Chassidic Interpretations of Matot and Masei

אכן בהעיר לב ושום שכל ובינה ודעת. י"ל כי התוה"ק רומזת לנו בכאן דרכי ה'. וסודות נפלאים. אך הדברים נתלבשו בסיפורי מעשיות כמו בשאר מקומות. כי הנה בהעיר ה' את לב האדם הנרדם ומעורר את לבבו לאמר עד מתי אהי' מתועב ומשוקע בתוך התאוות החומריות לילך אחר שרירות לבי ואטוש את אלהי עושי אל גדול ונורא. ורוצה להפריש עצמו מהרע ולידבק אך בטוב.

להבין ענין וטעם לקיחת המכס על מה זה ציוה הש"י למשרע"ה שיקח מכס לה'. ולרמז זה ציוה הבורא ב"ה וב"ש. ליקח מכס לה' מאת אנשי הצבא אחד מת"ק. לרמז להם כי מאתו בא להם הישועה ונצחון המלחמה. כי אלופו ש"ע הוא כמוס בהם.

ונראה, כי מודעת זאת שכל המסעות שנסעו בני ישראל במדבר הגדול והנורא מאת ה' היתה זאת לברר נצוצות הקדושים שנפלו שם בקליפות ולהוציא בלעו מפיו. ובזה היו מעלים כל הניצוצות שנפלו שם והעלו אותם לשרשן למקום הקדושה וזו היתה עיקר נסיעתם במדבר.

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל כוּ׳ וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם. הָעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר תְּחִילָּה "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה" כוּ׳ וְאַחַר כָּךְ כְּתִיב "וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם" כוּ׳. הָעִנְיָן בָּזֶה כִּי בְּהַמ"ב מַסָּעוֹת נִכְלְלוּ כָּל הַנִּסְיוֹנוֹת וְהַהִתְנַשְּׂאוּת שֶׁיַּשִּׂיג כָּל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, כִּי מִצַּד הַש"י כָּל הַבְּרִיּוֹת הָיוּ לִהְיוֹת שָׁוִים בְּמַדְרֵגוֹתָם כִּי כֻּלָּם לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל יֵשׁ לָהֶם הֲוָיָה מֵעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, אַךְ כִּי בָּרָא דְּרָכִים בְּנִסְיוֹנוֹת לִפְנֵי הָאָדָם בִּכְדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָאָדָם יִתְרוֹן עַל יְדֵי מַעֲשָׂיו וּמִצַּד זֶה יָבֹא גַּם הִתְנַשְּׂאוּת לְאֶחָד עַל חֲבֵרוֹ, וְעַל יְדֵי זֶה תְּחִילָּה כַּאֲשֶׁר נִכְתַּב עַל פִּי ה', נִכְתַּב "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם", כִּי מִצַּד הַש"י אֵין שׁוּם יִתְרוֹן לְאֶחָד עַל חֲבֵרוֹ כִּי כֻּלָּם חַיִּים בַּהֲוָיָה מֵעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְגַם אֵין יִתְרוֹן לְמַעֲשֵׂי הָאָדָם רַק בְּמַה שֶּׁהוּא חָפֵץ בּוֹחֵר, כִּי כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם הָיָה הַגְּאוּלָּה בְּדֶרֶךְ דִּילּוּג, "מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים" וּכְמַאֲמַר הָאֲרִ"י ז"ל וְהוּא שֶׁלֹּא הִבְחִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּעֲשִׂים כְּלָל, כִּי גַּם עַל יִשְׂרָאֵל הָיָה טַעֲנָה כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (במדבר רבה פרשה כ"ג,ב') הַלָּלוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְהַלָּלוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, אַךְ הַש"י גְּאָלָם בְּרוֹב רַחֲמָיו כִּי אֶצְלוֹ הָיָה מְבוֹרָר כִּי כָל יִשְׂרָאֵל אֲדוּקִים בְּהַש"י. אַךְ בְּהַמַּסָּעוֹת בֵּרְרוּ אֶת עַצְמָם לְעֵין כֹּל בְּהַמַּסָּעוֹת הָאֵלֶּה כִּי הֵם נְקִיִּים בְּשׁוֹרְשָׁם, וְעַל יְדֵי זֶה נֶאֱמַר "עַל פִּי ה'" הַיְינוּ מִצַּד הַש"י, תְּחִילָּה "מוֹצָאֵיהֶם" יַשִּׂיגוּ חֵן טוֹב אֵצֶל ה', וְאַחַר כָּךְ "מַסְעֵיהֶם" הַיְינוּ יָצָא לָאוֹר עַל הַבֵּרוּר כִּי הֵם טוֹבִים בְּשׁוֹרְשָׁם, אַךְ אַחַר כָּךְ הוּא מְדַבֵּר מִצַּד הָאָדָם, נִכְתַּב "וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם", כִּי מִצַּד הָאָדָם הוּא שֶׁקּוֹנֶה לוֹ טוֹבָה עַל יְדֵי מַעֲשָׂיו וְנִסְיוֹנוֹת. וַיִּסְעוּ מֵהַר שָׁפֶר וַיַּחֲנוּ בַּחֲרָדָה. הַיְינוּ בְּכָל דָּבָר שֶׁאָדָם מְסוּפָּק הָאֵיךְ רְצוֹן ה' נוֹטֶה, אָז הָעֵצָה הַיְּעוּצָה לוֹ שֶׁיַּגְדִּיר אֶת עַצְמוֹ מֵהַמַּעֲשֶׂה, וְזֶה "וַיַּחֲנוּ בַּחֲרָדָה", כִּי עַל יְדֵי חֲרָדָה שֶׁיִּהְיֶה לָאָדָם, טוֹב לוֹ לַחֲנוֹת וְלִהְיוֹת שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה כְּמוֹ עַתָּה שֶׁנִּשְׁבְּעוּ שֶׁלֹּא יִדְחֲקוּ אֶת הַקֵּץ (כתובות קי"א.). "וַיִּסְעוּ מֵחֲרָדָה וַיַּחֲנוּ בְּמַקְהֵלֹת". הַיְינוּ בְּעֵת שֶׁהַש"י יַחְפֹּץ לְקַבֵּץ אוֹתָנוּ אָז יִתֵּן תַּקּוּפוּת בְּלִבָּם שֶׁלֹּא יֶחֶרְדוּ, הַלְוַאי שֶׁתִּהְיֶה בְּקָרוֹב בְּיָמֵינוּ.

“These are the voyages of the children of Israel … and Moshe wrote their departures to their journeys according to God, and these are their journeys according to their departures.” (Bamidbar, 33:1–2) Why does it say first, “and Moshe wrote their departures to their journeys according to God,” and after say the inverse, “these are their journeys according to their departures?” Included in the forty-two journeys are all the trials and (resulting) exalted states that each soul in Israel may achieve. From God’s perspective, the entire creation was to exist equally on the same level, where all, from the small to the great, receive their existence from the essence of God. However, He created a variety of trials before man so that one may rise above another based on his actions, thus coming to a state exalted above his peers. Because of this, at first, when it is written, “according to God,” it says, “their departures to their journeys,” for from God’s point of view one has no advantage over another, for they all live in an existence coming from God’s essence (all departing from—coming out of —God equally). Also there is no advantage in one’s actions. That which he desires he chooses. For when they left Egypt, the redemption was by means of a “leap,” as in “leaping on the mountains” (Shir Hashirim, 2:8). As the Ari”zal explained, God did not distinguish anyone based on actions (no matter how low, they “leapt” into redemption), for also against Israel there were accusations, such as (Bamidbar Rabba, 23:2), “both these are idolaters, and those are idolaters.” Yet still, God redeemed them in His great compassion, for with Him they were all purified and all of Israel were devoted to God. Thus, once on their journeys, it was clear to all that they had purified themselves by means of these journeys, and that they were clean at their roots. Therefore when it says first, “according to God,” meaning from God’s point of view, that first by the fact of their departure they found grace and goodness with God, and afterwards, “in their journeys,” that it was revealed and clear that they were good in their roots. Yet in the end of the verse, which speaks from the point of view of man, it says, “their journeys according to their departures,” for from the human perspective, one acquires goodness by means of actions and trials. “And they journeyed from Mount Shafer, and they camped at Chareda.” (Bamidbar, 33:17) In any situation where one is uncertain as to the direction of God’s will, he is then advised to refrain from taking action. This is “they camped at Chareda,” for owing to one’s inner trembling (Chareda in Hebrew, trembling at the uncertainty), it is good for him to “camp,” and refrain from action, as now, when they swore not to force the end of days (by means of excessive supplications. Ketubot, 111a). “And they journeyed from Chareda and camped at Maqhelot.” (Maqhelot means gatherings of people.) That is to say, at the time when God desires to gather us together (in the final redemption) He will then give us special strength in our hearts, and we need not be afraid, may it only be soon and in our days.

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר כוּ'. (בַּגְּמָרָא) (ספרי מטות ב') כָּל הַנְּבִיאִים נִתְנַבְּאוּ בְּ"כֹה" הוֹסִיף עֲלֵיהֶם מֹשֶׁה שֶׁנִּתְנַבֵּא בְּ"זֶה הַדָּבָר". וְדָבָר זֶה לֹא הָיָה נוֹהֵג אֶלָּא בַּדּוֹר הַזֶּה, וְהוּא כִּי כָל הַנְּבִיאִים הָיָה שְׁלִיחוּתָם לְיִשְׂרָאֵל בְּמַאֲמַר נְבִיאָתָם כְּפִי הָעֵת וְהַזְּמַן וּכְפִי כֹּחַ הַשָּׂגָתָם כֵּן הִתְנַבְּאוּ, וְעָלָה בְּרוּחַ נְבִיאָתָם אֲשֶׁר דְּבַר נְבוּאָה הַלָּז יִהְיֶה קַיָּם לְעוֹלְמֵי עַד, אַךְ בֶּאֱמֶת נִמְצָא שִׁנּוּיִם כְּפִי עֵרֶךְ דּוֹר וָדוֹר, וְעַל זֶה הוֹסִיף עֲלֵיהֶם מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לְהִתְנַבּוֹת בְּ"זֶה הַדָּבָר", הַיְינוּ שֶׁהוּא הִשִּׂיג כָּל דָּבָר לְפִי שְׁעָתוֹ וּמְקוֹמוֹ וְהֵבִין כִּי הַנְּבוּאָה אֵינָהּ רַק לִזְמַן וּלְאַחַר זְמַן יַחְפּוֹץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעִנְיָן אַחֵר, וְלָכֵן בְּפָרָשַׁת נְדָרִים נֶאֱמַר "זֶה הַדָּבָר" אַף שֶׁהוּא נוֹהֵג לְדוֹרוֹת כִּדְיָלֵיף בַּגְּמָרָא (בבא בתרא ק"כ:) מִשְּׁחוּטֵי חוּץ, אַף עַל פִּי כֵן נֶאֱמַר "זֶה הַדָּבָר", כִּי הַנּוֹדֵר מִדָּבָר הוּא לְפִי עֵרֶךְ הַשָּׂגָתוֹ שֶׁדָּבָר הַזֶּה יָרַע לוֹ לַעֲבוֹדַת ה' וְגַם שֶׁאֵין בַּדָּבָר הַזֶּה שׁוּם טוֹבָה, וְלָכֵן נֶאֱמַר "זֶה הַדָּבָר" שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְהָבִין כִּי לֹא נֶאֱסַר לוֹ רַק לִזְמַן, וְהַש"י יוּכַל לִתֵּן לוֹ כֹּחַ לְקַבֵּל כָּל הַטּוֹבוֹת שֶׁבָּעוֹלָם וְלֹא יִנָּתֵק מֵעֲבוֹדַת הַש"י. אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר. זש"ה (תהלים ק"ד, כ"ד) "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ". כִּי שֹׁרֶשׁ עִנְיַן אִסּוּר נְדָרִים לַאֲשֶׁר בֶּאֱמֶת כָּל הַגְּדָרִים וְהַסְּיָגִים הֵן בְּקוּם וַעֲשֵׂה וְהֵן בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה כֻּלָּם הֵם נִכְלָלִים בְּהַתַּרְיַ"ג מִצְוֹת, אַךְ הַתַּרְיַ"ג מִצְוֹת הֵם נִצְרָכִים בְּכָל עֵת וּבְכָל זְמַן לְכָל אָדָם הַכֹּל בְּלִי שִׁנּוּי וּתְמוּרָה בְּשׁוּם עִנְיָן, וְלַאֲשֶׁר נִמְצָא דְּבָרִים בָּעוֹלָם אֲשֶׁר לְפִי הַשָּׁעָה הֵם אֲסוּרִים וְלָכֵן אַף אִם יַשְׂכִּיל אֶחָד לֶאֱסֹר עַל עַצְמוֹ אוֹ עַל דּוֹרוֹ וּלְהַגְדִּיר לְפִי הָעֵת עִם כָּל זֶה לֹא הָיָה רַק כְּאִסּוּר דְּרַבָּנָן וְגָדֵר, וְלָכֵן נִתַּן פָּרָשַׁת נְדָרִים, אֲשֶׁר כָּל גָּדֵר לְפִי הָעֵת שֶׁיִּהְיֶה נִצְרָךְ יִהְיֶה נִכְלָל בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וְיִהְיֶה כְּאִסּוּר דְּאוֹרַיְתָא, כִּי בְּעֵת שֶׁנִּצְרָךְ הוּא בֶּאֱמֶת כְּכָל הַתַּרְיַ"ג מִצְוֹת שֶׁנִּמְסְרוּ לְמֹשֶׁה אַךְ שֶׁהֵם מְקַבְּלִים שִׁנּוּי לְפִי הָעֵת וְהַזְּמַן. וְלָכֵן בְּעֵת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָּל אָדָם הַנֶּדֶר בָּעֵת הַהוּא לְהַגְדִּיר אֶת עַצְמוֹ הוּא מַשְׁלִים לְדִבְרֵי תּוֹרָה כַּמְבֹאָר בַּגְּמָרָא (שבת קי"ט:) כָּל הָאוֹמֵר "וַיְכֻלּוּ" כְּאִלּוּ נַעֲשָׂה שֻׁתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, כִּי תַּכְלִית בְּרִיאַת הָעוֹלָם הָיָה לְמַעַן יִתְהַלֵּל שֵׁם ה', נִמְצָא בְּעֵת אֲשֶׁר כָּל אֶחָד עוֹמֵד לְשַׁבֵּחַ וּלְהוֹדוֹת עַל הַבְּרִיאָה הַזֹּאת הוּא מַשְׁלִים, כְּאִלּוּ נַעֲשָׂה שֻׁתָּף, וּכְמוֹ כֵן בְּעֵת עֲשִׂיַּת גָּדֵר וְנֶדֶר לְפִי הָעֵת מַשְׁלִים אָז לִכְבוֹד הַתּוֹרָה, וְעַל זֶה כָּתוּב [שם] "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כוּ' מָלְאָה הָאָרֶץ" כוּ', הַיְנוּ כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ אַף עַתָּה בְּכָל שָׁעָה וְשָׁעָה "קִנְיָנֶיךָ" הַיְנוּ הַשְׁלָמַת דִּבְרֵי תּוֹרָה לַעֲשׂוֹת הַשְׁלָמָה בִּדְבָרִים וּסְיָגִים לְאִסּוּר דְּאוֹרַיְתָא. אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר. אִיתָא בְּמַסֶּכֶת נְדָרִים [י.] מַאי קוֹנָם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְשׁוֹן נָכְרִים הֵן רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר לָשׁוֹן שֶׁבָּדוּ לָהֶם חֲכָמִים. הָעִנְיָן בָּזֶה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (איוב כ"ח,כ"ח) "יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה". חָכְמָה, הוּא שֶׁהָאָדָם יַשְׂכִּיל עַל כָּל דָּבָר וְיָבִין לַאֲשׁוּרוֹ אִם נָכוֹן לְפָנָיו לַעֲשׂוֹתוֹ וְהַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא יִכְשַׁר לְפָנָיו יַגְדִּיר אֶת עַצְמוֹ מִמֶּנָּה. וּבִינָה, הִיא כְּשֶׁלֵּב הָאָדָם מְזֻכָּךְ שֶׁלֹּא יָבֹא בְּלִבּוֹ שׁוּם דָּבָר נֶגֶד רְצוֹן הַש"י וְלֹא שׁוּם חֵשֶׁק נֶגֶד רְצוֹן ה'. וְכָל מִי שֶׁאֵין עוֹד לִבּוֹ מְזֻכָּךְ צָרִיךְ לִגְדָרִים וּסְיָגִים שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי מִכְשׁוֹל, וְלָכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כִּי כָל הַלְּשׁוֹנוֹת שֶׁל נְדָרִים לְשׁוֹן נָכְרִים הֵן כִּי כָל לְשׁוֹנוֹת שֶׁל נָכְרִים נִקְרָא עִלְּגֵי לָשׁוֹן כַּיָּדוּעַ, וְגַם זֶה הָאָדָם אֲשֶׁר עֲדַיִן לֹא בָּא לִכְלַל בִּינָה לִהְיוֹת קָבוּעַ בְּלִבּוֹ לְבַל יוּצְטָרֵךְ עוֹד לִגְדָרִים וּסְיָגִים עַל כֵּן לְשׁוֹן נָכְרִים נִקְרָא, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר לָשׁוֹן שֶׁבָּדוּ לָהֶם חֲכָמִים, כָּל אֶחָד אָמַר לְפִי שָׁרְשׁוֹ, כִּי רַבִּי יוֹחָנָן הָיָה צַדִּיק מֵעִקָּרוֹ וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר לְפִי שָׁרְשׁוֹ כִּי רַב חֶסֶד מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד, אַף הַלְּשׁוֹנוֹת הָאֵלּוּ לְשׁוֹן חֲכָמִים הֵם. כִּי ה' בְּרֹב רַחֲמָיו לֹא יַעֲזֹב אֲפִלּוּ כַּוָּנָה לְשֵׁם שָׁמַיִם אַף שֶׁעוֹדֶנָּה לֹא נִגְמְרָה.

“And Moshe spoke to the heads of the tribes of the children of Israel saying, this is the word which God has commanded.” (Bamidbar, 30:2) “All the prophets prophesied with ‘Ko,’ ‘thus [spoke God],’ Moshe was superior to them all, saying, ‘Ze haDavar,’ ‘this is the word’” (Sifrei Mattot, 2). Moshe’s level of prophecy only occurred in this (Moshe’s) generation. That is to say, all the prophets had a mission to Israel in conveying of their prophecies according to the particular time in which it was said and according to the power of their understanding. They would prophesize within these parameters. It occurred to them in their prophetic spirit that whichever particular word of prophecy they were speaking was enduring for all eternity. Yet truly, there were changes according to the quality of each generation. On this, “Moshe Rabeynu’s level of prophecy was superior to them all, prophesizing with ‘this is the word.’” This means that he understood the prophecy according to its time and place, understanding that a prophecy is only relevant for a particular time, and later God may desire something else. This is why the Parsha’s discussion of the laws of vows opens with “this is the word,” even though it is a commandment incumbent on every generation. This is understood from the Gemara (Baba Batra, 120a–b), “from sacrifices slaughtered outside.” Nonetheless it is introduced with “this is the word,” for one who vows not to do something does so according to the level of his understanding that this abstention will bring him to the service of God. He also understands that this action has nothing inherently good about it. Therefore it is said, “this is the word,” for one must understand that the particular action is only temporarily forbidden to him, and that God can give him the power to receive all the good of the world without being disconnected from the service of the Divine. (When one vows he accepts upon himself to abstain from something permitted, that he won’t eat this food or won’t speak to this person et al, because he knows that he cannot serve God with this action. Zeh hadavar is to say that after the vow is no longer relevant he needs to know that God can give him all manner of goodness from any action that he might have for a vowed to abstain from for a period of time.) “A man who makes a vow .…” (Bamidbar, 30:3) This is as it is written (Tehilim, 104:24), “How great are Your works, God, You have made them all with wisdom, You have filled the land with your possessions.” Here is the root of the matter of the prohibition of vows. Truly, all the boundaries and “fences” (used to protect the source of the law), whether involving an action, or whether involving refraining from an action, are included in the 613 mitzvot. The 613 mitzvot are necessary in every time, for all of Israel, without any kind of change or deviation from the source in any form. Still, we find situations in the world that are temporarily forbidden. In such a case, if one deems it necessary to forbid himself something, or (a legal authority) declares something forbidden to his whole generation, delineated to a specific time, thus it would only carry the weight of a rabbinical prohibition and a “fence.” For this reason, the Torah gives us the discussion of vows, where for the specific time each fence is deemed necessary it will be included in the Torah and carry the weight of a scriptural prohibition. Then when it becomes necessary it will be like one of the 613 mitzvot delivered to Moshe, different only in that it can be changed according to the specific time. Thus any time one takes upon himself a vow, delineating his actions by refraining from something, he is completing the entire structure of the Torah. This is as we have in the Gemara (Shabbat, 119b), “all who say, ‘[thus the heavens and the earth] were completed,’ it is if he is made a partner with the Holy One, blessed be He, in the act of creation.” For the entire purpose of the creation of the world was in order for us to praise God, and at the time each one stands to give praise and thanks for this creation, he is completing it, or made a partner in it, as it were. Similarly, when making a “fence” or a vow for a specific period of time, one is completing the honor of the Torah. On this it is written, “how great are your works, God … You fill the land …” This means “You fill the land,” even now at each and every moment, “with Your possessions,” that is, with the completion of the Torah, to make this completion with words and fences to form Torah-ordained prohibitions. “A man who makes a vow .…” (Bamidbar, 30:3) It is said in the tractate Nedarim (vows) (10a), “what is konam? [Used as a proclamation when one makes a vow of abstinence.] Rabbi Yochanan said it comes from a foreign language. Rabbi Shimon ben Lakish said that it is a term that sages reserved for vows.” This is similar to what is written (Job, 28:28), “The fear of God is wisdom, to turn from evil is understanding.” Wisdom is when one considers everything carefully, understanding with his approval that the action is proper to do, and separating himself from that which is not proper. Understanding is when his heart is refined to such a degree that nothing against God’s will enters it, nor will he desire anything against the will of the blessed One. For all whose hearts are not yet refined need boundaries and “fences,” so as not to come to failure. Therefore Rabbi Yochanan said that all the terms used for vows of abstention are from foreign languages. In the eyes of the sages foreign languages were likened to stammering, and thus it is with one who has not internalized the concept of understanding, having it fixed in his heart so as not to need the boundaries and fences (of the law). Therefore it is called a “foreign language.” Rabbi Shimon ben Lakish said, “it is a term separated for vows by the sages.” Each one explained konam according to the root of his soul. Rabbi Yochanan was completely righteous from his birth. Rabbi Shimon ben Lakish, however (a famous Ba’al Teshuva), understood according to his root that “[the Divine attribute of] ‘great mercy’ is a staff tilting those unworthy to the side of mercy” (Rosh Hashanah, 17a). He saw how even those terms from foreign languages were designated by the sages, for God in his great compassion will not abandon any intention for the sake of Heaven even if it is not yet complete.

איש כי ידור נדר (במדבר ל, ג). עיין בשערי אורה שפירש נדר נו"ן דר. הכלל, הנו"ן מורה על אמונת ישראל שהקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו משגיח בכל עת ובכל רגע על כל העולמות ולא נעדר חס ושלום השגחתו אפילו רגע אחד מכל העולמות וזה שנמצא אות נו"ן הפוכה בתורה שמורה על הסתכלות והשגחות על העולמות הבורא ברוך הוא. וכן תמצא אות הנו"ן הפוכה בפסוק (איוב לח, א) ויען ה' את איוב מן הסערה ששם מבואר שאמר הקדוש ברוך הוא לאיוב איך לא נעדר השגחתו מכל הברואים. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (נדרים ח.) נדר חל על דבר מצוה, רצה לומר כיון שרואה השגחת הבורא על העולמות אז משער בנפשו איך ומה להתנהג עצמו לאסור אפילו דבר המותר לכל ודו"ק: לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל, ג). מי שאינו עושה דבורו חולין עושה תקונים בכל היוצא מפיו ויגזור אומר ויקם לו צדיק מושל ביראת אלהים על ידי שמירת ברית הלשון. וזהו מטות שיוכל להטות מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדין לרחמים:

Numbers 30,3. “when a man utters a vow, etc.;” In ‎a book called Shaarey Orah, (a kabbalistic volume by ‎Rabbi Joseph ben Avraham Giktalia, earliest printing 17th cent.) ‎the word ‎נדר‎ is broken down into ‎נון דר‎, the letter ‎נ‎ referring to ‎Israel’s faith in G’d, Who in turn supervises our fate in all His ‎Mercy at all times and wherever we are, not abandoning us for ‎even a second. When this letter is found in the Torah written in ‎an inverted form, as in Numbers 10,35 or in Job 38,1, it points to ‎G’d’s supervision of the various parts of His universe. While the ‎letter ‎נ‎ in that verse in Job is not inverted but rather is a final ‎letter in the middle of a word, our sages in Nedarim 8 concluded ‎that a vow applies even to the promise to perform a ‎commandment when it is the result of the person making this ‎vow having experienced proof of G’d’s supervising His universe. ‎On such an occasion the person who has had this religious ‎experience decides to abstain even from matters which-as far as ‎the Torah is concerned- he is within his rights to enjoy.‎ ‎[In order to understand this, it is necessary to ‎remember that the vows discussed in the Torah and the Talmud ‎involve use of the name of G’d, something severely punished ‎when used in vain, as per the third of the 10 Commandments. ‎Although the Talmud in Nedarim uses a verse from psalms ‎as the justification, our author feels that the remarks by the ‎author of the book ‎שערי אורה‎ reinforce what we have learned in ‎the Talmud. Ed.]‎ Numbers 30:3 “he must not profane his word.” “he ‎must act in accordance with all that he said.” When ‎someone does not profane, dishonor his promises, he assists in ‎perfecting the world we live in with every word he utters. Our ‎verse alludes to this ability of the righteous to govern the ‎universe when instead of ‎שבטים‎, “tribes,” the Torah used the ‎word ‎מטות‎, which has a dual meaning, also meaning “‎להטות‎,” to ‎incline, i.e. to alter an existing status, to effect change in the ‎celestial court, converting decrees based on the attribute of ‎Justice to decrees based on the attribute of Mercy.‎

המסעות שנכתבו בתורה מוצאיהם כו' שיש מקומות שאין להם קיום רק ע"י שמתרחק האדם מהם ככל עניני עוה"ז שבטולם זה קיומם. ונק' מסעות שהמסע משם הוא המעלה שעי"ז זכו להיות נזכר בתורה ויש להם מקום ועי"ז עצמו מתוקנים להיות נק' מקום לעצמו כנ"ל. וכן צריך כל אדם לזכור בכל דבר כי הוא לצורך השי"ת וכשעושה לשם שמים מקיים הדבר ונותן לו מקום הן דבר טוב או רע בהתרחקו ממנו כנ"ל. ובמד' כשחוטפין לעצמן כו' ע"ש אצל בני גד וב"ר. שצריך לידע שהוא בכח התורה ועי"ז יש קיום אף לממון וכדומה כו' כנ"ל. וז"ש שלא לעשות הטפל עיקר כנ"ל שכשהוא טפל יש לו מקום כנ"ל: מסעיהם למוצאיהם כו' הלשונות בתחלת הפסוק וסוף הפ' מהופכים. י"ל כי הכתוב תולה המסעות ביצ"מ ונראה שאחר כל המסעות נגמר יציאת מצרים. כי בכל מסע נתרחקו יותר ממצרים עד שבאו לארץ ישראל. וצריך להיות הרצון של האדם בפרישותו מגשמיות כדי להתדבק בהשי"ת שיוכל להיות בר לבב. אבל לא מצד שנבזה בעיניו הגשמיות. ולכך נתן השי"ת חן לגשמיות כדי שיהי' מעשה האדם רק לשם שמים. וזהו מוצאיהם למסעיהם. ואח"כ כפי מה שנוסע האדם ומתקרב להשי"ת נגמר ההוצאה שהפריש עצמו מגשמיות וכל א' מהם מסייע להשני כנ"ל: בפסוק אלה מסעי כו' מוצאיהם למסעיהם כו' מסעיהם למוצאיהם. כי הנה האדם נקרא מהלך וצריך תמיד לילך ממדריגה אל מדריגה אחרת. ואותן הגדולים שבדור המדבר הלכו תמיד ממסע למסע וכל מסע הי' מלחמה חדשה כדכתי' בנסוע הארון כו' ויפוצו אויבך כו'. משנאיך הם הסט"א שמשניאין לאדם העול תורה ומצות. וכמ"ש ואהבת את ה' שיהי' שם שמים מתאהב על ידך כן להיפוך הרשעים גורמים הסתר כבוד שמו ית'. וזה הי' שליחות נשמת בנ"י בעוה"ז לברר ולהעד על השי"ת. והעוסקים במלחמה זו לשם לשמים הקב"ה מסייע להם. ויש מחלוקת לש"ש וכניסי' לשם שמים. והם ימי המעשה ויום השבת. וכן כ' ויסעו ויחנו ויסעו ויחנו. וכמו הנ' שבתות השנה שבודאי בכל שבוע צריך להיות מלחמה חדשה ואח"כ בשבת קודש מנוחה וכניסי' לש"ש כמ"ש ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל שהוא הכניסי' של בנ"י. וכן לעולם הצדיקים אין להם מנוחה כדכ' ילכו מחיל אל חיל דרשו חז"ל מבהמ"ד לביהכ"נ. וכפי מלחמות האדם להיות טהור שלא להתדבק בהבלי עולם כן זוכה אח"כ למנוחה ולהתקרבות להקדושה. וכמו כן כפי התקרבות האדם להתדבק בתורה ומצות זוכה לטהרה. וזהו מוצאיהם למסעיהם מסעיהם למוצאיהם. וכן לעולם אלה הדרכים אין להם הפסק:

צוואת הריב"ש ע"ה. להיות תמים בעבודתו יתברך עבודה תמה ועיקר שלא לשכוח הדברים. ועיקר ללמוד בכל יום שיעור מוסר הן רב הן מעט. ולראות א"ע תמיד להדבק א"ע במדות טובות והנהגות ישרות ושלא יניח שום יום מעשיית מצוה הן קלה הן חמורה. וסימנך הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה פירש זהיר מלשון והמשכילים יזהירו. ר"ל הנשמה תזהיר ותאיר ממצוה קלה כבחמורה כי רחמנא ליבא בעי:

Rabbi Yisrael Baal Shem, peace be upon him, taught us to be wholehearted in our service of HaShem, blessed is He and to serve Him with simplicity. Of primary importance is not to forget the Commandments we received directly from HaShem at Chorev (Aseret HaDvarim-עשרת הדברים), and to study teachings of Mussar, that deal with developing good character traits and right conduct, on a daily basis, whether one studies a little or a lot. Make sure to always adhere to good character traits and right conduct and do not let a day go by without doing a mitzvah-commandment, be it a minor mitzvah or a major one. The mnemonic by which to remember this is the verse, “Be as radiant-Zahir-זהיר from a minor mitzvah as from a major one.” The word Zahir-זהיר, which is usually translated as “careful,” is related, in its root, to the terminology of the verse, “And they that are wise will be radiant-Yazhiru-יזהירו as the radiance-Zohar-זהר of the firmament.” This is to say that the soul should be as radiant and illuminated by the performance of a minor mitzvah as from a major one, for “the Merciful One desires the heart.”

מבעש"ט ז"ל. יפקוד ה' איש אשר יוציאם ואשר יביאם. כי ראש הדור יוכל להעלות כל הדיבורים והסיפורים של אנשי דורו לקשר הגשמי ברוחני כמו הנהו תרי בדחי כו' (תענית כב, א). מהבעש"ט. ג' חינות הן חן מקום על יושבי' וכו' (סוטה מז, א). ביאר ש"ס דחולין (חולין צא, ב) קיפל כל א"י תחתיו. הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה (בראשית כח, יג) פי' שלא יצטרך לנסוע ממקום למקום לברר ניצוצין שלו כי יבררם במקומו. ונח מצא חן כו':