Types and Counts of Temple Sacrifices

אִם־עֹלָ֤ה קׇרְבָּנוֹ֙ מִן־הַבָּקָ֔ר זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶ֑נּוּ אֶל־פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ יַקְרִ֣יב אֹת֔וֹ לִרְצֹנ֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃ וְנֶ֗פֶשׁ כִּֽי־תַקְרִ֞יב קׇרְבַּ֤ן מִנְחָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה סֹ֖לֶת יִהְיֶ֣ה קׇרְבָּנ֑וֹ וְיָצַ֤ק עָלֶ֙יהָ֙ שֶׁ֔מֶן וְנָתַ֥ן עָלֶ֖יהָ לְבֹנָֽה׃

If your offering is a burnt offering from the herd, you shall make your offering a male without blemish. You shall bring it to the entrance of the Tent of Meeting, for acceptance in your behalf before GOD. When a person presents an offering of grain to GOD: The offering shall be of choice flour; [the offerer] shall pour oil upon it, lay frankincense on it,

וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם תָּמִֽיד׃ אֶת־הַכֶּ֥בֶשׂ הָאֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃ וְעִשָּׂרֹ֨ן סֹ֜לֶת בָּל֨וּל בְּשֶׁ֤מֶן כָּתִית֙ רֶ֣בַע הַהִ֔ין וְנֵ֕סֶךְ רְבִיעִ֥ת הַהִ֖ין יָ֑יִן לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָֽד׃ וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם כְּמִנְחַ֨ת הַבֹּ֤קֶר וּכְנִסְכָּהּ֙ תַּֽעֲשֶׂה־לָּ֔הּ לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַיהֹוָֽה׃ עֹלַ֤ת תָּמִיד֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה אֲשֶׁ֨ר אִוָּעֵ֤ד לָכֶם֙ שָׁ֔מָּה לְדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ שָֽׁם׃

Now this is what you shall offer upon the altar: two yearling lambs each day, regularly. You shall offer the one lamb in the morning, and you shall offer the other lamb at twilight. There shall be a tenth of a measure of choice flour with a quarter of a hin of beaten oil mixed in, and a libation of a quarter hin of wine for one lamb; and you shall offer the other lamb at twilight, repeating with it the grain offering of the morning with its libation—an offering by fire for a pleasing odor to GOD, a regular burnt offering throughout the generations, at the entrance of the Tent of Meeting before GOD. For there I will meet with you, and there I will speak with you,

"מכל קרבן" – שיהיו כל הקרבנות שוים; יכול עשרה עשרונות שבמצה לא יהיו כולם אלא קרבן אחד? תלמוד לומר (שם, יב) "והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסלת מרבכת חלות בלולת בשמן", ואומר (שם, יד) "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה להשם" נמצאו שלשה עשרונים ושליש קרבן אחד לכל מין;

״וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה׳ שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא״, וּכְתִיב ״שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים״. אָמַר רַב פָּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל: עַל כׇּל פְּסִיעָה וּפְסִיעָה שׁוֹר וּמְרִיא, עַל כׇּל שֵׁשׁ וְשֵׁשׁ פְּסִיעוֹת שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: אִם כֵּן, מִילֵּאתָ אֶת כׇּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בָּמוֹת! אֶלָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: עַל כׇּל שֵׁשׁ וְשֵׁשׁ פְּסִיעוֹת — שׁוֹר וּמְרִיא, עַל כׇּל שִׁשָּׁה סְדָרִים שֶׁל שֵׁשׁ פְּסִיעוֹת — שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים.

With regard to David’s journey with the Ark to Jerusalem, the verse states: “And when they who carried the Ark of the Lord had gone six paces, he sacrificed an ox and a fatling” (II Samuel 6:13). And it is written elsewhere that he sacrificed “seven oxen and seven rams” (I Chronicles 15:26). Rav Pappa bar Shmuel says: For each and every step David took, he sacrificed an ox and a fatling, and for every six steps that he took, he sacrificed seven oxen and seven rams. Rav Ḥisda said to him: If that is so, and he sacrificed an offering for every step that he took, you have filled all of Eretz Yisrael with altars, as they had to build a new altar for each offering. Rather, Rav Ḥisda said: For every six steps he sacrificed an ox and a fatling, and for every six sets of six steps he sacrificed seven oxen and seven rams.

כֹּל הַתָּדִיר מֵחֲבֵרוֹ, קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ. הַתְּמִידִים קוֹדְמִים לַמּוּסָפִין, מוּסְפֵי שַׁבָּת קוֹדְמִין לְמוּסְפֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ, מוּסְפֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ קוֹדְמִין לְמוּסְפֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח), מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּעֲשׂוּ אֶת אֵלֶּה: וְכֹל הַמְקֻדָּשׁ מֵחֲבֵרוֹ, קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ. דַּם חַטָּאת קוֹדֵם לְדַם עוֹלָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְרַצֶּה. אֵבְרֵי עוֹלָה קוֹדְמִין לְאֵמוּרֵי חַטָּאת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כָּלִיל לָאִשִּׁים. חַטָּאת קוֹדֶמֶת לְאָשָׁם, מִפְּנֵי שֶׁדָּמָהּ נִתָּן עַל אַרְבַּע קְרָנוֹת וְעַל הַיְּסוֹד. אָשָׁם קוֹדֵם לְתוֹדָה וּלְאֵיל נָזִיר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָדְשֵׁי קָדָשִׁים. הַתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר קוֹדְמִין לִשְׁלָמִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, וּטְעוּנִים לָחֶם. שְׁלָמִים קוֹדְמִין לִבְכוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהֵם טְעוּנִין מַתַּן אַרְבַּע, וּסְמִיכָה וּנְּסָכִים וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק:

Any offering that is more frequent than another precedes the other offering. Therefore, the daily offerings precede the additional offerings, which are sacrificed only on certain days. When Shabbat and the New Moon coincide, the additional Shabbat offerings precede the additional New Moon offerings. Likewise, the additional New Moon offerings precede the additional New Year offerings. The mishna cites the source for the principle that the frequent precedes the less frequent: As it is stated with regard to the additional offerings of the first day of Passover: “Besides the burnt offering of the morning, which is for a daily burnt offering, you shall offer these” (Numbers 28:23). The verse indicates that the daily offering is sacrificed first, and then the additional offerings are sacrificed. Any offering that is more sacred than another precedes the other offering. The mishna elaborates: If there is blood of a sin offering and blood of a burnt offering to be presented, the blood of the sin offering precedes the blood of the burnt offering because it effects acceptance, i.e., atonement, for severe transgressions punishable by karet. Likewise, if there are limbs of a burnt offering and portions of a sin offering to be burned on the altar, the burning of the limbs of the burnt offering precedes the portions of the sin offering, because the burnt offering is entirely burned in the flames on the altar, whereas only part of the sin offering is burned. Similarly, although both effect atonement, a sin offering precedes a guilt offering due to the fact that its blood is placed on the four corners of the altar and the remnants of its blood are poured on the base of the altar, whereas the blood of the guilt offering is sprinkled on only two corners of the altar. A guilt offering precedes a thanks offering and the nazirite’s ram due to the fact that it is an offering of the most sacred order, and the others are offerings of lesser sanctity. A thanks offering and a nazirite’s ram precede a peace offering due to the fact that they are eaten for one day, like offerings of the most sacred order, whereas a peace offering is eaten for two days, and the thanks offering and nazirite’s ram require loaves to be brought with them, four types with the thanks offering and two types with the nazirite’s ram. Sacrifice of the peace offering precedes sacrifice of the firstborn offering due to the fact that the peace offering requires placing the blood on the altar, in the form of two placements that are four, and placing hands on the head of the offering, and libations, and the wavings of the breast and the thigh by the priest and the owner; none of which is required for the firstborn offering.

מַתְנִי׳ כׇּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה; חוּץ מִן הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת – הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ, וְהַחַטָּאת בְּכׇל זְמַן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הָאָשָׁם – הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ, וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם בְּכׇל זְמַן. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הַחַטָּאת בָּאָה עַל חֵטְא, וְהָאָשָׁם בָּא עַל חֵטְא; מָה חַטָּאת – פְּסוּלָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אַף הָאָשָׁם – פָּסוּל שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ.

MISHNA: All slaughtered offerings that were slaughtered not for their own sake, i.e., during the slaughtering the slaughterer’s intent was to sacrifice a different offering, are fit, and one may continue their sacrificial rites and partake of their meat where that applies. But these offerings did not satisfy the obligation of the owner, who is therefore required to bring another offering. This is the halakha with regard to all offerings except for the Paschal offering and the sin offering. In those cases, if the owner sacrificed them not for their own sake, they are unfit. But there is a difference between the two exceptions. The Paschal offering is unfit only when sacrificed not for its sake at its appointed time, on the fourteenth day of Nisan after noon, while the sin offering is unfit any time that it is sacrificed not for its sake. Rabbi Eliezer says: The guilt offering too is unfit when sacrificed not for its sake. According to his opinion, the correct reading of the mishna is: The Paschal offering is unfit only at its appointed time, while the sin offering and the guilt offering are unfit at all times. Rabbi Eliezer said in explanation: The sin offering is brought for performance of a transgression and the guilt offering is brought for performance of a transgression. Just as a sin offering is unfit when sacrificed not for its sake, so too, the guilt offering is unfit when sacrificed not for its sake.

פַּר אֶחָד, בִּזְכוּת אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, ז) "וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם". אַיִל אֶחָד, בִּזְכוּת יִצְחָק, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כב, יג) "וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל". כֶּבֶשׂ אֶחָד, זֶה יִצְחָק, שֶׁנֶּאֱמַר (שם, ח) "הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי". שְׂעִיר עִזִּים, בִּזְכוּת יַעֲקֹב, דִּכְתִיב "וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים". וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם, בִּזְכוּת נָדָב וַאֲבִיהוּא שֶׁכִּפְּרוּ עַל יִשְׂרָאֵל. אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה, בִּזְכוּת שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים וּשְׁלֹשָׁה אָבוֹת.

וידוע כי כל הקרבנות לא יבואו רק על השוגג אבל מצינו מהם ארבעה בלבד שמביאים קרבן על המזיד, והן, הבא על השפחה, והנזיר שנטמא, ושבועת העדות, ושבועת הפקדון.

מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַקְרִיב שְׁנֵי כְּבָשִׂים עוֹלוֹת בְּכָל יוֹם וְהֵם הַנִּקְרָאִים תְּמִידִין. אֶחָד בַּבֹּקֶר וְאֶחָד בֵּין הָעַרְבַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח ג) "שְׁנַיִם לַיּוֹם עלָה תָמִיד" וְגוֹ': וְאֵימָתַי זְמַן שְׁחִיטָתָן. שֶׁל בֹּקֶר שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ קֹדֶם שֶׁתַּעֲלֶה הַחַמָּה מִשֶּׁיֵּאוֹר פְּנֵי כָּל מִזְרָח. ופַּעַם אַחַת דָּחֲקָה הַשָּׁעָה אֶת הַצִּבּוּר בְּבַיִת שֵׁנִי וְהִקְרִיבוּ תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת בַּיּוֹם: תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ מִשֶּׁיַּאֲרִיךְ הַצֵּל וְיֵרָאֶה לַכּל שֶׁהֶאֱרִיךְ. וְהוּא מִשֵּׁשׁ וּמֶחֱצָה וָמַעְלָה עַד סוֹף הַיּוֹם. וְלֹא הָיוּ שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּכָל יוֹם אֶלָּא בִּשְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּתֵשַׁע וּמֶחֱצָה. וְלָמָּה מְאַחֲרִין אוֹתוֹ שְׁתֵּי שָׁעוֹת אַחַר תְּחִלַּת זְמַן שְׁחִיטָתוֹ. מִפְּנֵי הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁל יְחִידִים אוֹ שֶׁל צִבּוּר. לְפִי שֶׁאָסוּר לְהַקְרִיב קָרְבָּן כְּלָל קֹדֶם תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר. וְלֹא שׁוֹחֲטִין קָרְבָּן אַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם חוּץ מִקָּרְבַּן פֶּסַח לְבַדּוֹ. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּקְרִיבוּ כָּל יִשְׂרָאֵל פִּסְחֵיהֶן בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת:

It is a positive commandment to offer two lambs as burnt-offerings every day. They are called the continuous offering. One [should be brought] in the morning and one in the afternoon as [Numbers 28:3] states: "Two each day, a continuous offering." When is the time at which they should be slaughtered? The morning one should be slaughtered before sunrise, when the entire eastern horizon becomes illuminated. Once there was a pressing situation for the community in [the era of] the Second Temple and they offered the daily morning sacrifice at four hours after daybreak. [The lamb for] the continuous offering of the afternoon should be slaughtered when the shadows have been extended and it is obvious to all that they have been extended. This is from six and a half hours of the day until the day's end. Every day, they would not slaughter it until eight and a half hours of the day and they would offer it at nine and a half hours. Why would they delay [its slaughter] for two hours after the beginning of the time? Because of the sacrifices of individuals and those of the community. For it is forbidden to offer any sacrifice before the continuous offering of the morning and no sacrifice is offered after the continuous sacrifice of the afternoon with the exception of the Paschal sacrifice. [That leniency was granted, because] it is impossible for all of Israel to offer their Paschal sacrifices in two hours.

וְהַנָּחַת הַטַּעַם הַזֶּה בְּעִנְיַן הַבַּיִת תְּחַיֵּב אוֹתָנוּ גַּם כֵּן לִסְמֹךְ אֶל הַטַּעַם הַזֶּה בְּעַצְמוֹ לְפִי הַפְּשָׁט עִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת וְשֵׁבֶט עוֹבֵד וְכֵלִים יְקָרִים יְדוּעִים. הֲלֹא אָמַרְנוּ כִּי עִקְּרֵי הַלְּבָבוֹת תְּלוּיִין אַחַר הַפְּעֻלּוֹת, וְעַל כֵּן כִּי יֶחֱטָא אִישׁ, לֹא יִטְהַר לִבּוֹ יָפֶה בִּדְבַר שְׂפָתַיִם לְבַד, שֶׁיֹּאמַר בֵּינוֹ וְלַכֹּתֶל חָטָאתִי לֹא אוֹסִיף עוֹד, אֲבָל בַּעֲשׂוֹתוֹ מַעֲשֶׂה גָּדוֹל עַל דְּבַר חֶטְאוֹ, לָקַחַת מִמִּכְלְאוֹתָיו עַתּוּדִים וְלִטְרֹחַ לַהֲבִיאָם אֶל הַבַּיִת הַנָּכוֹן אֶל הַכֹּהֵן וְכָל הַמַּעֲשֶׂה הַכָּתוּב בְּקָרְבְּנֵי הַחוֹטְאִים, מִתּוֹךְ כָּל הַמַּעֲשֶׂה הַגָּדוֹל הַהוּא יִקָּבַע בְּנַפְשׁוֹ רֹעַ הַחֵטְא וְיִמָּנַע מִמֶּנּוּ פַּעַם אַחֶרֶת. וּכְעֵין זֶה הַטַּעַם מָצָאתִי לְהָרַמְבַּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַל צַד הַפְּשָׁט שֶׁכָּתַב (ויקרא א ט) בְּשֵׁם אֲחֵרִים, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, כִּי בַּעֲבוּר שֶׁמַּעֲשֵׂה בְּנֵי אָדָם נִגְמָרִים בְּמַחֲשָׁבָה וּבְדִבּוּר וּבְמַעֲשֶׂה, צִוָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּי כַּאֲשֶׁר יֶחֱטָא יָבִיא קָרְבָּן וְיִסְמֹךְ עָלָיו יָדָיו כְּנֶגֶד הַמַּעֲשֶׂה, וְיִתְוַדֶּה בְּפִיו כְּנֶגֶד הַדִּבּוּר, וְיִשְׂרֹף בָּאֵשׁ הַקֶּרֶב וְהַכְּלָיוֹת שֶׁהֵם כְּלֵי הַמַּחֲשָׁבָה וְהַתַּאֲוָה, וּכְרָעַיִם כְּנֶגֶד יָדָיו וְרַגְלָיו שֶׁל אָדָם הָעוֹשִׂים כָּל מְלַאכְתּוֹ, וְיִזְרֹק הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּנֶגֶד דָּמוֹ בְּנַפְשׁוֹ כְּדֵי שֶׁיַּחְשֹׁב אָדָם בַּעֲשׂוֹתוֹ כָּל אֵלֶּה כִּי חָטָא לֵאלֹהִים בְּגוּפוֹ וּבְנַפְשׁוֹ, וְרָאוּי לוֹ שֶׁיִּשָּׁפֵךְ דָּמוֹ וְיִשָּׂרֵף גּוּפוֹ, לוּלֵי חֶסֶד הַבּוֹרֵא שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ תְּמוּרָה וְכֹפֶר הַקָּרְבָּן, שֶׁיִּהְיֶה דָּמוֹ תַּחַת דָּמוֹ, נֶפֶשׁ תַּחַת נֶפֶשׁ. וְרָאשֵׁי אֶבְרֵי הַקָּרְבָּן כְּנֶגֶד רָאשֵׁי אֵבָרָיו. וְהַמָּנוֹת לְהַחֲיוֹת בָּהֶן מוֹרֵי הַתּוֹרָה שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ עָלָיו. וְקָרְבַּן הַתָּמִיד בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא יִנָּצְלוּ הָרַבִּים מֵחֲטוֹא תָּמִיד. וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים מִתְקַבְּלִין מוֹשְׁכִין הַלֵּב כְּדִבְרֵי הַגָּדָה (שבת פז א), עַד כָּאן. וְהֶאֱרִיךְ הוּא עוֹד בָּעִנְיָן, וְכָתַב, וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת יֵשׁ בַּקָּרְבָּנוֹת סוֹד נֶעֱלָם וכו', כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּפֵרוּשָׁיו בְּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא. וְעוֹד נוֹסִיף דְּבָרִים עַל צַד הַפְּשָׁט, וְנֹאמַר כִּי מִזֶּה הַשֹּׁרֶשׁ צִוָּנוּ הָאֵל לְהַקְרִיב לְעוֹלָם מֵהַדְּבָרִים שֶׁלֵּב בְּנֵי אָדָם חוֹמֵד מֵהֶם כְּמוֹ הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן וְהַפַּת כְּדֵי שֶׁיִּתְעוֹרֵר הַלֵּב יוֹתֵר עִם הָעֵסֶק בָּהֶם, וְלֶעָנִי חִיֵּב לְהָבִיא מִמְּעַט קִמְחוֹ אֲשֶׁר עֵינָיו וְלִבּוֹ עָלָיו כָּל הַיּוֹם. וְעוֹד יֵשׁ הִתְעוֹרְרוּת אַחֵר לַלֵּב בְּקָרְבַּן הַבְּהֵמוֹת מִצַּד הַדִּמְיוֹן שֶׁגּוּף הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה יִדְמוּ בְּכָל עִנְיְנֵיהֶם לֹא יִתְחַלְּקוּ, רַק שֶׁבָּזֶה נִתַּן הַשֵּׂכֶל וְלֹא בָּזֶה. וּבִהְיוֹת גּוּף הָאָדָם יֹצֵא מִגֶּדֶר הַשֵּׂכֶל בְּעֵת הַחֵטְא, יֵשׁ לוֹ לָדַעַת שֶׁנִּכְנָס בָּעֵת הַהִיא בְּגֶדֶר הַבְּהֵמוֹת אַחַר שֶׁלֹּא יְחַלְּקֵם רַק הוּא לְבַדּוֹ. וְעַל כֵּן נִצְטַוָּה לָקַחַת גּוּף בָּשָׂר כָּמוֹהוּ וְלַהֲבִיאוֹ אֶל הַמָּקוֹם הַנִּבְחָר לְעִלּוּי הַשֵּׂכֶל וּלְשָׂרְפוֹ שָׁם, וּלְהַשְׁכִּיחַ זִכְרוֹ כָּלִיל יִהְיֶה לֹא יִזָּכֵר וְלֹא יִפָּקֵד תַּחַת גּוּפוֹ, כְּדֵי לְצַיֵּר בִּלְבָבוֹ צִיּוּר חָזָק שֶׁכָּל עִנְיָנוֹ שֶׁל גּוּף בְּלִי שֵׂכֶל אָבֵד וּבָטֵל לְגַמְרֵי, וְיִשְׂמַח בְּחֶלְקוֹ בַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת שֶׁחֲנָנוֹ הָאֵל שֶׁהִיא קַיֶּמֶת לְעוֹלָם, וְגַם לַגּוּף הַשֻּׁתָּף עִמָּהּ יֵשׁ קִיּוּם בִּתְחִיָּה בְּסִבָּתָהּ בְּלֶכְתּוֹ בַּעֲצָתָהּ, כְּלוֹמַר שֶׁיִּשָּׁמֵר מִן הַחֵטְא, וּבְקָבְעוֹ בְּנַפְשׁוֹ צִיּוּר זֶה, יִזָּהֵר מִן הַחֵטְא הַרְבֵּה. וְהִבְטִיחָה הַתּוֹרָה שֶׁבַּמַּעֲשֶׂה הַגָּדוֹל הַזֶּה וּבְהַסְכָּמַת עוֹשֵׂהוּ שֶׁיִּתְנַחֵם עַל חֶטְאוֹ מִלֵּב וּמִנֶּפֶשׁ, תְּכֻפַּר אֵלָיו שִׁגְגָתוֹ. אֲבָל הַזְּדוֹנוֹת לֹא יַסְפִּיק לְכַפְּרָם דִּמְיוֹן זֶה, כִּי הַחוֹטֵא בְּמֵזִיד לֹא יוּכַח בְּדִמְיוֹנוֹת וּדְבָרִים, כִּי אִם שֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים (משלי כו ג).

And the laying down of this reason in the matter of the Temple obligates us also to make the matter of the sacrifices and the tribe of its workers and the precious well-known vessels rely on the very same reason, according to the simple understanding. Did we not say that the main [inclinations] of the heart follow after the actions? And, if so, the heart of a person will not be properly purified only with the word of the lips, that he say between himself and the wall, “I have sinned, I will not [do it] again.” But when he does a great act for his sin, to take “he-goats from his pens” and to exert himself to bring them to the prepared house to the priest, and [do] all of the procedure that is written about the sacrifices of the sinners — from all of this great action — he will fix the badness of sin in his soul, and it will be avoided by him the [next] time. And I found with Ramban, may his memory be blessed, [an explanation] on the [level] of the simple meaning, similar to this reason. As he wrote (Ramban on Leviticus 1:9) in the name of others, and this is his language: Since the deeds of people are determined by thought, speech and action, God, may He be blessed, commanded that when he sins, he brings a sacrifice and place his hands upon him corresponding to the deed, and confess with his mouth corresponding to the speech, and burn the innards and the kidneys, as they are the instruments of thought and desire. And the limbs [of the sacrifice] correspond to the hands and feet of a person that does all of his work. And he sprinkles the blood on the altar corresponding to the blood of his soul, so that a person think in doing all of this that he sinned to God with his body and his soul, and it is fit for him that his blood be spilled and his body burnt; were it not for the kindness of the Creator, Who took an exchange and ransom from him [in] the sacrifice — that its blood be instead of his blood and its soul be instead of his soul. And the central limbs correspond to his central limbs. And the portions with which to sustain the teachers of Torah [are so] that they will pray for him. And the daily sacrifice is because there is no saving the community from always sinning. And these words are tenable [and] grab the heart, like the words of classic homiletic teachings (Shabbat 87a). To here [are his words]. And he wrote at more length about the matter and wrote, “And in the way of truth (mysticism), the sacrifices contain a hidden secret, etc.,” as he wrote in his commentary on Parashat Vayikra. And we will add other things on the [level] of the simple meaning, and say that it is from this root that God commanded us to always sacrifice from things about which the heart of man covets, like meat and wine and bread, so that the heart be more aroused with this matter. And it [likewise] obligated the poor person to bring from his little [supply] of flour that his eyes and heart are upon all of the day. And there is another arousal of the heart with animal sacrifices from the angle of similarity, as human and animal bodies are similar in all of their matters — they are only differentiated that in this one, intellect was given into it, and not into that one. And when the human body goes out of the realm of the intellect at the time of the sin, he must know that he has entered the realm of animals at that time, as this is the only thing that differentiates [between] them. And therefore he is commanded to take a body of flesh like him and to bring it to the place chosen for the raising of the intellect and to burn it there, and to forget its memory — it shall be completely [incinerated], “it shall not be remembered and it shall not be thought of,” corresponding to his body — in order to form a strong image in his heart that any matter of a body without intellect is lost and completely null. And he should [thus] rejoice in his portion of an intelligent soul with which God has graced him, [and] which exists forever. And the body that cooperates with it will also exist in the revival [of the dead] on its account, in its following its counsel, meaning to say in its guarding itself from sin. And in his fixing this image in his soul, he will be very careful about sin. And the Torah promises that through this great act and through the obedience of its doer, this will [cause him to] regret his sin from his heart and from his soul, [that] his accidental sin will be atoned. But this similarity will not suffice to atone for volitional sins, as one who sins volitionally will not be chastised by similarities and words, but only by “the rod for the back of fools” (Proverbs 26:3).

בְּהֵמָה שֶׁחָסַר מֵאֵיבָרֶיהָ כָּל שֶׁהוּא אַחַר שְׁחִיטָה קֹדֶם קַבָּלַת הַדָּם נִפְסְלָה. אֲפִלּוּ צָרַם בְּאָזְנָהּ קֹדֶם קַבָּלָה הֲרֵי זֶה לֹא יְקַבֵּל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז יד) (ויקרא טז יח) "וְלָקַח מִדַּם הַפָּר" שֶׁיִּהְיֶה שָׁלֵם כֻּלּוֹ בִּשְׁעַת הַקַּבָּלָה. וְאִם קִבֵּל מִן הַחֲסֵרָה וְזָרַק הֲרֵי זֶה פָּסוּל: אֲבָל אִם חָסְרָה אַחַר קַבָּלָה קֹדֶם זְרִיקָה. אֲפִלּוּ אָבַד הַבָּשָׂר קֹדֶם זְרִיקַת הַדָּם אוֹ נִשְׂרַף. אִם נִשְׁתַּיֵּר כְּזַיִת מִן הַבָּשָׂר אוֹ כְּזַיִת מִן הָאֵימוּרִין זוֹרֵק אֶת הַדָּם. וְאִם לָאו אֵינוֹ זוֹרֵק. וּבְעוֹלָה אֲפִלּוּ כַּחֲצִי זַיִת מִן הַבָּשָׂר וַחֲצִי זַיִת מִן הָאֵימוּרִין. מִפְּנֵי שֶׁכֻּלָּהּ לָאִשִּׁים:

When even the slightest substance is taken from one of the [sacrificial] animal's limbs after it was slaughtered, but before its blood was cast upon the altar, it is disqualified. Even if one [merely] mutilated the ear of an animal before [its blood] was received, it is as if [its blood] was not received. [This is derived from Leviticus 16:14 which] states: "And he shall take from the blood of the bull." [Implied is that] it must be entirely whole at the time [the blood] is received. If one received [the blood] of an imperfect [animal] and cast it upon the altar, [the sacrifice] is unacceptable. If, however, its substance was reduced after [its blood] was received, before it was cast [on the altar], even if the meat was lost before the blood was cast [on the altar] or it was consumed by fire, he should cast the blood [on the altar] as long as an olive-sized portion of the meat or the organs and fats to be offered on the altar's pyre remain. If not even that remains, he should not cast the blood. With regard to a burnt-offering, even if half an olive-sized portion from the meat and half an olive-sized portion of the organs and fats [remain, he should cast the blood], because the entire [animal] is [offered on the altar's] pyre.

וְכָל הַקָּרְבָּנוֹת בֵּין שֶׁל צִבּוּר בֵּין שֶׁל יָחִיד אַרְבָּעָה מִינִין. עוֹלָה. וְחַטָּאת. וְאָשָׁם. וּשְׁלָמִים: קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר הֵם שְׁנֵי תְּמִידִין שֶׁל כָּל יוֹם. וּמוּסְפֵי שַׁבָּתוֹת וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְהַמּוֹעֲדוֹת וּשְׂעִיר חַטָּאת שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכֵן אִם שָׁגְגוּ בֵּית דִּין וְהוֹרוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה מֵבִיא כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט פַּר וְשָׂעִיר. הַפָּר עוֹלָה וְהַשָּׂעִיר חַטָּאת. וְאֵלּוּ הַשְּׂעִירִים הֵם הַנִּקְרָאִים שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה. וְאִם שָׁגְגוּ וְהוֹרוּ בִּשְׁאָר הַמִּצְוֹת מְבִיאִין פַּר לְחַטָּאת וְהוּא הַנִּקְרָא פַּר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר: קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד הֵם הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח. וְהַחֲגִיגָה וְהִיא שְׁלָמִים. וְהָרְאִיָּה וְהִיא עוֹלוֹת. וְקָרְבַּן הַגֵּר וְהוּא עוֹלָה מִן הַבְּהֵמָה. אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אוֹ שְׁתֵּי תּוֹרִים וּשְׁנֵיהֶן עוֹלָה. אוֹ שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת אַחַת עוֹלָה וְאַחַת שְׁלָמִים. וְהַנּוֹדֵר אוֹ הַמִּתְנַדֵּב עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים. וּשְׁלָמִים הַבָּאִין עִם הַלֶּחֶם הֵם הַנִּקְרָאִים תּוֹדָה. וְכֵן קָרְבְּנוֹת הַנָּזִיר וְהֵן עוֹלָה וְחַטָּאת וּשְׁלָמִים. וְקָרְבְּנוֹת מְצֹרָע וְהֵן חַטָּאת וְאָשָׁם וְעוֹלָה. וְקָרְבְּנוֹת זָבִים וְיוֹלְדוֹת וְהֵן חַטָּאת וְעוֹלָה. וְקָרְבַּן הַשּׁוֹגֵג בְּמִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כָּרֵת וְהוּא חַטָּאת. וְאִם נִסְתַּפֵּק לוֹ אִם עָשָׂה אוֹ לֹא עָשָׂה אוֹתוֹ הַחוֹטֵא מֵבִיא אָשָׁם וְהוּא הַנִּקְרָא אָשָׁם תָּלוּי. וְיֵשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁמֵּבִיא עֲלֵיהֶן אָשָׁם וְהוּא הַנִּקְרָא אָשָׁם וַדַּאי. וְכֵן אֵיל הָעוֹלָה וּפַר הַחַטָּאת שֶׁמַּקְרִיב כֹּהֵן גָּדוֹל מִשֶּׁלּוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים הֲרֵי הֵן קָרְבַּן יָחִיד. וּפַר זֶה הוּא הַנִּקְרָא פַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכָל אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת מְפֹרָשִׁין הֵן בַּתּוֹרָה וְכָל אֶחָד מֵהֶן יִתְבָּאֲרוּ דִּינָיו בִּמְקוֹמוֹ:

All of the sacrifices - whether those brought by the community or by individuals - are of four types: a) burnt-offerings, b) sin-offerings, c) guilt-offerings, and d) peace-offerings. The communal offerings are the two temidim offered every day, the additional offerings of the Sabbaths, Rashei Chodashim, and the festivals, and the sin-offering of a goat brought on Yom Kippur. Similarly, if [the High] Court inadvertently gave an erroneous ruling with regard to the worship of false deities, every tribe is required to bring a bull and a goat. The bull is brought as a burnt-offering and the goat as a sin-offering. These goats are called "the goats of false deities." If they inadvertently gave an erroneous ruling with regard to other mitzvot, they bring a bull as a sin-offering. It is called "the bull associated with the overlooking of a matter by the community." The sacrifices [brought by] individuals include: a) the firstborn offerings, b) the tithe offerings, c) the Paschal offerings, d) the chagigah offerings, i.e., the peace offerings [brought in association with the pilgrimage festivals], e) the pilgrimage offering which is a burnt-offering, f) the sacrifice brought by a convert, that involves a burnt-offering from a domesticated animal, two small doves or two turtle doves; both of them are burnt-offerings, or two domesticated animals, one as a burnt-offering and one as a peace-offering, g) one who vows or pledges a burnt-offering or a peace offering, h) peace-offerings that are accompanied by bread; they are called thanksgiving offerings, i) the sacrifices of a nazirite, which are a burnt-offering, a sin-offering, and a peace-offering, j) the sacrifices of a metzora, which are a sin-offering, and a guilt-offering, and a burnt-offering, k) the sacrifices of a zav a zavah, and a women after childbirth; they are a sin-offering and a burnt-offering, l) the sacrifice brought by a person who inadvertently violated a negative commandment punishable by karet; it is a sin-offering, m) if a person was unsure of whether he transgressed or not, that transgressor brings a guilt-offering; it is called a conditional guilt-offering, n) there are certain sins for which one brings a guilt-offering [to atone for their transgression]; this is called a definite guilt-offering, o) similarly, the ram brought as a burnt-offering and the bull the High Priest brings from his own resources as a sin-offering on Yom Kippur, are individual offerings; the bull is called "the bull of Yom Kippur." All of these sacrifices are explicitly mentioned in the Torah and the laws governing each of them are explained in the appropriate places.

הלכות קרבנות מצות עשה שיהיו (א) הקרבנות הקריבים על המזבח תמימים מכל מום כדתניא בת״כ בפ׳ אמור [ספ״ו] תמים יהיה לרצון זו מ״ע. ואם הקריב בעל מום ביטל מ״ע ועבר על חמשה לאוין כאשר ביארנו [במל״ת ש״י]: מצות עשה להקריב (א) כל הקרבנות מיום השמיני והלאה שנאמר יהי׳ שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה׳ וכל שבעת ימים נקרא מחוסר זמן [בפרק אותו ואת בנו ריש דף פ״א] ואעפ״י שמחוסר זמן פסול אם עבר והקריבו אינו לוקה מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה: מצות עשה לעשות (א) העולה כמשפט שנאמ׳ בפ׳ ויקרא אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה׳. וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו. ושחט את בן הבקר לפני ה׳ והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו את הדם על המזבח סביב אשר פתח אהל מועד. והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח וערכו עצים על האש וערכו בני אהרן הכהני׳ את הנתחי׳ את הראש ואת הפדר על העצים אשר על האש אשר על המזבח. וקרבו וכרעיו ירחץ במים והקטיר הכהן את הכל המזבח עולה אשה ריח ניחוח לה׳. תניא בת״כ [פרשה ויקרא פ״ג] פי׳ זכר ולא נקבה כשהוא אומר זכר למטה שאין ת״ל אלא להוציא טומטום ואנדרוגינוס. ולמה אמר [שם] יקריב יקריב שני פעמים אפי׳ נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון יקריב כל אחד לשם מי שהוא וכן עולה בחולין ימכרו החולין לצרכי עולה והרי כולן עולות ותקרב כל אחד לשם מי שהוא יכול נתערבה בפסולים או בשאינו מינו ת״ל יקריבנו מיעט. [שם] יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו ת״ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני [שם פ״ד] לפני ה׳ וסמך אין סמיכה בבמה. על ראש העולה להביא עולת חובה לסמיכה ולהביא עולת הצאן. העולה פרט לעולת העוף [שם] ונרצה לו על מה הוא מרצה אם על כריתות ומיתות ב״ד ומיתה בידי שמים ומלקות הרי עונשן אמור הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו הניתק לעשה [שם] ושחט והקריבו הכהני׳ מקבלה ואילך מצות כהונה למד על השחיטה שכשרה בזר והקריבו זו קבלת הדם שהיא ראשונה וכתבה בלשון הולכה ללמדנו שתיהם [שם] שני פעמים דם למה נכתב את הדם וזרקו את הדם להביא את שנתערב בין במינו בין שאינו מינו יכול אף נתערבה בפסולין או בחטאות הפנימיות או בחטאות החיצונות שאלו למעלה והיא למטה ת״ל דמו שנכתב בעולת הצאן למעט [שם] וזרקו עומד למטה וזורק מן הכלי לכותל המזבח למטה מחוט הסיקרא כנגד הזוית לכך נאמר סביב שיהא הדם ניתן לד׳ רוחות יכול יקיפנו בחוט ת״ל וזרקו וא״א להקיף בזריקה ואי זרקו יכול זריקה אחת ת״ל סביב הא כיצד נותן שתי מתנות שהן ארבע [שם פ״ה] והפשיט מה ת״ל העולה לרבות כל העולה להפשט וניתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים [שם] ונתנו אש אע״פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט [שם פ״ו] את הנתחים ואת הראש לפי שאין הראש בכלל הפשט והיה קרב עם עורו וצמרו שכבר הותז בשחיטה לכך הוצרך למנותו לעצמו. ואת הפדר למה נאמר ללמדך שמעלהו עם הראש ומכסה בית השחיטה וזהו דרך כבוד ש מעלה [שם] על העצים אשר על האש אשר על המזבח שלא יהו הגזירין יוצאין חוץ למערכה עולה לשם עולה יקטירנו אשה כשישחטנו ישחטנו לשם להקריבו באש לגבוה ניחוח נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני:

הזהירנו שלא נקריב דבר מן הקרבנות בחוץ רוצה לומר חוץ לעזרה וזה יקרא מעלה בחוץ, והוא אמרו יתעלה השמר לך פן תעלה עולותיך. ולשון ספרי אין לי אלא עולות שאר קדשים מנין תלמוד לומר ושם תעשה יכול לא יהיו אלא בעשה תלמוד לומר ושם תעלה, עולה בכלל היתה ולמה יצתה להקיש אליה ולומר לך מה עולה מיוחדת שהיא בעשה ולא תעשה כך כל שהוא בעשה הרי היא בלא תעשה. ואני אבאר לך הענין וזה שבעולה בא לשון אזהרה מהקריב אותה בחוץ, והוא אמרו פן תעלה, ובא בפירוש בפסוק אחר בצווי להקריב העולה בפנים, והוא אמרו יתעלה שם תעלה. וזה מצות עשה שיקריב שם העולה. במקום אשר יבחר ה' אולם שאר קדשים בא להם הצווי שיקריבו בפנים, והוא אמרו ושם תעשה ללמד שבחוץ לא תעשה. והשרש אצלנו לאו הבא מכלל עשה עשה, והוא אמרו הנה ועדיין אני אומר שאר קדשים לא יהיו אלא בעשה רוצה לומר שיהיו מי שיקריב קדשים בחוץ עובר בלאו הבא מכלל עשה לבד, ולכן אמר ושם תעלה עולותיך כדי שיגיע ההיקש ויהיו הקרבנות כעולה וכמו שהמקריב עולה בלא תעשה כך שאר הקרבנות. והעובר על לאו זה במזיד חייב כרת ושוגג חייב חטאת קבועה, ולשון הכרת בפרשת אחרי מות במעלה בחוץ כתיב אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא הביאו ונכרת. ובספרי ונכרת האיש מעמיו עונש שמענו אזהרה מנין תלמוד לומר השמר לך פן תעלה עולותיך. ולשון גמרא זבחים (דף ק"ו:) כתיב עונש וכתיב אזהרה עונש ונכרת אזהרה השמר לך פן תעלה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בי"ג מזבחים. (ראה אנכי, מעשה הקרבנות פי"ח): שהזהיר משחוט דבר מהקדשים בחוץ, וזה יקרא שוחט בחוץ. וכשמנו בתחלת כריתות (דף ב') מחוייבי כרת כלם מנו השוחט והמעלה בחוץ בשתים, ואמנם היות השוחט בחוץ חייב כרת ואע"פ שלא העלה אבל מעת ששחט, כן לשון התורה. והוא אמרו אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו'. ואמנם האזהרה מזה רוצה לומר משחוטי חוץ אינה בבאור אבל היא נלמדת בדין שלא ענש אלא אם כן הזהיר כמו ששמנו שרש בהקדמה שהקדמנו לאלו המצות. ולשון גמרא זבחים (דף ק"ו) השוחט והמעלה בחוץ חייב שתים בשלמא מעלה כתיב עונש וכתיב אזהרה, עונש ונכרת אזהרה השמר לך פן תעלה וכדרבי אבין דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, אלא שחיטה בשלמא עונש ונכרת מעמיו אזהרה מנין, ואחר הדברים יצא המאמר על זה הלשון אמר שם תעלה עולותיך ושם תעשה, מקיש עשיה לעליה מה עליה ענש והזהיר אף עשיה ענש והזהיר, רמז באמרו שם תעלה ושם תעשה על אמרו שם תעלה עולותיך וזו היא הקרבה, רוצה לומר הקטר על האש. אמר שם תעשה ככל אשר אני מצוך כולל זה ההקרבה וזביחה, לפי שגם הוא צוה בזביחה. ודע כי השוחט בחוץ בשוגג חייב חטאת קבועה, וצריך שתדעהו מי שהקריב קדשים בזמן הזה חוץ למקום העזרה חייב כרת. ובבאור אמרו המעלה בחוץ בזמן הזה ר' יוחנן אמר חייב, וכן הלכה כי הוא ראוי ליקרב והשרש האמתי אצלנו מקריבים אע"פ שאין בית. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בי"ג מזבחים. (אחרי מות, שם):

He prohibited us - that we not sacrifice any of the sacrifices outside. [This] means to say, outside of the [Temple] courtyard. And this is called, bringing up outside. And that is His, may He be exalted, saying, "Take care lest you bring up your burnt-offerings" (Deuteronomy 12:13). And the language of the Sifrei (Sifrei Devarim 70:5-6) is, "I only [know about] burnt-offerings. From where [do we know about] the other consecrated animals? [Hence] we learn to say, 'and there shall you do' (Deuteronomy 12:14). Perhaps [other offerings] are subject only to a positive commandment. [Hence] we learn to say, 'there shall you bring up [your burnt-offerings].' Burnt-offerings were included [in all of the offerings]. Why were they singled out? To serve as [the basis for] a comparison, and to tell you, 'Just as burnt-offerings, which are characterized by being subject to a positive commandment, are subject to a negative commandment; so too, all offerings that are characterized by being subject to a positive commandment are surely subject to a negative commandment.'" And I will explain the content to you. And that is that the language of a prohibition appears with a burnt-offering - and that is His saying, "lest you bring up." And in another verse, the explanation appears with a command to offer the burnt-offering inside - and that is His, may He be exalted, saying, "and there shall you bring up" - and that is the positive commandment that one offer the burnt-offering there, "in the place that the Lord will choose." However the [only] command that comes [for] the other consecrated animals is that they offer them inside - and that is His saying, "and there shall you do" - to teach that you should not do [it] outside. But the principle with us is that a negative commandment derived from a positive commandment is a positive commandment. And that is their saying, "I would still say [that] other consecrated animals would only be with a positive commandment." [This] means to say that the one who sacrifices other consecrated animals would only [transgress] a positive commandment - that is that one who sacrifices other consecrated animals outside would only transgress a negative commandment that is derived from a positive commandment. And hence He said, "and there shall you bring up your burnt-offerings" - so as to extend the comparison, and that the [other] sacrifices be like the burnt-offering: So just like one who offers a burnt-offering [outside] is with a negative commandment, so too [with] the other sacrifices. And one who transgresses this negative commandment is liable for excision when volitional; and a fixed sin-offering when inadvertent. And the language of excision is [found] in Parashat Acharei Mot about someone who brings up an offering outside - it is written, "who brings up a burnt-offering or a sacrifice: And does not bring it to the entrance of the Tent of Meeting [...], he will be excised" (Leviticus 17:8-9). And in the [Sifra]: "'That man will be excised from his people' - we have understood the punishment. From where [do we know] the prohibition? [Hence] we learn to say, 'Take care lest you bring up your burnt-offerings.'" And the language of the Gemara, Zevachim (Zevachim 106a), is, "The punishment is written, and the prohibition is written: The punishment, 'he will be excised'; the prohibition, 'Take care lest you bring up.'" And the regulations of this commandment have already been explained in the thirteenth [chapter] of Zevachim. (See Parashat Re'eh; Mishneh Torah, Sacrificial Procedure 18.) That He prohibited us from slaughtering any of the sacrifices outside. And this is called, slaughtering outside. And at the beginning of Keritot (Mishnah Keritot 1:1), when they listed all those that are liable for excision (karet), they counted one who slaughters outside and one who offers [the sacrifices] outside as two. Indeed, if one slaughters outside, he is liable for excision - even if he does not bring [it] up - from the time he slaughtered it. That is the language of the Torah; and that is His saying, "who slaughters an ox or sheep or goat in the camp, or slaughters outside the camp, and does not bring it to the entrance of the Tent of Meeting, etc." (Leviticus 17:3-4). Nevertheless, the prohibition about this - meaning to say, slaughtering outside - is not explicit, but is rather learned from the precept that He does not punish unless He prohibited, which we situated as a principle in our introduction with which we introduced [all] of these commandments. And the language of the Gemara, Zevachim (Zevachim 106a), is, "[One who brings up and slaughters outside is liable for two.] Granted, for bringing up, the punishment is written, and the prohibition is written: The punishment, 'he will be excised' (Leviticus 17:9); the prohibition, 'Take care lest you bring up' (Deuteronomy 12:13). [This is] in accordance with Rabbi Avin, who says, 'Wherever it is stated in the Torah, Observe; Lest; or Do not, it is nothing except a prohibition.' But [for] slaughtering, why is one liable? Granted the punishment is, 'he shall be excised from among his people.' [But] from where [do we know] its prohibition?" And after [many] words, the [conclusive] statement came out with this language (Zevachim 107a): "He said, 'there you shall bring up your burnt offerings and there you shall do' (Deuteronomy 12:14). It compares doing to bringing up - just like [with] bringing up, He punished and prohibited; so too, [with] doing, He punished and prohibited." With their saying, "there you shall bring up [...] and there you shall do," it is an indication that His saying, "there you shall bring up your burnt offerings" - and that is the offering, meaning its incineration on the fire - [can be compared to] His saying, "there you shall do like everything I command you," which includes this offering, [as well as] the slaughtering. For He also commanded the slaughtering. And know that one who slaughters outside inadvertently is liable for a fixed sin-offering. And it is necessary that you know that one who slaughters consecrated animals at this time outside the location of the courtyard is liable for excision. And in the explanation, they said (Zevachim 107b), "One who brings up [a sacrifice] outside: Rabbi Yochanan says, 'He is liable.'" And that is the law, for it is fitting to offer [even today]. And the true principle with us is [that] we may sacrifice, even though there is no Temple. And the regulations of this commandment have already been explained in the thirteenth [chapter] of Zevachim. (See Parashat Acharei Mot; Mishneh Torah, Sacrificial Procedure 18.)

ויש לומר ששני מיני קרבנות אלו מקבילים לשני שמות מקדש ומשכן, שלשם מקדש שיהיו ישראל מקודשים ומזומנים אליו ית"ש היפוך החטאים והעונות שהם המבדילים ומסך מבדיל כמ"ש כי עונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין אלקיכם, לזה נתבקש הקרבנות שבאין לכפר ולרצות להסיר מסך המבדיל זה, ולשם משכן שענינו להמשיך אחריו כל חלקי הקדושה ונשמות ההולכים מדחי אל דחי, לזה נתבקש שאר קרבנות הציבור והיחיד שתעודתן לקרב הכחות ולהעלות את חלקי הקדושה: