Joy as a Foundation for Divine Service

תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל׃

Because you would not serve the ETERNAL your God in joy and gladness over the abundance of everything,

וְהִ֖יא מָ֣רַת נָ֑פֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּ֥ל עַל־יְהֹוָ֖ה וּבָכֹ֥ה תִבְכֶּֽה׃ וַיַּ֧עַן עֵלִ֛י וַיֹּ֖אמֶר לְכִ֣י לְשָׁל֑וֹם וֵאלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל יִתֵּן֙ אֶת־שֵׁ֣לָתֵ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖לְתְּ מֵעִמּֽוֹ׃ וַתֹּ֕אמֶר תִּמְצָ֧א שִׁפְחָתְךָ֛ חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וַתֵּ֨לֶךְ הָאִשָּׁ֤ה לְדַרְכָּהּ֙ וַתֹּאכַ֔ל וּפָנֶ֥יהָ לֹא־הָֽיוּ־לָ֖הּ עֽוֹד׃

In her wretchedness, she prayed to GOD, weeping all the while. “Then go in peace,” said Eli, “and may the God of Israel grant you what you have asked.” She answered, “You are most kind to your handmaid.” So the woman left, and she ate, and was no longer downcast.

עִבְד֣וּ אֶת־יְהֹוָ֣ה בְּשִׂמְחָ֑ה בֹּ֥אוּ לְ֝פָנָ֗יו בִּרְנָנָֽה׃

worship GOD in gladness; come into the divine presence with shouts of joy.

פר״י ואמר, עבדו את ה׳ בשמחה וגו', כך למדנו, שכל עבודה שאדם רוצה לעבוד להקב״ה צריכה להיות בשמחה, ברצון הלב, כדי שתמצא עבודתו בשלמות. ואם תאמר, העבודה של הקרבן כך הוא, אי אפשר, כי אדם ההוא עבר על מצות אדונו, על מצות התורה, ושב לפני אדונו, באיזה פנים יקום לפניו, הרי ודאי ברוח שבור ברוח עצוב צריך להמצא, ואיפה היא השמחה, איפה היא הרננה.

״וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה״ — שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. ״וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה״ — זוֹ שִׂמְחָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה. לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה׳״. אָמַר רַב יְהוּדָה: וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה. אָמַר רָבָא: וְכֵן לַחֲלוֹם טוֹב.

Similarly, “So I commended mirth,” that is the joy of a mitzva. “And of mirth: What does it accomplish?” that is joy that is not the joy of a mitzva. The praise of joy mentioned here is to teach you that the Divine Presence rests upon an individual neither from an atmosphere of sadness, nor from an atmosphere of laziness, nor from an atmosphere of laughter, nor from an atmosphere of frivolity, nor from an atmosphere of idle conversation, nor from an atmosphere of idle chatter, but rather from an atmosphere imbued with the joy of a mitzva. As it was stated with regard to Elisha that after he became angry at the king of Israel, his prophetic spirit left him until he requested: “But now bring me a minstrel; and it came to pass, when the minstrel played, that the hand of the Lord came upon him” (II Kings 3:15). Rav Yehuda said: And, so too, one should be joyful before stating a matter of halakha. Rava said: And, so too, one should be joyful before going to sleep in order to have a good dream.

חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן, יֵשׁ מֵהֶן אוֹמְרִים: אַשְׁרֵי יַלְדוּתֵנוּ שֶׁלֹּא בִּיְּישָׁה אֶת זִקְנוּתֵנוּ — אֵלּוּ חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה. וְיֵשׁ מֵהֶן אוֹמְרִים: אַשְׁרֵי זִקְנוּתֵנוּ שֶׁכִּפְּרָה אֶת יַלְדוּתֵנוּ — אֵלּוּ בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה. אֵלּוּ וָאֵלּוּ אוֹמְרִים: אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא חָטָא, וּמִי שֶׁחָטָא — יָשׁוּב וְיִמְחוֹל לוֹ. תַּנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵחַ בְּשִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, אָמַר כֵּן: אִם אֲנִי כָּאן — הַכֹּל כָּאן, וְאִם אֵינִי כָּאן — מִי כָּאן. הוּא הָיָה אוֹמֵר כֵּן: מָקוֹם שֶׁאֲנִי אוֹהֵב — שָׁם רַגְלַי מוֹלִיכוֹת אוֹתִי. אִם תָּבֹא אֶל בֵּיתִי — אֲנִי אָבֹא אֶל בֵּיתֶךָ, אִם אַתָּה לֹא תָּבֹא אֶל בֵּיתִי — אֲנִי לֹא אָבֹא אֶל בֵּיתֶךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּכׇל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ״.

§ The mishna continues: The pious and the men of action would dance before the people who attended the celebration. The Sages taught in the Tosefta that some of them would say in their song praising God: Happy is our youth, as we did not sin then, that did not embarrass our old age. These are the pious and the men of action, who spent all their lives engaged in Torah and mitzvot. And some would say: Happy is our old age, that atoned for our youth when we sinned. These are the penitents. Both these and those say: Happy is he who did not sin; and he who sinned should repent and God will absolve him. It is taught in the Tosefta: They said about Hillel the Elder that when he was rejoicing at the Celebration of the Place of the Drawing of the Water he said this: If I am here, everyone is here; and if I am not here, who is here? In other words, one must consider himself as the one upon whom it is incumbent to fulfill obligations, and he must not rely on others to do so. He would also say this: To the place that I love, there my feet take me, and therefore, I come to the Temple. And the Holy One, Blessed be He, says: If you come to My house, I will come to your house; if you do not come to My house, I will not come to your house, as it is stated: “In every place that I cause My name to be mentioned, I will come to you and bless you” (Exodus 20:21).

אַדְּהָכִי וְהָכִי אֲתוֹ הָנָךְ תְּרֵי אַחֵי. אֲמַר לֵיהּ: הָנָךְ נָמֵי בְּנֵי עָלְמָא דְּאָתֵי נִינְהוּ. אֲזַל לְגַבַּיְיהוּ, אֲמַר לְהוּ: מַאי עוֹבָדַיְיכוּ? אֲמַרוּ לֵיהּ: אִינָשֵׁי בָּדוֹחֵי אֲנַן, מְבַדְּחִינַן עֲצִיבֵי. אִי נָמֵי, כִּי חָזֵינַן בֵּי תְרֵי דְּאִית לְהוּ תִּיגְרָא בַּהֲדַיְיהוּ, טָרְחִינַן וְעָבְדִינַן לְהוּ שְׁלָמָא.

In the meantime, two brothers came to the marketplace. Elijah said to Rabbi Beroka: These two also have a share in the World-to-Come. Rabbi Beroka went over to the men and said to them: What is your occupation? They said to him: We are jesters, and we cheer up the depressed. Alternatively, when we see two people who have a quarrel between them, we strive to make peace. It is said that for this behavior one enjoys the profits of his actions in this world, and yet his reward is not diminished in the World-to-Come.

וְהָאַהֲבָה וְהַיִּרְאָה מֵאֵין סָפֵק נִכְנָסוֹת בַּנֶּפֶשׁ עִם אֵלֶּה הָעִנְיָנִים, וּמְשׁׂעָרִים בְּשִׁעוּר תּוֹרִיִּי, כְּדֵי שֶׁלֹּא תָבִיא הַשִּׂמְחָה בְשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אֶל מַה שֶּׁמֵּבִיא אֶל הַשְּׂחוֹק וְהַתַּאֲוָה וְהַבַּטָּלָה, וּלְהִמָּנַע מֵהַתְּפִלּוֹת בְּעִתָּם כָּרָאוּי, וְשֶׁלֹּא תוֹצִיא הַיִּרְאָה אֶל גְּבוּל שֶׁמְּיָאֵשׁ מֵהַמְּחִילָה וְהַסְּלִיחָה וְיִשָּׁאֵר דּוֹאֵג כָּל יָמָיו וְיַעֲבֹר כָּל מַה שֶּׁיְּצַוֶּה הַבּוֹרֵא מֵהַשִּׂמְחָה בְּמַה שֶּׁחֲנָנוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, וְיִמְעַט שִׁבְחוֹ עַל טוֹבַת הָאֱלֹהִים, כִּי הַשֶּׁבַח הוֹלֵךְ אַחֲרֵי הַשִּׂמְחָה, וְיִהְיֶה כְמוֹ שֶׁאָמַר בּוֹ: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא־עָבַדְתָּ אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ וגו', וְשֶׁלֹּא תוֹצִיאֶנּוּ הַקִּנְאָה בְּ'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ' וּבְדִבְרֵי הַחָכְמוֹת, לִידֵי הַכַּעַס וְהַנְּטִירָה, וְתִטָּרֵד נַפְשׁוֹ מֵהִזְדַּכְּכוּת בְּעִתּוֹת הַתְּפִלּוֹת.

וְהַשֵּׁנִי שֶׁהַשֵּׂכֶל הוּא עֶצֶם רוּחָנִי נִגְזַר מִן הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן הָרוּחָנִי וְהוּא נָכְרִי בְּעוֹלָם הַגּוּפִים הֶעָבִים וְהַתַּאֲוָה אֲשֶׁר בָּאָדָם מְחֻבֶּרֶת מִכֹּחוֹת הַטֶּבַע וּמֶזֶג הַיְסוֹדוֹת וְהִיא בָּעוֹלָם יְסוֹדָהּ וּמְעוֹן שָׁרְשָׁהּ מוֹשְׁכִים אֵלֶיהָ הַמַּאֲכָלִים כֹּחַ וּמְחַזְּקִים אוֹתָהּ הַהֲנָאוֹת הַגּוּפִיּוֹת. וְהַשֵּׂכֶל מִפְּנֵי שֶׁהוּא נָכְרִי אֵין לוֹ מְחַזֵּק וְלֹא חָבֵר וְהַכֹּל כְּנֶגְדּוֹ וּמִן הַדִּין הָיָה שֶׁיֵּחָלֵשׁ וְנִצְטָרֵךְ לְדָבָר שֶׁיִּדְחֶה בּוֹ מֵעָלָיו גֹּבֶר הַתַּאֲוָה וְשֶׁיְּחַזְּקֵהוּ עָלֶיהָ וְהָיְתָה הַתּוֹרָה רְפוּאָה לְחֹלִי כָּזֶה מֵחֳלָיֵי הַנְּפָשׁוֹת וּמַדְוֵי הַמִּדּוֹת. וְהַשְּׁלִישִׁי כִּי הַתַּאֲוָה מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהּ תָּדִיר בִּמְזוֹן הַגּוּף וְלֹא תִּרְפֶּה מֵהָעֲבוֹדָה לַיְלָה וָיוֹם וְהַשֵּׂכֶל אֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ אֶלָּא בְּמָה שֶׁהוּא מֵפִיק לַתַּאֲוָה. וּמִן הַיָּדוּעַ שֶׁהַכֵּלִים שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם תָּמִיד עַל דֶּרֶךְ הַטֶּבַע מוֹסִיף תִּקּוּנָם וּמִתְחַזְּקִים מַעֲשֵׂיהֶם. וְכַאֲשֶׁר יִמְעַט שִׁמּוּשָׁם יִפָּסְדוּ וְיֵחָלְשׁוּ מַעֲשֵׂיהֶם וְהַדִּין נוֹתֵן שֶׁתֶּחֱזַק הַתַּאֲוָה מִפְּנֵי שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהּ תָּדִיר וְיֻחְלַשׁ הַשֵּׂכֶל מִפְּנֵי מִעוּט הַשִּׁמּוּשׁ בּוֹ וְהַנְהָגָתוֹ עַל מָה שֶׁהֻטְבַּע עָלָיו. וְהִצְרִיךְ הַדֹּחַק לִמְצִיאוּת עִנְיָן שֶׁאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים בַּאֲמִתָּתוֹ מֵאֶבְרֵי הָאָדָם וְתַאֲוֹתָיו הַבַּהֲמִיּוֹת מְאוּמָה. אֲבָל מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהּ בַּשֵּׂכֶל הַנִּצָּל מִגֹּבֶר הַתַּאֲוָה עָלָיו הִיא הַתּוֹרָה אֲשֶׁר בְּהִשְׁתַּמֵּשׁ הַשֵּׂכֶל בָּהּ יַחֲזִיק וְיִזַּךְ וְיַזְהִיר וְיִדְחֶה מֵעַל הָאָדָם הַסִּכְלוּת הַגּוֹבֶרֶת עַל נַפְשׁוֹ הַמּוֹנַעַת אוֹתוֹ מֵרְאוֹת הַדְּבָרִים עַל אֲמִתָּתָם וּמֵהַנִּיחָם עַל מְכוֹנֵיהֶם כמ״ש (תהלים יט) תּוֹרַת ה׳ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת ה׳ נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי פִּקּוּדֵי ה׳ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה׳ בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם.

Secondly, the intellect is a spiritual entity, originating in the higher, spiritual world. It is a stranger in this world of gross material bodies. Sensual lust in man is the product of natural forces and of a combination of his physical elements. Its foundation is in this world, its root in this abode. Food gives it strength. Physical pleasures add to its vigor, while the intellect, because it is a stranger here, stands without support or ally, and all are against it. Hence it follows that it must become weak and that it needs an external means to repel the mighty power of lust and overcome it. The Torah is the remedy for such spiritual maladies and moral diseases. Third, the sensual desire, constantly employed in feeding the body, never ceases working by day or night. The intellect, on the other hand, is only called into activity to help one gratify his passions. Now it is well known that physical faculties which are constantly exercised in accordance with their nature, improve and become more efficient, while those that are less frequently used deteriorate and become inefficient. It logically follows therefore that the sensual desire would become stronger because it is continually exercised, while the intellectual faculty would weaken, because it is so seldom used, and so little for its proper purpose. Hence it was necessary for there to exist something, whose true (proper) use would not involve man's physical organs nor the animalistic lusts, but only the exercise of his intellect, freed from the predominance of lusts. This aid is the Torah, the study of which will make the intellect stronger, purer, and more luminous and will drive away from man the folly that masters his soul and prevents him from seeing things as they really are and placing them in their proper relations. As the Psalmist said, "The law of the L-ord is perfect, restoring the soul; the testimony of the L-ord is faithful, making wise the simple; the ordinances of the L-ord are right, rejoicing the heart; the commandment of the L-ord is pure, enlightening the eyes" (Ps. 19:8-9).

24 על כן נראה לי שכל אחד מהנביאים או מאנשי המעלה השלמים שפגעה בו רעה מרעות העולם הזה, לא מצאה אותו רעה זו אלא בזמן אותו הסח הדעת, וגודל הצרה הוא בהתאם למשך אותו הסח הדעת או פחיתות הדבר שהתעסק בו. ומאחר שהעניין כך הוא, כבר הותר הספק הגדול שהביא את הפילוסופים לשלול את ההשגחה האלוהית מכל פרט מבני האדם ולהשוות בינם ובין פרטי שאר מיני בעלי החיים, וראייתם היתה מכך שאנשי מעלה צדיקים נפגעו מפגעים גדולים. והתבאר הסוד בזה אפילו לפי המתחייב מדעותיהם. ותהיה השגחת ה' יתעלה תמידית על מי שזכה באותו שפע המצוי לכל מי שמשתדל לזכות בו. השגחה בשל השגה ושמחה) ובעת שמחשבת האדם והשגתו את ה' יתעלה בדרכים האמיתיות, ושמחתו במה שהשיג, הופכות שלמות – אי אפשר אז בשום אופן שיפגע באותו אדם אף מין ממיני הרעות, משום שהוא עם ה', וה' עמו. השגחה מאקראיות) אך כאשר הוא פונה מה' יתעלה, שהוא מוסתר אז מה' וה' מוסתר ממנו – אז הוא חשוף לכל רע שיזדמן לפגוע בו. כי הדבר הגורם להשגחה ולהינצלות מים האקראיות הוא אותו שפע שכלי; ויש שהוא מוסתר לזמן מה מאותו איש מעלה טוב, או שכלל לא הגיע לאותו אדם הפחוּת והרשע, ולכן קרה לשניהם מה שקרה. מניעות הגוף: הגיל ותכונות האופי 28 הפילוסופים הבהירו שכוחות הגוף בימי הנעורים מעכבים את רוב המידות הטובות, קל וחומר את אותה מחשבה זכה המושגת משלמות המושכלות ומביאה לחשק בו יתעלה, כי בלתי אפשרי להשיג אותה כשהלֵחוֹת הגופניות רותחות. אבל ככל שייחלשו כוחות הגוף ותדעך אש התאוות, יתחזק השכל ויתפשטו אורותיו ותזדכך השגתו וישמח במה שהשיג, עד שכאשר השלם יבוא בימים ויקרבו ימיו למות תרבה אותה השגה מאוד, ויגדלו השמחה באותה השגה והחשק במושג, עד שתיפרד אז הנפש מן הגוף בעת אותו עונג.

Hence it appears to me that it is only in times of such neglect that some of the ordinary evils befall a prophet or a perfect and pious man: and the intensity of the evil is proportional to the duration of those moments, or to the character of the things that thus occupy their mind. Such being the case, the great difficulty is removed that led philosophers to assert that Providence does not extend to every individual, and that man is like any other living being in this respect, viz., the argument based on the fact that good and pious men are afflicted with great evils. We have thus explained this difficult question even in accordance with the philosophers’ own principles. Divine Providence is constantly watching over those who have obtained that blessing which is prepared for those who endeavour to obtain it. If man frees his thoughts from worldly matters, obtains a knowledge of God in the right way, and rejoices in that knowledge, it is impossible that any kind of evil should befall him while he is with God, and God with him. When he does not meditate on God, when he is separated from God, then God is also separated from him; then he is exposed to any evil that might befall him; for it is only that intellectual link with God that secures the presence of Providence and protection from evil accidents. Hence it may occur that the perfect man is at times not happy, whilst no evil befalls those who are imperfect; in these cases what happens to them is due to chance. The philosophers have already explained how the bodily forces of man in his youth prevent the development of moral principles. In a greater measure this is the case as regards the purity of thought which man attains through the perfection of those ideas that lead him to an intense love of God. Man can by no means attain this so long as his bodily humours are hot. The more the forces of his body are weakened, and the fire of passion quenched, in the same measure does man’s intellect increase in strength and light; his knowledge becomes purer, and he is happy with his knowledge. When this perfect man is stricken in age and is near death, his knowledge mightily increases, his joy in that knowledge grows greater, and his love for the object of his knowledge more intense, and it is in this great delight that the soul separates from the body.

והאהבה היא המדבקת ומקשרת את האדם בבוראו ומיפה כחו ומעטירתו עטרות גדולות והעיקר בשמחת הלב והתלהטות הנשמה לפני בוראה והמסר האדם עם כל מאודו לקידוש שמו ית׳‎ ולעשות נחת רוח לפניו.

הַשֵּׁנִי הוּא הַשִּׂמְחָה, וְהוּא עִקָּר גָּדוֹל בַּעֲבוֹדָה, וְהוּא מָה שֶׁדָּוִד מַזְהִיר, וְאוֹמֵר (תהלים ק'): עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בּוֹאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. וְאוֹמֵר (שם ס"ח): וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלֹהִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (שבת ל'): אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, וְעַל הַפָּסוּק שֶׁזָּכַרְנוּ לְמַעְלָה עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, אָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ (מדרש ש"ט): א"ר כְּשֶׁתִּהְיֶה עוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל יְהֵא לִבְּךָ שָׂמֵחַ עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל לֵאלֹהִים שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בוֹ. כִּי זֹאת הִיא הַשִּׂמְחָה הָאֲמִתִּית שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ שֶׁל אָדָם עָלֵז, עַל שֶׁהוּא זוֹכֶה לַעֲבֹד לִפְנֵי אָדוֹן יִתְבָּרַךְ שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ, וְלַעֲסֹק בְּתוֹרָתוֹ וּבְמִצְוֹתָיו שֶׁהֵם הַשְּׁלֵמוּת הָאֲמִתִּי וְהַיְּקָר הַנִּצְחִי, וְאָמַר שְׁלֹמֹה בִּמְשַׁל הַחָכְמָה (שיר השירים א':ד'): מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ, כִּי כָּל מַה שֶׁזּוֹכֶה הָאָדָם לִכָּנֵס יוֹתֵר לִפְנִים בְּחַדְרֵי יְדִיעַת גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ יוֹתֵר תִּגְדַּל בּוֹ הַשִּׂמְחָה, וְיִהְיֶה לִבּוֹ שָׂשׂ בְּקִרְבּוֹ. וְאוֹמֵר (תהילים קמ"ט:ב'): יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם. וּמָצִינוּ שֶׁנִּתְרַעֵם הקב"ה עַל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁחִסְּרוּ תְּנַאי זֶה בַּעֲבוֹדָתָם, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ"ח:מ"ז): תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב.

JOY: The second [branch of love of G-d] is joy, it is a great, essential principal in serving G-d. This is what David exhorted us saying: "Serve G-d with joy, come before Him with song" (Tehilim 100:2), and "the righteous will rejoice, they will exult before God and delight with joy" (Tehilim 68:4). And our sages said: "the Divine presence rests on a person only through his rejoicing in a mitzva" (Shabbat 30b). On the aforementioned verse: "Serve G-d with joy", our sages said in a Midrash (Shocher Tov, Tehilim 100): "Rabbi Abahu says: 'when you stand to pray, your heart should rejoice, for you are praying to the Almighty of whom there is none like Him'". For this is the true joy, namely, that a person's heart delight that he merits to serve before the blessed Master, of whom there is none like Him, and to toil in His Torah and His mitzvot which are the true perfection and the eternal worth. And Shlomo said in a parable on wisdom: "Draw me, we will run after You. The King has brought me into His chambers; we will be glad and rejoice in You" (Shir HaShirim 1:4). For the further a person merits to enter into the inner chambers of knowledge of His blessed greatness, the more his joy will increase and his heart will sing within him. And scripture states: "Israel will rejoice in its Maker; the children of Zion will exult in their King" (Tehilim 149:2). We find that the Holy One, blessed be He, complained to the Jewish people for lacking this condition in their service, as written: "because you did not serve the L-rd, your G-d, with joy and gladness of heart" (Devarim 28:47).

בְּרַם, כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי כְּלָל גָּדוֹל: כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן: שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה, אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – יְנוּצַּח בְּקַל וְיִפּוֹל גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵירוֹ, כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם, בִּזְרִיזוּת – הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב, וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם. וְהִנֵּה, עֵצָה הַיְּעוּצָה לְטַהֵר לִבּוֹ מִכָּל עֶצֶב וְנִדְנוּד דְּאָגָה מִמִּילֵּי דְעָלְמָא, וַאֲפִילוּ בָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, מוּדַעַת זֹאת לַכֹּל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה כוּ׳״, וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא: ״לְקַבּוּלֵי בְּשִׂמְחָה״, כְּמוֹ שִׂמְחַת הַטּוֹבָה הַנִּגְלֵית וְנִרְאֵית, כִּי ״גַּם זוֹ – לְטוֹבָה״, רַק שֶׁאֵינָהּ נִגְלֵית וְנִרְאֵית לְעֵינֵי בָשָׂר, כִּי, הִיא מֵ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ שֶׁלְּמַעְלָה מֵ״עָלְמָא דְאִתְגַּלְיָיא״, שֶׁהוּא – ו״ה מִשֵּׁם הֲוָיָ״ה בָּרוּךְ־הוּא, וְ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ – הוּא י״ה, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ״הּ וְגוֹ׳״.

Truly this should be made known as a cardinal principle, that as with a victory over a physical obstacle, such as in the case of two individuals who are wrestling with each other, each striving to throw the other—if one is lazy and sluggish he will easily be defeated and thrown, even though he be stronger than the other, exactly so is it in the conquest of one’s evil nature; it is impossible to conquer it with laziness and heaviness, which originate in sadness and in a heart that is dulled like a stone, but rather with alacrity which derives from joy and from a heart that is free and cleansed from any trace of worry and sadness in the world. The following is sound counsel as to how to cleanse one’s heart of all sadness and of every trace of worry about mundane matters, even about children, health, and sustenance. Everyone is familiar with the statement of the Rabbis that “Just as one must recite a blessing for the good, [one must also recite a blessing for misfortune].” In the Gemara it is explained that one should accept [misfortune] with joy, like the joy of a visible and obvious benefit, for “this is also for the good,” except that it is not apparent and visible to mortal eyes because it stems from the “hidden world” which is higher than the “revealed world,” the latter emanating from the letters vav and hey of the Name of Havaya, whereas the “hidden world” represents the letters yud and hey. Hence the meaning of the verse, “Fortunate is the man whom You chastise, O L–rd.”

וּבָזֶה יִשְׂמַח לִבּוֹ וְיָגִיל, וְיִתֵּן הוֹדָאָה עַל חֶלְקוֹ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, עַל שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת אוּשְׁפְּזִיכָן לַגְּבוּרָה פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, כְּפִי הָעֵת וְהַפְּנַאי שֶׁלּוֹ, כְּמִסַּת יָדוֹ אֲשֶׁר הִרְחִיב ה׳ לוֹ: וְהִנֵּה, בְּכָל פְּרָטֵי מִינֵי שִׂמְחוֹת הַנֶּפֶשׁ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל – אֵין מֵהֶן מְנִיעָה לִהְיוֹת ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״, וְ״לֵב נִשְׁבָּר״, וְרוּחַ נְמוּכָה – בִּשְׁעַת הַשִּׂמְחָה מַמָּשׁ, מֵאַחַר כִּי הֱיוֹתוֹ נִבְזֶה בְעֵינָיו וְכוּ׳ – הוּא מִצַּד הַגּוּף וְנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, וֶהֱיוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה – הוּא מִצַּד נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית וְנִיצוֹץ אֱלֹהוּת הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל [בְּפֶרֶק ל״א].

In this way his heart will be gladdened and he will rejoice and offer praise and thanks for his portion, with a joyous and happy heart, that he has merited to act as host to the Almighty twice daily, to the limit of his available time, and according to the capacity which has been generously bestowed upon him by G–d. All the abovementioned particulars regarding the diverse joys of the soul do not preclude the person from considering himself shameful and loathsome, or from having a contrite heart and humble spirit, at the very time of the joy. For the sense of shame, and so on, is occasioned by the aspect of the body and animal soul, while his joy comes from the aspect of the divine soul and the spark of G–dliness that is clothed therein and animates it, as has been discussed above [ch. 31].

פותח שער לדופקי בתשובה. כי עיקר התשובה להמשיך חיות מחדש שעי"ז יכול לתקן כל הקלקולים שנעשה ברי' חדשה. ולכן צריך להיות מקודם בטל לגמרי. כדמיון תהו ובהו חושך. אחר כך ויאמר אלקים יהי אור. כן בע"ת צריך לידע שאין לו מציאות וקיום רק מה שהשי"ת יתן לו. ואותיות תשובה הוא תהו ובהו וש' מרומז על חושך. ואח"כ נפתח לו השער הפונה קדים שנאמר עליו יהי' סגור. ודופקי בתשובה מכלל שהוא סגור. ולכן בשבת קודש נקל לשוב בתשובה דביום השבת יפתח: בגמ' השב מאהבה זדונות נעשין זכיות. ויש להבין מהיכן בא האהבה קודם התשובה על החטאים. אכן ע"ז נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה. דכמו דיש אהבה לכנס"י ואין מים רבים של האומות יכולין לכבותה. כמו כן יש מזה בכל נפש מישראל ג"כ. וכמ"ש יצב גבולות עמים למספר בני ישראל שהם ע' נפש. ומזה יש ע' שרשים בנפש כל איש ישראל. ולעומת זה התנגדות מע' אומות ונקודה פנימיות טמונה בלב שאין נכבה לעולם כנ"ל. וזה ניתן לבנ"י במתנה ביצ"מ כמ"ש בזוה"ק שיצ"מ הי' נגד חמשים שערי בינה. וזה הקדמת יצ"מ לכל התורה שהשכל והדעת של כל איש ישראל לעולם לא יוכל להבטל לגמרי ח"ו. ולכן יש תשובה לעולם רק נשאר המלחמה בהמדות ומעשים שהם ז' מדות ומזה נעשה ע' מיני הסתרות כנ"ל. וע' בתקונים תיקון ל"ב מענין זה. ולכן בשבת שהוא אור ז' הימים בנקל לבוא לתשובה:

וְאַף שֶׁעַצְבוּת הִיא מִצַּד קְלִיפַּת נוֹגַהּ, וְלֹא מִצַּד הַקְּדוּשָּׁה, כִּי בְּצַד הַקְּדוּשָּׁה כְּתִיב: ״עוֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ״, וְ״אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה״ ״וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה וְכוּ׳״, אֶלָּא, שֶׁאִם הָעַצְבוּת הִיא מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא, הִיא מִבְּחִינַת טוֹב שֶׁבְּנוֹגַהּ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר״, וְהַיִּתְרוֹן, הִיא הַשִּׂמְחָה הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב, כְּדִלְקַמָּן. וְאַחַר כָּךְ יָבֹא לִידֵי שִׂמְחָה אֲמִיתִּית. דְּהַיְינוּ, שֶׁזֹּאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ לְנַחֲמוֹ בְּכִפְלַיִים, אַחַר הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לֵאמֹר לְלִבּוֹ: ״אֱמֶת הוּא כֵּן בְּלִי סָפֵק, שֶׁאֲנִי רָחוֹק מְאֹד מֵה׳ בְּתַכְלִית, וּמְשׁוּקָּץ וּמְתוֹעָב כוּ׳, אַךְ כָּל זֶה הוּא אֲנִי לְבַדִּי, הוּא הַגּוּף עִם נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבּוֹ, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם, יֵשׁ בְּקִרְבִּי ״חֵלֶק ה׳״ מַמָּשׁ, שֶׁיֶּשְׁנוֹ אֲפִילוּ בְּקַל שֶׁבְּקַלִּים, שֶׁהִיא נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עִם נִיצוֹץ אֱלֹקוּת מַמָּשׁ הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ, רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת, וְאִם כֵּן, אַדְּרַבָּה, כָּל מַה שֶּׁאֲנִי בְּתַכְלִית הָרִיחוּק מֵה׳ וְהַתִּיעוּב וְשִׁיקּוּץ הֲרֵי נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבִּי בְּגָלוּת גָּדוֹל יוֹתֵר, וְהָרַחֲמָנוּת עָלֶיהָ גְּדוֹלָה מְאֹד, וְלָזֶה אָשִׂים כָּל מְגַמָּתִי וְחֶפְצִי – לְהוֹצִיאָהּ וּלְהַעֲלוֹתָהּ מִגָּלוּת זֶה, לַהֲשִׁיבָהּ אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ, קוֹדֶם שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בְּגוּפִי, שֶׁהָיְתָה נִכְלֶלֶת בְּאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וּמְיוּחֶדֶת עִמּוֹ בְּתַכְלִית, וְגַם עַתָּה כֵּן – תְּהֵא כְּלוּלָה וּמְיוּחֶדֶת בּוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּשֶׁאָשִׂים כָּל מְגַמָּתִי בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, לְהַלְבִּישׁ בָּהֶן כָּל עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וּבִפְרָט בְּמִצְוַת תְּפִלָּה, לִצְעוֹק אֶל ה׳ בַּצַּר לָהּ מִגָּלוּתָהּ בְּגוּפִי הַמְשׁוּקָּץ, לְהוֹצִיאָהּ מִמַּסְגֵּר, וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ״.

For although sadness stems from the realm of kelipat nogah and not from that of holiness, since in regard to holiness it is written, “Strength and gladness are in His place,” and “the Divine Presence (Shechinah) abides only in joy…as is the case also in the study of halachah,” and so on, except that if the sadness comes from reflections about celestial [i.e., spiritual] things, it is derived from the realm of goodness that is in nogah With regard to this it is written, “In every sadness there is profit,” the profit being the joy that follows the sadness, as will be explained later. Following this he will attain true joy when he will reflect in his heart and gain a double measure of comfort, in view of what has been said above in truth, saying to himself: “Truly and without doubt I am far removed from G–d, and I am abominable and loathsome, and so on. Yet all this is myself alone, that is to say, the body with its vivifying soul. Yet, there is within me a veritable part of G–d, which is found even in the most worthless of the worthless, namely, the divine soul with a spark of veritable G–dliness which is clothed in it and animates it, except that it is, as it were, in [a state of] exile. Therefore, on the contrary, the further I am separated from G–d, and the more contemptible and loathsome, the deeper in exile is my divine soul, and the more greatly is she to be pitied; therefore I shall make it my whole aim and desire to extricate her and liberate her from this exile, in order to return her ‘to her Father’s house as in her youth,’ before she was clothed in my body, when she was absorbed in His light, blessed be He, and completely united with Him. Now she will again be thus absorbed and united with Him, blessed be He, if I will bend my whole aim toward the Torah and the commandments, to clothe therein all her ten faculties, as mentioned above, especially in the precept of prayer, to cry to the L–rd in her distress of exile in my despicable body, to liberate her from her prison, that she may attach herself to Him, blessed be He.”

אמנם מתנאי הכניעה צריך שיהי' אור נפשו חזק ויגל כבודו בישועתו האמתית, כדברי הכוזריי שקדרות הנפש לא תוסיף שלימות כ"א האורה והשמחה בדרכי ד'. כי מתנאי התפילה השלמה היא השמחה, והיא באה ע"י חוזק כוחות ומלוי אורה בנפש.

ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה. ע"כ רק בהיות הנפש מוכנת מצדה אל השלמות הציורית בשמחה, ע"י הסתכלותה החודרת בהוד האלהי הזורח בכלל המציאות שעל ידו היא מקבלת את פני קונה באהבה ויראת רוממות, ואל השלמות המעשית, שאותה השמחה שהיא מוצאת בנפשה היא מחברתה דוקא אל המעשים המביאים את הטוב המוחלט לעצמה ולכלל המצוי, היא השמחה של מצוה, רק אז היא מוכנת להשראת השכינה.

יש שני אופנים לשמח את האדם: האופן האחד הוא לשכח ממנו את עמלו ולהסיח דעת מכל הדברים המעציבים. אמנם שמחה זו אינה שלמה ומתמדת, כי הלא הדברים שהאדם מתעצב עבורם הם קיימים ונמצאים ומערבבים את שמחתו. ע"כ הדרך המובחר הוא הדרך השני, שהאדם יצייר לעצמו באמת הדברים שמעציבים את רוחו, ויעמיק וישכיל בשכלו שאפילו בשביל הדברים שהם הסיבות היותר גדולות להתעצב אין בהם דרך עוצב באמת. ע"כ בזו ההשתכלות סרו כל דרכי העוצב, והאדם מתעורר בשמחה אמתית ושלמה והוא בטוח מכל הרעיונות העלולים לערבב את שמחתו, ע"כ יענו על הצעת העוצב, הי תורה והי מצוה דמגני עלן, וראוי להיות אך שמח וחדות ד' יהי' מעוז ליראיו וחושבי שמו.