Repetition of Divine Names in Prayer

וַיַּעֲבֹ֨ר יְהֹוָ֥ה ׀ עַל־פָּנָיו֮ וַיִּקְרָא֒ יְהֹוָ֣ה ׀ יְהֹוָ֔ה אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת׃

The ETERNAL passed before him and proclaimed: “GOD! GOD! a Deity compassionate and gracious, slow to anger, abounding in kindness and faithfulness,

בְּמַעְרְבָא מַתְנוּ הָכִי: רַב גִּידֵּל אָמַר: ״גָּדוֹל״ — שֶׁגִּדְּלוֹ בְּשֵׁם הַמְפוֹרָשׁ, וְרַב מַתְנָא אָמַר: ״הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא״. וְהָא דְּרַב מַתְנָא מָטְיָיא לִדְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה — שֶׁהֶחְזִירוּ עֲטָרָה לְיוֹשְׁנָהּ. אֲתָא מֹשֶׁה, אָמַר: ״הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא״. אֲתָא יִרְמְיָה וַאֲמַר: גּוֹיִם מְקַרְקְרִין בְּהֵיכָלוֹ, אַיֵּה נוֹרְאוֹתָיו? לָא אֲמַר ״נוֹרָא״. אֲתָא דָּנִיאֵל אֲמַר: גּוֹיִם מִשְׁתַּעְבְּדִים בְּבָנָיו, אַיֵּה גְּבוּרוֹתָיו? לָא אֲמַר ״גִּבּוֹר״. אֲתוֹ אִינְהוּ וְאָמְרוּ: אַדְּרַבָּה, זוֹ הִיא (גְּבוּרַת) גְּבוּרָתוֹ: שֶׁכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ — שֶׁנּוֹתֵן אֶרֶךְ אַפַּיִם לָרְשָׁעִים. וְאֵלּוּ הֵן נוֹרְאוֹתָיו — שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵיאַךְ אוּמָּה אַחַת יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּים בֵּין הָאוּמּוֹת?

The Gemara returns to its discussion of the verse in Nehemiah cited above: In the West, i.e., Eretz Yisrael, they taught the debate concerning the verse “the Lord, the great God” as follows: Rav Giddel said: “Great” means that he ascribed greatness to Him by enunciating God’s explicit name. And Rav Mattana said: They reinserted the following appellations of God into their prayers: “The great, the mighty, and the awesome God” (Nehemiah 9:32). The Gemara comments: This interpretation that Rav Mattana said leans to, i.e., is consonant with, the exposition of Rabbi Yehoshua ben Levi. As Rabbi Yehoshua ben Levi said: Why are the Sages of those generations called the members of the Great Assembly? It is because they returned the crown of the Holy One, Blessed be He, to its former glory. How so? Moses came and said in his prayer: “The great, the mighty, and the awesomeGod” (Deuteronomy 10:17). Jeremiah the prophet came and said: Gentiles, i.e., the minions of Nebuchadnezzar, are carousing in His sanctuary; where is His awesomeness? Therefore, he did not say awesome in his prayer: “The great God, the mighty Lord of Hosts, is His name” (Jeremiah 32:18). Daniel came and said: Gentiles are enslaving His children; where is His might? Therefore he did not say mighty in his prayer: “The great and awesome God” (Daniel 9:4). The members of the Great Assembly came and said: On the contrary, this is the might of His might, i.e., this is the fullest expression of it, that He conquers His inclination in that He exercises patience toward the wicked. God’s anger is flared by the gentile nations’ enslavement of His people, yet He expresses tremendous might by suppressing His anger and holding back from punishing them immediately. Therefore, it is still appropriate to refer to God as mighty. And these acts also express His awesomeness: Were it not for the awesomeness of the Holy One, Blessed be He, how could one people, i.e., the Jewish people, who are alone and hated by the gentile nations, survive among the nations?

תְּנַן הָתָם: אָמַר לָהֶם הַמְמוּנֶּה: ״בָּרְכוּ בְּרָכָה אַחַת!״. וְהֵם בֵּרְכוּ. וְקָרְאוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, ״שְׁמַע״, ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״, ״וַיֹּאמֶר״. וּבֵרְכוּ אֶת הָעָם שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת, ״אֱמֶת וְיַצִּיב״, וַעֲבוֹדָה, וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים. וּבְשַׁבָּת מוֹסִיפִין בְּרָכָה אַחַת לַמִּשְׁמָר הַיּוֹצֵא. וְאָמַר רַבִּי זְרִיקָא, אָמַר רַבִּי אַמֵּי, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: ״יוֹצֵר אוֹר״. כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, אָמַר, הָא דְּרַבִּי זְרִיקָא לָאו בְּפֵירוּשׁ אִתְּמַר אֶלָּא מִכְּלָלָא אִתְּמַר. דְּאָמַר רַבִּי זְרִיקָא אָמַר רַבִּי אַמֵּי, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: זֹאת אוֹמֶרֶת בְּרָכוֹת אֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ.

The Gemara returns to dealing with the blessings that accompany Shema, and describes the practice in the Temple. We learned there, in a mishna in tractate Tamid: In the morning the deputy High Priest appointed to oversee activity in the Temple, said to the priests who were members of the priestly watch [mishmar] on duty that week: Recite a single blessing. The members of the priestly watch recited a blessing, and read the Ten Commandments, Shema, VeHaya im Shamoa and VaYomer, the standard recitation of Shema. Additionally, they blessed the people with three blessings. These blessings were: True and Firm, the blessing of redemption recited after Shema; Avoda, service, the special blessing recited over God’s acceptance of the sacrifices with favor, similar to the blessing of Temple Service recited in the Amida prayer; and the priestly benediction, recited in the form of a prayer without the outstretched hands that usually accompany that blessing (Tosafot). And on Shabbat one blessing is added to bless the outgoing priestly watch, as the watch serving in the Temple was replaced on Shabbat. Rabbi Zerika said that Rabbi Ami said that Rabbi Shimon ben Lakish said a different answer: This single blessing is: Who creates light. That was how Rabbi Shimon ben Lakish’s statement was received in Babylonia, yet when Rav Yitzḥak bar Yosef came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that this halakha was not a direct quote of a statement by Rabbi Shimon ben Lakish. That which Rabbi Zerika said was not stated explicitly by Rabbi Shimon ben Lakish, but rather it was inferred from another statement. As Rabbi Zerika said that Rabbi Ami said that Rabbi Shimon ben Lakish said: From the expression: Recite a single blessing, in the mishna in tractate Tamid, it follows that failure to recite one of the blessings recited before Shema does not prevent one from reciting the other. This means that if only one of the blessings was recited, the obligation to recite that blessing was fulfilled, as the two blessings are not mutually dependent.

וְאַתָּה צָרִיךְ לְהִתְבּוֹנֵן בָּזֶה, כִּי שִׁנָּה הַכָּתוּב כָּאן לוֹמַר ה' אֱלֹהֵינוּ, וְלֹא אָמַר אֱלֹהֶיךָ כְּמוֹ שֶׁאוֹמֵר בְּכָל מָקוֹם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם וְגוֹ' כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ (להלן ט א ג), שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם וְגוֹ' כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם (להלן כ ג ד), וְכֵן בְּכָל הַפָּרָשִׁיּוֹת שֶׁיְּדַבֵּר עִם יִשְׂרָאֵל יַזְכִּיר ה' אֱלֹהֵיכֶם אוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ וְגַם בְּכָאן אָמַר וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲבָל הִזְכִּיר בְּיִחוּד ה' אֱלֹהֵינוּ, כִּי עָשָׂה עִם מֹשֶׁה אֶת הַגְּדֹלֹת וְאֶת הַנּוֹרָאֹת לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם תִּפְאֶרֶת.

ה' אֱלֹהֵינוּ, לָמָּה נֶאֱמַר. וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר "ה' אֶחָד" וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "ה' אֱלֹהֵינוּ". עָלֵינוּ לְיַחֵד שְׁמוֹ בְּיוֹתֵר.

אל אמונה. לְשַׁלֵּם לַצַּדִּיקִים צִדְקָתָם לָעוֹלָם הַבָּא, וְאַעַ"פִּ שֶׁמְּאַחֵר אֶת תַּגְמוּלָם, סוֹפוֹ לְאַמֵּן אֶת דְּבָרָיו: ואין עול. אַף לָרְשָׁעִים מְשַׁלֵּם שְׂכַר צִדְקָתָם בָּעוֹלָם הַזֶּה (עי' ספרי):

אל אמונה A GOD OF FAITHFULNESS — faithful to recompense the righteous their righteousness in the world to come; and even though He defers their recompense, in the end He will prove faithful (אמן) to His promise. ואין עול AND WITHOUT INJUSTICE — even to the wicked He pays the reward for their meritorious deeds, but in this world (Sifrei Devarim 307:11; cf. Rashi on Deuteronomy 7:10).

אַךְ עִיקַּר הַדַּעַת, אֵינָהּ הַיְדִיעָה לְבַדָּהּ, שֶׁיֵּדְעוּ גְּדוּלַּת ה׳ מִפִּי סוֹפְרִים וּמִפִּי סְפָרִים, אֶלָּא הָעִיקָּר הוּא, לְהַעֲמִיק דַּעְתּוֹ בִּגְדוּלַּת ה׳, וְלִתְקוֹעַ מַחֲשַׁבְתּוֹ בַּה׳ בְּחוֹזֶק וְאוֹמֶץ הַלֵּב וְהַמּוֹחַ, עַד שֶׁתְּהֵא מַחֲשַׁבְתּוֹ מְקוּשֶּׁרֶת בַּה׳ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק, כְּמוֹ שֶׁהִיא מְקוּשֶּׁרֶת בְּדָבָר גַּשְׁמִי שֶׁרוֹאֶה בְּעֵינֵי בָשָׂר וּמַעֲמִיק בּוֹ מַחֲשַׁבְתּוֹ, כַּנּוֹדָע, שֶׁדַּעַת הוּא לְשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת, כְּמוֹ: ״וְהָאָדָם יָדַע וְגוֹ׳״. וּמִכָּל מָקוֹם, בְּקוֹשִׁי וּבְחָזְקָה – שֶׁתִּתְחַזֵּק מְאֹד מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּאוֹמֶץ וִיגִיעָה רַבָּה וְעוֹמֶק גָּדוֹל, לְהַעֲמִיק בִּגְדוּלַּת ה׳ שָׁעָה גְדוֹלָה – בְּוַדַּאי תַּגִּיעַ אֵלָיו עַל כָּל פָּנִים הַיִּרְאָה תַּתָּאָה הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״יָגַעְתִּי וּמָצָאתִי – תַּאֲמִין״, וּכְדִכְתִיב: ״אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה – אָז תָּבִין יִרְאַת ה׳״, פֵּירוּשׁ, כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּחַפֵּשׂ אָדָם מַטְמוֹן וְאוֹצָר הַטָּמוּן בְּתַחְתִּיּוֹת הָאָרֶץ, שֶׁחוֹפֵר אַחֲרָיו בִּיגִיעָה עֲצוּמָה, כָּךְ, צָרִיךְ לַחְפּוֹר בִּיגִיעָה עֲצוּמָה לְגַלּוֹת אוֹצָר שֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם, הַצָּפוּן וּמוּסְתָּר בְּבִינַת הַלֵּב שֶׁל כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, שֶהִיא בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה שֶׁלְּמַעְלָה מֵהַזְּמַן, וְהִיא הַיִּרְאָה הַטִּבְעִית הַמְסוּתֶּרֶת הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל. אֶלָּא הָעִיקָּר הוּא הַהֶרְגֵּל, לְהַרְגִּיל דַּעְתּוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ תָּמִיד, לִהְיוֹת קָבוּעַ בְּלִבּוֹ וּמוֹחוֹ תָּמִיד, אֲשֶׁר כָּל מַה שֶּׁרוֹאֶה בְּעֵינָיו, הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, הַכֹּל הֵם לְבוּשִׁים הַחִיצוֹנִים שֶׁל הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְעַל יְדֵי זֶה – יִזְכּוֹר תָּמִיד עַל פְּנִימִיּוּתָם וְחַיּוּתָם. וְזֶה נִכְלָל גַּם כֵּן בִּלְשׁוֹן ״אֱמוּנָה״, שֶׁהוּא לְשׁוֹן רְגִילוּת, שֶׁמַּרְגִּיל הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ, כְּמוֹ אוּמָן הַמְאַמֵּן יָדָיו וְכוּ׳.

However, the essence of knowledge is not the knowing alone, that people should know the greatness of G–d from authors and books; but the essential thing is to immerse one’s mind deeply into the greatness of G–d and fix one’s thought on G–d with all the strength and vigor of the heart and mind, until his thought shall be bound to G–d with a strong and mighty bond, as it is bound to a material thing that he sees with his physical eyes and concentrates his thought on it. For it is known that daat connotes union, as in the phrase “And Adam yada (knew) Eve….” Nevertheless, by dint of forceful effort, when his thought greatly exerts itself with much vigor and toil and intense concentration, immersing in [contemplation of] the greatness of G–d for a considerable time, there will certainly come to him, at any rate, the lower fear referred to above, and as the Rabbis, of blessed memory, have said, “[If a man says] ‘I have labored and I have found’—believe him.” It is also written, “If you seek her as silver and search for her as for hidden treasures, then you will understand the fear of the L–rd.” This means, in the manner of a man seeking a hidden treasure or the wealth buried in the depths of the earth, for which he digs with tireless toil, so must one delve with unflagging energy in order to bring to light the treasure of the fear of Heaven, which lies buried and concealed in the understanding of the heart of every Jewish individual, this being of a quality and level transcending the limitations of time, and this is the natural, hidden fear referred to above. The essential thing, however, is the [mental] training to habituate one’s mind and thought continuously, that it ever remain fixed in his heart and mind, that everything one sees with one’s eyes—the heavens and earth and all that is therein—constitutes the outer garments of the King, the Holy One, blessed is He. In this way he will constantly be aware of their inwardness and vitality. This is also implicit in the word emunah (“faith”), which is a term indicating “training,” to which a man habituates himself, like a craftsman who trains his hands.

שכחתי התחלת המאמר. וסוף הדברים שי"ל פי' עקב תשמעון ע"פ המד' כל המצוה המתחיל אומרים לו גמור כו'. כי באמת עיקר קיום המצוה הוא כשיגמור כל המצוה כראוי. כי אם בא לידי גאות ופני' על ידי ההתחלה טוב לו שלא הי' מתחיל כלל. וז"ש עקב תשמעון שישמעו בסוף קיום המצוה. כי שמיעה לשון הבנה והאזנה: והי' א"ש תשמעו כו'. כי כתי' לשקוד על דלתותי שיש ב' פתחים. פי' בכל דבר שנפתח קצת השגה לאדם צריך אח"כ להיות פתח ב' לקבל ההשגה כראוי. כי הכפל הוא קיום הדבר. כמאמר שינה עליו הכתוב לעכב. וזה ענין אמרם ז"ל לקבל עליו עמ"ש תחילה ואח"כ עול מצות כי והי' א"ש היא השמיעה אחר שמע שהיא שמיעה ראשונה. והאמת כי כל השגה משמים היא. וצריך אח"כ האדם לקבל ההשגה הטוב וזה הוא עבודת האדם. וקבלת עמ"ש הוא ביטול לגמרי להקב"ה. והי' א"ש הוא המשכות ההשפעה לפרטות. ולכן הוא קבלת מצות שהם נגד אברי האדם כנ"ל: