Meforshim on Deuteronomy 1:1

אלה הדברים. לְפִי שֶׁהֵן דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת וּמָנָה כָאן כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהִכְעִיסוּ לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּהֶן, לְפִיכָךְ סָתַם אֶת הַדְּבָרִים וְהִזְכִּירָם בְּרֶמֶז מִפְּנֵי כְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל (עי' ספרי): במדבר. לֹא בַמִּדְבָּר הָיוּ אֶלָּא בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, וּמַהוּ בַּמִּדְבָּר? אֶלָּא בִּשְׁבִיל מַה שֶּׁהִכְעִיסוּהוּ בַּמִּדְבָּר שֶׁאָמְרוּ (שמות ט"ז) "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ וְגוֹ'":

אלה הדברים THESE ARE THE WORDS — Because these are words of reproof and he is enumerating here all the places where they provoked God to anger, therefore he suppresses all mention of the matters in which they sinned and refers to them only by a mere allusion contained in the names of these places out of regard for Israel (cf. Sifrei Devarim 1:1; Onkelos and Targum Jonathan). במדבר IN THE WILDERNESS — They, however,‎‎were not then in the wilderness, but in the plains of Moab (cf. Numbers 36:13 and further on verse 5): What, therefore, is the meaning of במדבר? It does not mean "in the wilderness”, but the meaning is: he reproved them on account of that wherein they had provoked Him to anger in the wilderness — that they said, (Exodus 16:3) “Would that we had died [by the hand of the Lord]” (cf. Sifrei Devarim 1:11).

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳. אָמַר שֶׁבְּכָל אֶחָד מֵהַמְּקוֹמוֹת שֶׁהִזְכִּיר פֹּה, וְהֵם מְקוֹמוֹת אֲשֶׁר עִוְּתוּ שָׁם אָרְחוֹת דַּרְכָּם בִּגְזֵרַת הָאֵל יִתְעַלֶּה לַהֲנִיעָם בַּמִּדְבָּר בַּעֲוֹן הַמְרַגְּלִים, אָמַר מֹשֶׁה לְכָל יִשְׂרָאֵל אֵלֶּה הַדְּבָרִים שֶׁיַּזְכִּיר.

אָמַר אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל עַל הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר יַזְכִּיר בְּכָל הַסֵּפֶר מִתְּחִלַּת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת בְּפָרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן כְּמוֹ שֶׁאָמַר (דברים א':ה') הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר כִּי עַל הַתּוֹרָה יְדַבֵּר וְיֶחְסַר מִפָּסוּק ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ (דברים א':ו') מִלַּת אֲמִירָה וְהַטַּעַם כִּי כַּאֲשֶׁר הוֹאִיל מֹשֶׁה לְבָאֵר לָהֶם הַמִּצְוֹת אָמַר לָהֶם בִּתְחִלַּת דְּבָרָיו ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב אַחֲרֵי שֶׁנָּתַן לָנוּ עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים שֶׁנִּכְבֹּשׁ הָאָרֶץ מִיָּד וְנַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן, וְחַטֹּאתֵיכֶם גָּרְמוּ לָכֶם זֶה וָזֶה וְאַחֲרֵי כֵן הוֹדִיעָם יִחוּד הַשֵּׁם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד (דברים ו ד) וְכָל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּסֵּפֶר הַזֶּה, וּלְכָךְ יְפָרֵשׁ בְּכָאן אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וְשָׁם וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, כִּי בֵּאוּר הַתּוֹרָה וְתַשְׁלוּם הַמִּצְוֹת צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּמַעֲמַד כָּל יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר הָיָה בְּמַתַּן הַתּוֹרָה.

יש אומרים כי טעם אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר והנה הם הלכו במדבר ארבעים שנה וזה פי' ויהי בארבעים שנה. ואלה טעו כי עד קדש ברנע באו בשנה השנית רק ויהי בארבעים שנה דבק עם דבר משה והישר בעיני שפירושו אלה הדברים שהם דברי המצות הכתובים בפרשת ראה אנכי ושופטים וכי תצא והיה כי תבא כבר אמר אותם כאשר היו במדבר ויהי' דבר משה מושך עצמו ואחר עמו וכן הוא דבר משה במדבר בערבה מול סוף מיום שנסעו מסיני:

In the name of the one who speaks righteousness and declares things that are right I will explain the Torah portion which begins with These Are The Words. Some say that the meaning of eleven days’ journey from Horeb…by the way of mount Seir (v. 2) is: Look. They traveled for forty years in the wilderness. This is the meaning of And it came to pass in the fortieth year (v. 3). However, they err, for Israel came up to Kadesh-barnea in the second year. Actually, And it came to pass in the fortieth year is connected to that Moses spoke (v. 3). I believe that These are the words (v. 1) refers to the precepts recorded in the Torah portions Re’ah Anokhi, Shoftim, Ki Tetze, and Ve-hayah Ki Tavo, which were already spoken by Moses when they were in the wilderness. Moses spoke (v. 1) should be read as if written twice. This means Moses spoke, in the wilderness, in the Arabah, and in Suph from the day that they journeyed from Sinai.

אלה הדברים. היינו כל הספר עד פ׳ וילך. והנה לא היו כל הדברים הרבים ההם במעמד אחד ולא ביום אחד. אלא הקהיל את העם בכמה עתים ודבר איזה ענין מזה הספר. ומפרש הפסוק שפעם הקהיל את העם במדבר.

אֵלֶּה הַדְּבָרִים וְגוֹ׳. ״אֵלֶּה״ מִעֵט הַקּוֹדֵם, פֵּרוּשׁ, לְפִי שֶׁאָמַר ״אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה״ שֶׁהֵם דִּבְרֵי עַצְמוֹ, שֶׁכָּל הַסֵּפֶר תּוֹכָחוֹת הֵם וּמוּסָר מִמֹּשֶׁה לָעוֹבֵר פִּי ה׳, וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מגילה לא:) קְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה מֹשֶׁה מִפִּי עַצְמוֹ אֲמָרָן, וַאֲפִלּוּ מַה שֶׁחָזַר וּפֵרֵשׁ מַאַמְרֵי ה׳ הַקּוֹדְמִין לֹא נִצְטַוָּה עֲשׂוֹת כֵּן אֶלָּא מֵעַצְמוֹ חָזַר הַדְּבָרִים, וְחָשׁ הַכָּתוּב לוֹמַר כִּי כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמַר מֹשֶׁה מִפִּי עַצְמוֹ דְּבָרִים כָּאֵלֶּה, כְּמוֹ כֵן בַּמַּאֲמָרִים הַקּוֹדְמִין אָמַר מֹשֶׁה מִפִּי עַצְמוֹ אֵיזֶה דָּבָר, לָזֶה אָמַר אֵלֶּה הַדְּבָרִים פֵּרוּשׁ, אֵלֶּה לְבַד הֵם הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה דִּבְרֵי עַצְמוֹ, אֲבָל כָּל הַקּוֹדֵם בְּאַרְבַּעַת חוּמָּשִׁים לֹא אָמַר אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת מֵעַצְמוֹ, אֶלָּא הַדְּבָרִים שֶׁיָּצְאוּ מִפִּי הַמְּצַוֶּה כְּצוּרָתָן בְּלֹא שׁוּם שִׁנּוּי אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת יְתֵרָה אוֹ חֲסֵרָה. עוֹד יִרְמֹז עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: ״אֵלֶּה״ – פָּסַל כָּל הַדְּבָרִים חוּץ מֵאֵלֶּה, שֶׁאֵין מַדְרֵגָה שָׁוָה לִדְבָרִים אֵלּוּ. וְנָתַן הַכָּתוּב טַעַם מַעֲלָתָם: א׳ – ״אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה״ – מִצַּד מַעֲלַת הַמְּדַבֵּר שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ עֶלְיוֹן, כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד ה׳ לִשְׁנֵי אֶחָיו, כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה (במדבר יב:ח). ב׳ – ״אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל״ – מִצַּד מַעֲלַת הַנִּדְבָּר אֵלָיו אוּמָּה שְׁלֵמָה. וְרָמַז עוֹד בְּאָמְרוֹ אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, פֵּרוּשׁ, לֹא לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ נִמְצָאִים נִגְלִים שָׁם בַּדּוֹר הַהוּא לְבַד הָיוּ הַדְּבָרִים, אֶלָּא לְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׁם הָיוּ וַאֲשֶׁר עֲתִידִין לִהְיוֹת, כִּי תּוֹרָה שָׂם מֹשֶׁה בִּדְבָרָיו עֶלְיוֹנִים אֵלּוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל לְקַיֵּם כָּל דָּבָר הַכָּתוּב בִּדְבָרִים אֵלֶּה. הֲרֵי שֶׁאֵין דְּבָרִים בָּעוֹלָם בְּמַדְרֵגָה שָׁוָה לִדְבָרִים אֵלּוּ, וְהוּא מַאֲמַר אֵלֶּה הַדְּבָרִים, פֵּרוּשׁ, וְאֵין דּוֹמֶה לָהֶם.

אלה הדברים, These are the words, etc. The word אלה is restrictive, especially in regard to what has been written previously. Seeing Moses recorded in this Book only words which he had spoken on his own initiative, the Torah wishes to emphasise that only the words of admonition recorded in this Book were spoken by Moses on his own initiative. We are told in Megillah 31 that Moses personally composed the curses recorded in this Book, and that even legislation which Moses repeated in this Book he had not been commanded to repeat but did so of his own volition. The Torah was concerned that we might conclude that just as Moses had felt free to say things of his own volition in this Book he might have done so in the previous four Books. This is why this Book commences with the words אלה הדברים, "only these are the words Moses spoke of his own volition, none other." Still another meaning of the word אלה is based on the words of Bereshit Rabbah 12 which we quoted at the beginning of Parshat Massey that this word separates from what precedes it, the previous subject matter being regarded as something inferior by comparison to what is being introduced by the word אלה. The subject matter being introduced by the word אלה is considered as far greater in importance than what has preceded it. The Torah here explains that the reason for these words of Moses being superior to anything he is quoted as having said in the preceding four Books is 1) the fact that these words were his very own. No other human being could equal Moses in stature which made his words superior to those of any other human being. G'd had indicated this already in Numbers 12,8 when He admonished Moses' brother and sister. 2) He addressed these words to a group of people, i.e. the Jewish people, who also were a select group of human beings, collectively on an incomparably higher spiritual level than any other collection of human beings. In short then: אלה הדברים, "these are (the true) words of Moses, there are none to compare to it."

אלה הדברים, החמשה פסוקים הראשונים הם הקדמה כוללת לכל ספר משנה תורה, כי כשנשקיף השקפה כללית על דברי הספר הזה הוא מחולק לשני חלקים, שמן פסוק וא"ו ה' אלהינו דבר אלינו בחורב עד פרשה י"ב שמתחיל אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות, הם דברי מוסר ותוכחה, שמזכיר להם טובת הבורא עליהם ומה שחטאו כנגדו ומזהיר אותם על יראת ה' ואהבתו ושלא לשכח טובותיו ומעמד הר סיני וכדומה [כי המצות שבאו בין הדברים באו אגב גררא] ולבאר כ"ז בא האלהים בחמשה פסוקים להודיע מה שרש דבר נמצא בספר הזה, ותחלה הודיע ענין הי"א פרשיות הראשונות שהם דברי מוסר ותוכחה ונקראו בשם דברים, שמציין דברי תוכחה כדרך המדבר ודורש בארוכה, ואמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, ר"ל שדברי תוכחות אלה דבר משה תחלה מעצמו מבלי צווי ה', שהוכיחם על מעשיהם כפעם בפעם בזמנים ובמקומות שונים