Spiritual Purpose of Shemita and Yovel

וַיְצַ֥ו מֹשֶׁ֖ה אוֹתָ֣ם לֵאמֹ֑ר מִקֵּ֣ץ ׀ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים בְּמֹעֵ֛ד שְׁנַ֥ת הַשְּׁמִטָּ֖ה בְּחַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃ בְּב֣וֹא כׇל־יִשְׂרָאֵ֗ל לֵֽרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֑ר תִּקְרָ֞א אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את נֶ֥גֶד כׇּל־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאׇזְנֵיהֶֽם׃ הַקְהֵ֣ל אֶת־הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף וְגֵרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם וְשָׁמְר֣וּ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כׇּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃

And Moses instructed them as follows: Every seventh year, the year set for remission, at the Feast of Booths, when all Israel comes to appear before the ETERNAL your God in the place that [God] will choose, you shall read this Teaching aloud in the presence of all Israel. Gather the people—men, women, children, and the strangers in your communities—that they may hear and so learn to revere the ETERNAL your God and to observe faithfully every word of this Teaching.

וְלָמָּה לֹא זָכָה לֵוִי בְּנַחֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְבִזָּתָהּ עִם אֶחָיו מִפְּנֵי שֶׁהֻבְדַּל לַעֲבֹד אֶת ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְהוֹרוֹת דְּרָכָיו הַיְשָׁרִים וּמִשְׁפָּטָיו הַצַּדִּיקִים לָרַבִּים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג י) "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל". לְפִיכָךְ הֻבְדְּלוּ מִדַּרְכֵי הָעוֹלָם לֹא עוֹרְכִין מִלְחָמָה כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל וְלֹא נוֹחֲלִין וְלֹא זוֹכִין לְעַצְמָן בְּכֹחַ גּוּפָן. אֶלָּא הֵם חֵיל הַשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג יא) "בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ". וְהוּא בָּרוּךְ הוּא זוֹכֶה לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כ) "אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ": וְלֹא שֵׁבֶט לֵוִי בִּלְבַד אֶלָּא כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ וֶהֱבִינוֹ מַדָּעוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לְדֵעָה אֶת ה' וְהָלַךְ יָשָׁר כְּמוֹ שֶׁעֲשָׂהוּ הָאֱלֹהִים וּפָרַק מֵעַל צַוָּארוֹ עֹל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָרַבִּים אֲשֶׁר בִּקְּשׁוּ בְּנֵי הָאָדָם הֲרֵי זֶה נִתְקַדֵּשׁ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים וְיִהְיֶה ה' חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים וְיִזְכֶּה לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה דָּבָר הַמַּסְפִּיק לוֹ כְּמוֹ שֶׁזָּכָה לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם. הֲרֵי דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם אוֹמֵר (תהילים טז ה) "ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי":

Why did the Levites not receive a portion in the inheritance of Eretz Yisrael and in the spoils of war like their brethren? Because they were set aside to serve God and minister unto Him and to instruct people at large in His just paths and righteous judgments, as [Deuteronomy 33:10] states: "They will teach Your judgments to Jacob and Your Torah to Israel." Therefore they were set apart from the ways of the world. They do not wage war like the remainder of the Jewish people, nor do they receive an inheritance, nor do they acquire for themselves through their physical power. Instead, they are God's legion, as [ibid.:11]: states: "God has blessed His legion" and He provides for them, as [Numbers 18:20] states: "I am your portion and your inheritance." Not only the tribe of Levi, but any one of the inhabitants of the world whose spirit generously motivates him and he understands with his wisdom to set himself aside and stand before God to serve Him and minister to Him and to know God, proceeding justly as God made him, removing from his neck the yoke of the many reckonings which people seek, he is sanctified as holy of holies. God will be His portion and heritage forever and will provide what is sufficient for him in this world like He provides for the priests and the Levites. And thus David declared [Psalms 16:5]: "God is the lot of my portion; You are my cup, You support my lot." Blessed be the Merciful One who provides assistance.

כי לפעולת הבחיר' אמרו ורוממתנו מכל הלשונות כי הוא ענין אמרם אתה בחרתנו מכל העמים כי לא יעיד ענין בחירה זו עליהם היותם טובים בהחלט אבל היותם טובים מזולתם וכן היה הפועל לרומם אותם מכל הלשונות.

None express a stronger bond of love than the setting aside of the mo-adim, the holydays that enable us to commune with G'd, and be in the presence of the shechinah, like children in the company of their father in joy and happiness.

כי דברי תורה תומכים ומאשרים כל העולם כולו, ואיך לא יהיו מאשרים ותומכים את האדם עצמו, שהוא עוסק בתורה, והיא עם האדם.

ואמרו ז״ל בפ' איזהו מקומן (זבחים נ״ד ב') מ״ד כו' וכי מה ענין נויות אצל רמה אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם כו'. ז״ש בתנחומא ר״פ פקודי שהוא שקול נגד בריאת העולם. ומונה שם כסדרן כלל הענייני' שהיו בבריאה שהמה היו ג״כ במשכן. ולכן אמר הכתוב בבצלאל ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדע' כי באלו הג״ד נבראו העולמות כמ״ש (משלי ג׳:י״ט) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה וגו' וע' זוהר פקודי רכ״א א' ושם רל״א ב' ובז״ח תרומה ל״ה ע״ג ע״ש באורך. ולכן אמרו ז״ל (ברכות נ״ה א') יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ.

And the sages (OBM) said in Chapter Ei-zeh-hu M’komahn (Z’vahkhim 54:2): “why is it written ‘and he and Shmuel traveled and settled in Na-yote... in Ra-ma’? What is the matter of the relationship between Na-yote and Ra-ma? It’s that they settled in Ra-ma and occupied themselves with the world’s beauty. And what is written in Tahn-khooma (at the beginning of P’koodei) that it is equal in importance to the creation of the world, and it enumerates there, in order, the general cases that occurred during creation, that they occurred also in the [construction of the] Tabernacle, and therefore the text wrote about B’tzal-el: “and I will fill him [with] the spirit-Ruakh of Elohi”m, with wisdom, understanding and knowledge” (Sh’mote 31:3). For with these three items the worlds were created, as is written (Mishlei 3:19) “YHV”H with wisdom founded the earth, established the heavens with understanding, [with knowledge the depths were split]…”. And refer to Zohar (P’koodei 221a and 231b) and in Zohar Cha-dash (T’rooma 35c)—refer there at length. And therefore the sages (OBM, B’ra-khote 55a) stated that B’tzal-el knew to refine/combine the letters with which the heavens and earth were created.

בהר סיני לאמר כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה', שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע (כה, א-ד). והספיקות יבוארו מאליהם.

וזהו את שבתותי תשמורו, שיהיו ישראל נוחים בשבת לא בשביל מנוחת עבודתם, רק מחמת שצוה השם יתברך לשבות בשבת. וזהו ושבתה הארץ שבת לה', כי דרך העולם לחרוש שדה שנה אחד ולהניח בור שנה ב' כדי שיהיה יפה להוציא הזרע. על זה בא מאמר השם יתברך ושבתה הארץ שבת לה', שבשנת השמטה שישבות הארץ לא תהיה השביתה מחמת טובות הארץ, רק שבת לה' מחמת צווי השם יתברך:

“you tell the Children of Israel you are to observe My ‎Sabbath days.” The Jewish people were to appreciate that the ‎Sabbath rest, even though they may have enjoyed it in Egypt, ‎was not to be a physical rest from the labours of the week, but ‎was something decreed by G’d, to bring them closer to Him. ‎Seeing that it had been Moses who was responsible for their relief ‎on that day in Egypt it had to be he who told them that the ‎Sabbath now assumed an entirely different dimension.‎ A similar, non-terrestrial dimension also underlies the ‎legislation of the sh’mittah year introduced in our chapter. ‎The land does not have to rest for reasons of being “tired.” The ‎land which had served man during the preceding six years, having ‎been at man’s disposal will take out a year and revert to being at ‎G’d’s disposal, so to speak.‎