַר (איכה ג לח) "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב". כְּלוֹמַר אֵין הַבּוֹרֵא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם לִהְיוֹת טוֹב וְלֹא לִהְיוֹת רַע. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא נִמְצָא זֶה הַחוֹטֵא הוּא הִפְסִיד אֶת עַצְמוֹ. וּלְפִיכָךְ רָאוּי לוֹ לִבְכּוֹת וּלְקוֹנֵן עַל חֲטָאָיו וְעַל מַה שֶּׁעָשָׂה לְנַפְשׁוֹ וּגְמָלָהּ רָעָה. הוּא שֶׁכָּתוּב אַחֲרָיו (איכה ג לט) "מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי" וְגוֹ'. וְחָזַר וְאָמַר הוֹאִיל וּרְשׁוּתֵנוּ בְּיָדֵינוּ וּמִדַּעְתֵּנוּ עָשִׂינוּ כָּל הָרָעוֹת רָאוּי לָנוּ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וְלַעֲזֹב רִשְׁעֵנוּ שֶׁהָרְשׁוּת עַתָּה בְּיָדֵינוּ. הוּא שֶׁכָּתוּב אַחֲרָיו (איכה ג מ) "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה" וְגוֹ':

Free will is granted to all men. If one desires to turn himself to the path of good and be righteous, the choice is his. Should he desire to turn to the path of evil and be wicked, the choice is his. This is [the intent of] the Torah's statement (Genesis 3:22 : "Behold, man has become unique as ourselves, knowing good and evil," i.e., the human species became singular in the world with no other species resembling it in the following quality: that man can, on his own initiative, with his knowledge and thought, know good and evil, and do what he desires. There is no one who can prevent him from doing good or bad. Accordingly, [there was a need to drive him from the Garden of Eden,] "lest he stretch out his hand [and take from the tree of life]." A person should not entertain the thesis held by the fools among the gentiles and the majority of the undeveloped among Israel that, at the time of a man's creation, The Holy One, blessed be He, decrees whether he will be righteous or wicked. This is untrue. Each person is fit to be righteous like Moses, our teacher, or wicked, like Jeroboam. [Similarly,] he may be wise or foolish, merciful or cruel, miserly or generous, or [acquire] any other character traits. There is no one who compels him, sentences him, or leads him towards either of these two paths. Rather, he, on his own initiative and decision, tends to the path he chooses. This was [implied by the prophet,] Jeremiah who stated [Eichah 3:38: "From the mouth of the Most High, neither evil or good come forth." The Creator does not decree that a person should be good and refrain from being evil. Accordingly, it is the sinner, himself, who causes his own loss. Therefore, it is proper for a person to cry and mourn for his sins and for what he has done to his soul, the evil consequences, he brought upon it. This is implied by the following verse [ibid.:39]: "Of what should a living man be aggrieved? [A man of his sins.]" [The prophet] continues explaining, since free choice is in our hands and our own decision [is what prompts us to] commit all these wrongs, it is proper for us to repent and abandon our wickedness, for this choice is presently in our hand. This is implied by the following verse [ibid.:40]: "Let us search and examine our ways and return [to God]."

(נ) אָמַר הֶחָבֵר: וְתוֹרַת מֹשֶׁה לֹא הֶעֱבִידָה אוֹתָנוּ בִּפְרִישׁוּת, אַךְ בַּדֶּרֶךְ הַשָּׁוֶה וְלָתֵת לְכָל כֹּחַ מִכֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף חֶלְקוֹ בְצֶדֶק מִבְּלִי רִבּוּי בְּכֹחַ אֶחָד, קִצּוּר בְּכֹחַ אַחֵר, וּמִי שֶׁנָּטָה עִם כֹּחַ הַתַּאֲוָה קִצֵּר בְּכֹחַ הַמַּחֲשָׁבָה, וּבְהֶפֶךְ. וּמִי שֶׁנָּטָה עִם הַנִּצָּחוֹן קִצֵּר בְּזוּלָתוֹ. וְאֵין רֹב הַתַּעֲנִית עֲבוֹדָה לְמִי שֶׁתַּאֲווֹתָיו חֲלוּשׁוֹת וְכֹחוֹתָיו חֲלוּשִׁים וְגוּפוֹ רָזֶה, אֲבָל טוֹב שֶׁיְּעַדֵּן גוּפוֹ, וְלֹא הַמְעָטַת הַמָּמוֹן עֲבוֹדָה, כַּאֲשֶׁר יִזְדַּמֵּן מִן הַמֻּתָּר מִבְּלִי יְגִיעָה וְלֹא יַטְרִידֵהוּ קְנוֹתוֹ מִן הַחָכְמָה וְהַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים, כָּל שֶׁכֵּן לְמִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ טָפוּל וּבָנִים, וּמַאֲוַיָּיו לְהוֹצִיא לְשֵׁם שָׁמָיִם, אַךְ הָרִבּוּי יוֹתֵר נָכוֹן לוֹ. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, כִּי תוֹרָתֵנוּ נֶחֱלֶקֶת בֵּין הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה וְהַשִּׂמְחָה, תִּתְקָרֵב אֶל אֱלֹהֶיךָ בְּכָל אַחַת מֵהֵנָּה, וְאֵין כְּנִיעָתְךָ בִימֵי הַתַּעֲנִית יוֹתֵר קְרוֹבָה אֶל הָאֱלהִים מִשִּׂמְחָתְךָ בַּימֵי הַשַּׁבָּתוֹת וְהַמּוֹעֲדִים, כְּשֶׁתִּהְיֶה שִׂמְחָתְךָ בְכַוָּנָה וְלֵב שָׁלֵם. וּכְמוֹ שֶׁהַתַּחֲנוּנִים צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה כֵּן הַשִּׂמְחָה בְמִצְוָתוֹ וּבְתוֹרָתוֹ צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה, שֶׁתִּשְׂמַח בַּמִּצְוָה עַצְמָהּ מֵאַהֲבָתְךָ הַמְצַוֶּה בָהּ וְשֶׁתַּכִּיר מַה שֶּׁהֵטִיב לְךָ בָהּ, וּכְאִלּוּ אַתָּה בָא בְאַכְסַנְיָתוֹ קָרוּא אֶל שֻׁלְחָנוֹ וְטוּבוֹ, וְתוֹדֶה עַל זֶה בְּמַצְפּוּן וּבְגָלוּי, וְאִם תַּעֲבֹר בְּךָ הַשִּׂמְחָה אֶל הַנִּגּוּן וְהָרִקּוּד הִיא עֲבוֹדָה וּדְבֵקוּת בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי. וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים לֹא הִנִּיחָה אוֹתָם הַתּוֹרָה מֻפְקָרִים, אֲבָל כֻּלָּם תַּחַת מַסֹּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בִּיכֹלֶת בְּנֵי אָדָם לְחַלֵּק תַּקָּנוֹת כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁוְהַגּוּף, וְשִׁעוּר מַה שֶּׁרָאוּי לָהֶם מֵהַמְּנוּחָה וְהַתְּנוּעָה, וְשִׁעוּר מַה שֶּׁתּוֹצִיא הָאָרֶץ עַד שֶׁתִּשְׁבֹּת בַּשְּׁמִטָּה וְיוֹבֵל וְיִנָּתֵן מִמֶּנָּה הַמַּעַשְּׂרוֹת, וְזוּלָתִי זֶה. וְצִוָּה עַל שְׁבִיתַת הַשַּׁבָּת וּשְׁבִיתַת הַמּוֹעֲדִים וּשְׁבִיתַת הָאָרֶץ, וְהַכֹּל זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם וְזִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, מִפְּנֵי שֶׁשְֹׁנֵי הָעִנְיָנִים דּוֹמִים מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשׂוּ בְחֵפֶץ הָאֱלֹהִים לֹא בְמִקְרֶה וְלֹא בְטֶבַע. וְכַאֲשֶׁר אָמַר יִתְבָּרֶךְ: "כִּי שְׁאַל־נָא לְיָמִים רִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ", "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים", "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים". וְהָיְתָה שְׁמִירַת הַשַּׁבָּת הִיא בְעַצְמָהּ הַהוֹדָאָה בָאֱלֹהוּת, אֲבָל –כְּאִלּוּ הִיא הוֹדָאָה בְדִבּוּר מַעֲשִׂי, כִּי מִי שֶׁמְּקַבֵּל מִצְוַת שַׁבָּת בַּעֲבוּר שֶׁבָּהּ הָיָה כְלוֹת מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, כְּבָר הוֹדָה בַּחִדּוּשׁ מִבְּלִי סָפֵק, וּמִי שֶׁהוֹדָה בַּחִדּוּשׁ הוֹדָה בַמְחַדֵּשׁ הָעוֹשֶׂה יִתְבָּרָךְ. וּמִי שֶׁלֹּא קִבְּלָהּ יִפֹּל בִּסְפֵקוֹת הַקַּדְמוּת וְלֹא תִזַּךְ אֱמוּנָתוֹ לְבוֹרֵא הָעוֹלָם. אִם כֵּן שְׁמִירַת מִצְווֹת הַשַּׁבָּת מְקָרֶבֶת אֶל הַבּוֹרֵא יוֹתֵר מֵהַפְּרִישׁוּת וְהַנְּזִירוּת. וּרְאֵה הֵיאַךְ שָׁב הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַדָּבֵק בְּאַבְרָהָם וְאַחַר כֵּן בַּהֲמוֹן סְגֻלָּתוֹ וּבָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, מֵבִיא הָאֻמָּה מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה, וְנִזְהָר בַּזֶּרַע עַד שֶׁלֹּא נִמְלַט מֵהֶם אֶחָד, וְהִנִּיחַ אוֹתָם בַּטּוֹב שֶׁבַּמְּקוֹמוֹת וְהַפּוֹרִי שֶׁבָּהֶם וְהִרְבָּם הָרִבּוּי הַהוּא הַמֻּפְלָא, עַד שֶׁהֶעְתִּיק אוֹתָם וּנְטָעָם בָּאֲדָמָה הָרְאוּיָה לַסְּגֻלָּה, וְנִקְרָא אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי יִצְחָק כַּאֲשֶׁר נִקְרָא יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים וְיוֹשֵׁב צִיּוֹן וְשׁוֹכֵן יְרוּשָׁלָיִם, לִדְמוֹתָם בַּשָּׁמָיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "הַיּשְֹבִי בַּשָּׁמָיִם", מִפְּנֵי הֵרָאוֹת אוֹרוֹ בָּאֵלֶּה כְּהֵרָאוֹתוֹ בַשָּׁמָיִם, אַךְ בְּמִצּוּעַ עָם רְאוּיִים לְקַבֵּל הָאוֹר הַהוּא, וְהוּא מַאֲצִיל אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם, וְנִקְרָא זֶה מִמֶּנּוּ אַהֲבָה. וְהִיא אֲשֶׁר נִקְבְּעָה לָנוּ וְנִתְחַיַּבְנוּ לְהַאֲמִינָהּ וּלְהוֹדוֹת עָלֶיהָ בְּ"אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ", כְּדֵי שֶׁנָּשִׂים אֶל לְבָבֵנוּ שֶׁהַהַתְחָלָה מִמֶּנּוּ לֹא מִמֶּנּוּ אֲנַחְנוּ, כְּמוֹ שֶׁנֹּאמַר בִּבְרִיאַת הַחַי עַל דֶּרֶךְ הַדִּמְיוֹן שֶׁהוּא לֹא בָרָא אֶת עַצְמוֹ אַךְ הָאֱלֹהִים יְצָרוֹ וְהִתְקִינוֹ כַּאֲשֶׁר רָאָה חֹמֶר שֶׁרָאוּי לַצּוּרָה הַהִיא כֵּן הוּא יִתְבָּרֵךְ הַמַּתְחִיל לְהוֹצִיאֵנוּ מִמִּצְרַיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה וְיִהְיֶה לָנוּ לְמֶלֶךְ, כַּאֲשֶׁר הוּא אוֹמֵר וְשׁוֹנֶה (ויקרא כב, כג ובמדבר טו, מא): "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים". וְעוֹד, שֶׁאָמַר: "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר". (נד) אָמַר הֶחָבֵר: וַהֲלֹא אוֹר הַלְּבָבוֹת יוֹתֵר דַּק וּמְעֻלֶּה מֵאוֹר הָרְאוֹת, וַהֲלֹא הָיוּ כָל אַנְשֵׁי הָעוֹלָם בְּעִוָּרוֹן וּבְתָעוּת קֹדֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, זוּלָתִי הַיְחִידִים אֲשֶׁר זְכַרְנוּם, וְהָיָה מֵהֶם עָם, שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאֵין בּוֹרֵא וֱשֶׁאֵין חֵלֶק מִן הָעוֹלָם יוֹתֵר רָאוּי שֶׁיִהְיֶה נִבְרָא מִשֶּׁיִּהְיֶה בוֹרֵא, אַךְ הַכֹּל קַדְמוֹן. וְעָם אַחֵר אוֹמְרִים שֶׁהַגַּלְגַּל הוּא הַקַּדְמוֹן וּבוֹרֵא הַכֹּל, וְיַעַבְדוּהוּ, וְעַם אַחֵר טוֹעֲנִים שֶׁהָאֵשׁ הוּא עֶצֶם הָאוֹר וְהַמַּעֲשִׂים הַחֱזָקִים וְהַמֻּפְלָאִים וְהִיא שֶׁרְאוּיָה לֵעַבֵד, וְשֶׁהַנֶּפֶשׁ הִיא אֵשׁ. וְעַם אַחֵר עוֹבְדִים זוּלַת זֶה מִשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ וְכוֹכָבִים וְצוּרוֹת בַּעֲלֵי חַיִּים נִתְלוֹת בְּצוּרוֹת הַגַּלְגַּל. וְעַם אַחֵר עוֹבְדִים מַלְכֵיהֶם אוֹ חַכְמֵיהֶם, וְכֻלָּם מַסְכִּימִים שֶׁאֵין נִרְאֶה בָעוֹלָם דָּבָר יוֹצֵא מִן הַמִּנְהָג וְהַטֶּבַע, עַד אֲשֶׁר הַפִּילוֹסוֹפִים אֲשֶׁר דַּק עִיּוּנָם וְזַכָּה מַחֲשַׁבְתָּם וְהוֹדוּ בְסִבָּה רִאשׁוֹנִית, אֵינָהּ דּוֹמָה לִשְׁאָר הַדְּבָרִים, נָטוּ בְהַקָּשָׁתָם, שֶׁאֵין לוֹ מַעֲשֶׂה בָעוֹלָם כָּל שֶׁכֵּן בַּחֶלְקִיוֹת, שֶׁמְּרוֹמְמִים אוֹתוֹ וּמַבְדִּילִים אוֹתוֹ מִידִיעָתָם וְקַל וָחֹמֶר שֶׁיְּחַדֵּשׁ בָּהֶם חִדּוּשׁ. עַד שֶׁנִזְדַּכְּכָה הַקְּהִלָּה הַהִיא שֶׁהָיְתָה רְאוּיָה לָחוּל עָלֶיהָ הָאוֹר וְלַעֲשׂוֹת לָהּ הַמּוֹפְתִים הַנּוֹרָאִים וּלְשַׁנּוֹת לָהֶם הַמִּנְהָגִים, וְנִרְאָה עַיִן בְּעַיִן כִּי יֵשׁ לָעוֹלָם מוֹשֵׁל וְשׁוֹמֵר וּמְסַדֵּר וְיוֹצֵר, יוֹדֵעַ הַקָּטֹן וְהַגָּדוֹל שֶׁבּוֹ וְגוֹמֵל עַל הַטּוֹב וּמַעֲנִישׁ עַל הָרַע, וְהָיְתָה סִבָּה לְהַיְשָׁרַת הַלְּבָבוֹת. וְכָל מִי שֶׁבָּא אַחֲרֵיהֶם לֹא יוּכַל לָצֵאת מִיסוֹדוֹתֵיהֶם, עַד שֶׁשָּׁבוּ הַיּוֹם כָּל יוֹשְׁבֵי הָעוֹלָם מוֹדִים בְּחִדּוּשׁ בָעוֹלָם וּבַקַּדְמוּת לְבוֹרֵא הָעוֹלָם, וּמוֹפְתָם עַל זֶה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה לָהֶם וּמַה שֶּׁנִגְזַר עֲלֵיהֶם.

50. The Rabbi: The divine law imposes no asceticism on us. It rather desires that we should keep the equipoise, and grant every mental and physical faculty its due, as much as it can bear, without overburdening one faculty at the expense of another. If a person gives way to licentiousness he blunts his mental faculty; he who is inclined to violence injures some other faculty. Prolonged fasting is no act of piety for a weak person who, having succeeded in checking his desires, is not greedy. For him feasting is a burden and self-denial. Neither is diminution of wealth an act of piety, if it is gained in a lawful way, and if its acquisition does not interfere with study and good works, especially for him who has a household and children. He may spend part of it in almsgiving, which would not be displeasing to God; but to increase it is better for himself. Our law, as a whole, is divided between fear, love, and joy, by each of which one can approach God. Thy contrition on a fast day does nothing the nearer to God than thy joy on the Sabbath and holy days, if it is the outcome of a devout heart. Just as prayers demand devotion, so also is a pious mind necessary to find pleasure in God's command and law; that thou shouldst be pleased with the law itself from love of the Lawgiver. Thou seest how much He has distinguished thee, as if thou hadst been His guest invited to His festive board. Thou thankest Him in mind and word, and if thy joy lead thee so far as to sing and dance, it becomes worship and a bond of union between thee and the Divine Influence. Our law did not consider these matters optional, but laid down decisive injunctions concerning them, since it is not in the power of mortal man to apportion to each faculty of the soul and body its right measure, nor to decide what amount of rest and exertion is good, or to determine how long the ground should be cultivated till it finds rest in the years of release and jubilee, or the amount of tithe to be given, etc. God commanded cessation of work on Sabbath and holy days, as well as in the culture of the soil, all this 'as a remembrance of the exodus from Egypt,' and 'remembrance of the work of creation.' These two things belong together, because they are the outcome of the absolute divine will, but not the result of accident or natural phenomena. It is said: 'For ask now of the days that are past--Did ever a people hear the voice of God--Or hath God assayed,' etc. (Deuteronomy 4:32, sqq.). The observance of the Sabbath is itself an acknowledgment of His omnipotence, and at the same time an acknowledgment of the creation by the divine word. He who observes the Sabbath because the work of creation was finished on it acknowledges the creation itself. He who believes in the creation believes in the Creator. He, however, who does not believe in it falls a prey to doubts of God's eternity and to doubts of the existence of the world's Creator. The observance of the Sabbath is therefore nearer to God than monastic retirement and ascetism. Behold how the Divine Influence attached itself to Abraham, and then to all those who shared his excellence and the Holy Land. This Influence followed him everywhere, and guarded his posterity, preventing the detachment of any of them, it brought them to the most sheltered and best place, and caused them to multiply in a miraculous manner, and finally raised them to occupy a degree worthy of such excellence. He is, therefore, called: 'God of Abraham' (Genesis 28:13),'God of the land' (I Samuel 4:4),'Dwelling between the Cherubim' (Psalms 9:12), 'Dwelling in Zion' (Psalms 135:21), 'Abiding in Jerusalem' (Psalms 123:1), these places being compared to heaven, as it is said: 'Dwelling in heaven' (Psalms 123:1). His light shines in these places as in heaven, although through mediums which are fit to receive this light. He sheds it upon them, and this it is that is called love. It has been taught us, and we have been enjoined to believe in it, as well as to praise and thank Him in the prayer: "With eternal love Thou lovest us"; so that we should bear in mind that it originally came from Him, but not from us. To give an instance, we do not say that an animal created itself, but that God formed and fashioned it, having selected the proper matter for it. In the same manner it was He who initiated our delivery from Egypt to be His people and to acknowledge Him as king, as He said: 'I am the Lord your God who led you out of the land of Egypt to be unto you a God' (Leviticus 22:33, Numbers 15:41). He also says: 'O Israel, in whom I will be glorified' (Isaiah 44:3). 54. The Rabbi: Are not the intellectual faculties much finer than the light that is seen? Or were not the inhabitants of the earth prior to the Israelites in blindness and error excepting those few whom I mentioned? Some people said that there was no Creator; that no part of the world was more worthy of being created than being creator, the universe being eternal. Others say that the spheres are eternal and creative. They consequently adore them. Others again assert that the fire is the essence of light and all the miraculous products of its power; it must, therefore, be worshipped. The soul also is fire. Others worship different things, viz. sun, moon, stars, and animal forms, which are in connexion with special phenomena. Other people adore their kings and sages. They all, however, agree that there is nothing in the world which is contrary to nature, nor is there any Providence. Even philosophers who, with their refined intuition and clear view, acknowledge a Prime Cause different from earthly things and unparalleled, are inclined to think that this Prime Cause exercises no influence on the world, and certainly not on individuals, as he is too exalted to know them, much less to make them the basis of a new entity. The community was at last considered sufficiently pure for the light to dwell on it, to be worthy of seeing miracles which changed the course of nature, and to understand that the world had a King who watched and guarded it, who knew both great and small, rewarded the good and the wicked, and directed the hearts. All who came after these philosophers could not detach themselves from their principles, so that to-day the whole civilized world acknowledges that God is eternal, and that the world was created. They look upon the Israelites and all that befell them as a proof of this.

אלא כך אמר יחזקאל רבונו של עולם יודע אני בשתוף מדותיך שאתה אדון יחיד מושל על כל ההפכים ומנהיג בהם את עולמך, כטעם עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו (איוב כה ב). שהודיע סורחנם על ידי הפורענות ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, ולאלה היום הודעת השגחתך וידיעתך בפרטי מעשיהם הן אתה מחצת מי ירפא להם, ואם במדת רחמים אתה שואלני אתה רחמת מן העולם ועד העולם ורחמיך על כל מעשיך, מן וַיֵּדַע אלהים (שמות ב כה). שאין השגחתו וידיעתו לעולם אלא לתכלית הטובה.

ממשמע שנאמר צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו למדנו לדין התחיה גם כן שיש למשפט רשעים אלה הפסק לדור אחרון ומצאנו לזה רמז בפסוק והיה מדי חדש השני שנכפל בנבואות ישעיהו בסוף הספר ואמרו המפרשים שהוא כדי לסיים בנחמה ואנו אומרים דהא והא איתא למימרא דמורדים ופושעים נמי אחרי שיהיו דיראון לכל בשר איך שיובן עוד חזון למועדם שיבאו להשתחוות למלך ה' צבאות וכן אתה אומר בשאר הפסוקים כיוצא בזה וכלם נכפלו בסוף ארבעה ספרים סימנים יתק"ק שהם נדרשים לעצמם כי בסוף תרי עשר אמר שישלח את אליהו הנביא וממה שנסמך לפסוק זכרו תורת משה יש ללמוד שיבא ללמד לישראל סתומות התורה ולתרץ ספקות הוראותיה כי הוא תלמיד מובהק למשה רבינו ע"ה ובפסוק שלאחריו מפורש שישים שלום בעולם ועדין איני יודע איזו היא עקר שליחותו ואם תמצא לומר השלום עקר לא ידענו כמה כחו לפיכך אמר פן אבא והכתי על כן אני מקדים ושולח אותו למדנו שהשלום בבית מציל מן הפורענות וכן בבית ישראל שכלם אחים ורעים. ובסוף קינות נמשך לכוונת הפרק הזה כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד אפילו שיגיע הקצף לתכלית המרד השיבנו ונשובה דאי לא אהדריה קרא הוה אמינא הני מילי מחיים כדמשמע מדכתיב ברישא למה לנצח תשכחנו על כן חזר וכפלו ללמדנו שאפילו אחר דינה של גיהנם יש תקוה לפושעי ישראל שהם עתידים לשוב ולהתחדש כאלו לא חטא מעולם והוא אמרו חדש ימינו כקדם על דרך שמחנו כימות עניתנו ובארנוהו.

ר"ל שיש הבדל במדת דינו בין אם ידון את האדם לפי ערך החוטא ובין אם ידון לפי ערך מי שחטאו כנגדו. שאם ישקיף על ערך מי שחטאו כנגדו (שזה קורא מדה"ד שלמעלה) א"כ כשם שה' בלתי בעל תכלית, כן ראוי שיהיה עונש החוטא כנגדו בלתי בעל תכלית ואף חטא קל גדול מנשוא, אבל אם נעריך את החטא לפי שפלת האדם החוטא (שזה קורא מדה"ד שלמטה) ראוי שיסלח לו חטאיו, כמ"ש כי הוא יצרנו זכור כי עפר אנחנו, ויזכור כי בשר המה וכדומה, ועז"א שבעת שהיתה הקשת בענן ולא נראתה בו שהוא בזמן שחוטאים יזכור ברית עולם שמדה"ד שלמעלה שזה קורא בין אלהים, ישפיל לרדת ולעיין על מדה"ד שלמטה, שראוי להעביר פשעיהם מצד שהם נפש חיה אשר על הארץ, ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, כי משכנו בארץ והוא בשר ועפר וחומרי:

וידעת, אומר בענין שלום גמול לצדיקים ועונש לרשעים, שידמה לך בראשית ההשקפה שיש עול בהנהגה שלפעמים הצדיקים מעונים ביסורים והרשעים מצליחים, תדע כי ה' אלהיך, המשגיח עליך [ששם אלהים הבא ככנוי אל ישראל מורה על השגחתו הדבוקה בם, ובכלל זה ההשגחה לתת שכר ועונש] הוא האלהים האל הנאמן, ר"ל שב"ו צריך למהר לשלם שכר או עונש תכף מפני שאם לא יעשהו תיכף יש חשש שאח"כ לא יהיה ביכלתו לעשות פעולתו כי ב"ו כחו מוגבל או שאח"כ ישתנה רצונו כי ב"ו רצונו משתנה תמיד, לא כן ה' אינו צריך למהר תכף כי אם מצד היכולת הוא האלהים בעל היכולת והכחות כלם ואם מצד הרצון הוא האל הנאמן שרצונו קיים ולא ישתנה, ולא יחליף את אשר הבטיח, וא"כ א"צ למהר הגמול והעונש תיכף, עפ"ז באר מה שמאחר שכר הצדיקים ולפעמים יגיעם צרות בעוה"ז, שזה מפני שהוא שומר הברית והחסד, שגמול בטובת עה"ז נקרא חסד, כי עפ"י דין אין מגיע שכר בעוה"ז כי שכר הנמשך בטבע מן המע"ט הוא שכר הנפשי לעה"ב שזה קשור עם שמירת המצות בטבע שהמצות הם משלימים את הנפש ומחייבים רוחניותה ונצחיותה, אבל שכר עוה"ז אינו מחויב מן המצות בטבע רק בדרך ההשגחיי הנסיי שה' בהשגחתו ישנה הטבע לטוב ולברכה לשומרי מצותיו, ומבואר אצלנו תמיד, שהנהגה המסודרת מסדר הטבעי נקרא משפט, וההנהגה המסודרת מסדר הנסיי נקרא חסד בכתבי הקדש, כמו שיסד ע"ז המזמור בתהלים (סי' פ"ט) עיי"ש

על שמועות רעות מברך בא"י אמ"ה דיין האמת: חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלימה ובנפש חפצה כדרך שמברך על הטובה כי הרעה לעובדי השם הוא שמחתם וטובתם כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם שהוא שמחה לו:

On bad news he makes the blessing: Blessed are you Hashem, Our G-d, Master of the Universe, the judge of truth.” A person is obligated to bless on the bad with a full mind and wanting soul, in the way that he blesses happily on the good, because the bad, for servants of G-d, is their happiness and goodness. Since he/she has accepted out of love what G-d has decreed, he/she finds that by accepting this bad, he/she is serving G-d which bring him happiness.

וּמַה שֶּׁכָּתוּב: ״בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר״, פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּהְיֶה אֵיזֶה יִתְרוֹן וּמַעֲלָה מִזֶּה, הִנֵּה אַדְּרַבָּה, מִלָּשׁוֹן זֶה מַשְׁמַע, שֶׁהָעֶצֶב מִצַּד עַצְמוֹ אֵין בּוֹ מַעֲלָה, רַק, שֶׁיַּגִּיעַ וְיָבֹא מִמֶּנּוּ אֵיזֶה יִתְרוֹן, וְהַיְינוּ – הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה׳ אֱלֹהָיו, הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב הָאֲמִיתִּי לְעִתִּים מְזוּמָּנִים עַל עֲוֹנוֹתָיו בְּמַר נַפְשׁוֹ וְלֵב נִשְׁבָּר, שֶׁעַל יְדֵי זֶה, נִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, וַאֲזַי יְקוּיַּם בּוֹ רֵישֵׁיהּ דִּקְרָא: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳, הָשִׁיבָה לִי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ, וְרוּחַ נְדִיבָה וְגוֹ׳״. וְהִנֵּה, עֵצָה הַיְּעוּצָה לְטַהֵר לִבּוֹ מִכָּל עֶצֶב וְנִדְנוּד דְּאָגָה מִמִּילֵּי דְעָלְמָא, וַאֲפִילוּ בָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, מוּדַעַת זֹאת לַכֹּל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה כוּ׳״, וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא: ״לְקַבּוּלֵי בְּשִׂמְחָה״, כְּמוֹ שִׂמְחַת הַטּוֹבָה הַנִּגְלֵית וְנִרְאֵית, כִּי ״גַּם זוֹ – לְטוֹבָה״, רַק שֶׁאֵינָהּ נִגְלֵית וְנִרְאֵית לְעֵינֵי בָשָׂר, כִּי, הִיא מֵ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ שֶׁלְּמַעְלָה מֵ״עָלְמָא דְאִתְגַּלְיָיא״, שֶׁהוּא – ו״ה מִשֵּׁם הֲוָיָ״ה בָּרוּךְ־הוּא, וְ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ – הוּא י״ה, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ״הּ וְגוֹ׳״. וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, כִּי ״הַשְּׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים – עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״, כִּי, הַשִּׂמְחָה הִיא מֵאַהֲבָתוֹ קִרְבַת ה׳ יוֹתֵר מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, כְּדִכְתִיב: ״כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים וְגוֹ׳״, וְקִרְבַת ה׳ – הִיא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּמַעֲלָה לְאֵין קֵץ בְּ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״, כִּי ״שָׁם חֶבְיוֹן עוּזּוֹ״ וְ״יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן״, וְעַל כֵּן זוֹכֶה לְ״צֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״ לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁהִיא יְצִיאַת חַמָּה מִנַרְתֵּקָה, שֶׁהִיא מְכוּסָּה בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֶעָתִיד – תִּתְגַּלֶּה מִכִּסּוּיָהּ, דְּהַיְינוּ, שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא, וְיִזְרַח וְיָאִיר בְּגִילּוּי רַב וְעָצוּם לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמִסְתּוֹפְפִים בְּצִלּוֹ, צֵל הַחָכְמָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת צֵל וְלֹא אוֹרָה וְטוֹבָה נִרְאֵית, וְדַי לַמֵּבִין:

As for what is written, “In every sadness there is profit,” which means that some profit and advantage would be derived from it, the phrase, on the contrary, indicates that sadness in itself has no virtue, except that some profit is derived and experienced from it, namely, the true joy in the L–rd G–d which follows from genuine anguish over one’s sins at propitious moments with bitterness of soul and a broken heart. For thereby the spirit of impurity and of the sitra achara is broken, as also the iron wall that separates him from his Father in Heaven, as is commented in the Zohar on the verse, “A broken and a contrite heart, G–d, You will not disdain”; then will be fulfilled in him the preceding verses: “Let me hear joy and gladness…. Restore to me the joy of Your deliverance, and uphold me with a spirit of magnanimity.” The following is sound counsel as to how to cleanse one’s heart of all sadness and of every trace of worry about mundane matters, even about children, health, and sustenance. Everyone is familiar with the statement of the Rabbis that “Just as one must recite a blessing for the good, [one must also recite a blessing for misfortune].” In the Gemara it is explained that one should accept [misfortune] with joy, like the joy of a visible and obvious benefit, for “this is also for the good,” except that it is not apparent and visible to mortal eyes because it stems from the “hidden world” which is higher than the “revealed world,” the latter emanating from the letters vav and hey of the Name of Havaya, whereas the “hidden world” represents the letters yud and hey. Hence the meaning of the verse, “Fortunate is the man whom You chastise, O L–rd.” Therefore, the rabbis, of blessed memory, commented that it is to those who rejoice in their afflictions that the verse refers: “But they that love Him shall be as the sun going forth in its might.” For this is the joy of desiring the nearness of G–d more than anything in the life of this world, as is written, “For Your kindness is better than life…,” and the nearness of G–d is infinitely stronger and more sublime in the “hidden world,” for “The concealment of His strength is there,” and “The Most High abides in secrecy.” Therefore, [the man who accepts affliction with joy] merits [to see] the “sun going forth in its might”—in the World to Come, i.e., the sun emerging from its sheath in which it is enclosed in this world. But in the World to Come it will appear out of its covering, meaning that then the “hidden world” will be revealed and will shine and send forth light in a great and intense revelation to those who had taken refuge in Him in this world and had taken shelter under His “shadow”—the shadow of wisdom (chochmah), i.e., in the sense of “shade” as differing from light and revealed goodness. Suffice it for him who understands.

אותה ההנהגה בעצמה שבהסתכל בה האדם לפי שטחה תוליד בלבו פליאות ורגשות מנגדות למושגי הצדק וחסד האלהים, כאשר הרבו חכמים ונביאים לדבר בזה, "הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל". אבל המשקיף בעין חודרת, בחכמה ועומק, החוקר לכל תכלית אל חייהם הפנימים של הרשעים, ועל שלשלת של דברי הימים בתקופות שונות, הוא יראה נפלאות אל עליון, מפלתן של רשעים. גם עצם מציאות הרשעים ורעותיהם שהם לצור מכשול לפי המחזה החיצוני, אבל למבין לעמקן של כל עלילות המציאות ומסיבותיהם, הוא יכיר איך סוף כל סוף הרע הגדול בעצמו יסבב תכלית של טוב ושלמות, עד שיש להתפלא על חסד עליון וחכמתו הצפונה בזה.

המצוה של "בצדק תשפט"1 שמחייבת לדון את כל האדם לכ"ז2, כ"א לפי ערכו, היא יסוד תורת המוסר והיראה המביאה לכל שלימות. וכאשר בכל דור אפשר שמזדמנות סיבות פורעות מצב המוסר והיראה, מצד מצב הזמן ותאוותיו, ובזה כל בנ"א עלולים להכשל.

קבלה דייסורי שתיקותא ומכעי רחמי. ע"כ קנלה דייטורי הוא רק שקל הקודש המכוון בב' אלה, שתיקותא בתור סבלנות והצדקת משפט ד', והאמונה והידיעה שהרע העובר הוא יהי' לטובה. שבהמלא אלה השנים בכל תנאיהם, ייטב לבו, ולא תפול רוחו מסבל יסוריו, ורוחו תחפש במנוחה לצאת מתוך ההפכה, והתכלית המוסרי של הייסורין יפעל עליו במדה הרצויה, עד אשר יהי' ראוי בזה להיות מרוחם מן השמים, בהזדמנות הסבות הראויות לסילוק הייסורין.

אש, היא רומזת לדין וגבורה, ומים לחסד. אמנם אפשר ג"כ להענש מחסד, כשא"י לקבלו .ע"כ הנצרך לבריות הוא נענש מצד הגבורה, מפני שמתנתם מועטת. ואם לא יהי' זימון לאדם דרכים לשבע מיגיעו בחסד ד', לא יוכל למצא מחסוריו הרבים גם מצד החסד, כי גם בהרבותם לתן לו ירבה כלימתו ומוסר כליותיו. הרי הוא נידון בין מצד האש של הגבורה ומניעת ההשפעה, בין מצד המים של השפע והנתינה, שיש בזה צער של בושת, הקשה כשפיכות דמים ויותר, כדחז"ל מוטב שישליך אדם עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חבירו ברבים.

רב עמל בני אדם וכל הסיבוכים שבדרכי החברה הנם באים מהסיבה של חסרון ההסתכלות בבחירת 2 עושר החיים מצד איכותו, מבלי העמד את כל היסוד על הכמות שבו, שאינו כ"א מעור את העין ומרמה את הדעה. רק באורה אלהית עליונה יוכל עם להתרומם עד אותה המדה העליונה, לבחור דוקא בעושר האיכותי, בלא שום הקפדה אם העושר הכמותי ידמה להיות דל ורזה מאד.

הרגשת המכאובים בין החמריים בין הרוחניים, כמו הפחד, הבושת, היגון וכיו"ב, הם תלויים בכמה שהם מפריעים את הסדר הנאות, הגופני או הנפשי או שניהם ביחד. והנה הרגשת הצדק והיושר שלכל עומקו ואמתתו הוא הצדק והיושר האלהי לכל סעיפיו ופרטיו, יוכל האדם בבחירתו להעביב נפשו כ"כ, ברצותו להמשך אחרי שרירות לבו, עד שתאבד נפשו התכונה המרגשת את נועם הסדר שבעשות צדק ובכלכול דבריה במשפט, ואת כאב העמוק והצרה הניצחת שיש בקלקול ובעיוות משפט, כמה הוא הפוך מסדר טבע הנפש האנושית הנבראת בצלם אלהים. אבל בהתפשט הנפש ממסגר הגויה, אז היא מוצאת עצמה בכחותיה הטבעיים לה, בהרגשתה הגדולה והעמוקה, כי הסדר המתוכן שלה הממשיכה לחיים ולאור הוא המשפט והצדק, שהמעשים שעל פיהם הם נמשכים הם מבססים את מצבה ומקיימים את כחותיה לפי הסדר הטבעי לה.

הידיעה האלהית, הצופה ומבטת עד עמקי סוף כל תכלית, לפניה כחשכה כאורה, והתכלית הכללית יוצאת לטובה מן הרשעים כאשר היא יוצאת מן הצדיקים, אלא שהיא יוצאת מן הרשעים ע"י הרעות הבאות עליהם ועל העולם בגללם, ומן הצדיקים ע"י הטובה והחסד הבא על ידם לעולם. ע"כ, אם באנו לדון את אמת המשפט, כפי מה שמצוייר לנו לפחות מהשלימות הגדולה של דעתו של אל דעות, החודרת כליות ולב, אז היו סימני הצדיק והרשע מתעלמים מאתנו, ולא היתה לרגל המשפט עמידה בעולם.