Why Kohanim Must Maintain the Altar Fire

וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וַתֹּ֙אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָעֹלָ֖ה וְאֶת־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כׇּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם׃

Fire came forth from before GOD and consumed the burnt offering and the fat parts on the altar. And all the people saw, and shouted, and fell on their faces.

וְהָאֵ֨שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ תּֽוּקַד־בּוֹ֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וּבִעֵ֨ר עָלֶ֧יהָ הַכֹּהֵ֛ן עֵצִ֖ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֑קֶר וְעָרַ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ הָֽעֹלָ֔ה וְהִקְטִ֥יר עָלֶ֖יהָ חֶלְבֵ֥י הַשְּׁלָמִֽים׃ אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶּֽה׃ {ס}

The fire on the altar shall be kept burning, not to go out: every morning the priest shall feed wood to it, lay out the burnt offering on it, and turn into smoke the fat parts of the offerings of well-being. A perpetual fire shall be kept burning on the altar, not to go out.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שַׁלּוּם, אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, אָמַרְתָּ לִי לַעֲשׂת מִזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים וּלְצַפּוֹתוֹ נְחֹשֶׁת, וְאָמַרְתָּ לִי אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא ו, ו), אֵין הָאֵשׁ מַעֲבֶרֶת אוֹתוֹ צִפּוּי וְשׂוֹרֶפֶת אֶת הָעֵץ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה, הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ הֵן אֶצְלְכֶם, שֶׁמָּא אֶצְלִי.

שואל, והאש על המזבח תוקד בו, למה. ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר, למה. וכהן, למה יבעיר עצים על האש, והרי למדנו, שאש בכל מקום הוא דין, והכהן בא מצד ימין, והוא רחוק מן הדין, שהכהן אינו מזדמן בדין לעולם, וכאן הוא צריך להבעיר הדין בעולם, דהיינו שצריך להבעיר העצים, שכתוב, ובער עליה הכהן.

ועל כן צריך, שלא יכבו אותה לעולם, אלא אש תמיד תוקד בו, כדי שלא יתחלש הכח והתוקף שבה ויוכל לשבור הכח של תוקף האחר הרע, מן העולם. והכהן יסדר עליו אש בבקר בבקר, בזמן ששולט הצד שלו, כי בבקר שולט צד הימין, ומתעורר בעולם, כדי לבשם העולם, ע״י עריכת האש על המזבח, ויכנעו הדינים ולא יתעוררו בעולם. על זה למדנו שיש אש אכלה אש, כי האש של מעלה, של המלכות, אוכלת אש אחרת, אש המזבח אוכלת אש אחר של הצד האחר.

״וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ״, אַף עַל פִּי שֶׁאֵשׁ יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם, מִצְוָה לְהָבִיא מִן הַהֶדְיוֹט.

[א] אין "צו" אלא זירוז – מיד ולדורות. אמר ר' שמעון ביותר כל מקום שיש חסרון כיס. [יו] "ואש המזבח תוקד בו" – ומנין לאש מזבח הפנימי שלא תהא אלא ממזבח החיצון? תלמוד לומר "אש המזבח תוקד בו".אש מחתה ומנורה מנין? ודין הוא! נאמר 'תן אש' במזבח הפנימי, ונאמר 'תן אש' במחתה ומנורה. מה אש מזבח הפנימי – ממזבח החיצון, אף אש מחתה ומנורה – ממזבח החיצון! או כלך לדרך זה! נאמר 'תן אש' במזבח הפנימי ונאמר 'תן אש' במחתה ומנורה. מה אש ממזבח הפנימי – ממזבח חוצה לו, אף אש מחתה ומנורה – ממזבח חוצה לה! תלמוד לומר "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" – אף אש שאמרתי לך "תהיה תמיד" (ויקרא כד, ד) – לא תהא אלא ממזבח החיצון. למדנו אש למנורה; למחתה מנין? ודין הוא! נאמר אש במנורה ונאמר אש במחתה (ויקרא טז, יב). מה להלן על מזבח החיצון – אף כאן על מזבח החיצון! או כלך לדרך זה! נאמר אש בקטורת ונאמר אש במחתה. מה להלן – בסמוך לו, אף כאן בסמוך לו! תלמוד לומר "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה'" – איזה דבר שמקצתו 'לפני השם' ואין כולו 'לפני השם'? הוי אומר זה מזבח החיצון.

1) (Vayikra 6:2) ("Command Aaron and his sons, saying: This is the law of the burnt-offering. It is the burnt-offering upon its firewood on the altar all the night until the morning; and the fire of the altar shall be kindled thereby.") "Command": "Command" connotes a prompting to zeal, for the immediate situation and for future generations. R. Shimon said: Such prompting is all the more necessary where monetary loss ("upon its firewood on the altar all the night") is entailed. 16 "and the fire of the altar shall be kindled thereby": Whence is it derived that the fire of the inner (incense) altar is to be kindled only from that of the outer altar? From: "the fire of the altar shall be kindled thereby." Whence is it derived that the same applies to the fire (i.e., the coals) of the coal pan (which were brought into the holy of holies for the burning of the incense of Yom Kippur) and to the (fire of) the menorah? It follows, viz.: "Burning" is stated in respect to the inner altar, viz. (Shemoth 30:7): "shall he burn it" (the incense, on the inner altar), and "burning" is stated in respect to the coal pan and the menorah. Just as the fire for the inner altar comes from the outer altar, so the fire for the coal pan and the menorah comes from the outer altar. — But why not go in this direction: "Burning" is stated in respect to the inner altar and "burning" is stated in respect to the coal pan and to the menorah — Just as the fire for the inner altar comes from the altar outside of it, so the fire for the coal pan and the menorah should come from the altar (directly) outside of them (i.e., the inner altar)! It is, therefore, (to negate this) written (in respect to the outer altar, Vayikra 6:6): "A continuous fire shall burn upon the altar; it shall not be extinguished" — The continuous fire, too, that I told you of (in respect to the menorah, Shemoth 27:20) should be only from the outer altar. This suffices for the fire of the menorah. Whence do I derive the same for (that of) the coal pan? It follows, viz.: "Fire" is written in respect to the menorah, and "fire" is written in respect to the coal pan. Just as there (the menorah, the fire is taken from that) on the outer altar; here, too, (in respect to the coal pan, the fire is taken from that) on the outer altar. — But why not go in this direction: "Fire" is stated in respect to the incense, and "fire" is stated in respect to the coal pan. Just as there (in respect to the incense (altar), the fire is taken from that) nearest it (i.e., the outer altar); here, too, (in respect to the coal pan, the fire should be taken from that altar) nearest it (i.e., the inner altar)! It is, therefore, (to negate this) written(Vayikra 16:12): "And he shall take a full coal pan of coals of fire from off the altar before the L–rd." Which is the altar, part of which, but not all of which, is "before the L–rd"? The outer altar, (which faces the sanctuary, as opposed to the inner altar, which is entirely in the sanctuary).

מֵתִיב רַב אַחָא בַּר אַמֵּי: אֵשׁ שֶׁיָּרְדָה מִן הַשָּׁמַיִם בִּימֵי מֹשֶׁה – לֹא נִסְתַּלְּקָה מֵעַל מִזְבַּח הַנְּחוֹשֶׁת אֶלָּא בִּימֵי שְׁלֹמֹה, וְאֵשׁ שֶׁיָּרְדָה בִּימֵי שְׁלֹמֹה – לֹא נִסְתַּלְּקָה עַד שֶׁבָּא מְנַשֶּׁה וְסִילְּקָהּ. וְאִם אִיתָא, מֵעִיקָּרָא הוּא דְּאִיסְתַּלַּק לֵיהּ! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הַשְׁתָּא מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם״ – סְפֵק; מִקְדָּשׁ שֵׁנִי, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״כׇּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא״ – לֹא סָפֵק?! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם אֵשׁ שֶׁל שָׁמַיִם מְסַיַּיעְתָּן, הָכָא אֵין אֵשׁ שֶׁל שָׁמַיִם מְסַיַּיעְתָּן.

Rav Aḥa bar Ami raises an objection based on a baraita: The fire that descended from Heaven upon the altar in the days of Moses (see Leviticus 9:24) departed from atop the copper altar only in the days of Solomon, when he replaced the copper altar with a stone altar, and the fire that descended upon the altar in the days of Solomon did not depart until Manasseh came and removed it by destroying the altar. And if it is so that the altar in Shiloh was fashioned of stones, it emerges that the fire departed the copper altar earlier, when the stone altar in Shiloh replaced the copper altar of Moses, many years before King Solomon. Abaye said to him: Now, if in the First Temple era, about which it is written: “Judah and Israel were many as the sand that is by the sea” (I Kings 4:20), the altar was sufficient, how could it be that in the Second Temple era, about which it is written: “The whole congregation together was forty and two thousand three hundred and sixty” (Ezra 2:64), the altar was not sufficient? Rav Yosef said to Abaye: There, in the First Temple, a heavenly fire would assist them and consume the offerings. Here, in the Second Temple, there was no heavenly fire that would assist them. Therefore, they needed a larger area in which to burn the offerings.

מִצְוַת הַדְלָקַת אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכָל יוֹם – לְהַבְעִיר (י"ג לִהְיוֹת) אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכָל יוֹם תָּמִיד, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו ו) אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ. וּבָא הַפֵּרוּשׁ שֶׁל תָּמִיד, כְּלוֹמַר לְהָשִׂים בּוֹ עֵצִים בַּבֹּקֶר וּבֵין הָעַרְבַּיִם, וּבְבֵאוּר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא כא ב) אַף עַל פִּי שֶׁהָאֵשׁ יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם מִצְוָה לְהָבִיא מִן הַהֶדְיוֹט. וְאַל יִקְשֶׁה עָלֶיךָ לֵאמֹר מָה הִיא מִצְוָה זוֹ, וַהֲלֹא עַל כָּל פָּנִים הָיָה לָהֶם לְהַבְעִיר אֵשׁ לְצֹרֶךְ הַקָּרְבָּן שֶׁנִּתְחַיְּבוּ לְהַקְרִיב, וּבְלֹא אֵשׁ אִי אֶפְשָׁר. כִּי מִצְוָה זוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא, כִּי מִלְּבַד אֵשׁ הַצָּרִיךְ לְקָרְבָּן הָיוּ נוֹתְנִים אֵשׁ לַמִּזְבֵּחַ בְּמִצְוָה זוֹ, וּכְמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם מה א) שָׁלֹשׁ מַעֲרָכוֹת שֶׁל אֵשׁ מִן הַכְּתוּבִים, כְּמוֹ שֶׁנִּכְתֹּב בַּדִּינִין שֶׁל מִצְוָה זוֹ. מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. הַקְדָּמָה, יָדוּעַ הַדָּבָר בֵּינֵינוּ וְאֵצֶל כָּל חָכָם, כִּי נִסִּים גְּדוֹלִים אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֵל אֶל בְּנֵי אָדָם בְּטוּבוֹ הַגָּדוֹל, לְעוֹלָם יַעֲשֶׂה דֶּרֶךְ סֵתֶר, וְנִרְאִים הָעִנְיָנִים נַעֲשִׂים קְצָת כְּאִלּוּ הֵם בְּדַרְכֵי הַטֶּבַע מַמָּשׁ אוֹ בְּקָרוֹב לְטֶבַע, כִּי גַּם בְּנֵס קְרִיעַת יַם סוּף שֶׁהָיָה נֵס מְפֻרְסָם כָּתוּב שָׁם (שמות יד כא) וַיּוֹלֶךְ יְיָ אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. וְהַמַּשְׂכִּילִים יָבִינוּ כִּי עִנְיָן סֵתֶר זֶה לְמַעֲלַת הָאָדוֹן וְשִׁפְלוּת הַמְקַבֵּל. וּמִזֶּה הָעִנְיָן צִוָּנוּ לְהַבְעִיר אֵשׁ בַּמִּזְבֵּחַ, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁם יוֹרֵד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, כְּדֵי לְהַסְתִּיר הַנֵּס. לְפִי הַדּוֹמֶה שֶׁהָאֵשׁ הַיּוֹרֶדֶת לֹא הָיְתָה נִרְאֵית בִּירִידָתָהּ מִן הַטַּעַם שֶׁאָמַרְנוּ חוּץ מִיּוֹם שְׁמִינִי שֶׁל מִלּוּאִים וְשֶׁל גִּדְעוֹן (שופטים ו כא) וּמָנוֹחַ (שם יג כ) (וְשֶׁל אֵלִיָּהוּ) שֶׁהָיְתָה נִרְאֵית.

The commandment of lighting fire on the altar every day: To burn (some have the textual variant, to have) fire on the altar every day perpetually, as it is stated (Leviticus 6:6), “A perpetual fire shall burn on the altar.” And the explanation of perpetual came [that] it means to say to place wood in the morning and in the afternoon. And in the elucidation, they, may their memory be blessed, said (Yoma 21b), “Even though the fire descends from the Heavens, it is a commandment to bring [it also] from the commoners. And do not let it be difficult for you, to say, “What is this commandment — is it not that they, in any case, had to burn a fire for the sake of the sacrifice that they were obligated to bring, as it is impossible [to do so] without fire.” As this is a commandment on its own; since besides the fire for the sacrifice, they would place fire on the altar for this commandment — and as they, may their memory be blessed, expounded (Yoma 45a), there were three arrangements of fire [derived] from the verses, as we will write in the laws of this commandment. From the roots of the commandment, [we need to] preface [that] the thing is known amongst us and among every sage that the great miracles that God does for people in His great goodness, He always does hiddenly. And these matters appear a little as if they were truly done by way of nature, or close to nature. As even with the miracle of the splitting of the sea — which was an open miracle — it is written there (Exodus 14:21), “and the Lord moved the sea with a powerful Eastern wind all of the night, and He made the sea into a dry place and He split the waters.” And the enlightened ones will understand that this matter of concealment is because of the loftiness of the Master and the lowliness of the receiver. And due to this matter did He command us to burn fire on the altar, even though fire descended there from the Heavens — in order to hide the miracle. It [also] appears that the fire that came down from the Heavens was not visible when it came down because of the reason that we said — except for the eighth day of the inauguration and that of Gidon (Judges 6:21), Manoach (Judges 13:20) (and of Eliyahu), which was visible.

מִצְוַת עֲשֵׂה לִהְיוֹת אֵשׁ יְקוּדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ תָּמִיד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו ו) "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ". אַף עַל פִּי שֶׁהָאֵשׁ יָרְדָה מִן הַשָּׁמַיִם מִצְוָה לְהָבִיא אֵשׁ מִן הַהֶדְיוֹט שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א ז) "וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ":

It is a positive commandment for there to be fire continuously burning on the altar, as [Leviticus 6:6] states: "A continuous fire shall burn on the altar." Although a fire descended from heaven, it is a mitzvah to bring from ordinary fire, as [ibid. 1:7] states: "And the sons of Aaron, the priests, shall place fire on the altar."

(כו) אָמַר הֶחָבֶר: מַה שֶּׁאָמַר: "לְאִשַּׁי" מְיַשֵּׁר כָּל קָשֶׁה. הוּא אוֹמֵר כִּי הַקָּרְבָּן הַהוּא וְהַלֶּחֶם וְרֵיחַ הַנִּיחֹחַ אֲשֶׁר הֵם מְיֻחָסִים אֵלַי, אָמְנָם הֵם לְאִשַּׁי, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: הָאֵשׁ הַנִּפְעֶלֶת לִדְבָרוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֲשֶׁר מַאֲכָלָה הַקָּרְבָּנוֹת, וְאַחַר כֵּן יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים שְׁאָר חֶלְקָה, וְהַכַּוָּנָה בָזֶה תִּקּוּן הַסֵּדֶר כְּדֵי שֶׁיָּחוּל בּוֹ הַמֶּלֶךְ חוּל גְּדֻלָּה לֹא חוּל מָקוֹם. וְשִׂים דִּמְיוֹן הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת, הֶחָלָה בְגוּף טִבְעִי בַּהֲמִי, כַּאֲשֶׁר נִשְׁתַּוּוּ טְבָעָיו וְנִסְדְּרוּ כֹּחוֹתָיו הָעֶלְיוֹנִים וְהָרָאשִׁיִּים סִדּוּר נָכוֹן לְעִנְיָן יוֹתֵר נַעֲלֶה מֵעִנְיָן הַבְּהֵמוֹת, הָיָה רָאוּי שֶׁיָּחוּל מֶלֶךְ הַשֵּׂכֶל אֶצְלוֹ לְהוֹרוֹת אוֹתוֹ וּלְיַשְּׁרוֹ וּלְהִתְחַבֵּר אֶצְלוֹ כָּל עֵת אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר הַסֵּדֶר הַהוּא, וְכַאֲשֶׁר יִפָּסֵד הַסֵּדֶר יִפָּרֵד מִמֶּנּוּ. וְדוֹמֶה לַכְּסִיל, כִּי הַשֵּׂכֶל צָרִיךְ לְמַאֲכָל וּלְמִשְׁתֶּה וּלְרֵיחַ, בַּעֲבוּר שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ כִּי הוּא מַתְמִיד בְּהַתְמָדָתָם נִפְרָד בְּהִפָּרְדָם, וְאֵינֶנּוּ כֵן, אָכֵן הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מֵטִיב, רוֹצֶה הַטּוֹב לַכֹּל, וּבְעֵת שֶׁיִּסְתַּדֵּר דָּבָר וְיִכּוֹן לְקַבֵּל הַנְהָגָתוֹ לֹא יִמְנַע מִמֶּנּוּ לֶאֱצֹל עָלָיו אוֹר וְחָכְמָה וָדָעַת, וְכַאֲשֶׁר יִפָּסֵד סִדְרוֹ לֹא יְקַבֵּל הָאוֹר הַהוּא וְיִהְיֶה הֶפְסֵדוֹ. וְהִתְעַלָּה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מֵהַשִּׂיג אוֹתוֹ שִׁנּוּי אוֹ הֶפֱסֵד וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּסֵדֶר עֲבוֹדָה מֵהָעֲבוֹדָה וְהַקָּרְבָּנוֹת וְהַקְּטֹרֶת וְהַזְּמִירוֹת וְהַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה עַל תַּכְלִית הַטָּהֳרָה וְהַקְּדֻשָּׁה, נֶאֱמַר בָּהֶם:"עֲבוֹדַת ה', וְ" לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ" וְזוּלָתִי זֶה, וְהַכֹּל כִּנּוּי לִרְצוֹנוֹ בַּסֵּדֶר הַטּוֹב בָּאֻמָּה וְהַכֹּהֲנִים, וְקִבּוּלוֹ מִנְחָתָם, עַל דֶּרֶךְ הַדִּמְיוֹן, וְחוּלוֹ אֶצְלָם לְכָבוֹד לָהֶם, וְהוּא נַעֲלֶה וְנִקְדָּשׁ מִן הַהֲנָאָה בְמַאֲכָלָם וּבְמִשְׁתֵּיהֶם, אַךְ מַאֲכָלָם לְנַפְשׁוֹתָם, כְּמוֹ שֶׁעִכּוּל הָאִצְטוּמְכָא וְהַכָּבֵד כַּאֲשֶׁר הָיָה נִתְקָן, וְאַחַר כָּךְ יִתָּקֵן הַצָּלוּל מִמֶּנּוּ בַלֵּב, וְהַצָּלוּל שֶׁבַּצָּלוּל בָּרוּחַ. יְתֻקַּן הַלֵּב וְהָרוּחַ וְהַמֹּחַ בַּמָּזוֹן הַהוּא, וִיתֻקְּנוּ גַם כֵּן כְּלֵי הָעִכּוּל וּשְׁאָר הָאֲבָרִים בָּרוּחוֹת הַהוֹלְכוֹת אֲלֵיהֶם דֶּרֶךְ הַדְּפָקִים וְהָעֲצָבִים וְהַוְּרִידִים הַשּׁוֹכְנִים. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר שֶׁיִּהְיֶה הַמֶּזֶג כֻּלּוֹ מְתֻקָּן וּמְזֻמָּן לְקִבּוּל הַנְהָגַת הַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת, אֲשֶׁר הִיא עֶצֶם נִפְרָד קָרוֹב לְעֶצֶם הַמַּלְאָכִים שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם "דִּי מְדָרְהוֹן עִם־בִּשְׂרָא לָא אִיתוֹהִי", וְיָחוּל בַּגוּּף חוּל מַלְכוּת וְהַנְהָגָה לֹא חוּל מָקוֹם, וְהִיא לֹא נֶהֱנֵית מֵהַמָּזוֹן הַהוּא מְאוּמָה, כִּי הִיא נַעֲלָה מִמֶּנּוּ. וְהָעִנְיָן הָאֱלֹהִי לֹא יָחוּל כִּי אִם בְּנֶפֶשׁ מְקַבֶּלֶת הַשֵּׂכֶל, וְהַנֶּפֶשׁ לֹא תִתְחַבֵּר כִּי אִם בְּרוּחַ חַם טִבְעִי, אִי אֶפְשָׁר לוֹ בִּלְתִּי מָקוֹר שֶׁיִּקָּשֵׁר בּוֹ, כְּהִקָּשֵׁר הַלַּהַב בְּרֹאשׁ הַפְּתִילָה. דִּמְיוֹן הַפְּתִילָה הִיא הַלֵּב, וְהַלֵּב צָרִיךְ אֶל מֶשֶׁךְ דָּם, וְהַדָּם לֹא יִתְהַוֶּה כִּי אִם בְּסִבַּת כְּלֵי הָעִכּוּל, עַל כֵּן הֻצְרַךְ אֶל הָאִצְטוּמְכָא, הַכָּבֵד וְשַׁמָּשֵׁיהֶם. וְכֵן נִצְטָרֵךְ הַלֵּב אֶל הָרֵאָה וְהַגָּרוֹן וְהָאַף וְהַקְּרוּם וְהַמֵּיתָר הַמֵּנִיעַ לְמֵיתַר הֶחָזֶה לַעֲבוֹדַת הַנְּשִׁימָה, לְהַשְׁווֹת מֶזֶג הַלֵּב בָּאַוִּיר הַנִּכְנָס וּבֶעָשָׁן הַיּוֹצֵא, וְהֻצְרַךְ לְבַעֵר מוֹתְרֵי הַמְּזוֹנוֹת אֶל כֵּלִים מִכֹּחוֹת דּוֹחוֹת וּכְלֵי הַיְצִיאָה וְהַשֶּׁתֶן, וְהָיָה הַגּוּף מִכָּל אֲשֶׁר זָכָרְנוּ. וְהֻצְרַךְ אֶל הַעְתָּקַת הַגּוּף מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לְבַקָּשַׁת מַה שֶּׁצָרִיךְ אֵלָיו וְלִבְרֹחַ מִמַּה שֶּׁיַּזִּיקֵהוּ, וְכֵלִים שֶׁיָּבִיאוּ אֵלָיו וְיִדְחוּ מֵעָלָיו, וְהֻצְרַךְ אֶל יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וְהֻצְרַךְ אֶל יועֲצִים מַתְרִים בְּמַה שֶּׁיִּירָא מִמֶּנּוּ וִיקַוָּה אוֹתוֹ, יוֹדְעִים מַה שֶּׁהָיָה, כּוֹתְבִים וּמַזְכִּירִים מַה שֶּׁעָבַר לְהִזָּהֵר מִכָּמוֹהוּ לֶעָתִיד אוֹ לְקַוּוֹתוֹ. וְהֻצְרַךְ אֶל הַחוּשִׁים הַנִּרְאִים וְהַנִּסְתָרִים, וְהָיָה הָרֹאשׁ מַחֲנֵיהֶם, בְּעֶזְרַת הַלֵּב וְהַמְשָׁכָתוֹ, וְהָיָה הַגּוּף כֻּלּוֹ מְסֻדָּר סֵדֶר אֶחָד, שָׁב אֶל הַנְהָגַת הַלֵּב אֲשֶׁר הוּא הַמַּחֲנֶה הָרִאשׁוֹן לַנֶּפֶשׁ, וְאִם תָּחוּל בַּמֹּחַ הוּא חוּל שֵׁנִי בְמִצּוּעַ הַלֵּב. וְכֵן נִסְדְּרָה הָאֻמָּה הַחַיָּה הָאֱלֹהִית כַּאֲשֶׁר אָמַר יְהוֹשֻׁעַ: "בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי אֵל חַי בְּקִרְבְּכֶם", נִפְעֲלָה הָאֵשׁ בְּחֵפֶץ הָאֱלֹהִים בִּרְצוֹתוֹ בָאֻמָּה וְהָיְתָה אוֹת קִבּוּל מִנְחָתָם וּתְשׁוּרָתָם, כִּי הָאֵשׁ הוּא הַדַּק וְהַנַּעֲלֶה מִכָּל אֲשֶׁר תַּחַת גַּלְגַּל הַיָּרֵחַ מֵהַגּוּפוֹת, וְהָיָה מְקוֹם חוּלָהּ, שֻׁמַּן חֶלְבֵי הַקָּרְבָּנוֹת וַעֲתָרָם וַעֲשַׁן עֲנַן הַקְּּטֹרֶת וְהַשְּׁמָנִים, בְּדֶרֶךְ הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֵינֶנָּה נִתְלֵית, כִּי אִם בְּחֵלֶב בְּשֻׁמָּן וּבְשֶׁמֶן, כַּחֹם הַטִּבְעִי אֲשֶׁר הוּא נִתְלֶה בְדַק הַשֻּׁמָּן מֵהַדָּם. וְצִוָּה הָאֵל יִתְבָּרֵךְ בְּמִזְבַּח הָעוֹלָה וּבְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְהַמְּנוֹרָה, וְאַחַר כֵּן הָעוֹלוֹת וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וְשֶׁמֶן הַמָּאוֹר וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. אוּלָם מִזְבַּח הָעוֹלָה – לְהִדָּבֵק בּוֹ הָאֵשׁ הַגְלוּיָה, וּמִזְבַּח הַזָּהָב – לָאֵשׁ אֲ[שֶׁ]ר הִיא יוֹתֵר קַלָּה וְדַקָּה. אֲבָל הַמְּנוֹרָה – לְהִדָּבֵק בָּהּ אוֹר הַחָכְמָה וְהַדַּעַת, וְהַשֻּׁלְחָן – לְהִדָּבֵק בּוֹ הַשֶּׁפַע וְהַטּוֹבוֹת הַגּוּפִיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: "הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים יַדְרִים, וְשֶׁיַּעֲשִׁיר יַצְפִּין". וְכָל אֵלֶּה עֲבוֹדוֹת לָאָרוֹן וְלַכְּרוּבִים אֲשֶׁר הֵם בְּמַדְרֵגַת הַלֵּב וְהָרֵאָה מְרַחֶפֶת עָלָיו. וְהֻצְרַךְ לָאֵלֶּה כֵּלִים וְשַׁמָּשִׁים, כְּמוֹ הַכִּיּוֹר וְכַנּוֹ וּמֶלְקָחַיִם וּמַחְתּוֹת וְקְעָרוֹת וְכַפּוֹת וּמְנַקִּיּוֹת וְסִירוֹת וּמִזְלָגוֹת וְזוּלַת זֶה, וְהֻצְרַךְ אֶל דָּבָר שֶׁיִּשְׁמוֹר אוֹתָם: הַמּשְׁכָּן וְהָאֹהֶל וּמִכְסֵהוּ, לִשְׁמֹר הַכֹּל: חֲצַר הַמִּשְׁכָּן וְכֵלָיו. וְהֻצְרַךְ לְנוֹשְׂאִים לְכָל אֵלֶּה, וּבָחַר הָאֱלֹהִים לָזֶה בְנֵי לֵוִי שֶׁהֵם הַקְּרוֹבִים, כָּל שֶׁכֵּן מֵעֵת הָעֵגֶל שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל־בְּנֵי לֵוִי", וּבָחַר לַנִּכְבָּד שֶׁבָּהֶם, וְהוּא אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן –לַנִּכְבָּד שֶׁבַּדְּבָרִים וְהַדַּק שֶׁבָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וּמִנְחַת הַתָּמִיד וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה", כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר נִתְלֵית בָּהֶם הָאֵשׁ הַדַּקָּה. וְאוֹר הַחָכְמָה וְהַדַּעַת, וְעוֹד: אוֹר הַנְּבוּאָה – בָּאוּרִים וְתֻמִּים. וְלַנִּכְבֶּדֶת שֶׁבְּכִתּוֹת הַלְוִיִּם אַחֲרָיו, וְהֵם בְּנֵי קְהָת – לָשֵׂאת הָאֲבָרִים הַפְּנִימִים, כְּמוֹ הָאָרוֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנוֹרָה וְהַמִּזְבְּחוֹת וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָהֶם, וּבָהֶם נֶאֱמַר: "כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ", כַּאֲשֶׁר אֵין לָאֲבָרִים הַפְּנִימִים עֲצָמוֹת שֶׁעוֹזְרִים עַל נְשִׂיאָתָם, אֲבָל הַכֹּחוֹת וְהַרוּחוֹת וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ, וּלְמִי שֶׁתַּחְתָּם וְהֵם בְּנֵי מְרָרִי – לָשֵׂאת הָאֲבָרִים הַקָּשִׁים: קְרָסָיו, קְרָשָׁיו, בְּרִיחָיו, עַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו. וְנֶעֶזְרוּ שְׁתֵּי הַכִּתּוֹת בִּנְשִׂיאָתָם בַּעֲגָלוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן וְאַרְבַּע הָעֲגָלוֹת לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבוֹדָתָם". כָּל זֶה בְּסֵדֶר וּתְכוּנַת הַחָכְמָה הָאֱלֹהִית. וְאֵינֶנִּי גוֹזֵר חָלִילָה שֶׁהַכַּוָּנָה מֵהָעֲבוֹדָה הַזֹּאת הוּא הַסֵּדֶר הַזֶּה אֲשֶׁר זְכַרְתִּיו, אֲבָל – מַה־שֶּׁהוּא יוֹתֵר נִפְלָא וְנַעֲלֶה, וְשֶׁהִיא תוֹרָה מֵאֵת הָאֱלֹהִים יִתְבָּרָךְ, וּמִי שֶּׁקִּבְּלָהּ קִבּוּל שָׁלֵם מִבְּלִי שֶׁיִּתְחַכֵּם בָּהּ בְּשִׂכְלוֹ, הוּא מְעֻלֶּה מִמִּי שֶׁיִּתְחַכֵּם בָּהּ וְחָקָר. אַךְ מִי שֶׁנָּטָה מֵהַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה הַהִיא אֶל הַמֶּחְקָר, טוֹב שֶׁיּוֹצִיא בָּהֶם מוֹצָאֵי הַחָכְמָה מִשֶּׁיַּעַזְבֵם לִסְבָרוֹת רָעוֹת וְלִסְפֵקוֹת מְבִיאוֹת אֶל אֲבַדּוֹן.

26. The Rabbi: The expression: By My fires removes all difficulty. It states that offering, bread and sweet savour, which are ascribed to Me, in reality belong to My fires, i.e. to the fire which was kindled at God's behest, and fed by the offerings. The remaining pieces were food for the priests. The deeper signification of this was to create a well arranged system, upon which the King should rest in an exalted, but not local sense. As a symbol of the Divine Influence, consider the reasoning soul which dwells in the perishable body. If its physical and nobler faculties are properly distributed and arranged, raising it high above the animal world, then it is a worthy dwelling for King Reason, who will guide and direct it, and remain with it as long as the harmony is undisturbed. As soon, however, as this is impaired, he departs from it. A fool may imagine that Reason requires food, drink, and scents, because he sees himself preserved as long as these are forthcoming, but would perish if deprived of them. This is not the case. The Divine Influence is beneficent, and desirous of doing good to all. Wherever something is arranged and prepared to receive His guidance, He does not refuse it, nor withhold it, nor hesitate to shed light, wisdom, and inspiration on it. If, however, the order is disturbed, it cannot receive this light, which is, then, lost. The Divine Influence is above change or damage. All that is contained in the 'order of sacrificial service,' its proceedings, offerings, burning of incense, singing, eating, drinking, is to be done in the utmost purity and holiness. It is called: 'Service of the Lord,' 'the bread of thy God' (Numbers 8:11, Leviticus 21:8), and similar terms which relate to his pleasure in the beautiful harmony prevailing among the people and priesthood. He, so to say, accepts their hospitality and dwells among them in order to show them honour. He, however, is most Holy, and far too exalted to find pleasure in their meat and drink. It is for their own benefit, as is also the proper working order of the digestion in the stomach and liver. The nobler ingredients of the food go to strengthen the heart; the best of all, the spirit. Not only are heart, mind, and brain regenerated by means of this food, but also the digestive organs and all other organs through the strengthening matter which reaches them through the arteries, nerves and sinews. Altogether, this is so arranged and prepared, as to become fit to receive the guidance of the reasoning soul, which is an independent substance, and nearly approaches the angelic, of which it is stated: 'Its dwelling is not with flesh' (Daniel 2:11). It inhabits the body as ruler and guide, not in the sense of space, nor does it partake of this food, because it is exalted above it. The Divine Influence only dwells in a soul which is susceptible to intellect, whilst the soul only associates with the warm vital breath. The latter must needs have a mainspring to which it is attached, as is the flame to the top of the wick. The heart is compared to the wick, and is fed by the flow of blood. Blood is produced by the digestive organs, and therefore requires the stomach, the liver, and lower organs. The heart, in the same way, requires the lungs, throat, nose, the diaphragm, and the muscles which move the muscles of the chest for breathing, as well as to keep in balance the temperature of the heart between the air which enters, and that which is expelled. It further requires for the removal of the food, refuse expelling forces, viz. the excretory and urinary organs. In this way the body is formed from all the component parts mentioned. It also requires organs of motion from place to place, in order to procure its wants, to avoid that which is harmful, and to attract and to repel. It requires hands and feet, advisers who distinguish, warning against what is to be feared, and advising what is to be hoped for; who keep account of what has taken place, and record what has passed, in order to recommend care or hope for future events. It requires the internal and external senses, the seat of which is in the head, and which are assisted by the functions of the heart. The whole body is thus harmoniously arranged, but under the control of the heart, which forms the primary home of the soul. Its localization in the brain is of secondary importance, the heart remaining its regulator. In exactly the same way is the living, godly people arranged, as Joshua said: 'Hereby shall ye know that the living God is among you' (iii. 10). The fire was kindled by the will of God, when the people found favour in His sight, being a sign that He accepted their hospitality and their offerings. For the fire is the finest and noblest element beneath the sphere of the moon. Its seat is the fat and vapour of sacrifices, the smoke of the incense and oil, as it is the nature of fire to cling to fat and oil. So also does natural heat cling to the finest fatty globules of the blood. God commanded the construction of the altar burnt offerings, the Altar of Incense, and the candlestick; their holocausts, incense, and the lamp oil. As regards the altar of burnt offerings, it was destined to bear the visible fire, whilst the Golden Altar was reserved for the invisible and finer fire. The candlestick was to bear the light of wisdom and inspiration; the table that of abundance and material provisions. The sages say: He who wishes to be wise must turn to the south; he who wishes to be rich must turn to the north. All these implements stood in the service of the Holy Ark and the Cherubim which occupied the place of the heart, and the lungs above it. The vessels, such as the laver and its foot, tongs, firepans, dishes, spoons, bowls, pots, and forks, etc., were all required. A place was wanted to house them, viz. the Tabernacle, tent and cover, and the court of the Tabernacle with its appurtenances, as an enclosure for the whole. As bearers of the entire household God appointed the Levites, because they were nearest to Him, especially after the affair of the golden calf, as it is said: 'And all the sons of Levi gathered themselves together unto Him' (Exodus 32:26). From among them He chose Elazar, the finest and noblest of them, as it is said: 'And to the office of Elazar the son of Aaron the priest [pertaineth] the oil for the light, and the sweet incense, and the daily meat offering, and the anointing oil' (Numbers 4:16)--things to which the finer fire clings. The light of wisdom, however, and inspiration was attached to the Urim and Tummim, as well as to the most select section of Levites, viz. the family of Kohāth, who carried the appurtenances of the internal service: the Ark, Table, Candlestick, Altars, and the Holy Vessels 'with which they served.' With regard to them it is said: 'Because the service of the sanctuary belonged unto them, they should bear upon their shoulders' (Numbers 7:9)--just as the internal organs of the body are without bones which help to carry them, but are, themselves, borne by the innate powers in conjunction with all that belongs to them. Another branch of the children of Gershōn bore the more delicate external appurtenances, viz. the carpets of the Tabernacle, the Tent and its cover, and the covering of badgers’ skin that was above it. The lower section of the B’nē Merāri bore the grosser utensils, viz. its hooks, boards, bars, pillars, and sockets. The last two sections were aided in carrying their burden by having chariots, as it is said: 'Two wagons for the Gershoni and four wagons for Merāri according to their service' (Numbers 7:7-8). All this was systematically arranged by God. I do not, by any means, assert that the service was instituted in the order expounded by me, since it entailed something more secret and higher, and was based on a divine law. He who accepts this completely without scrutiny or argument, is better off than he who investigates and analyses. He, however, who steps down from the highest grade to scrutiny, does well to turn his face to the latent wisdom, instead of leading it to evil opinions and doubts which lead to corruption.

ועדיין אינו מובן התירוץ דלבער אשא אחרא הוא מדת הדין וזה הי' עיקר הקושיא דהא כהנא לא אזדמן בדינא לעלמין, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש דאשא אוכלא אשא איננה מדת הדין שדוחה אלא שמקרבת ומהפכת הרע לטוב כמו דבר מאכל שנהפך לגוף האוכל עכת"ד והדברים מתבארים עפ"י דברי הש"ס יומא (כ"א:) ת"ר שש אשות הן וכו' יש אש דוחה אש דגבריאל [פירש"י דוחה אש ממקומה להלן] ויש אש אוכלת אש דשכינה דאמר מר הושיט אצבעו ביניהן ושורפן, והיינו דגבריאל הוא מדת הדין שמאל דוחה, אבל אש של שכינה איננה דוחה להלן אלא אוכלת כנ"ל שהמאכל נהפך לגוף האוכל: