The Maharal on Jewish Uniqueness

ומצינו מדה זאת מיוחדת בישראל שאינם רודפים אחר תאוות הגוף רק שהם כמו המדבר כאשר נפרש בסמוך, כי ישראל אגודים בזאת המדה ולכך הם ראוים בפרטית אל התורה יותר. ובשביל כך גם האומה הישראלית שהם בעלי ענוה ביותר מכל האומות, כדאיתא בחולין (דף פ"ט) לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט אמר הקב"ה לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם לפני נתתי גדולה לאברהם וכו'. הרי שבשביל הענוה שבהם חשק בהם יותר מבזולתם ולכך זכו לתורה.

וענין זה ראינו ששמה התורה יציאת מצרים יסוד היסודות ושורש הכל, ומצות הרבה באו בשביל היציאה שעל ידם יהיה לעינינו יסוד הזה, ומאצלנו בל ימוט. נוסף על זה שאנו חייבים לזכור יציאת מצרים בכל יום (ברכות יב:), ולרבי אליעזר בן עזריה ביום ובלילה (שם), שכל זה מורה כי יציאת מצרים בעצמו, חוץ מהנסים שעשה ביציאה, הוא יסוד האמונה שעליו נבנה הכל. כי נראה מן התורה ששמה יציאת מצרים עיקר ויסוד האמונה מן הראיות אשר אמרנו למעלה, כי תמצא בתורה ברוב דברים זכר היסוד הזה.

The Exodus is the foundational story in the Torah and the root of all belief. The Exodus and not the miracles associated with it are the foundation of faith. The Torah made the Exodus the principle and the basis of faith, as we see from the examples listed above and which we learn from many other statements in the Torah.

הדרכים והפעולות אשר הם מביאים אל ההצלחה, הם מצות התורה, שבשזולתם היה נשאר בכח, כמו שיתבאר עוד. והם הם כמו החבל שמעלין את האדם מבור התחתיות, הוא העולם השפל, אל עולם העליון, להושיב אותו עם המלך ה' צבאות, עין בעין, וכמו שיתבאר ענין זה. וכאשר האדם עושה המצוה שהשכל מחייב, הרי בזה יוצאה נפשו מן הטבע החמרית, ודבקה בשכלי, כי השכל האלקי מחייב המצוה.

וזה כי בני אדם אשר נכללים בכלל אחד, מפני שכל אחד חלק מן הכלל, לכך גידול שלו כמו החלק, שאינו בשלימותו, כי החלק במה שהוא חלק אינו* בעצמו דבר שלם. אבל משה רבינו עליו השלום נבדל היה מכל הבריות, לכך לא היה הוא חלק מן הכלל. ואמרו רבותינו ז"ל כי היה קומת משה רבינו עליו השלום י' אמות, כדאיתא בפרק המצניע (שבת צב.), ובפרק מומין אלו* (בכורות מד.), כי מפני שלא היה משה רבינו עליו השלום אדם פרטי, שכל פרטי נכלל תחת הכלל, והוא לא היה נכלל עם הכלל.

וזהו דוקא בישראל, שעיקר כחם הוא כח אלקי, לא כח גופני.

וכל הדורות עד אברהם, כל הדורת ההם היו תחת הטבע*, ולא היו נבדלים מן הטבע. עד שבא אברהם, ובחר השם יתברך בו, כדכתיב (נחמיה ט, ז) "אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם". והוציא* אותם מן הטבע, עד שלא היה הטבע מבדיל בין השם יתברך ובין הבריות. כי הטבע שהיא חמרית, היא מבדלת בין השם יתברך ובין הבריות. עד שבא אברהם, ואליו היה חבור עם השם יתברך, שבחר בו*, והוציא אותם מן הטבע, שלא היה כאן הבדל ואטימה עוד בין השם יתברך והאדם. ואז צוה להסיר הערלה, היא האטימה. והמילה היא הברית והחבור שיש עם השם יתברך, מפני שהוציא השם יתברך אותו מן הטבע.

ועוד שיש לבאר ענין הגלות תחלה, כי הגלות בעצמו הוא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה. וזה כי אין ספק כי הגלות הוא שנוי ויציאה מן הסדר, שהשם יתברך סדר כל אומה במקומה הראוי לה, וסדר את ישראל במקום הראוי להם, שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שנוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקומם הטבעי. כי אם היו נשארים במקומם הבלתי טבעי להם, היה הבלתי טבעי נעשה טבעי, ודבר זה אי אפשר שיהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי. משל זה, אם אתה מכריח את חלק האש שיהיה עומד בארץ, שמקומו הטבעי שלו הוא למעלה, ואתה מכריח אותו חוץ למקום הטבעי להיות עומד למטה. וכן הארץ, מקומה הטבעי למטה, ואם אתה מכריח את חלק ממנו לעמוד למעלה, אם היה נשאר עומד שלא במקום הטבעי, כבר היה הבלתי טבעי נעשה טבעי: וכן ישראל בעצמם, אם היו עומדים בגלות לעולם, שאין זה מקומם הראוי להם, כי מקומם הראוי להם לפי סדר המציאות להיותם בארץ ישראל ברשות עצמם, ולא ברשות אחר. כמו כל דבר ודבר מן הנמצאים הטבעים יש להם לכל אחד מקום בפני עצמו, כמו שגזרו חז"ל (אבות פ"ד, מ"ג) 'אין לך דבר שאין לו מקום', וכל דבר הוא ברשות עצמו. ואם היו נשארים בגלותם לעולם, היה הדבר הזה - שהוא העמידה חוץ למקומם, שהוא בלתי טבעי - נעשה טבעי. שאין עומד בתמידות רק הדברים הטבעיים, כי הטבע שנתן השם יתברך לכל דבר ודבר מקיים אותו עד שהוא מקוים עומד תמיד. ואם הדבר הבלתי הטבעי קיים תמיד גם כן, אף כי אינו כסדר וכטבע המציאות, היה הטבע ההוא דבר מותר ובטל לגמרי ללא צורך, ודבר זה לא יתכן:

There is another reason to explain the concept of exile first. The exile itself is proof and clear imperative for redemption. This is because there is no doubt that exile is an alteration and departure from the normal order. The Blessed Holy One arranged each nation in the place which is appropriate for it, so he arranged the People of Israel into the place which is appropriate for it, namely the Land of Israel. Exile from their place is a complete alteration and departure [from that order]. Anything which departs from its natural place, which is outside its place, is unable to stay in the place which is not natural for it. Rather they need to return to their natural place. Because if they remain in a place which is unnatural for them, then the unnatural would become natural. And it is impossible for the unnatural to become natural. A metaphor: it is like trying to force fire to stay down, when it's natural state is to rise - or like trying to hold up solid matter, when its natural state is to fall to the earth. If you could achieve that, then you would be making the unnatural natural. Similarly with the People of Israel themselves. If they were to stay in exile for ever, which is not the right place for them to be (since the right place for them, according to the order of existence, is the Land of Israel under their own sovereignty and not under the sovereignty of any other). Just like everything in natural existence, each one has its own place as our sages decreed (Pirkei Avot 4:3) "There is nothing which does not have its place". Each thing under its own sovereignty. If they would remain in exile forever, then this thing (unnaturally standing outside their place) would become natural. Only natural things can stand permanently, because the nature which the Blessed Holy One gave to each thing is what sustains it such that it is established to stand forever. If an unnatural state of affairs were to exist forever, even though it was not according to the order and nature of existence, then the nature of that thing would be loosened and nullified completely for no purpose, and such a thing could not happen.

והנה ישראל אומה זאת מושפעים ממנו יתברך מאמתת עצמו יתברך, ובדבר זה יותר יש להם צירוף וחבור אל השם יתברך. ועל זה מורה השם הנכבד הזה שנקראו "בנים", ונקראו בשם "בני בכורי" (שמות ד, כב). כי שם "בן" יאמר על שנמצא מאמתת עצמו.

לא ישאר לומר רק כי הפעולות המתיחסות אל מעלת נפשו הם הפעולות האלקיות, והם מצות התורה. והם הם מיוחדים אל האדם לפי מעלת נפשו האלקית. כי הנבואה ורוח הקודש והשכינה היו מיוחדים בו העם אשר בחר בו ה' יתברך מזולת שאר* העמים עכו"ם, ואין ספק כי הנבואה הכנה בנפש האדם.

ויש לשאול, מפני מה דוקא מגרה באותו שיש לו מעלה. ופירוש דבר זה, כי מי שיש לו מעלה גדולה יותר ממה שהוא לשאר אדם, נחשב דבר זה כאילו הוא יוצא מן הסדר והשעור, ובשביל זה דבק בהם כח אשר הוא מבטל מעלתם, אשר הוא חוץ מן שעור המוגבל. ולכך ישראל, אשר ירשו מעלה העליונה היוצא חוץ לשעור, דבק בהם כח הרע, הוא היצר, אשר הוא מוכן לבטל אותה מעלה עליונה, לפי שיוצא מעלתם משאר אדם. וכן תלמידי חכמים, שיש להם עוד יותר מעלה, דבק בהם כח אשר הוא מוכן לבטל המעלה אשר אינה לשאר בני אדם. ודבר זה תמצא מבואר, כי השטן, הוא היצר הרע (ב"ב טז.), היה מגרה בישראל כאשר קנו ישראל המעלה העליונה, והוא כאשר הוציא השם יתברך את ישראל ממצרים ונתן להם התורה, ובזה קנו ישראל המעלה על הכל, עד שהכתוב אמר עליהם (ר' תהלים פב, ו) "אמרתי בני אלקים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון", וזה נאמר בשעה שקבלו ישראל התורה, שהיו ישראל במעלה היותר עליונה, והיא יוצא מן גדר שאר אדם, והיה דבק בהם הכח המוכן לבטל דבר שהוא יוצא מן הגדר. ולכך באותה שעה שקבלו התורה, שהיה מעלתם על הכל, יצא החטא אל הפעל, לא קודם ולא אחר נתינת התורה: ועוד יש לדעת ולהבין, כי הדבר שהוא שלם הוא מסולק מן החסרון. אבל הדבר שאינו בשלימות, הנה יש בו חסרון מצד מה. וזה מפני שאין לו אותה מעלה בשלימות הגמור, ונחשב חסר, ואחר חסרון ימשך ההעדר והחסרון לגמרי. ולפיכך אותם שיש להם המעלה העליונה כמו ישראל וכמו תלמידי חכמים, אי אפשר שיהיה להם אותה מעלה בשלימות הגמור. ודבר שאינו בשלימות, דבר זה נחשב חסרון, ואחר זה נמשך חסרון לגמרי, הוא היצר המביא אותו אל הרע, אחר שאין המעלה שלו הוא בשלימות. ולפיכך כל הנבראים יש בהם השלימות, ולא שיהיה בהם השלימות שלימה, כי דבר זה אינו, רק הדבר שהוא שייך לכל בני אדם - דבר זה יש להם בשלימות, ולכך אין מגרה בהם היצר הרע כל כך. אבל ישראל יש בהם המעלה העליונה, שהם בני אלקים יותר מכל האומות, ומעלה עליונה זאת אין להם בשלימות הגמור. שאילו היה להם אותה מעלה עליונה בשלימות היו מלאכים לגמרי, וכמו שאמר הכתוב (ר' תהלים פב, ו) "אמרתי בני אלקים אתם ובני עליון כולכם אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו", וכל זה כי אין להם אותה המעלה בשלימות, לפי שכל כך גדולה המעלה, ולכך יש בהם החסרון, ומצד הזה דבק בהם הרע, והוא היצר הרע, ביותר מכל. ויש להבין זה גם כן. ושני דברים אשר אמרנו, הכל ענין אחד כאשר תבין: וקאמר שמניח אומות עולם ומתגרה בישראל. ואמר אביי בתלמידי חכמים ביותר. כל זה הוא מבואר ממה שבארנו לך, כי הדברים האלקיים אינם בשלימות הראוי להם, לכך דבק בהם החסרון ביותר, ודבר זה הוא מצד עצם מעלתן. כי מצד שהעולם הזה הוא עולם הטבע, ואין הדברים אלקיים נמצאים בו בשלימות. ודבר שיש בו חסרון דבק בו הרע, והוא מביא לפעל את הרע, כי מרע יצא רע. ואין לשאול, אם כן לפי זה היה ראוי שימצאו באומות צדיקים גדולים, כאשר אין היצר הרע מגרה בהם. כי אין זה שאלה, כי האומות לפחיתותם אין זה נחשב [רע] כל הדברים שהם רעים, ולכך ימשכו אחר הרע מצד עצמם לפחיתותם. וזהו ההפרש שיש בין ישראל ובין האומות, כי ישראל מצד שהם בשלימות, רק כי היצר הרע מגרה בהם ומביא אותם אל הרע, ואין הרע בהם מגרה בהם. אבל האומות הם בעצמם בחסרון, ודבק בעצם שלהם, ואינו רק במקרה בשביל היצר שהוא בהם הרע, ומצד זה ימשכו עצמם לגמרי אל הרע, שהם פחותים ורעים, והרע להם טבעי. ונמצא כי לפי מדרגתם הפחותה שלהם ימצא הרע בעצמם בלא גרוי:

One must ask why it specifically provokes the one who possesses a higher spiritual standing. The explanation of this matter is that whoever has a greater degree of excellence than that of other men, this is considered as if he transcends the established order and measure, and for this reason, a force cleaves to them which seeks to nullify their excellence, for it is outside the defined limit. Therefore Israel, who inherited the supreme spiritual level that transcends the norm, had the power of evil—the Inclination—cleave to them, which is poised to nullify that supreme level precisely because their excellence transcends that of other people. So too with Torah scholars, who possess an even greater degree of excellence, a force cleaves to them that is poised to nullify this excellence which other people do not have. And you will find this matter explained clearly, for the Satan, who is the Evil Inclination (Bava Batra 16a), provoked Israel at the very moment they acquired their supreme spiritual level, which was when the Lord, may He be blessed, brought Israel out of Egypt and gave them the Torah. Through this, Israel acquired a standing above all else, to the point that Scripture said of them (cf. Psalms 82:6), "I said, 'You are godlike beings, and all of you sons of the Most High.' Nevertheless, like men you shall die." This was said at the hour Israel received the Torah, when Israel was at the most supreme level, one that transcends the category of other men, and so the force designated to nullify that which transcends the boundary cleaved to them. For this reason, at that very hour they received the Torah, when their standing was above all, the sin was brought into actuality—not before, nor after the giving of the Torah. Furthermore, one must know and understand that that which is perfect is removed from deficiency. But a thing that is not in a state of perfection has within it some deficiency from a certain aspect. And this is because it does not possess its particular quality in absolute perfection, and is therefore considered lacking; and from this initial lack, a total absence and deficiency will follow. Therefore, those who possess the supreme spiritual level, such as Israel and Torah scholars, cannot possibly have that level in absolute perfection. And something that is not in a state of perfection is considered to have a deficiency, and from this, a total deficiency follows, which is the Evil Inclination that brings a person to evil, since his spiritual level is not in a state of perfection. This is why all other created beings have their own perfection, but not that their perfection is absolute—for such a thing does not exist. Rather, the quality that pertains to all human beings, this they possess in its completeness, and for this reason the Evil Inclination does not provoke them so much. But Israel possesses the supreme spiritual level, for they are the children of God more than all the nations, and this supreme level they do not possess in absolute perfection. For if they were to possess that supreme level in perfection, they would be complete angels, as Scripture says (cf. Psalms 82:6), "I said, 'You are godlike beings, and all of you sons of the Most High.' Nevertheless, like men you shall die and like one of the princes you shall fall." All of this is because they do not possess that level in a state of perfection, for the level is so great. Therefore, there is a deficiency in them, and from this aspect, evil—that is, the Evil Inclination—cleaves to them more than to all others. And one must understand this as well. And the two explanations which we have offered are, when you understand them, all one matter. And it says that it leaves the nations of the world alone and provokes Israel, with Abaye adding, and Torah scholars most of all. All of this is clarified by what we have already explained to you: that divine matters do not exist in their befitting perfection, and therefore deficiency cleaves to them to a greater degree, and this is a result of the very essence of their high level. For because this world is the world of nature, divine matters are not found in it in a state of perfection. And a thing which has deficiency in it, to that thing evil cleaves, and it brings evil into actuality, for from evil, evil emerges. One should not ask, "If so, according to this, it would be fitting to find great righteous individuals among the nations, since the Evil Inclination does not provoke them." For this is no question, because for the nations, due to their lowly status, not all things that are evil are even considered evil, and therefore they are drawn after evil from their very selves on account of their lowliness. And this is the difference that exists between Israel and the nations: Israel, from their own side, exists in a state of perfection; it is only that the Evil Inclination provokes them and brings them to evil, and the evil is not an incitement from within them. But the nations are themselves in a state of deficiency, and it cleaves to their very essence, and it is not merely contingent upon the Evil Inclination that evil is in them. And from this aspect, they are drawn completely to evil from their very selves, for they are lowly and evil, and evil is natural to them. It is thus found that according to their own lesser level, evil is found in their very essence without any provocation.

זאת היא מתנת ד' לישראל, "כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו וישראל בחר בד' אחד לדבקה בו באהבה, ויבז את כל אלהי הנכר הרבים, כי הכיר את אליליותם, את ריקניותם ואפסותם, ובזה יתעלה ויתרומם עדי עד.

הקודש זהו הענין המבדיל דבר מדבר בהפלאה מיוחדת. המדה המיחדת את ישראל בשאיפה מיוחדת עמוקה, מוכרת לאומה, בחבה יתירה הנודעת להם שנתן להם כלי חמדה, ושיש להם בעולם ערך מיוחד נעלה מכל הערך של כל העמים תחת כל השמים, זאת היא המתכנת של הקדושה. והכרה מיוחדת של האידיאה הזאת באה לישראל בחטיבה מוכרת ע"י קבלת התורה בסיני, ונקרא משום כך ג"כ מדבר קדש, שנתקדשו ישראל עליו, בערך ההכרתי המיוחד לצביונה המובדל של האומה בכללה מתוך כל עמי הארץ, "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

כבר ביארנו שמדת יעקב צריכה לעולם גם בהתגדל המעלה לערך ישראל. מפני שמ"מ הרגש הלאומי הוא לעולם ג"כ מצד עצמו רגש נעלה ומלא צדק ויושר. אבל מפני שעכ"פ הוא נבחר לעצמו, ע"כ לעולם א"צ שיהי' נעזב כמו כל המדות הטובות, שאע"פ שיש בהן מעלות ושאיפות רמות זו למעלה מזו, מ"מ גם הנמוכה שבהן משובחת, וכיון שהיא משובחת היא כשרה להשתמש בה בעבודת ד' בתורה ומצות. כי אם היתה במקורה נשחתת או נובעת משרירות לב, היתה פסולה מבא בקהל ד', ע"כ קאמר שנביא סידר שבחא דקוב"ה מאי דהוי מעיקרא, שמ"מ מפני שהי' אברהם בשם אברם, לאומי מלא רגשי צדק ואהבה לאומתו, בחר בו ד' לרוממו למעלה הכללית להיות אב המון גוים.

הגרים הם דומים לישראל כספחתי, מתחברים הם בגוף האומה ומתקרבים הם ג"כ בחיבה יתירה, אבל הטבעיות הישראלית של אהבת האומה העמוקה והטהורה, עוברים דורות עד שחודרת בלבבם, גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה, לבד היוצאים מן הכלל מצד עילויים הנערץ.

הגלות היתה ראויה להטביע את חותמה העמוק על כל האומה כולה משרשה הראשון, מעת אשר הוקבעה ההתיחדות שלה בתור תכונה מיוחדה, שזה הותחל מיעקב. כי לא בשביל איזה מירוק של חטא מיוחד נועדה הגלות, כ"א כדי להסתגל להיות גם בגלות עומד חי וקיים בתור אומה מחוטבת, עומדת בצביונה בלא טשטוש הצורה.

מפני שהצביון הפנימי, הנאצל מנטיית החפץ של הקבלת האורה האלהית, וכל סדרי החיים, הנאותים לה, על פי כל התקוות וכל חזיון הרוח על האלהים, העולם, האדם, והחברה, - הם מיוחדים בקרבו באופן מרושם ומצוין, מה שאין דוגמתו בכל עם וגוי.

הכרח נצחיותם של ישראל ושא"א כלל שיופר ברית ד' אשר עמהם הוא דבר בטוח ג"כ מצד דרך ההשלמה האנושית שצריך עמה הבטחה אלהית נבואית, וצריך שתעמוד ההבטחה האלהית במעמד בטוח שלא יזיזוה כל דבר שבעולם. א"כ לא יוכל לעולם שיבא המין האנושי לשלימותו, שצריך לזה אומה מיוחדת בהבטחה אלהית ברב עז לעמוד בפני כל נסיונות החיים.

ע"כ נחתמו הנבואות בשילוח אליהו להשיב הלבבות אלו לאלו, מצד בירור ידיעת חכמת ישראל, שבבירורה ידעו הכל איך כל הדברים הגדולים רבי הפרטים, של הקדושות המיוחדות לישראל' בקנאתו לשמירת טהרת לאומיותו, הם דברים רבי ערך מאד נצרכים ומוכרחים לכלל ישראל, וכל הפורש מהם פורש מן החיים וחותר מחתרת במעוזם של ישראל. ע"כ העדות הזאת לו יאתה, כי מי שהגיע עד עומקן של דברים בהצביון המיוחד לישראל להיות עם לבדד ישכן, שומר טהרתו ויחוסו.

עכשיו הכיר ערכם של ישראל אחרי שנשרשה בלבבו קדושת התורה, וידע שיש ערך קבוע טבעי לישראל מטבע קדושתם שאינו תלוי בבחירה ובהשתדלות עצמו. כן יש בתכונה הפנימית של ישראל כובד מכריע לצד הקדושה, מה שאינו מוחש וניכר למי שמשער מן החוץ. והורה בזה שכח מקורי כללי בדעת השי"ת והדבקות בעבודתו הוא מצוי רק בישראל.

באה ההכרה כי הטבעיות האמתית של התכונה הנפשית של האומה, החודרת בגניזה בכל פרטיה, היא באמת מדתו של יצחק, הרום העליונה של שאיפת הקודש האלהית, הדורש - מן העולם הויה כזו שמדת הדין העולה במחשבה הקדומה, תחייב את הוייתו וקיומו. וזה אי אפשר להיות כ"א ע"פ ההתגלות הפנימית של האופי הגנוז של כנסת ישראל, שע"פ הצפיה העליונה רק בתכונה זו ראויים הם העולמים שיבראו, וראויה היא האנושיות לצאת אל הפועל בכל אוצרות מכמניה, וראויות הן הנשמות להתגלות בזיו כבודן, לעטר הוד וכבוד לכל המצוי והיש, הצריך להיות הולך הלך וגדל.