El Melech Ne'eman and Messianic Redemption

וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ, וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ, לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יב, ב): הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד.

הלכות קריאת שמע ויקראנה ביראה ובכוונה כתב ר"ע לשוייה איניש לקריאת שמע בכל זמן דקרי לה כפרוטגמא חדשה פירוש פרוטגמא כתב המלך על בני מדינתו שק"ש הוא פרוטגמא דהקב"ה והכי איתא במדרש א"ר ברכיה מלך בשר ודם משגר פרוטגמא שלו למדינה מה הם עושין כל בני המדינה עומדין על רגליהם ופורעים את ראשיהם וקוראין אותו באימה ביראה ברתת ובזיע אבל הקב"ה יתברך שמו אומר לישראל קראו ק"ש פרוטגמא דידי הרי לא הטרחתי עליכם לקרותה לא עומדים ולא פרועי ראש אלא בלכתך בדרך אבל באימה וביראה וברתת ובזיע מיהא צריך יש נוהגין לומר תחלה אמ"נ וי"א שמוסיפין אמן אמ"נ ונותנין טעם לדבריהם שק"ש יש בה רמ"ח תיבות כמנין איבריו של אדם אלא שחסר ד' ומכוונים להשלים באלו ד' והרמ"ה השיב על זה בתשובה וכתב ודאי אם הקדים וסיים הבוחר בעמו ישראל באהבה קודם ש"צ יכול לענות אמן כשיסיים ש"צ דלאו עונה אמן אחר ברכותיו הוא אלא אחר ש"צ והפסקה ליכא דלא גרע משאלת שלום דמפסקינן בין ברכה שנייה לשמע אבל מי שעונה אמן אחר ברכת עצמו בין יחיד בין ציבור הוי טעות ונקרא בור והוי הפסקה בדבר שלא היה לו להפסיק וכל שכן המפסיק באמן אמ"נ דאיכא תלת דמפסיק בין ברכה לקריאה ועוד דמפיק שם שמים לבטלה ועבר בלא תשא דהזכרת השם הכא לית ליה עניינא דמדכר לה לא להבוחר בעמו ישראל ולא לשמע ישראל והויא לבטלה ועוד כיון דלאו לצורך ברכה היא אלא לאשלומי רמ"ח תיבות הוי ליה תוספת בק"ש והאי תוספת לא יעקב אמרו ולא בניו ולא משה אמרו וא"כ אנן היכי אמרינן ליה השתא בשכמל"ו אי לאו דאמריה יעקב לא הוה אמרינן ליה ואע"ג דאמריה יעקב לא אמרינן ליה אלא בחשאי ואנן ניקום ונימא מדעתן מידי דלא אמריה יעקב ולא משה ולא איתא לא במתניתין ולא בגמרא אלא מחוורתא דהאי מנהגא ל"ל עיקר ומאן דיכיל לסלוקא שלא ע"י מחלוקת אלא בחבורה שדעת אחת לכולם ש"ד ומאן דלא יכיל לסלקא לסלוקיה לנפשיה ע"כ נוהגים בספרד לקרות פסוק הראשון בקול רם ומנהג טוב הוא להעיר הכוונה בפסוק הראשון שהוא עיקר מקום כוונת הקריאה ויש נוהגין שנותנין ידיהם על פניהם בקריאת פסוק הראשון וראייתם מפ"ב דברכות (יג:) רבי כד הוה מנח ידיה אעיניה הוה קרי לה פי' כוונתו שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוין וכל מה שיעשה אדם לעורר הכוונה טוב הוא:

היא הצווי שצונו בהאמנת היחוד, והוא שנאמין שפועל המציאות וסבתו הראשונה אחד, והוא אמרו יתעלה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, וברוב המדרשות תמצאם אומרים על מנת ליחד את שמי, על מנת ליחדני, ורבים כאלה, רוצים בזה המאמר אנחנו אמנם הוציאנו מעבדות ועשה עמנו מה שעשה מן החסדים והטובות על תנאי האמנת היחוד כי אנחנו מחוייבים בזה, והרבה מה שיאמרו מצות יחוד ויקראו גם כן זאת המצוה מלכות שמים כי הם אומרים כדי לקבל עליו מלכות שמים, ר"ל ההודאה ביחוד והאמנתו.

יש נוהגים לומר תחלה אמ"נ ויש שמוסיפין אמן אמ"נ ונותנים טעם לדבריהם שק"ש יש בה רמ"ח תיבות וכו' אלא שחסר ארבע וכו' זה אינו מדוקדק שהרי אינם חסרים אלא ג' תיבות שבשמע ובשכמל"ו יש י"ב תיבות ומואהבת עד ובשעריך מ"ב ומוהיה אם שמוע עד כימי השמים על הארץ קכ"ב ובפרשת ציצית ס"ט הרי רמ"ה נמצא שלא חסרו אלא ג' תיבות ובאמ"נ סגי והאומרים אמן הוא על סוף ברכת הבוחר וכ"כ במנהיג וכ"כ האגור בשם הרוקח וכתב האגור באשכנז וצרפת נוהגים לומר אמ"נ ולא אמן וגם מהר"י קולון כתב בשורש מ"ב שכן היה הוא נוהג וכתב עוד האגור שבספר הפרדס לרש"י ובטעמי ה"ר יהודה החסיד כתוב שאומרים אמ"נ ע"כ והגהות מיימוני כתבו בפרק ראשון מהלכות ברכות שאין לאומרו ונ"ל שאע"פ שהרמ"ה סתר מנהג זה משום דליתא במתניתין ולא בגמרא מ"מ נראה שמנהג קדמון היה אלא שאח"כ בטלוהו כדי שלא יפסיק בין הבוחר בעמו ישראל לשמע ותקנו במקומו שיחזור ש"צ ה' אלהיכם אמת דהכי איתא בספר התיקונים תיקון י"א ואיהי כלילא מד' פרשיות דקריאת שמע דאינון רמ"ח עם אמ"נ ובגין דלא עבדין הפסקה תקינו לאחזרא שליחא דצבורא ה' אלהיכם אמת ע"כ וכן נהגו בני ספרד שלא לומר אמ"נ ולהשלים הג' תיבות חוזר ש"ץ ה' אלהיכם אמת שבתחלה מסיים פרשת ציצית ואומר אמת וחוזר ואומר בקול רם ה' אלהיכם אמת וכ"כ בספר הזוהר בסוף פרשת וירא אליו ה' דבק"ש אית רמ"ח תיבין עם ה' אלהיכם אמת וכ"כ במדרש הנעלם פתח רבי יהודה ואמר רפאות תהי לשרך וכו' התורה היא רפואה לגוף ולעצמות בעה"ז ובעה"ב דאמר רבי נהוראי אמר רבי נחמיה בק"ש רמ"ח תיבות כמנין איבריו של אדם והקורא ק"ש כתקונה כל אבר ואבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בו ודא רפאות תהי לשרך אדהכי מטא ההוא ינוקא לעי מאורחא ויתיב קמייהו שמע אילין מילין קם על רגלוי ואמר והלא בק"ש אין שם אלא רמ"ה תיבות אמר ליה רבי חייא תיב ברי יתיב אמר ליה ברי שמעת מהאי מידי אמר כך שמענא מאבא בק"ש יש רמ"ח תיבות חסר תלת למנין איבריו של אדם מאי תקנתיה תקינו שיהא ש"צ חוזר ג' תיבות ומאי נינהו ה' אלהיכם אמת כדי להשלים רמ"ח תיבות על הקהל וכדי שלא יפסיק לאמת לא פחות ולא יותר משלש אדהכי אתא ר' יהודה בריה דר' פנחס ויתיב א"ל במאי עסקיתו אמרו ליה במילי דק"ש הכי והכי אמר ההוא ינוקא אמר ודאי הכי אר"י בן נורי ורבי יוסי בן דורמסקית משמיה דרבי עקיבא חסידים הראשונים תקנו קריאת שמע כנגד עשרת הדברות וכנגד מנין איבריו של אדם והא חסרו מהם שלש למנין איבריו של אדם תקנו שיהא ש"צ חוזר ומשלים אותם ומאי נינהו ה' אלהיכם אמת.

מסייע ליה לר' יוחנן – דאמר ערבית נמי ק"ש ואחר כך תפלה כדי שיסמוך גאולה לתפלה. זה הסומך – וכל שכן דשחרית דעיקר גאולת מצרים בשחרית הוה כדכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל (במדבר ל״ג:ג׳) וסמיכת גאולה לתפלה רמזה דוד בספר תהלים דכתיב ה' צורי וגואלי (תהילים י״ט:ט״ו) וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה (שם כ) ואמרי' בברכות ירושלמי (פ"א) מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך יצא המלך ומצאו שהפליג אף הוא הפליג אלא יהיה אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו:

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. שֶׁרָצָה הַשֵּׁם לְזַכּוֹת עִמּוֹ שֶׁיְּקַבְּלוּ עֲלֵיהֶם מַלְכוּתוֹ וְיִחוּדוֹ בְּכָל יוֹם וָלַיְלָה כָּל הַיָּמִים שֶׁהֵם חַיִּים, כִּי בִּהְיוֹת הָאָדָם בַּעַל חֹמֶר, נִפְתֶּה אַחַר הַבְלֵי הָעוֹלָם וְנִמְשָׁךְ לְתַאֲווֹתָיו צָרִיךְ עַל כָּל פָּנִים זִכָּרוֹן תְּמִידִי בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם לְשָׁמְרוֹ מִן הַחֵטְא, עַל כֵּן הָיָה מֵחַסְדּוֹ לְזַכּוֹתֵנוּ וְצִוָּנוּ לְזָכְרוֹ שְׁנֵי הָעִתִּים הָאֵלֶּה בְּקֶבַע וּבְכַוָּנָה גְּמוּרָה, אַחַת בַּיּוֹם לְהוֹעִיל לְכָל מַעֲשֵׂינוּ שֶׁבַּיּוֹם, כִּי בִּהְיוֹת הָאָדָם זוֹכֵר בַּבֹּקֶר אַחְדוּת הַשֵּׁם וּמַלְכוּתוֹ, וְכִי הַשְׁגָּחָתוֹ וִיכָלְתּוֹ עַל הַכֹּל, וְיִתֵּן אֶל לִבּוֹ כִּי עֵינָיו פְּקוּחוֹת עַל כָּל דְּרָכָיו, וְכָל צְעָדָיו יִסְפֹּר, לֹא יִתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ דָּבָר מִכָּל דְּבָרָיו, וְלֹא יוּכַל מִמֶּנּוּ לְהַחְבִּיא אַחַת מִכָּל מַחְשְׁבוֹתָיו הֲלֹא יִהְיֶה לוֹ לְמִשְׁמָר מַחְשַׁבְתּוֹ זֹאת וְהוֹדָאַת פִּיו בַּדָּבָר הַזֶּה כָּל הַיּוֹם הַהוּא, וְיִהְיֶה לוֹ הוֹדָאַת הַלַּיְלָה בָּזֶה גַּם כֵּן לְמִשְׁמָר כָּל הַלַּיְלָה. וּמִפְּנֵי שֶׁיְּסוֹד הַמִּצְוָה מָה שֶׁזָּכַרְנוּ חִיְּבוּנוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בָּהּ בְּכַוָּנַת הַלֵּב, וְאָמְרוּ שֶׁאִם לֹא כִּוֵּן לִבּוֹ בָּהּ לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, שֶׁאֵין אָדָם נִזְכָּר בְּשׁוּם דָּבָר אֶלָּא אִם כֵּן יָשִׂים כַּוָּנָתוֹ בּוֹ. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בִּבְרָכוֹת פֶּרֶק הָיָה קוֹרֵא (ברכות יג ב) תָּנוּ רַבָּנַן שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד, עַד כָּאן צְרִיכָה כַּוָּנַת הַלֵּב. וְהִצְרִיכוּנוּ לְהַאֲרִיךְ בְּאֶחָד, וְכִדְתַנְיָא הָתָם סוּמְכוֹס בֶּן יוֹסֵף אוֹמֵר כָּל הַמַּאֲרִיךְ בְּאֶחָד מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו, וְאָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב וּבַדָּלֶ"ת, אָמַר רַב אָשֵׁי וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַחֲטֹף בַּחֵי"ת. וְאָמְרוּ שָׁם עַד כַּמָּה יִהְיֶה אֲרִיכוּת זֶה? וְהָיְתָה הַתְּשׁוּבָה עַד כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכֵהוּ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וּבְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, כְּלוֹמַר, שֶׁתְּכַוֵּן שֶׁמֶּמְשַׁלְתּוֹ בַּכֹּל הִיא, וְאֵין כָּל דָּבָר נֶעְלָם מִמֶּנּוּ, וּבְחֶפְצוֹ קִיּוּם כָּל הַדְּבָרִים.

It is from the roots of the commandment that God wanted to give merit to His people that they should accept upon them His Kingdom and His unity every day and night, all the days that they are alive. As since man is a physical being [that] is seduced by the vanities of the world and drawn by his desires, he certainly requires a constant reminder of the Kingdom of the Heavens to guard him from sin. Hence it was from His kindness to have us merit and He commanded us to remember [this at] these two times, regularly and with great intention. [The] one at the day is to help for all of our actions during the day; as when a man remembers in the morning the unity of God and His Kingdom, and that His Providence and Omnipotence is over everything, and he places to his heart that His eyes are open upon all of his ways and that all of his steps are marked — that he cannot obscure anything from Him and he cannot hide any of his thoughts — will this thought and the verbal acknowledgement of this matter not be a protection for him that whole day? And the acknowledgement of the night will also be a protection the whole night. And because the foundation of the commandment is what we mentioned, they, may their memory be blessed, obligated us about intention of the heart and said that if he did not have intention in his heart, he did not fulfill his obligation. As a man does not remember anything unless he places his intention to it. And this is what they, may their memory be blessed said in Berakhot 13b in the chapter [entitled] Haya Koreh, “The Rabbis learned, ‘“Listen Israel, the Lord is our God, the Lord is one” — until here, intention of the heart is required.’” And they required us to lengthen [the word,] “one.” And [it is] like it was learned over there, “Somchos ben Yosef says, ‘Anyone who lengthens [the word,] “one,” his days and years are lengthened.’ And Rav Acha bar Yaakov said, ‘But in the [letter] dalet.’ Rav Ashi said, ‘And so long as he does not cut short the [letter] chet.’” And they said there, “How much is this lengthening?” And the answer was until you crown Him in the heavens and in the earth and in the four directions of the world; meaning to say that you have intention that His governance is over all, and that there is nothing obscured from Him and that the existence of all things is through His will.

(ד) ועוד דבר אחר נמצא בתוך זה הזמן והוא נכלל בתקוני המשיח גם כי לא פירשתיהו למעלה והוא היות נשמות כל ישראל נקשרים בעטרה שמזמנים למשיח, ועל ידי זה נמצא תאוות כל העם אל רועם ואהבתם ואמונתם אליו גדולה מאד. וזה יהיה קיום השלוה והמנוחה כל הימים.

והיה אור ישראל, הנה ישועת עם ה' מצרותם תלוי בשני דברים, א. בזמן, כי לכל צרה יש זמן מוגבל, ובכלות זמנה תסור בהכרח כמו שתסור הלילה בהאיר השחר, ב. בהטבת מעשים, שאחר שהעונש י"ל סבה והוא החטא, אם יסירו הסבה וייטיבו מעשיהם יסור המסובב בהכרח, ויושעו גם קודם הזמן (כמ"ש זכו אחישנה לא זכו בעתה) ומבואר כי אם יושעו ע"י מעשיהם תהיה התשועה יותר שלמה ומופלגת משאם יושעו ע"י הזמן.

הגה ויש עוד טעם אחר בדבר דט"ו ווי"ן עולין צ' והקריאה נחשבת א' הרי צ"א כמנין השם בקריאתו ובכתיבתו והוי כאלו אמר ד' אדנ"י אמת (מהרי"ק שורש מ"ב ואגור) ויש שכתבו דכל הקורא ק"ש ביחיד יאמר אל מלך נאמן שמע וגו' כי ג' תיבות אלו משלימים המנין של רמ"ח והוא במקום אמן שיש לענות אחר ברוך הבוחר בעמו ישראל באהבה וכן נוהגין ונראה לי מ"מ כשקורא עם הצבור לא יאמר אל מלך נאמן רק יאמר אמן אחר הש"ץ כשמסיים הברכה וכן נוהגין ונכון הוא:

ויש להפסיק מעט בין "אחד" ל"ברוך שם…", כי עיקר קבלת מלכות שמים הוא ב"שמע", ועל כי גם ב"ברוך שם…" גם כן קבלת מלכות שמים מעצמנו.

וְגַם לֹא יַחֲטֹף בְּחי"ת אֶלָּא יַאֲרִיךְ בָּהּ קְצָת, כְּדֵי שֶׁיַּמְלִיךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, שֶׁז' רְקִיעִים וְהָאָרֶץ כְּמִנְיָן חי"ת. אֲבָל בְּדלי"ת צָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ יוֹתֵר, כְּדֵי שִׁעוּר שֶׁיַּחְשֹׁב שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָחִיד בְּעוֹלָמוֹ וּמוֹשֵׁל בְּד' רוּחוֹת הָעוֹלָם, וְאֵין צָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ יוֹתֵר מִכְּשִׁעוּר זֶה.

(יב) בט"ו ווי"ן - ובערבית יכוין שאמת עולה במקום ג' שמות הנ"ל: (יג) הרי צ"א - כמנין אמן וכמנין וכו' [ד"מ]:

וזה בעצמו ענין העמידה בתפילה שהיא מאמר נצבים לפני ה' אלקיכם. שמודה ומכניע עצמו להיות חל עליו מלכות שמים להיות בטל אליו. וע"י התורה ושירה הזאת יכולין לברר זאת כי השי"ת עמנו. וז"ש וענתה השירה כו' לעד שע"י התורה יכולין לברר הכל כי תורה אור. וזה עצמו כי ל"ת מפי זרעו זה העדות שהשי"ת עמנו כמ"ש חז"ל על משכן העדות עדות היא שהשכינה שורה בישראל.