The Spiritual Power of Answering Amen

אין עונין אמן במקדש. ומניין שאין עונין אמן במקדש, שנ' קומו וברכו את ה' אלהיכם מן העולם ועד העולם ויברכו את שם כבודך.

בָּא וּמְצָאָן כְּשֶׁהֵן מְבָרְכִים, מַהוּ אוֹמֵר אַחֲרֵיהֶם? רַב זְבִיד אָמַר: ״בָּרוּךְ וּמְבוֹרָךְ״. רַב פָּפָּא אָמַר: עוֹנֶה ״אָמֵן״. וְלָא פְּלִיגִי, הָא — דְּאַשְׁכְּחִינְהוּ דְּקָא אָמְרִי ״נְבָרֵךְ״, וְהָא — דְּאַשְׁכְּחִינְהוּ דְּקָא אָמְרִי ״בָּרוּךְ״. אַשְׁכְּחִינְהוּ דְּקָא אָמְרִי ״נְבָרֵךְ״ — אוֹמֵר ״בָּרוּךְ וּמְבוֹרָךְ״, אַשְׁכְּחִינְהוּ דְּקָא אָמְרִי ״בָּרוּךְ״ — עוֹנֶה ״אָמֵן״.

The Gemara discusses another question: One who came and found them reciting the zimmun blessing, what does he say after them in response to the zimmun.Rav Zevid said that he says: Blessed is He and blessed is His Name for ever and all time (Tosafot). Rav Pappa said: He answers amen. The Gemara explains that Rav Zevid and Rav Pappa do not disagree. This is in a case where he found them saying: Let us bless; and that is in a case where he found them saying: Blessed be. The Gemara specifies: Where he found them saying: Let us bless, he says: Blessed is He and blessed is His Name for ever and all time; where he found them saying: Blessed be, he answers amen.

לְמֵימְרָא דִּמְבָרֵךְ עֲדִיף מִמַּאן דְּעָנֵי ״אָמֵן״? וְהָתַנְיָא רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּדוֹל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי נְהוֹרַאי: הַשָּׁמַיִם, כֵּן הוּא. תִּדַּע — שֶׁהֲרֵי גּוּלְיָירִין יוֹרְדִין וּמִתְגָּרִין בַּמִּלְחָמָה, וְגִבּוֹרִים יוֹרְדִין וּמְנַצְּחִין! תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: אֶחָד הַמְבָרֵךְ וְאֶחָד הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ בַּמַּשְׁמָע, אֶלָּא שֶׁמְּמַהֲרִין לַמְבָרֵךְ יוֹתֵר מִן הָעוֹנֶה אָמֵן.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ״ בְּכׇל כֹּחוֹ, קוֹרְעִין לוֹ גְּזַר דִּינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ ה׳״. מַאי טַעְמָא ״בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת״ — מִשּׁוּם דְּ״בָרְכוּ ה׳״. רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ יֵשׁ בּוֹ שֶׁמֶץ שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה — מוֹחֲלִין לוֹ. כְּתִיב הָכָא: ״בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת״, וּכְתִיב הָתָם: ״כִּי פָרוּעַ הוּא״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ בְּכׇל כֹּחוֹ פּוֹתְחִין לוֹ שַׁעֲרֵי גַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים״, אַל תִּיקְרֵי ״שׁוֹמֵר אֱמוּנִים״ אֶלָּא: ״שֶׁאוֹמְרִים אָמֵן״. מַאי ״אָמֵן״? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: ״אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן״.

Apropos the reward for honoring Shabbat, the Gemara cites statements about the reward for answering amen. Rabbi Yehoshua ben Levi said that anyone who answers: Amen, may His great name be blessed, wholeheartedly, with all his might, they rip his sentence, as it is stated: “When punishments are annulled in Israel, when the people offer themselves, bless the Lord” (Judges 5:2). What is the reason for when punishments are annulled? Because the Jewish people blessed God. When one recites: Amen, may His great name be blessed, and blesses God, his punishment is annulled. Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Even if one has within him a trace of idolatry, when he answers amen he is forgiven. It is written here, in the verse above: “When punishments [pera’ot] are annulled.” And it is written there, with regard to the sin of the Golden Calf: “And Moses saw that the nation was wild [paru’a], for Aaron had let them loose for anyone who might rise against them” (Exodus 32:25). Even one with the wildness of idolatry is forgiven. Reish Lakish said: One who answers amen with all his strength, they open the gates of the Garden of Eden before him, as it is stated: “Open the gates, and a righteous nation shall come who keeps the faith” (Isaiah 26:2). Do not read: Who keeps [shomer] the faith [emunim], but rather: Who say [she’omerim] amen. What is the allusion of the word amen? Rabbi Ḥanina said: It is an acronym of the words: God, faithful King [El Melekh ne’eman].

אמן בגימ' הוי' אדנ"י. ולכן גדול העונה אמן יותר מן המברך, שעולה שני שמות:

כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל מְבָרֵךְ בְּרָכָה מִכָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע הַבְּרָכָה כֻּלָּהּ מִתְּחִלָּתָהּ וְעַד סוֹפָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּאוֹתָהּ בְּרָכָה חַיָּב לַעֲנוֹת אָמֵן. וְאִם הָיָה הַמְבָרֵךְ גוי אוֹ אֶפִּיקוֹרוֹס אוֹ כּוּתִי אוֹ תִּינוֹק הַמִּתְלַמֵּד אוֹ שֶׁהָיָה גָּדוֹל וְשִׁנָּה מִמַּטְבֵּעַ הַבְּרָכָה אֵין עוֹנִין אַחֲרֵיהֶן אָמֵן:

Whenever a person hears a Jew recite a blessing, he is obligated to respond Amen, although a) he did not hear the blessing in its entirety, b) he was not obligated to recite that blessing himself. One should not respond Amen if the person reciting the blessing is a gentile, an apostate, a Samaritan, a child in the midst of study, or an adult who altered the text of the blessing.

יָדוּעַ הַדָּבָר וּמְפֻרְסָם, כִּי הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא, פּוֹעֵל כָּל הַנִּמְצָא וּבָרָא הָאָדָם וְהִשְׁלִיטוֹ עַל הָאָרֶץ וְעַל כָּל אֲשֶׁר בָּהּ, וּמִמִּדּוֹתָיו בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא רַב חֶסֶד וְהוּא חָפֵץ בְּטוֹבַת בְּרִיּוֹתָיו, וְרוֹצֶה לִהְיוֹתָן רְאוּיִין וְזַכָּאִין לְקַבֵּל טוֹבָה מֵאִתּוֹ, וְזֶה בֶּאֱמֶת מִשְּׁלֵמוּתוֹ בָּרוּךְ הוּא, כִּי לֹא יִקָּרֵא שָׁלֵם בְּטוֹבָה, רַק מִי שֶׁהוּא מֵיטִיב לַאֲחֵרִים זוּלָתוֹ, אֵין סָפֵק בָּזֶה לְכָל בֶּן דַּעַת. וְאַחַר הַסְכָּמָה זוֹ שֶׁיָּדַעְנוּ בְּחִיּוּב מֵרֹב שְׁלֵמוּת טוּבוֹ שֶׁחֶפְצוֹ לְהָרִיק עָלֵינוּ מִבִּרְכָתוֹ, נֹאמַר שֶׁעִנְיַן הַבְּרָכָה שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים לְפָנָיו אֵינֶנּוּ, רַק הַזְכָּרָה לְעוֹרֵר נַפְשֵׁנוּ בְּדִבְרֵי פִּינוּ כִּי הוּא הַמְבֹרָךְ, וּמְבֹרָךְ יִכְלֹל כָּל הַטּוֹבוֹת, וּמִתּוֹךְ הַהִתְעוֹרְרוּת הַטּוֹב הַזֶּה בְּנַפְשֵׁנוּ וְיִחוּד מַחְשַׁבְתֵּנוּ לְהוֹדוֹת אֵלָיו שֶׁכָּל הַטּוֹבוֹת כְּלוּלוֹת בּוֹ וְהוּא הַמֶּלֶךְ עֲלֵיהֶם לְשַׁלְּחָם עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ, אָנוּ זוֹכִים בַּמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב הַזֶּה לְהַמְשִׁיךְ עָלֵינוּ מִבִּרְכוֹתָיו, וְאַחַר הַזְכָּרָה וְהוֹדָאָה זוֹ לְפָנָיו, אָנוּ מְבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ מַה שֶׁאָנוּ צְרִיכִים דַּעַת, אוֹ סְלִיחָה לַעֲוֹנֹתֵינוּ, אוֹ רְפוּאָה, אוֹ עֹשֶׁר וְכָל דָּבָר. וְכֵן אַחַר הַבַּקָּשָׁה מִמֶּנּוּ, אָנוּ חוֹזְרִין וּמוֹדִים אֵלָיו בָּזֶה לוֹמַר, כִּי מִמֶּנּוּ יָבוֹא אֵלֵינוּ, וְזֶהוּ פְּתִיחָה וַחֲתִימָה שֶׁל הַבְּרָכוֹת, פֶּן נֵחָשֵׁב כְּעֶבֶד שֶׁנָּטַל פְּרָס מֵרַבּוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ בְּלֹא רְשׁוּת כְּמִתְגַּנֵּב. וְנִמְצָא לְפִי הַנָּחַת טַעַם זֶה, שֶׁיִּהְיֶה בָּרוּךְ תֹּאַר, כְּלוֹמַר, הוֹדָאָה עָלָיו כִּי הוּא כּוֹלֵל כָּל הַבְּרָכוֹת. וּבִלְשׁוֹן יִתְבָּרַךְ שֶׁאָנוּ מַזְכִּירִין תָּמִיד שֶׁהוּא מֵהִתְפַּעֵל נֶאֱמַר, שֶׁהַכַּוָּנָה בּוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ מִתְחַנְּנִים אֵלָיו שֶׁיִּהְיֶה רָצוֹן מִלְּפָנָיו לְסַבֵּב לֵב בְּרִיּוֹתָיו לִהְיוֹת נָכוֹן לְפָנָיו שֶׁיּוֹדוּ הַכֹּל אֵלָיו וּבוֹ יִתְהַלְּלוּ, וְזֶהוּ פֵּרוּשׁ יִתְבָּרַךְ כְּלוֹמַר, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם יִהְיוּ מְיַחֲסִים הַבְּרָכָה אֵלֶיךָ, וּמוֹדִים כִּי מִמְּךָ תִּתְפַּשֵּׁט בַּכֹּל, וְעִם הוֹדָאַת הַכֹּל בָּזֶה תָּנוּחַ בִּרְכָתוֹ בָּעוֹלָם, וְיִשְׁלַם חֶפְצוֹ, שֶׁהוּא חָפֵץ לְהֵטִיב, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, וְתַשְׁלוּם הַחֵפֶץ תַּכְלִית כָּל הַמְבֻקָּשׁ. וְהִנֵּה מָצָאנוּ קְצָת טַעַם אַף בִּלְשׁוֹן יִתְבָּרַךְ הַמַּתְמִיהַּ. וּמִן הַפֵּרוּשׁ (נ"א הַשֹּׁרֶשׁ) הַזֶּה, מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חולין ס ב) שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים, לוֹמַר, שֶׁחֶפְצוֹ שֶׁיַּעֲשׂוּ פְּעֻלָּה שֶׁיִּזְכּוּ בָּהּ לְפָנָיו וְיַמְשִׁיכוּ עֲלֵיהֶם מִטּוּבוֹ, כִּי חָפֵץ לַעֲשׂוֹת חֶסֶד הוּא, וְלָתֵת עֲלֵיהֶם מִבִּרְכָתוֹ מִטּוּב שְׁלֵמוּתוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וְזֶהוּ הַשֹּׁרֶשׁ הַגָּדוֹל לְכָל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם טוֹב בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁזֶּה שְׂכָרוֹ מֵאֵת הַשֵּׁם שֶׁמַּשְׁלִים חֶפְצוֹ, בַּאֲשֶׁר הוּא רוֹצֶה בְּטוֹבָתָן שֶׁל בְּרִיּוֹת. וּמִן הַשֹּׁרֶשׁ הַזֶּה שֶׁאָמַרְתִּי שֶׁהַזְכָּרַת בָּרוּךְ הִיא הוֹדָאָה לְפָנָיו עַל הַבְּרָכוֹת שֶׁהֵן לוֹ, וְשֶׁצָּרִיךְ לְהוֹדוֹת אֵלָיו בָּזֶה בִּתְחִלַּת הַשְּׁאֵלָה וּבְסוֹפָהּ, לְבַל יְהִי כְּעֶבֶד שֶׁנָּטַל פְּרָס מֵאֵת רַבּוֹ וְהָלַךְ בְּלֹא רְשׁוּת, יָצְאוּ לְפִי דַּעְתִּי הַחִלּוּקִין שֶׁקָּבְעוּ לָנוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות יא, א) בְּעִנְיַן הַבְּרָכוֹת, שֶׁיֵּשׁ מֵהֶן פּוֹתְחוֹת בְּבָרוּךְ וְחוֹתְמוֹת גַּם כֵּן בְּבָרוּךְ, וְיֵשׁ חוֹתְמוֹת וְלֹא פּוֹתְחוֹת, וְיֵשׁ פּוֹתְחוֹת וְלֹא חוֹתְמוֹת, כֵּיצַד? כָּל בְּרָכָה שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בַּקָּשַׁת דָּבָר מֵאֵת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אוֹ הַזְכָּרַת נֵס, וְאֵינָהּ סְמוּכָה לִבְרָכָה אַחֶרֶת, פּוֹתַחַת בְּבָרוּךְ וְחוֹתֶמֶת בְּבָרוּךְ. כְּגוֹן יוֹצֵר אוֹר דְּשַׁחֲרִית וּמַעֲרִיב עֲרָבִים דְּעַרְבִית, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כַּמָּה מִן הַטַּעַם הַנִּזְכָּר. וְכָל בְּרָכָה הַסְּמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ חוֹתֶמֶת בְּבָרוּךְ, אֲבָל אֵינָהּ פּוֹתַחַת, מִן הַטַּעַם הַזֶּה, שֶׁהֲרֵי מִכֵּיוָן שֶׁהוֹדָה וְנָתַן הַמֶּמְשָׁלָה לָאֵל בְּסוֹף הַבְּרָכָה הַסְּמוּכָה לָזוֹ, וְלֹא הִפְסִיק אַחַר הוֹדָאָה זוֹ בְּדָבָר קָטֹן אוֹ גָדוֹל, אֵין רָאוּי לִכְפֹּל הוֹדָאַת קַבָּלַת הָאַדְנוּת פַּעֲמַיִם בְּבַת אַחַת בִּשְׁבִיל חִלּוּק הַשְּׁאֵלוֹת שֶׁאֲנַחְנוּ שׁוֹאֲלִים לְפָנָיו, אֲבָל רָאוּי לִהְיוֹת חוֹתֶמֶת בְּבָרוּךְ, כִּי אַחַר שֶׁהִפְסִיק בִּשְׁאֵלַת צְרָכָיו רָאוּי לוֹ לַחְזֹר וּלְהַזְכִּיר וְלָתֵת אֶל לִבּוֹ פַּעַם אַחֶרֶת קַבָּלַת מַלְכוּתוֹ וְאַדְנוּתוֹ עָלָיו. וְעַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה תִּמְצָא לְפִי דַּעְתִּי טַעַם כֻּלָּן, אִם תַּחְשֹׁב בָּהֶן. וַאֲשֶׁר בָּהֶן סְמוּכוֹת יוֹצְאוֹת מִגֶּדֶר זֶה, כְּגוֹן בִּרְכַּת חֲתָנִים וְקִדּוּשָׁא וְאַבְדַּלְתָּא וַאֲחֵרוֹת, כְּבָר תֵּרְצוּם לָנוּ מוֹרֵינוּ יִשְׁמְרֵם אֵל, וְהַטַּעַם שֶׁלִּמְּדוּנוּ בִּקְצָתָם, לְפִי שֶׁפְּעָמִים נֶאֱמָרוֹת אוֹתָן הַבְּרָכוֹת שֶׁלֹּא בִּסְמִיכוּת, וְרַבּוֹתֵינוּ לֹא רָצוּ לְחַלֵּק וְלוֹמַר, כְּשֶׁתָּבוֹא בִּסְמִיכוּת תֵּאָמֵר בְּעִנְיָן כֵּן, וּכְשֶׁלֹּא בִּסְמִיכוּת כֵּן, כִּי הֵם יִבְרְחוּ מִן הַחִלּוּקִין לְעוֹלָם בְּכָל מָה שֶׁמָּסוּר בְּיַד הֶהָמוֹן, וְכֵן הַדַּעַת.

The matter is known and famous that God, may He be blessed, moves all that exists and created man and put him in control over the earth and over every thing that is in it. And it is from His traits, blessed be He, that He is of much kindness and that He desires the good of His creatures, and [so] He wants them to be fitting and meriting to receive goodness from Him. And this is really from His perfection, may He be blessed. As only one who gives to others besides himself can be called perfect in the good — there is no doubt about this to any intelligent person. And since [we are in] agreement [about] this, that we know that it is obligatory from the perfection of His goodness, that His desire is to pour down His blessing upon us, we shall say that the matter of the blessing that we say in front of Him is only a mention to arouse ourselves through the words of our mouths that He is the blessed One, and the blessed One that contains all of the goodnesses. And through this good arousal of ourselves and the designation of our thoughts to admit to Him that all of the goodnesses are included in Him and He is the King over them, to send them to all that He desires, we merit through this good action to bring from His blessings upon us. And after this mention and this admission in front of Him, we request from Him that which we need [of] knowledge, or the pardon of our iniquities, or healing, or wealth or anything. And so [too,] after the request from Him, we repeat and admit to Him about this, to say that it comes to us from Him. And this is the opening and the conclusion of the blessings. [The reason for the latter is that we not] be considered like a slave who took a reward from his master and goes away without permission, like a thief. And it comes out according to the premise [created by] this reason that “blessed” is an adjective, meaning to say it is an admission to Him that He contains all of the blessings. And [about] the expression, “may He be blessed,” that we always mention — which is [in] the reflexive case — we can say that the intention of it is that we are supplicating to Him that it be His will in front of Him to cause the hearts of His creatures to be prepared in front of Him that all should admit to Him and praise Him. And this is the explanation of “may He be blessed,” meaning to say, “It should be Your will in front of You, that all people of the world will relate all blessing to You and admit that everything in the world emanates from You,” and that His will be completed — as He wants to do good, as we have said. And the fulfillment of the Will is the purpose of all that ask. And behold, we have found an explanation even for the puzzling expression of “may He be blessed.” And from this understanding (other versions: root), that which they, may their memory be blessed, said (Chullin 60b) that the Holy One, blessed be He, craves the prayers of the righteous [is] to say that His desire is that they do an act through which they will merit in front of Him and bring down from His goodness upon them; as He is One Who desires to do kindness and to give from His blessing upon them, from the good of His perfection, as is written. And this is the great root to all the good that a man does in this world — that his reward from God [is because] he fulfills His desire, in that He wants the good of the creatures. And from this root that I have said that the mention of “Blessed be He” is an admission in front of Him about all of the blessings, that they are His, and that there is a need to make an admission to Him about this at the beginning of the request and at the end so that one not be like a slave that took his reward from his master and then left without permission; the differences that our Rabbis, may their memory be blessed, fixed for us (Berakhot 11a) in the matter of the blessings — that there are some that open with “Blessed” and also conclude with “Blessed,” there are those that conclude [with it] but do not open [with it] and there are those that open [with it] but do not conclude with it — are established, according to my opinion. How is it? Any blessing in the world — that has a request of something from God, may He be blessed, or the mentioning of a miracle — that is not adjacent to another blessing, opens with “Blessed” and concludes with “Blessed”; for example, “Who creates the light” of the morning prayers and “Who brings the evenings” of the evening prayers; and many like them is from the reason mentioned. But any blessing that is not adjacent to its fellow concludes with “Blessed,” but does not open with “Blessed,” from this reason. As behold, since he acknowlegded and gave governance to God at the end of the blessing that is adjacent to it, and he did not interrupt after this acknowledgment with either a small or big thing, it is not fit to repeat twice the acknowledgment of the acceptance of His mastery at the same time because of the distinction between the requests that we ask in front of Him. But it is fitting to conclude with “Blessed,” since he interrupted with the request of his needs, as it is fit to go back and mention and to give to his heart once again the acceptance of His Kingship and his Mastery over him. And in this way, you will find the explanation for all of them according to my opinion, if you work them out. And those that have one adjacent that leave this framework — such as the blessing of grooms and Kiddush and Havdalah and others — have already been answered for us by our teachers, may God protect them. And the reason they taught us about some of them is that sometimes these blessings are said not with adjacent ones; and our Rabbis did not want to distinguish and say when it comes with adjacent ones, say it this way, and when without adjacent ones, this way. As they always fled from these distinctions in everything that is given over to the hands of the masses, and such is rational.

וזהו חובה על כל מי ששומע הברכה לענות "אמן", בין אותם שיצאו ידי תפילה, ובין אותם שלא יצאו ידי תפילה. ומי שלא ענה "אמן" – עבירה גדולה בידו. ומיד שהתינוק עונה "אמן" – יש לו חלק לעולם הבא. וכל העונה "אמן" בכל כוחו – פותחין לו שערי גן עדן (שבת קיט ב).

כשש"צ חוזר התפלה הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן ואם אין ט' מכוונים לברכותיו קרוב להיות ברכותיו לבטלה לכן כל אדם יעשה עצמו כאלו אין ט' זולתו ויכוין לברכת החזן: [י"א שכל העם יעמדו כשחוזר הש"ץ התפלה] [הגהות מנהגים]: ויענו אמן אחר כל ברכה בין אותם שיצאו ידי תפלה בין אותם שלא יצאו ובכוונה שיכוין בלבו אמת הוא הברכה שבירך המברך ואני מאמין בזה: לא ישיח שיחת חולין בשעה שש"צ חוזר התפל' ואם שח הוא חוטא וגדול עונו מנשוא וגוערים בו: הגה וילמד בניו הקטנים שיענו אמן כי מיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא [כלבו]:

When the prayer leader repeats the [Amidah] prayer, the congregation should be quiet, and focus on the blessings that the chazan is making, and respond "Amen". And if there are not 9 people who are focusing on [the prayer leader's] blessings, it is almost that [the prayer leader's] blessings are in vain. Therefore, each person should act as if there are not nine others [who are focusing] other [than that person], and should focus on the blessings of the chazan. (There are those who say that the entire congregation should stand when the prayer leader repeats the prayer. (Hagahot Minhagim)) And they answer "amen" after every blessing, both the [people] who already fulfilled their obligation to pray and those who did not; and the intention that one should hold in one's heart is: "the blessing that the blesser recited is true, and I believe in it". One should not hold a common conversation at the time when the prayer leader is repeating the [Amidah] prayer. And if [a person] converses [on common matters], [that person] sins, and [that person]'s transgression is too great to bear, and we rebuke [that person]. Gloss: And one should teach one's young children that they should answer "amen", because immediately when a child answers "amen", [the child] earns a portion in the World to Come. (Kol Bo)

(כד) ובכונה וכו' - עיין בח"א כלל ו' שכתב דיכוין בענייתו אמן גם על מה שאמר המברך ברוך אתה ד' דהיינו שאמר הש"ץ ברוך אתה ד' מגן אברהם יכוין העונה את האמן אמן שיהיה מבורך שם ד' שהיה מגן אברהם וכה"ג בכל הברכות: (כה) אמת היא - וזהו בברכת הודאה כגון ברוך שאמר וישתבח וגאל ישראל וכה"ג אבל בתפילה צריך שיכוין אמת היא וגם אני מתפלל שיהי רצון שיקויים דבר זה (כגון בברכת אתה חונן שביקש המתפלל חננו מאתך וכו' בא"י חונן הדעת יכוין אמת שהוא חונן דעה ויהי רצון שיחונן לנו ג"כ דעה וכה"ג בכל הברכות) ובקדיש צריך לכוין על העתיד לבד שיאמנו דבריו מה שהוא מבקש שיתגלה מלכותו בעגלא ובזמן קריב דעיקר הענין בודאי יקויים לבסוף כמו שכתוב ביום ההוא יהיה ד' אחד וגו'. כתב הפמ"ג בסימן נ"א דהעונה אמן אחר ברכת המחזיר לא יאמר ביחד אמן מודים אנחנו לך כי אמן קאי על הברכה כנ"ל ומודים הוא ענין בפני עצמו רק ישהא מעט אחר תיבת אמן. מי שנזדמן לו לענות אמן על ב' דברים עונה שני אמנים זה אחר זה ויכוין בכל אמן את הענין על מה הוא עונה וטפי עדיף לומר אמן ואמן: