Rambam on Resurrection and the Messianic Age

רַב חִסְדָּא רָמֵי, כְּתִיב: ״וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה״, וּכְתִיב: ״וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן לָעוֹלָם הַבָּא, כָּאן לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. וְלִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר: אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁיעְבּוּד מַלְכִיּוֹת בִּלְבַד, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אִידֵּי וְאִידֵּי לָעוֹלָם הַבָּא, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן — בְּמַחֲנֵה שְׁכִינָה, כָּאן — בְּמַחֲנֵה צַדִּיקִים.

Rav Ḥisda raised a contradiction between two verses: In one verse it is written: “Then the moon shall be confounded and the sun ashamed, when the Lord of Hosts shall reign in Mount Zion and in Jerusalem, and before His elders will be His glory” (Isaiah 24:23), which indicates that in the future there will be no light at all from the sun or the moon. And elsewhere it is written: “Moreover the light of the moon shall be as the light of the sun, and the light of the sun shall be sevenfold, as the light of seven days, on the day that the Lord binds up the breach of His people and heals the stroke of their wound blow” (Isaiah 30:26), which indicates that the light of the sun and moon will be even brighter than before. The Gemara answers: This is not difficult: Here, where it says that the sun and the moon will be ashamed before the glow of the Divine Presence, it is referring to the World-to-Come, which is an entirely different world; while there, where it says that their light will increase, it is referring to the days of the Messiah. The Gemara asks: And according to the opinion of Shmuel, who said that there is no difference between this world and the days of the Messiah except for subjugation to foreign kingdoms, but in all other ways, including the illumination of the celestial bodies, the world order will remain unchanged, what is there to say to reconcile these verses? The Gemara answers: This and that refer to the World-to-Come, and it is not difficult: Here, where it says that the sun and the moon will be totally ashamed, it refers to the camp of the Divine Presence; while there, where it says that the light of the sun and moon will be greatly magnified, it refers to the camp of the righteous.

"וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ [וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם.] וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה [יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן.] וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק [עַל חֻר פָּתֶן, וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה]" (ישעיהו יא,ו-ח). אחר כך הודיע את הסיבה לכך ואמר שהסיבה להסתלקות מעשי האיבה והיריבויות וההשתלטויות האלה, היא שאז ידעו בני האדם את מהותו האמיתית של האלוה, ואמר: "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (שם,ט).

This state of society is promised to us by the prophet in the words: “And the wolf shall dwell with the lamb,” etc.; “and the cow and the bear shall feed together,” etc.; and “the sucking child shall play on the hole of the asp,” etc. (Isa. 11:6 seq.). The prophet also points out what will be the cause of this change: for he says that hatred, quarrel, and fighting will come to an end, because men will then have a true knowledge of God. “They shall not hurt nor destroy in all my holy mountain: for the earth shall be full of the knowledge of the Lord, as the waters cover the sea” (ibid. ver. 9).

לפי אמונתינו אנחנו זרע ישראל המחזיקים באמונתנו יהיו הנפשות חוזרות אל החומר הראשון אשר יצאו ממנו לזמן תחיית המתים, אשר יעדנו בו האל יתברך ויהיה זה על דרך נס ופלא ולא כפי הטבע. ועל זה אמר תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה ואף ע"פ שהפסוק למעלה מזה הוא על כל החיים לא על האדם לבד, אמ' זה על האדם שהוא עיקר בנבראי מטה.

המסורת תומכת בנצחיות העולם 3 ידוע לך כבר (ב,כו3) שכסא הכבוד שהחכמים אמרו במפורש שהוא נברא – הם לא אמרו מעולם שהוא ייעדר, ולא נשמע מעולם לא בדברי נביא ולא בדברי חכם שכסא הכבוד יכלה או ייעדר. אדרבה: הכתובים אומרים שהוא נצחי. וכן נפשות הצדיקים – הן לדעתנו נבראות ולא תיעדרנה לנצח. ולפי חלק מהדעות של ההולכים אחר פשטי ("חיצוניות") המדרשות, גם גופם יהיה בעונג תמידי לנצח נצחים, כאמונתם המפורסמת של המאמינים באנשי גן עדן. האמונה בכיליון העולם אינה מעיקרי התורה 4 כללו של דבר: העיון מחייב שכיליונו של העולם אינו הכרחי. ולא נותר אלא צד הודעת הנביאים והחכמים, האם הודיעו שהעולם הזה יכלה בהכרח או לא. רוב המון עמנו מאמינים שהם הודיעו על כך ושכל העולם הזה יכלה. עוד אבאר לך (ב,כח-כט) שהדבר אינו כך, ואדרבה לשונות רבים (במקרא ובחז"ל) נאמרו על נצחיותו, וכל מה שנראה מפשוטו ("חיצוניותו") שהוא יכלה – הדבר ברור מאוד שהוא משל, כמו שאבאר (ב,כח). אם אחד מן ההולכים אחר חיצוניות הכתובים יסרב לקבל זאת ויאמר שהוא מוכרח להאמין בכיליונו – אין להקפיד עליו, אבל צריך להודיע לו שהיותו מחודש אינו מחייב את כיליונו. אלא יאמין בכך, לשיטתו, מתוך קבלה כאמת של מה שנמסר באותו המשל שהוא הבין כחיצוניותו, ואין נזק בכך מבחינת התורה בשום פנים ואופן.

It is well known that our Sages never said that the throne of glory will perish, although they assumed that it has been created. No prophet or sage ever maintained that the throne of glory will be destroyed or annihilated: but, on the contrary, the Scriptural passages speak of its permanent existence. We are of opinion that the souls of the pious have been created, and at the same time we believe that they are immortal. Some hold, in accordance with the literal meaning of the Midrashim, that the bodies of the pious will also enjoy everlasting happiness. Their notion is like the well-known belief of certain people, that there are bodily enjoyments in Paradise. In short, reasoning leads to the conclusion that the destruction of the Universe is not a certain fact. There remains only the question as to what the prophets and our Sages say on this point; whether they affirm that the world will certainly come to an end, or not. Most people amongst us believe that such statements have been made, and that the world will at one time be destroyed. I will show you that this is not the case; and that, on the contrary, many passages in the Bible speak of the permanent existence of the Universe. Those passages which, in the literal sense, would indicate the destruction of the Universe, are undoubtedly to be understood in a figurative sense, as will be shown. If, however, those who follow the literal sense of the Scriptural texts reject our view, and assume that the ultimate certain destruction of the Universe is part of their faith, they are at liberty to do so. But we must tell them that the belief in the destruction is not necessarily implied in the belief in the Creation; they believe it because they trust the writer, who used a figurative expression, which they take literally. Their faith, however, does not suffer by it.

וּמִפְּנֵי זֶה נִתְאַוּוּ כָּל יִשְׂרָאֵל נְבִיאֵיהֶם וְחַכְמֵיהֶם לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ כְּדֵי שֶׁיָּנוּחוּ מִמַּלְכֻיּוֹת שֶׁאֵינָן מְנִיחוֹת לָהֶן לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת כַּהֹגֶן. וְיִמְצְאוּ לָהֶם מַרְגּוֹעַ וְיִרְבּוּ בְּחָכְמָה כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. לְפִי שֶׁבְּאוֹתָן הַיָּמִים תִּרְבֶּה הַדֵּעָה וְהַחָכְמָה וְהָאֱמֶת שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יא ט) "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'". וְנֶאֱמַר (ירמיה לא לג) "וְלֹא יְלַמְּדוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ". וְנֶאֱמַר (יחזקאל לו כו) "וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם". מִפְּנֵי שֶׁאוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ שֶׁיַּעֲמֹד מִזֶּרַע דָּוִד בַּעַל חָכְמָה יִהְיֶה יֶתֶר מִשְּׁלֹמֹה. וְנָבִיא גָּדוֹל הוּא קָרוֹב לְמשֶׁה רַבֵּנוּ. וּלְפִיכָךְ יְלַמֵּד כָּל הָעָם וְיוֹרֶה אוֹתָם דֶּרֶךְ ה'. וְיָבוֹאוּ כָּל הַגּוֹיִם לְשָׁמְעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ב ב) "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים". וְסוֹף כָּל הַשָּׂכָר כֻּלּוֹ וְהַטּוֹבָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁאֵין לָהּ הֶפְסֵק וְגֵרָעוֹן הוּא חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אֲבָל יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ הוּא הָעוֹלָם הַזֶּה וְעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ הוֹלֵךְ אֶלָּא שֶׁהַמַּלְכוּת תַּחֲזֹר לְיִשְׂרָאֵל. וּכְבָר אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת בִּלְבַד:

For these reasons, all Israel, [in particular,] their prophets and their Sages, have yearned for the Messianic age so they can rest from the [oppression of] the gentile kingdoms who do not allow them to occupy themselves with Torah and mitzvot properly. They will find rest and increase their knowledge in order to merit the world to come. In that era, knowledge, wisdom, and truth will become abundant. [Isaiah 11:9] states, "The earth will be full of the knowledge of God." [Jeremiah 31:33] states: "One man will no longer teach his brother, nor a man his colleague... [for all will know Me]." And [Ezekiel 36:26] states: "I will take away the heart of stone from your flesh and give you a heart of flesh." [These changes will come about] because the king who will arise from David's descendants will be a greater master of knowledge than Solomon and a great prophet, close to the level of Moses, our teacher. Therefore, he will teach the entire nation and instruct them in the path of God. All the gentile nations will come to hear him as [Isaiah 2:2] states: "And it shall come to pass in the last days that the mountain of God's house shall be established at the peak of the mountains... [and all the nations shall flow to it]." [Nevertheless,] the ultimate of all reward and the final good which will have no end or decrease is the life of the world to come. In contrast, the Messianic age will be [life within the context of] this world, with the world following its natural pattern except that sovereignty will return to Israel. The Sages of the previous generations have already declared: "There is no difference between the present age and the Messianic era except [the emancipation] from our subjugation to the [gentile] kingdoms."

וְאַל יַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁהַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים וּמְחַדֵּשׁ דְּבָרִים בָּעוֹלָם אוֹ מְחַיֶּה מֵתִים וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ [ב.] אֵין הַדָּבָר כָּךְ. שֶׁהֲרֵי רַבִּי עֲקִיבָא חָכָם גָּדוֹל מֵחַכְמֵי מִשְׁנָה הָיָה. וְהוּא הָיָה נוֹשֵׂא כֵּלָיו שֶׁל בֶּן כּוֹזִיבָא הַמֶּלֶךְ. וְהוּא הָיָה אוֹמֵר עָלָיו שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. וְדִמָּה הוּא וְכָל חַכְמֵי דּוֹרוֹ שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. עַד שֶׁנֶּהֱרַג בַּעֲוֹנוֹת. כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱרַג נוֹדַע לָהֶם שֶׁאֵינוֹ. וְלֹא שָׁאֲלוּ מִמֶּנּוּ חֲכָמִים לֹא אוֹת וְלֹא מוֹפֵת. וְעִקַּר הַדְּבָרִים כָּכָה הֵן. שֶׁהַתּוֹרָה הַזֹּאת חֻקֶּיהָ וּמִשְׁפָּטֶיהָ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן וְלֹא גּוֹרְעִין מֵהֶן: וְאִם יַעֲמֹד מֶלֶךְ מִבֵּית דָּוִד הוֹגֶה בַּתּוֹרָה וְעוֹסֵק בְּמִצְוֹת כְּדָוִד אָבִיו. כְּפִי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל פֶּה. וְיָכֹף כָּל יִשְׂרָאֵל לֵילֵךְ בָּהּ וּלְחַזֵּק בִּדְקָהּ. וְיִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת ה'. הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא מָשִׁיחַ. (אִם עָשָׂה וְהִצְלִיחַ וּבָנָה מִקְדָּשׁ בִּמְקוֹמוֹ וְקִבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה מָשִׁיחַ בְּוַדַּאי. וִיתַקֵּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לַעֲבֹד אֶת ה' בְּיַחַד שֶׁנֶּאֱמַר כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' וּלְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד):

One should not presume that the Messianic king must work miracles and wonders, bring about new phenomena in the world, resurrect the dead, or perform other similar deeds. This is definitely not true. Proof can be brought from the fact that Rabbi Akiva, one of the greater Sages of the Mishnah, was one of the supporters of King Bar Kozibah and would describe him as the Messianic king. He and all the Sages of his generation considered him to be the Messianic king until he was killed because of sins. Once he was killed, they realized that he was not the Mashiach. The Sages did not ask him for any signs or wonders. The main thrust of the matter is: This Torah, its statutes and its laws, are everlasting. We may not add to them or detract from them. If a king will arise from the House of David who diligently contemplates the Torah and observes its mitzvot as prescribed by the Written Law and the Oral Law as David, his ancestor, will compel all of Israel to walk in (the way of the Torah) and rectify the breaches in its observance, and fight the wars of God, we may, with assurance, consider him Mashiach. If he succeeds in the above, builds the Temple in its place, and gathers the dispersed of Israel, he is definitely the Mashiach. He will then improve the entire world, motivating all the nations to serve God together, as Tzephaniah 3:9 states: 'I will transform the peoples to a purer language that they all will call upon the name of God and serve Him with one purpose.'

וְכַמָּה כָּמַהּ דָּוִד וְהִתְאַוָּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים כז יג) "לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים". כְּבָר הוֹדִיעוּנוּ הַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁטּוֹבַת הָעוֹלָם הַבָּא אֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְהַשִּׂיגָהּ עַל בֻּרְיָהּ וְאֵין יוֹדֵעַ גָּדְלָהּ וְיָפְיָהּ וְעָצְמָהּ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַדּוֹ. וְשֶׁכָּל הַטּוֹבוֹת שֶׁמִּתְנַבְּאִים בָּהֶם הַנְּבִיאִים לְיִשְׂרָאֵל אֵינָן אֶלָּא לִדְבָרִים שֶׁבַּגּוּף שֶּׁנֶּהֱנִין בָּהֶן יִשְׂרָאֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ בִּזְמַן שֶׁתָּשׁוּב הַמֶּמְשָׁלָה לְיִשְׂרָאֵל. אֲבָל טוֹבַת חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא אֵין לָהּ עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן וְלֹא דִּמּוּהָ הַנְּבִיאִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֲתוּ אוֹתָהּ בַּדִּמְיוֹן. הוּא שֶׁיְּשַׁעְיָהוּ אָמַר (ישעיה סד ג) "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ". כְּלוֹמַר הַטּוֹבָה שֶׁלֹּא רָאֲתָה אוֹתָהּ עֵין נָבִיא וְלֹא רָאָה אוֹתָהּ אֶלָּא אֱלֹהִים, עָשָׂה אוֹתָהּ הָאֱלֹהִים לָאָדָם שֶׁמְּחַכֶּה לוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּן לֹא נִבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֲבָל הָעוֹלָם הַבָּא עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ:

How very much did David desire the life of the world to come as implied by [Psalms 27:13]: "Had I not believed that I would see the goodness of God in the land of the living!" The Sages of the previous generations have already informed us that man does not have the potential to appreciate the good of the world to come in a full sense nor can anyone know its greatness, beauty, and power except God, alone. All the beneficence which the prophets promised Israel in their visions are only physical concerns which Israel will appreciate in the Messianic age when dominion [over the world] will return to Israel. However, the good of the life of the world to come has no comparison or likeness, nor was it described by the prophets, lest with such a description, they diminish it. This [was implied] by [Isaiah's (64:3)] statement: "No eye has ever seen, O God, except for You, what You will do for those who wait for You;" i.e. the good which was not perceived by the vision of a prophet and is perceived by God alone, this was created by God for those who wait for Him. The Sages declared: "All the prophets only prophesied about the Messianic Age. However, regarding the world to come - `No eye has ever seen, O God, except for You.'

ודע, שזאת הנפש האחת, אשר קדם סיפור כוחותיה, או חלקיה, היא כחומר, והשכל לה צורה. ואם לא תיקנה לה הצורה - תהיה מציאות ההכנה שבה לקיבול הצורה ההיא לבטלה, וכאילו היא מציאות הבל. והוא אומרו: (משלי יט, ב) גם בלא דעת נפש לא טוב, רצונו לומר, שמציאות נפש שלא תיקנה לה צורה, אלא תהיה נפש בלא דעת - לא טוב. אמנם הדיבור על הצורה והחומר, והשכלים כמה הם, והיאך יושגו - אין זה מקומו, ולא נצטרך לו במה שנרצה לדבר על המדות, והוא יותר נאות לספר הנבואה אשר זכרנו. וכאן אפסיק זה הפרק, ואתחיל באחר.

Know, however, that the soul, whose faculties and parts we have described above, and which is a unit, may be compared to matter in that it likewise has a form, which is reason. If the form (reason) does not communicate its impression to the soul, then the disposition existing in the soul to receive that form is of no avail, and exists to no purpose, as Solomon says, “Also in the want of knowledge in the soul there is nothing good”. This means that if a soul has not attained a form but remains without intelligence, its existence is not a good one. However, this is not the place for us to discuss such problems as that of form, matter, and the number of different kinds of intelligence, and their means of acquisition; nor is it necessary for what we have to say concerning the subject of ethics, but is more appropriately to be discussed in the Book on Prophecy, which we mention (elsewhere). Now I conclude this chapter, and begin the next.

אַל יַעֲלֶה עַל הַלֵּב שֶׁבִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ יִבָּטֵל דָּבָר מִמִּנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם. אוֹ יִהְיֶה שָׁם חִדּוּשׁ בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. אֶלָּא עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בִּישַׁעְיָה (ישעיה יא, ו) "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ" מָשָׁל וְחִידָה. עִנְיַן הַדָּבָר שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִין לָבֶטַח עִם רִשְׁעֵי עַכּוּ"ם הַמְשׁוּלִים כִּזְאֵב וְנָמֵר. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ה, ו) "זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם וְנָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם". וְיַחְזְרוּ כֻּלָּם לְדַת הָאֱמֶת. וְלֹא יִגְזְלוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ. אֶלָּא יֹאכְלוּ דָּבָר הַמֻּתָּר בְּנַחַת עִם יִשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יא, ז) "וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן". וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים בְּעִנְיַן הַמָּשִׁיחַ הֵם מְשָׁלִים. וּבִימוֹת הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ יִוָּדַע לַכּל לְאֵי זֶה דָּבָר הָיָה מָשָׁל. וּמָה עִנְיָן רָמְזוּ בָּהֶן: לֹא נִתְאַוּוּ הַחֲכָמִים וְהַנְּבִיאִים יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ. לֹא כְּדֵי שֶׁיִּשְׁלְטוּ עַל כָּל הָעוֹלָם. וְלֹא כְּדֵי שֶׁיִּרְדּוּ בָּעַכּוּ"ם. וְלֹא כְּדֵי שֶׁיְּנַשְּׂאוּ אוֹתָם הָעַמִּים. וְלֹא כְּדֵי לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמֹחַ. אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פְּנוּיִין בַּתּוֹרָה וְחָכְמָתָהּ. וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם נוֹגֵשׂ וּמְבַטֵּל. כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּשׁוּבָה: וּבְאוֹתוֹ הַזְּמַן לֹא יִהְיֶה שָׁם לֹא רָעָב וְלֹא מִלְחָמָה. וְלֹא קִנְאָה וְתַחֲרוּת. שֶׁהַטּוֹבָה תִּהְיֶה מֻשְׁפַּעַת הַרְבֵּה. וְכָל הַמַּעֲדַנִּים מְצוּיִין כֶּעָפָר. וְלֹא יִהְיֶה עֵסֶק כָּל הָעוֹלָם אֶלָּא לָדַעַת אֶת ה' בִּלְבַד. וּלְפִיכָךְ יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל חֲכָמִים גְּדוֹלִים וְיוֹדְעִים דְּבָרִים הַסְּתוּמִים וְיַשִּׂיגוּ דַּעַת בּוֹרְאָם כְּפִי כֹּחַ הָאָדָם. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יא, ט) "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים":

Do not presume that in the Messianic age any facet of the world's nature will change or there will be innovations in the work of creation. Rather, the world will continue according to its pattern. Although Isaiah 11:6 states: 'The wolf will dwell with the lamb, the leopard will lie down with the young goat,' these words are a metaphor and a parable. The interpretation of the prophecy is as follows: Israel will dwell securely together with the wicked gentiles who are likened to a wolf and a leopard, as in the prophecy Jeremiah 5:6: 'A wolf from the wilderness shall spoil them and a leopard will stalk their cities.' They will all return to the true faith and no longer steal or destroy. Rather, they will eat permitted food at peace with Israel as Isaiah 11:7 states: 'The lion will eat straw like an ox.' Similarly, other Messianic prophecies of this nature are metaphors. In the Messianic era, everyone will realize which matters were implied by these metaphors and which allusions they contained. The Sages and the prophets did not yearn for the Messianic era in order to have dominion over the entire world, to rule over the gentiles, to be exalted by the nations, or to eat, drink, and celebrate. Rather, they desired to be free to involve themselves in Torah and wisdom without any pressures or disturbances, so that they would merit the world to come, as explained in Hilchot Teshuvah. In that era, there will be neither famine or war, envy or competition for good will flow in abundance and all the delights will be freely available as dust. The occupation of the entire world will be solely to know God. Therefore, the Jews will be great sages and know the hidden matters, grasping the knowledge of their Creator according to the full extent of human potential, as Isaiah 11:9 states: 'The world will be filled with the knowledge of God as the waters cover the ocean bed."

מניעות הגוף: הגיל ותכונות האופי 28 הפילוסופים הבהירו שכוחות הגוף בימי הנעורים מעכבים את רוב המידות הטובות, קל וחומר את אותה מחשבה זכה המושגת משלמות המושכלות ומביאה לחשק בו יתעלה, כי בלתי אפשרי להשיג אותה כשהלֵחוֹת הגופניות רותחות. אבל ככל שייחלשו כוחות הגוף ותדעך אש התאוות, יתחזק השכל ויתפשטו אורותיו ותזדכך השגתו וישמח במה שהשיג, עד שכאשר השלם יבוא בימים ויקרבו ימיו למות תרבה אותה השגה מאוד, ויגדלו השמחה באותה השגה והחשק במושג, עד שתיפרד אז הנפש מן הגוף בעת אותו עונג. מיתת נשיקה 29 על עניין זה רמזו החכמים על מות משה ואהרן ומרים, ששלשתם מתו בנשיקה, ואמרו על הפסוק "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'" (דברים לד,ה) – "מלמד שמת בנשיקה" (מדרש תנאים דברים לד,ה). וכן נאמר על אהרן: "[וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר] עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם" (במדבר לג,לח). וכן אמרו על מרים: "אף היא בנשיקה מתה" (בבלי מועד קטן כח,א), אלא שלא נאמר לגביה "על פי ה'" משום שהיא אישה, ולא יאה להזכיר את הדימוי הזה לגביה. הכוונה היא ששלושתם מתו בעת העונג של אותה השגה, מעוצמת החשק. החכמים ז"ל הלכו במימרה זו על הדרך השירית המפורסמת המכנה את ההשגה הבאה עם עוצמת החשק בו יתעלה "נשיקה", כמו שנאמר: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ [כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן]" (שיר השירים א,ב). 30 סוג זה של מיתה, שהוא ההיחלצות מן המוות באמת, אמרו (חכמינו) ז"ל שהגיע דווקא למשה אהרן ומרים. שאר הנביאים ואנשי המעלה הם למטה מזה, אבל באופן כללי השגת שכליהם מתחזקת עם ההסתלקות, כמו שנאמר: "[אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח,] וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ" (ישעיהו נח,ח). אותו שכל יישאר לאחר מכן הישארות נצחית במצב קבוע, משום שכבר הוסר המכשול שהיה מסתיר בעדו בחלק מן הזמנים, והישארותו תהיה באותו עונג גדול שאינו מסוג עונגי הגוף, כמו שביארנו בחיבורינו (פה"מ, הקדמה לפרק חלק; תשובה ח) וביארו אחרים לפנינו.

The philosophers have already explained how the bodily forces of man in his youth prevent the development of moral principles. In a greater measure this is the case as regards the purity of thought which man attains through the perfection of those ideas that lead him to an intense love of God. Man can by no means attain this so long as his bodily humours are hot. The more the forces of his body are weakened, and the fire of passion quenched, in the same measure does man’s intellect increase in strength and light; his knowledge becomes purer, and he is happy with his knowledge. When this perfect man is stricken in age and is near death, his knowledge mightily increases, his joy in that knowledge grows greater, and his love for the object of his knowledge more intense, and it is in this great delight that the soul separates from the body. To this state our Sages referred, when in reference to the death of Moses, Aaron, and Miriam, they said that death was in these three cases nothing but a kiss. They say thus: We learn from the words, “And Moses the servant of the Lord died there in the land of Moab by the mouth of the Lord” (Deut. 34:5), that his death was a kiss. The same expression is used of Aaron: “And Aaron the priest went up into Mount Hor . . . by the mouth of the Lord, and died there” (Num. 33:38) Our Sages said that the same was the case with Miriam; but the phrase “by the mouth of the Lord” is not employed, because it was not considered appropriate to use these words in the description of her death as she was a female. The meaning of this saying is that these three died in the midst of the pleasure derived from the knowledge of God and their great love for Him. When our Sages figuratively call the knowledge of God united with intense love for Him a kiss, they follow the well-known poetical diction, “Let him kiss me with the kisses of his mouth” (Song 1:2). This kind of death, which in truth is deliverance from death, has been ascribed by our Sages to none but to Moses, Aaron, and Miriam. The other prophets and pious men are beneath that degree: but their knowledge of God is strengthened when death approaches. Of them Scripture says, “Thy righteousness shall go before thee; the glory of the Lord shall be thy reward” (Isa. 58:8). The intellect of these men remains then constantly in the same condition, since the obstacle is removed that at times has intervened between the intellect and the object of its action: it continues for ever in that great delight, which is not like bodily pleasure. We have explained this in our work, and others have explained it before us.

עוד על גאולת ישראל 11 ואמר על שיבתה של מלכות ישראל ויציבותה והתמדתה, שה' יחדש שמים וארץ. כי הוא מתייחס תדיר בדבריו לשלטונה של המלכות כאילו היא עולם המיוחד לה, כלומר שמים וארץ. וכך כאשר החל בנחמות ואמר: "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם" (שם,יב) וכן הלאה, אמר: "וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" (שם,טז). ואמר על קיום המלכות לישראל והסתלקותה מרמי המעלה המפורסמים: "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ [וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה']" (שם נד,י). ואמר על התמדת מלכות המשיח ושמלכות ישראל לא תאבד לאחר מכן: "לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ [וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף, כִּי ה' יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ]" (שם ס,כ). משמעות בריאת שמים חדשים מתוך ההקשר 12 אחר כך המשיך ישעיה את דבריו בהשאלות הללו, שמי שמבין את משמעויות הדברים רגיל בהן, ותיאר את מצבי הגלות ופרטיהם. לאחר מכן תיאר את שיבת המלכות ומחיית כל היגונות האלה, ואמר כמשל: אני אברא שמים אחרים וארץ אחרת, והנוכחיים יישכחו ויימחו עקבותיהם. הוא ביאר זאת מיד אחר כך ואמר: הדברים הללו שאמרתי שאברא – כוונתי שאתן לכם מצב של שמחה תמידית וחדווה במקום היגונות והייסורים, ולא ייזכרו היגונות האלה שהיו לפני כן. יום ה' הגדול והנורא 24 אשר לדברי יואל "וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן. הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם ה' יִמָּלֵט כִּי בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם תִּהְיֶה פְלֵיטָה [כַּאֲשֶׁר אָמַר ה' וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קֹרֵא]" (יואל ג,ג-ה) – מה שיותר נראה לי זה שהוא מתאר את אבדן סנחריב אל מול ירושלם. ואם אין זה נראה לך, יהיה זה תיאור של אבדן גוג אל מול ירושלם בימי המלך המשיח, אף על פי שאין נזכר בפרשה הזאת אלא הטבח הרב, דליקת השריפות וליקוי המאורות. 25 שמא תאמר: כיצד זה לפי פרשנותנו נקרא יום אבדן סנחריב "יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא"? דע לך שכל יום שיש בו הצלה גדולה או אסון גדול נקרא "יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא". יואל אמר זאת על יום בוא הארבה עליהם: "כִּי גָדוֹל יוֹם ה' וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ" (שם ב,יא).

The restoration of the kingdom of Israel, its stability and permanence, is described as a creation of heaven and earth. For Isaiah frequently speaks of the land of a king as if it were the whole Universe, as if heaven and earth belonged to him. He therefore comforts Israel and says: “I, even I, am he that comforteth you,” etc. “And I have put my words in thy mouth, and I have covered thee in the shadow of mine hand, that I may plant the heavens, and lay the foundations of the earth, and say unto Zion, Thou art my people” (li. 12-16). In the following verses, Isaiah declares that the dominion of Israel will continue, whilst that of the renowned and mighty people will cease: “For the mountains shall depart,” etc. (liv. so). In order to express that the kingdom of the Messiah will be permanent, and that the kingdom of Israel will not be destroyed any more, he says, “Thy sun shall no more go down,” etc. (lx. 20). In metaphors like these, which are intelligible to those who understand the context, Isaiah continues to describe the details of the exile, the restoration, and the removal of all sorrow, and says figuratively as follows: “I will create new heavens and a new earth; for the first shall be forgotten, and their memory shall be blotted out.” He explains this in the course of the speech, by pointing out that by the phrase, “I will create,” he means that God will give them perpetual gladness and joy in place of the previous grief and mourning, which shall no longer be remembered. Let us now consider the words of Joel (iii. 3-5): “And I will show wonders in the heavens and in the earth, blood and fire, and pillars of smoke. The sun shall be turned into darkness, and the moon into blood, before the great and terrible day of the Lord come. And it shall come to pass, that whosoever shall call on the name of the Lord shall be delivered, for in Mount Zion and in Jerusalem shall be deliverance,” etc. I refer them to the defeat of Sennacherib near Jerusalem; but they may be taken as an account of the defeat of Gog and Magog near Jerusalem in the days of the Messiah, if this appears preferable, although nothing is mentioned in this passage but great slaughter, destruction, fire, and the diminution of the light of the two luminaries. You may perhaps object: How can the day of the fall of Sennacherib, according to our explanation, be called “the great and the terrible day of the Lord?” But you must know that a day of great salvation or of great distress is called “the great and terrible day of the Lord.” Thus Joel (ii. 11) says of the day on which the locusts came over the land, “For the day of the Lord is great and terrible, and who can abide it?”

הנה המאמרים הגדולים האלו באו לבאר כי אין השגת הנבואה רק לדבר שהוא בעולם הזה, כמו ביאת משיחנו. אף שהוא מדרגה עליונה בעולם הזה, יפול דבר זה בכח הנבואה. אבל דבר שהוא לעולם הבא, אשר העולם הבא נבדל מעולם הזה, ואין לו יחוס אל עולם* הזה, לא יפול זה בכח הנבואה כלל.