Diaspora Students Observing Yom Tov Sheni in Israel

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם מוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מוֹעֲדָֽי׃

Speak to the Israelite people and say to them: These are My fixed times, the fixed times of GOD, that you shall proclaim as sacred occasions.

וְהַשְׁתָּא דְּיָדְעִינַן בִּקְבִיעָא דְיַרְחָא, מַאי טַעְמָא עָבְדִינַן תְּרֵי יוֹמֵי? מִשּׁוּם דִּשְׁלַחוּ מִתָּם: הִזָּהֲרוּ בְּמִנְהַג אֲבוֹתֵיכֶם בִּידֵיכֶם, זִמְנִין דְּגָזְרוּ הַמַּלְכוּת גְּזֵרָה וְאָתֵי לְאִקַּלְקוּלֵי.

The Gemara asks: And now that we know the determination of the first day of the new month, what is the reason that we observe two Festival days in the Diaspora? Because they sent a warning from there, from Eretz Yisrael: Although now there is a fixed calendar and there is no uncertainty, be careful to observe the custom of your fathers that you received, because at times the monarchy will issue decrees of persecution restricting Torah study and the fixed calendar may be forgotten. And the people will come to have their proper observance of the Festivals be disrupted again. However, the fundamental halakha is that the observance of two Festival days is based on uncertainty.

אָמַר אַבָּיֵי: כְּוָתֵיהּ דְּרַב מִסְתַּבְּרָא, דִּתְנַן: בָּרִאשׁוֹנָה, הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַכּוּתִים, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ שְׁלוּחִין יוֹצְאִין. וְאִילּוּ בָּטְלוּ כּוּתִים — עָבְדִינַן חַד יוֹמָא, וְהֵיכָא דְּמָטוּ שְׁלוּחִין — עָבְדִינַן חַד יוֹמָא. וְהַשְׁתָּא דְּיָדְעִינַן בִּקְבִיעָא דְיַרְחָא, מַאי טַעְמָא עָבְדִינַן תְּרֵי יוֹמֵי? מִשּׁוּם דִּשְׁלַחוּ מִתָּם: הִזָּהֲרוּ בְּמִנְהַג אֲבוֹתֵיכֶם בִּידֵיכֶם, זִמְנִין דְּגָזְרוּ הַמַּלְכוּת גְּזֵרָה וְאָתֵי לְאִקַּלְקוּלֵי.

Abaye said: On the contrary, It is reasonable to say in accordance with the opinion of Rav that the second day is observed as a Festival due to uncertainty, as we learned in a mishna (Rosh HaShana 22b): Initially, after the court sanctified the new month, they would light torches on the mountain tops, from one peak to another, to signal that the New Moon had been sanctified. After the Samaritans [Kutim] disrupted this method by lighting torches at the wrong times, the Sages instituted that messengers should depart to inform the people of the start of the month. Since the messengers could not reach all Diaspora communities before the beginning of the Festival, the Sages instituted that an additional Festival day should be observed there, due to the resultant uncertainty with regard to which day was the actual Festival day. Abaye continues his argument: And this indicates that if the Samaritans had desisted from their interference, the Sages would have restored the earlier custom and we would observe only one day. And, similarly, in a place where the messengers arrived from Jerusalem on time, we observe only one Festival day. The Gemara asks: And now that we know the determination of the first day of the new month, what is the reason that we observe two Festival days in the Diaspora? Because they sent a warning from there, from Eretz Yisrael: Although now there is a fixed calendar and there is no uncertainty, be careful to observe the custom of your fathers that you received, because at times the monarchy will issue decrees of persecution restricting Torah study and the fixed calendar may be forgotten. And the people will come to have their proper observance of the Festivals be disrupted again. However, the fundamental halakha is that the observance of two Festival days is based on uncertainty.

וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה לֵית לֵיהּ הָא דִּתְנַן נוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחוּמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם? אָמַר אַבָּיֵי: הָנֵי מִילֵּי מִבָּבֶל לְבָבֶל, וּמֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אִי נָמֵי, מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל — לָא. כֵּיוָן דַּאֲנַן כַּיְיפִינַן לְהוּ, עָבְדִינַן כְּווֹתַיְיהוּ. רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר, וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה דַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר הֲוָה. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר בַּר חָנָה לִבְנֵיהּ: בְּנִי, לֹא תֹּאכַל לֹא בְּפָנַי וְלֹא שֶׁלֹּא בְּפָנַי. אֲנִי שֶׁרָאִיתִי אֶת רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁאָכַל — כְּדַי הוּא רַבִּי יוֹחָנָן לִסְמוֹךְ עָלָיו בְּפָנָיו וְשֶׁלֹּא בְּפָנָיו. אַתָּה לֹא רָאִיתָ אוֹתוֹ, לֹא תֹּאכַל בֵּין בְּפָנַי בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנַי.

The Gemara asks: And is Rabba bar bar Ḥana, who was lenient with regard to a matter that is prohibited, not in agreement with that which we learned in the mishna: When one travels from one place to another, the Sages impose upon him the stringencies of the place from which he left and the stringencies of the place to which he went? Abaye said: That applies when one travels from one place in Babylonia to another place in Babylonia, or from one place in Eretz Yisrael to another place in Eretz Yisrael, or alternatively, from Babylonia to Eretz Yisrael. However, when traveling from Eretz Yisrael to Babylonia, no, this principle does not apply. Since we, the residents of Babylonia, are subordinate to them in terms of halakha, we act in accordance with their custom, but a resident of Eretz Yisrael is not required to follow the Babylonian custom. Rav Ashi said: Even if you say that when one travels from Eretz Yisrael to Babylonia, he is required to act stringently in accordance with the local custom, this applies only when his intent is not to return. One is required to adopt the local customs when permanently settling in a new location. However, as Rabba bar bar Ḥana’s intent was to return to Eretz Yisrael, his point of origin, he continued to follow the custom of Eretz Yisrael. The Gemara relates that Rabba bar bar Ḥana said to his son: My son, you live in Babylonia. Therefore, do not eat this fat, neither when you are in my presence nor when you are not in my presence. I, who saw Rabbi Yoḥanan eat this fat, can say that Rabbi Yoḥanan is worthy for one to rely upon him both in his presence and not in his presence. You did not see him. Therefore, do not eat it, neither when you are in my presence nor when you are not in my presence, since you may not rely upon my opinion alone in this matter.

וְעוֹד: הַיָּשֵׁן בַּשְּׁמִינִי בְּסוּכָּה יִלְקֶה! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִדְשַׁנִּינַן מֵעִיקָּרָא.

And furthermore, according to this opinion, one who sleeps in a sukka on the Eighth Day of Assembly should be flogged for violating the prohibition against adding to mitzvot, as he adds to the mitzva of: “You shall dwell in booths for seven days” (Leviticus 23:42). Yet the Sages instituted that outside of Eretz Yisrael, Jews must observe Sukkot for eight days, even though one who sleeps in a sukka on the eighth night outside of Eretz Yisrael transgresses a Torah law. Rather, it is clear as we originally answered, i.e., you must accept one of the other explanations.

להשיג מהן תאותן המכוערת כן אירע לנו עם אלו שהם משיאים אותנו ומפתים להחזירנו לדתותיהם ואולי נאחז ונסתבך בסבכי פחזותם ובענפי שקריהם ואחר כך חזר בחכמתו בלשון תשובת האומה כאלו היא אומרת לאותם שהם רוציס לפתותה ולהראות להם שסברתם מעולה מחברתה לאיזה דבר מתחזקים בי התוכלו להראות לי כמו מחולת המחנים (שיר השירים ד' א') כלומר שהאומה תטעון כנגדה ואומרת להם הראוני כמו מעמד הר סיני שהיה בו מחנה אלקים ומחנה ישראל זה לעומת זה אז אשוב לעצתכם וזה המאמר הוא על דרך משל (שם שם) שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים ופירש שולמית השלמה החסידה ומחולת המחנים שמחת מעמד הר סיני שהיה בו מחנה ישראל שנאמר (שמות י"ט י"ז) ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר ומחנה אלקים כמו שנאמר (תהלים ס"ח י"ח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם סיני בקדש ראה חכמת המשל וסודו שהוא החזיר מלת שובי ארבעה פעמים בזה הפסוק להיות לרמז שאנו נרדפים ארבעה פעמים לצאת מן הדת בכל אחת מן המלכיות האלה הארבעה שאנו היום באחרונה מהם והבטיחנו הקדוש ב"ה בתורתו ואמר כי בהיותה מכריחים אותנו לאחז בסברתם שנאמר (דברים ד' כ"ח) ועבדתם שם אלקים אחרים מעשה ידי אדם אבל בכל זה לא יהיה זה בכלל בכל הארץ ולא תכרת התורה ממנו לעולם והבטיח ואמר (שם ל"א כ"א) כי לא תשכח מפי זרעו ובאר לנו על ידי ישעיהו מבשר אומתנו שהאות ביננו ובינו ית' והמופת המורה שלא נאבד הוא קיום תורת ה' ודברו ביננו שנא' (ישעיהו נ"ט כ"א) ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך וגומר וגם התפארת אומתנו לפני הקב"ה על שתסבול צרות השמדות ותשא הצרות התוכפות עליה שכן כתוב (תהלים מ"ד כ"ג) כי עליך הורגנו כל היום זה דורו של שמד ויש עלינו לשמוח במה שנסבל ונשא מן הצרות ואבדת הממון והגלות והפסד עניינינו שכל זה לתפארת היא לנו לנגד בוראנו וכבוד גדול וכל מה שיפול ממנו בעניין הזה הוא תשוב כקרבן כליל על גבי המזבח ויאמר לנו על זה (שמות ל"ב כ"ט) מלאו ידכם היום לה' ולתת עליכם היום ברכה לפיכך ראוי להם שיברחו וירדפו אחרי ה' ויכנסו למדברות ולמקומות שאין בהם ישוב ושלא יחושו על התבודדם מאנשי סודם וגם לא יחוסו על אבדת ממון שכל זה דבר מועט ומצער לנגד מלך מלכי המלכים הקב"ה המולך על הכל השם הנכבד והנורא הזה ה' אלקיך ונאמן הוא לשלם שכר טוב בעולם הזה ובעולם הבא ובדרך הזה מצאנו החסידים הטהורים רודפים האמת ומשיגים אותם הם בורחים לדת האל מקצוות הארץ הרחוקות וישימו מגמותם למקומות החסידים כדי שיוסיפו להם מאור התורה כדי שישיגו בענין זה מן הקב"ה מן הטובה ואיך לא ימאס האדם ואיך לא יקוץ בארץ מולדתו ובבני משפחתו בשביל התורה כלה בכללה והנה מצאנו איש אחד בין שאר בני אדם כשלא ימצא די מחייתו במקום אחד עד שיקוץ בו ויצר לו מקומו יצא משם למקום אחר כ"ש כשיצר לו מקומו מצד תורתו ומצד אמונת האל שלא יברח ממנו אל מקום אחר ומי שלא יתכן לו לצאת בשום זמן לא ינהל נפשו לאט ויפשע בעצמו ויעשה הפקר לחלל השבת ולאכול איסורין ויעלה על לבו שפרק מעליו עול התורה שהתורה הזאת לא יוכל להמלט ולהנצל ממנה אפילו אחד מזרע יעקב לעולם לא הוא ולא זרעו ולא זרע זרעו בין ברצונו בין שלא ברצונו

With them all find tranquility; sorrow and sighing flee.

בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ אסורים לעשות מלאכה ביו"ט שני ביישוב אפילו דעתו לחזור וכל זמן שלא הגיעו ליישוב אפילו אין דעתו לחזור מותר לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן אבל אם הגיע ליישוב ואין דעתו לחזור נעשה כמותן ואסור בין במדבר בין ביישוב וכל חוץ לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום שהלכו לשם:

One who is beyond the boundary does not take on the stringencies of the place to which he traveled.

ובן חו"ל שבא לא"י אם דעתו לחזור למקומו צריך לעשות שני ימים יו"ט ומ"מ תפלת יו"ט צריך להתפלל בביתו בצנעא אכן אם דעתו שלא לחזור למקומו לעולם יתנהג כבני א"י וכמו שמבואר לעיל בסימן תס"ח עי"ש במ"ב ובה"ל.

בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּאוּ לְחוּץ לָאָרֶץ — אֲסוּרִים לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי בְּיִשּׁוּב יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בְּצִנְעָא, וַאֲפִלּוּ בַּמִּדְבָּר אִם הוּא תּוֹךְ הַתְּחוּם לְעִיר שֶׁיִּשְׂרָאֵל דָּרִין בָּהּ, וַאֲפִלּוּ דַּעְתָּם לַחֲזוֹר לִמְקוֹמָם, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תס"ח. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם עָשׂוּ מְלָאכָה — אֵין מְנַדִּין וְאֵין מַלְקִין אוֹתָם, כֵּיוָן שֶׁדַּעְתָּם לַחֲזוֹר לִמְקוֹמָן.

כתוב בא"ח בני א"י שבאו לח"ל אסורים לעשות מלאכה בי"ט שני ביישוב אפי' דעתו לחזור וכ"ז שלא הגיע ליישוב אפילו אין דעתו לחזור מותר לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן אבל אם הגיע ליישוב ואין דעתו לחזור נעשה כמותן ואסור בין במדבר בין ביישוב וכל חוץ לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם ובקולי מקום שהלך לשם יש פוסקים שלעולם אינו נוהג כ"ז שדעתו לחזור לעולם עכ"ל ודברים אלו נלמדים מעובדא דרמי בר תמרי דפרק כל הבשר (חולין קי:) וצ"ע: