Chassidic Teachings on Hitbodedut

ויצא יעקב מבאר שבע. במדרש אז תלך לבטח כו' כי יעקב הכניס עצמו בעובי הקורה לכנוס בכל אלה המקומות הצריכין תיקון כדאיתא בזוה"ק. והנה א"י אדם להכניס עצמו במקום הזה עד שיהי' למעלה מן הטבע וזה נקרא אז כמ"ש בזוה"ק בשלח א' על ז' כי הטבע הוא כלל ז' ימי בראשית. ולכן שבת קודש הוא אור שבעת הימים והוא מעין עוה"ב. ונק' באר שבע. וז"ש ויצא יעקב מבאר שבע שהתקשר עצמו בבחי' שבת כנ"ל. וכן הוא בכל שבת קודש שע"י שמקשר האדם עצמו בשבת יכול לירד לימי המעשה שהוא תיקון דברי עוה"ז ומעשים גשמיים. עוד פי' באר שבע ע"י שבשבת מתכללין כל הנבראים ומתיחדין להיות אחד. כמ"ש אתיחדת ברזא דאחד. ולכן נפתח פי הבאר בע"ש כמ"ש ונאספו שמה כו' וגללו את האבן כו'. ולכן בשבת קודש שמתיחדין כל העולמות וכל הנבראים לכן מתגלה פי הבאר. והשיבו את האבן כו' כי בודאי מי שזוכה לתקן עצמו ולגבור נגד היצה"ר רואה אח"כ כי בא ע"י היצה"ר ליתרון. כי זה הי' כוונת הבורא כמ"ש טוב מאוד הוא היצה"ר. וזה שהכתוב מעיד כי הזוכין לגלול האבן מבינים זאת. ומצדיקים את הבורא ומשיבין האבן למקומו כנ"ל: במדרש ע"פ ויחלום כמה לך בשרי בארץ ציה כו'. כי יעקב אבינו ע"ה לא הוצרך לחלומות. אך כי הלך לחו"ל ושם לא הי' יכול לראות בהקיץ. לכן נראה לו בחלום. והנה יעקב רצה בזה שיתגלה לו השי"ת גם במקום החושך אשר מוכרח להיות ע"י חלום. וז"ש כמה לך שמצפה לראות גם בארץ ציה כנ"ל. וזה עצמו ענין תפלת ערבית וגם מ"ש חז"ל תפלת ערבית רשות שא"א לבוא לתפלה זו רק מי שאין צריך לזה ובעצמו חפץ להכניס עצמו במקום החושך כדי להכניס הארת הקדושה גם במקומות הללו. זה יכול להתפלל ת"ע כנ"ל. ואמרנו כי זה פי' ובשכבך. שיהגה האדם כל היום בעבודת הבורא וישתוקק תמיד לזה וממילא יהרהר גם בשכבו ממש בדברי תורה. וז"ש ודברת בם כו' בשכבך ממש כנ"ל:

“And Yaakov left Be’er Sheva” (Bereishis 28:10). The Midrash quotes Mishlei (3:23): “Then you shall go with sureness.” Yaakov entered the darkest places to bring necessary reparation. The Zohar (2:52a) explains this can only be done when one is above nature, unaffected by it. This state is called "אז," where the oneness (א) overrides nature (ז). Nature encompasses the seven days of creation, with Shabbos being the light of these days, a taste of the world to come. Thus, Shabbos is Be’er Sheva—the well of seven, connecting all days to their source. When Yaakov left Be’er Sheva, he connected completely to Shabbos. Every Shabbos, by connecting to it, we can enter the weekdays to repair the world and our physical actions. Another explanation of “Be’er Sheva” is that on Shabbos, everything in nature unites, becoming one. This unity opens the well, as the mouth of the well was created on Erev Shabbos (Avot 5:6). When all worlds and creation unite, it reveals the well, hinted at in the verse (Bereishis 29:3): “They (all the shepherds) gather together and roll off the stone from the well.” The verse also states, “And they return the rock onto the well.” This teaches that one who conquers his evil inclination realizes that it is through this struggle that he reaches new heights. Hashem’s intention in creating the evil inclination was for good, as stated in Bereishis Rabbah (9:7): “And He saw that everything He created was very good,” referring to the evil inclination. Thus, the verse testifies that those who merit to roll off the stone understand this purpose and appreciate it, returning the stone to its place. The Midrash (Bereishis Rabbah 69:1) explains that Yaakov's dream expressed his longing for Hashem, even in a parched land. Yaakov did not need dreams for revelations, but since he was outside Eretz Yisrael, he couldn't have visions while awake and thus received them in dreams. Yaakov desired Hashem's revelation even in darkness, necessitating dreams. This longing is reflected in the pasuk, “My soul longs for You, even in a parched and dry land.” This concept extends to the Arvit prayer, which Yaakov instituted. The Gemara states that Arvit is optional, meaning only those who do not need it for themselves, but seek to bring Hashem's light into dark places, can truly pray it. This aligns with the idea of "When you lie down," indicating that one who is dedicated to Hashem’s service all day will naturally think Torah even in sleep. Thus, “You shall speak in them... when you lie down” means literally engaging in Torah thoughts even while asleep.

וְאַדְּרַבָּה, הָעַצְבוּת הִיא מִגַּסּוּת הָרוּחַ, שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר מְקוֹמוֹ, וְעַל כֵּן יֵרַע לְבָבוֹ עַל שֶׁאֵינוֹ בְּמַדְרֵגַת צַדִּיק, שֶׁלְּצַדִּיקִים בְּוַדַּאי אֵין נוֹפְלִים לָהֶם הִרְהוּרֵי שְׁטוּת כָּאֵלּוּ, כִּי אִילּוּ הָיָה מַכִּיר מְקוֹמוֹ, שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מִמַּדְרֵגַת צַדִּיק, וְהַלְוַאי הָיָה בֵּינוֹנִי וְלֹא רָשָׁע כָּל יָמָיו, אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת, הֲרֵי זֹאת הִיא מִדַּת הַבֵּינוֹנִים וַעֲבוֹדָתָם – לִכְבּוֹשׁ הַיֵּצֶר וְהַהִרְהוּר הָעוֹלֶה מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ, וּלְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי מִמֶּנּוּ, וְלִדְחוֹתוֹ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְלָכֵן, אַל יִפּוֹל לֵב אָדָם עָלָיו, וְלֹא יֵרַע לְבָבוֹ מְאֹד, גַּם אִם יִהְיֶה כֵּן כָּל יָמָיו בְּמִלְחָמָה זוֹ, כִּי אוּלַי לְכָךְ נִבְרָא, וְזֹאת עֲבוֹדָתוֹ לְאַכֽפָּיָא לְסִטְרָא אָחֳרָא תָּמִיד. וּשְׁנֵי מִינֵי נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ לְמַעְלָה: אֶחָד – מִבִּיטּוּל הַסִּטְרָא אָחֳרָא לְגַמְרֵי, וְאִתְהַפְּכָא מִמְּרִירוּ לְמִתְקָא וּמֵחֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא, עַל יְדֵי הַצַּדִּיקִים. וְהַשֵּׁנִית – כַּד אִתְכַּפְיָא הַסִּטְרָא אָחֳרָא בְּעוֹדָהּ בְּתָקְפָּהּ וּגְבוּרָתָהּ וּמַגְבִּיהַּ עַצְמָהּ כַּנֶּשֶׁר, וּמִשָּׁם מוֹרִידָהּ ה׳ בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא עַל יְדֵי הַבֵּינוֹנִים.

On the contrary, such sadness is due to conceit in that he does not recognize his position. Hence he is sad at heart because he has not attained the rank of a tzaddik, inasmuch as the righteous are certainly not troubled by such foolish thoughts. For had he recognized his station, that he is very far from the rank of a tzaddik and would that he be a benoni and not a wicked person even for a single moment throughout his life—then, surely, this is the quality of the benonim and their service: To subdue the evil impulse and thought rising from the heart to the brain and completely to avert the mind therefrom, thrusting the temptation away with both hands, as has been explained earlier. Therefore, no person should feel depressed, nor should his heart become exceedingly troubled, even though he be engaged all his days in this conflict, for perhaps because of this was he created and this is his service—constantly to subjugate the sitra achara. For there are two kinds of gratification before Him, blessed be He: one, from the complete annihilation of the sitra achara and the conversion of bitter to sweet and of darkness to light by the tzaddikim; the second, when the sitra achara is subdued while it is still at its strongest and most powerful and soars like an eagle, whence the L–rd brings her down through the effort of the benonim below.

וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו, וּ״מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״, וּמַבִּיט עָלָיו, וּבוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב אִם עוֹבְדוֹ כָּרָאוּי. וְעַל כֵּן צָרִיךְ לַעֲבוֹד לְפָנָיו בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, כְּעוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְיַעֲמִיק בְּמַחֲשָׁבָה זוֹ וְיַאֲרִיךְ בָּהּ כְּפִי יְכוֹלֶת הַשָּׂגַת מוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, וּכְפִי הַפְּנַאי שֶׁלּוֹ, לִפְנֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה, אוֹ הַמִּצְוָה, כְּמוֹ לִפְנֵי לְבִישַׁת טַלִּית וּתְפִילִּין.

“And, behold, G–d stands over him,” and “The whole world is full of His glory,” and He looks upon him and “Searches his reins and heart” [to see] if he is serving Him as is fitting. Therefore he must serve in His presence with awe and fear like one standing before the king. One must meditate profoundly and at length on this thought according to the capacity of apprehension of his brain and thought and according to the time available to him, before he occupies himself with Torah or a commandment, such as prior to putting on his tallit or tefillin.

ולהבין ענין העלי׳ מאחר שגם בלא״ה עלו במחשבה הנה י״ל פי׳ נשמה שנתת בי טהורה היא כו׳ והוא תחלת התפלה גם קודם לאשר יצר כמ״ש בגמרא פ׳ בתרא דברכות ד״ס ע״ב כי מתער משנתיה אומר אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא כו׳. ב והנה כדי שיבוא לבחי׳ ואהבת הוא ע״י התבוננות שמע ישראל ובשכמל״ו פי׳ כי הנה הבריאה הוא יש מאין פי׳ כמ״ש בשכמל״ו שבחי׳ מלכותו מה שנק׳ מלך עליהם שאינו בחי׳ עצמיות הוא המחיה כל עולמות עליונים וממשלתך הוא למטה מבחי׳ המלוכה שהוא מושל בעל כרחן שלא בטובתן והוא חיצוניות מדת מלכותו ית׳ הוא בכל דור ודור שיש דורות שהיו רשעים כמו דור המבול כו׳ שלא קבלו עול מלכותו ברצון ואעפ״כ נמשך להם חיות רב מבחי׳ ממשלתך כו׳ והנה כל העולמות עליונים ג״ע תחתון שהוא תענוג נפלא מעוה״ז עד שארז״ל מוטב דלידייני׳ כו׳ וג״ע עליון ויש עוד עליות לאין קץ כולם נתהוו רק מבחי׳ מלכותו ית׳ ולכן נקרא הבריאה יש מאין כי התהוות הנבראים הוא מבחי׳ שהוא כאין ואפס שאינו רק בחי׳ זיו והארה ממנו ית׳ והוא בחי׳ ומדת מלכותו ית׳ וע׳ בפ׳ ראה ע״פ אחרי וגם זאת אינה מתלבשת בתוכיותם רק עומד עליהם מלמעלה בבחי׳ מקיף ע׳ בפ׳ בלק ע״פ מי מנה וכמשל המלך אשר שמו נקרא עליהם.

אַךְ ״אַהֲבַת עוֹלָם״ הִיא הַבָּאָה מֵהַתְּבוּנָה וָדַעַת בִּגְדוּלַּת ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הַמְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין, וְכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיב, וּכְבִיטּוּל דִּבּוּר אֶחָד בַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת בְּעוֹדוֹ בְּמַחֲשַׁבְתָּהּ אוֹ בְּחֶמְדַּת הַלֵּב כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, אֲשֶׁר עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת זוֹ, מִמֵּילָא תִּתְפַּשֵּׁט מִדַּת הָאַהֲבָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ מִלְּבוּשֶׁיהָ, דְּהַיְינוּ, שֶׁלֹּא תִתְלַבֵּשׁ בְּשׁוּם דְּבַר הֲנָאָה וְתַעֲנוּג גַּשְׁמִי אוֹ רוּחָנִי לְאַהֲבָה אוֹתוֹ, וְלֹא לַחְפּוֹץ כְּלָל שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם, בִּלְתִּי ה׳ לְבַדּוֹ – מְקוֹר הַחַיִּים שֶׁל כָּל הַתַּעֲנוּגִים, שֶׁכּוּלָּם בְּטֵילִים בִּמְצִיאוּת וּכְלָא מַמָּשׁ קַמֵּיהּ חֲשִׁיבֵי, וְאֵין עֲרוֹךְ וְדִמְיוֹן כְּלָל בֵּינֵיהֶם חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁאֵין עֲרוֹךְ לְאַיִן וָאֶפֶס הַמּוּחְלָט לְגַבֵּי חַיִּים נִצְחִיִּים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״מִי לִי בַשָּׁמָיִם, וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ, כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי, צוּר לְבָבִי וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן. וְגַם מִי שֶׁאֵין מִדַּת אַהֲבָה שֶׁבְּנַפְשׁוֹ מְלוּבֶּשֶׁת כְּלָל בְּשׁוּם תַּעֲנוּג גַּשְׁמִי אוֹ רוּחָנִי – יָכוֹל לְהַלְהִיב נַפְשׁוֹ כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת עַזָּה וְלַהַב הָעוֹלֶה הַשָּׁמַיְמָה, עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.

Ahavat olam, however, is that which comes from the understanding and knowledge of the greatness of G–d, the En Sof, blessed is He, Who fills all worlds and encompasses all worlds and before Whom everything is accounted as nothing at all, like the nullity of one utterance within the intelligent soul while it still remains in its thought or in the desire of the heart, as has been explained earlier. For as a result of such contemplation, the attribute of love that is in the soul will be divested of its garments, i.e., it will not clothe itself in anything of pleasure or enjoyment, whether physical or spiritual, to love it, and will not desire anything whatsoever in the world other than G–d alone, the Source of the vitality of all enjoyments, for they are all nullified in reality and are accounted as nothing at all, compared with Him, there being no manner of comparison or similitude between them, G–d forbid, just as there is no comparison between that which is absolutely nought and nothing—and everlasting life. As is written, “Whom do I have in heaven [besides You]? And when I am with You I desire nothing on earth. My flesh and my heart yearn, Rock of my heart….” And this will be explained later. Also one whose soul’s quality of love is not clothed at all in any physical or spiritual enjoyment is able to kindle his soul as with burning coals and an intense fire and a flame that strives heavenward through the contemplation referred to above, as will be enlarged upon later.

אַךְ עִיקַּר הַדַּעַת, אֵינָהּ הַיְדִיעָה לְבַדָּהּ, שֶׁיֵּדְעוּ גְּדוּלַּת ה׳ מִפִּי סוֹפְרִים וּמִפִּי סְפָרִים, אֶלָּא הָעִיקָּר הוּא, לְהַעֲמִיק דַּעְתּוֹ בִּגְדוּלַּת ה׳, וְלִתְקוֹעַ מַחֲשַׁבְתּוֹ בַּה׳ בְּחוֹזֶק וְאוֹמֶץ הַלֵּב וְהַמּוֹחַ, עַד שֶׁתְּהֵא מַחֲשַׁבְתּוֹ מְקוּשֶּׁרֶת בַּה׳ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק, כְּמוֹ שֶׁהִיא מְקוּשֶּׁרֶת בְּדָבָר גַּשְׁמִי שֶׁרוֹאֶה בְּעֵינֵי בָשָׂר וּמַעֲמִיק בּוֹ מַחֲשַׁבְתּוֹ, כַּנּוֹדָע, שֶׁדַּעַת הוּא לְשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת, כְּמוֹ: ״וְהָאָדָם יָדַע וְגוֹ׳״. וְהַשֵּׁנִית – הִיא יְגִיעַת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁלֹּא תִכְבַּד עָלֶיהָ הָעֲבוֹדָה לְיַגֵּעַ מַחֲשַׁבְתָּהּ לְהַעֲמִיק וּלְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה׳ שָׁעָה גְדוֹלָה רְצוּפָה. כִּי שִׁיעוּר שָׁעָה זוֹ – אֵינוֹ שָׁוֶה בְּכָל נֶפֶשׁ, יֵשׁ נֶפֶשׁ זַכָּה בְּטִבְעָהּ, שֶׁמִּיָּד שֶׁמִּתְבּוֹנֶנֶת בִּגְדוּלַּת ה׳ – יַגִּיעַ אֵלֶיהָ הַיִּרְאָה וּפַחַד ה׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ אוֹרַח חַיִּים סִימָן א׳: ״כְּשֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם שֶׁהַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֲשֶׁר ״מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״, עוֹמֵד עָלָיו וְרוֹאֶה בְּמַעֲשָׂיו – מִיָּד יַגִּיעַ אֵלָיו הַיִּרְאָה וכוּ׳״. וּמִכָּל מָקוֹם, בְּקוֹשִׁי וּבְחָזְקָה – שֶׁתִּתְחַזֵּק מְאֹד מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּאוֹמֶץ וִיגִיעָה רַבָּה וְעוֹמֶק גָּדוֹל, לְהַעֲמִיק בִּגְדוּלַּת ה׳ שָׁעָה גְדוֹלָה – בְּוַדַּאי תַּגִּיעַ אֵלָיו עַל כָּל פָּנִים הַיִּרְאָה תַּתָּאָה הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״יָגַעְתִּי וּמָצָאתִי – תַּאֲמִין״, וּכְדִכְתִיב: ״אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה – אָז תָּבִין יִרְאַת ה׳״, פֵּירוּשׁ, כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּחַפֵּשׂ אָדָם מַטְמוֹן וְאוֹצָר הַטָּמוּן בְּתַחְתִּיּוֹת הָאָרֶץ, שֶׁחוֹפֵר אַחֲרָיו בִּיגִיעָה עֲצוּמָה, כָּךְ, צָרִיךְ לַחְפּוֹר בִּיגִיעָה עֲצוּמָה לְגַלּוֹת אוֹצָר שֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם, הַצָּפוּן וּמוּסְתָּר בְּבִינַת הַלֵּב שֶׁל כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, שֶהִיא בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה שֶׁלְּמַעְלָה מֵהַזְּמַן, וְהִיא הַיִּרְאָה הַטִּבְעִית הַמְסוּתֶּרֶת הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל.

However, the essence of knowledge is not the knowing alone, that people should know the greatness of G–d from authors and books; but the essential thing is to immerse one’s mind deeply into the greatness of G–d and fix one’s thought on G–d with all the strength and vigor of the heart and mind, until his thought shall be bound to G–d with a strong and mighty bond, as it is bound to a material thing that he sees with his physical eyes and concentrates his thought on it. For it is known that daat connotes union, as in the phrase “And Adam yada (knew) Eve….” Next is the exertion of the soul, that the service shall not be burdensome to it, to exert its thought to delve into and reflect upon the greatness of G–d for a long and uninterrupted period, the measure of which is not the same for every soul. There is the naturally refined soul which, immediately as it considers the greatness of G–d, attains a fear and dread of G–d. As is written in the Shulchan Aruch, Orach Chaim, sec. 1, that “When a man reflects that the great King, the Supreme King of kings, the Holy One, blessed is He, with Whose glory the whole world is full, stands over him and sees his actions, he will immediately be overcome with fear….” Nevertheless, by dint of forceful effort, when his thought greatly exerts itself with much vigor and toil and intense concentration, immersing in [contemplation of] the greatness of G–d for a considerable time, there will certainly come to him, at any rate, the lower fear referred to above, and as the Rabbis, of blessed memory, have said, “[If a man says] ‘I have labored and I have found’—believe him.” It is also written, “If you seek her as silver and search for her as for hidden treasures, then you will understand the fear of the L–rd.” This means, in the manner of a man seeking a hidden treasure or the wealth buried in the depths of the earth, for which he digs with tireless toil, so must one delve with unflagging energy in order to bring to light the treasure of the fear of Heaven, which lies buried and concealed in the understanding of the heart of every Jewish individual, this being of a quality and level transcending the limitations of time, and this is the natural, hidden fear referred to above.

ה גַּם דַּע, שֶׁכְּדֵי לְהַכְנִיעַ הַקְּלִפָּה הַמְסַבֶּבֶת שֶׁבְּכָל מַדְרֵגָה כַּנַּ"ל, עַל־זֶה צָרִיךְ שֶׁיְּעוֹרֵר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה עַל עַצְמוֹ, הַיְנוּ שֶׁיִּשְׂמַח עַל־יְדֵי שֶׁיִּזְכֹּר שֶׁזָּכָה לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְזָכָה לְהִתְקָרֵב לַצַּדִּיקִים הַמְקָרְבִין אוֹתוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְעַל־יְדֵי הַשִּׂמְחָה זוֹ הוּא מְשַׁבֵּר הַקְּלִפָּה וְנִכְנָס לְמַדְרֵגָה שְׁנִיָּה:

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ, שֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִם אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּעוּרִים וְהָיָה מְחַזֵּק אוֹתוֹ מְאֹד מְאֹד בְּהִתְבּוֹדְדוּת וְשִׂיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בְּלָשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ, כְּדַרְכּוֹ ז"ל. וְאָמַר לוֹ: שֶׁבִּתְחִלָּה זֶה הָיָה עִקַּר הַתְּפִלָּה, מַה שֶּׁהָיָה כָּל אֶחָד מְדַבֵּר מַה שֶּׁבְּלִבּוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּלָשׁוֹן שֶׁהָיוּ מְדַבְּרִים בּוֹ, כַּמְבֹאָר בָּרַמְבַּ"ם בִּתְחִלַּת הִלְכוֹת תְּפִלָּה (תְּפִלָּה־א ב' ד' עַיֵּן שָׁם שֶׁמְּבָאֵר שָׁם זֹאת הֵיטֵב, שֶׁבִּתְחִלָּה הָיָה זֶה עִקַּר הַתְּפִלָּה וְכוּ'. אַךְ אַחַר כָּךְ רָאוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וְכוּ' וְתִקְּנוּ סֵדֶר הַתְּפִלָּה עַיֵּן שָׁם). עַל כֵּן גַּם עַכְשָׁו שֶׁמִּתְפַּלְּלִין סֵדֶר הַתְּפִלָּה שֶׁתִּקְּנוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, טוֹב מְאֹד לְהָאָדָם לִהְיוֹת רָגִיל לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ תְּפִלּוֹת וּתְחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת מִלִּבּוֹ בְּלָשׁוֹן שֶׁמֵּבִין, שֶׁיְּזַכֵּהוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת, כִּי זֶה עִקַּר הַתְּפִלָּה כַּנַּ"ל.

The Rebbe once spoke to a youth and encouraged him to seclude himself and converse with God in his native language. The Rebbe told him that this is how prayer began. The main form of prayer was an expression of the heart before God in each man’s native tongue. Rambam speaks of this in the beginning of his code on prayer (Yad HaChazakah, Tefilah 1:2-4). He states that this was the main form of prayer in the beginning, before it was formalized by the Men of the Great Assembly. It was only then that a formal order of prayer was introduced. Although we follow the order of prayer ordained by the Men of the Great Assembly, the original form is still most beneficial. Make a habit of praying before God from the depths of your heart. Use whatever language you know best. Ask God to make you worthy of truly serving Him. This is the essence of prayer.

ג וְאִי אֶפְשָׁר לְהָשִׁיב הַמְלוּכָה לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶלָּא עַל יְדֵי וִדּוּי דְּבָרִים לִפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם, עַל יְדֵי זֶה מְתַקֵּן וּמַעֲלֶה בְּחִינַת מַלְכוּת לְשָׁרְשָׁהּ. וְזֶהוּ פֵּרוּשׁ (הושע י״ד:ג׳): קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים – זֶהוּ וִדּוּי דְּבָרִים, זֶה בְּחִינַת מַלְכוּת, כְּמוֹ דַּבָּר אֶחָד לְדוֹר (סנהדרין ח.). דַּבָּר – לְשׁוֹן מַנְהִיג וּמוֹשֵׁל. וְשׁוּבוּ אֶל ה' – שֶׁיְּתַקְּנוּ וְיַעֲלוּ אֶת הַדְּבָרִים, אֶת בְּחִינַת מַלְכוּת, בְּחִינַת אֶלֹהִים, אֶל ה', הַיְנוּ כַּנַּ"ל, בַּה' אֲהַלֵּל דָּבָר בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר, הַיְנוּ שֶׁיֵּדַע שֶׁכָּל מְאֹרְעוֹתָיו כֻּלָּם לְטוֹבָתוֹ וִיבָרֵךְ עַל כָּל הַדְּבָרִים הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב:

וְאִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לִידֵי בִּטּוּל, כִּי־אִם עַל־יְדֵי הִתְבּוֹדְדוּת, כִּי עַל־יְדֵי שֶׁמִּתְבּוֹדֵד וּמְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, עַל־יְדֵי־זֶה הוּא זוֹכֶה לְבַטֵּל כָּל הַתַּאֲווֹת וְהַמִּדּוֹת רָעוֹת, עַד שֶׁזּוֹכֶה לְבַטֵּל כָּל גַּשְׁמִיּוּתוֹ, וּלְהִכָּלֵל בְּשָׁרְשׁוֹ. אַךְ עִקַּר הַהִתְבּוֹדְדוּת הוּא בַּלַּיְלָה, בְּעֵת שֶׁהָעוֹלָם פָּנוּי מִטִּרְדַּת הָעוֹלָם הַזֶּה. כִּי בַּיּוֹם, עַל־יְדֵי שֶׁרוֹדְפִין הָעוֹלָם אַחַר הָעוֹלָם הַזֶּה, הוּא מְבַטֵּל וּמְבַלְבֵּל אֶת הָאָדָם מִלְּהִתְדַּבֵּק וּלְהִכָּלֵל בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וַאֲפִלּוּ אִם הוּא בְּעַצְמוֹ אֵינוֹ טָרוּד, אַף־עַל־פִּי־כֵן מֵאַחַר שֶׁהָעוֹלָם טְרוּדִים אָז וְרוֹדְפִים אָז אַחַר הַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, עַל־יְדֵי־זֶה קָשֶׁה אָז לָבוֹא לִידֵי בִּטּוּל: וְגַם צְרִיכִין שֶׁיִּהְיֶה הַהִתְבּוֹדְדוּת בְּמָקוֹם מְיֻחָד, דְּהַיְנוּ חוּץ מֵהָעִיר בְּדֶרֶךְ יְחִידִי, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הוֹלְכִים שָׁם בְּנֵי אָדָם, כִּי בְּמָקוֹם שֶׁהוֹלְכִים שָׁם בְּנֵי אָדָם בַּיּוֹם, הָרוֹדְפִים אַחַר הָעוֹלָם הַזֶּה, אַף־עַל־פִּי שֶׁכָּעֵת אֵינָם הוֹלְכִים שָׁם, הוּא מְבַלְבֵּל גַּם כֵּן הַהִתְבּוֹדְדוּת, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְבַּטֵּל וּלְהִכָּלֵל בּוֹ יִתְבָּרַךְ. עַל־כֵּן צָרִיךְ שֶׁיֵּלֵךְ לְבַדּוֹ בַּלַּיְלָה, בְּדֶרֶךְ יְחִידִי, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם אָדָם, וְשָׁם יֵלֵךְ וְיִתְבּוֹדֵד, וִיפַנֶּה לִבּוֹ וְדַעְתּוֹ מִכָּל עִסְקֵי עוֹלָם הַזֶּה, וִיבַטֵּל הַכֹּל, עַד שֶׁיִּזְכֶּה לִבְחִינַת בִּטּוּל בֶּאֱמֶת.

And the only way to attain bitul is through hitbodedut. By secluding himself and speaking at length with his Master, through this a person merits negating all his physical desires and bad character traits to the point where he merits negating all his corporeality and is encompassed in his Source. But the main [time] for hitbodedut is at night, when people are free of the preoccupations of this world. For during the day, because people chase after the things of this world, this disturbs a person and prevents him from cleaving and being encompassed in God. Even if he himself is not preoccupied, still, since most people are preoccupied then and are chasing after the vanities of this world, as a result it is difficult to attain bitul then. In addition, the hitbodedut should take place in a special place—i.e., away from the city, on a secluded road, in a place not frequented by people. For a place frequented during the day by people who chase after this world, even if at present they are not there, nonetheless disturbs the hitbodedut and he is unable to attain bitul and be encompassed in God. Therefore a person has to go alone at night on a secluded road, in a place where no one else is, and there engage in hitbodedut, emptying his heart and mind of all worldly matters. He should negate everything, until he truly merits the aspect of bitul .