The Enduring Holiness of Jerusalem

יְרוּשָׁלַ֥͏ִם הַבְּנוּיָ֑ה כְּ֝עִ֗יר שֶׁחֻבְּרָה־לָּ֥הּ יַחְדָּֽו׃ שֶׁשָּׁ֨ם עָל֪וּ שְׁבָטִ֡ים שִׁבְטֵי־יָ֭הּ עֵד֣וּת לְיִשְׂרָאֵ֑ל לְ֝הֹד֗וֹת לְשֵׁ֣ם יְהֹוָֽה׃

Jerusalem built up, a city knit together, to which tribes would make pilgrimage, the tribes of Yah, as was enjoined upon Israel— to praise GOD’s name.

וְהָיָ֣ה ׀ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֗ים נָכ֨וֹן יִֽהְיֶ֜ה הַ֤ר בֵּית־יְהֹוָה֙ בְּרֹ֣אשׁ הֶהָרִ֔ים וְנִשָּׂ֖א מִגְּבָע֑וֹת וְנָהֲר֥וּ אֵלָ֖יו כׇּל־הַגּוֹיִֽם׃ וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָֽמְרוּ֙ לְכ֣וּ ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־יְהֹוָ֗ה אֶל־בֵּית֙ אֱלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹרְחֹתָ֑יו כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־יְהֹוָ֖ה מִירוּשָׁלָֽ͏ִם׃

In the days to come, The Mount of GOD’s House Shall stand firm above the mountains And tower above the hills; And all the nations Shall gaze on it with joy. And the many peoples shall go and say: “Come, Let us go up to the Mount of GOD, To the House of the God of Jacob; That we may be instructed in God’s ways, And that we may walk in God’s paths.” For instruction shall come forth from Zion, The word of GOD from Jerusalem.

כִּי־בָחַ֣ר יְהֹוָ֣ה בְּצִיּ֑וֹן אִ֝וָּ֗הּ לְמוֹשָׁ֥ב לֽוֹ׃ זֹאת־מְנוּחָתִ֥י עֲדֵי־עַ֑ד פֹּה־אֵ֝שֵׁ֗ב כִּ֣י אִוִּתִֽיהָ׃

For GOD has chosen Zion, desiring it for a seat. “This is my resting-place for all time; here I will dwell, for I desire it.

כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכׇּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָּֽׁמָּה׃ וְהָיָ֣ה הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֵיכֶ֥ם בּוֹ֙ לְשַׁכֵּ֤ן שְׁמוֹ֙ שָׁ֔ם שָׁ֣מָּה תָבִ֔יאוּ אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֑ם עוֹלֹתֵיכֶ֣ם וְזִבְחֵיכֶ֗ם מַעְשְׂרֹֽתֵיכֶם֙ וּתְרֻמַ֣ת יֶדְכֶ֔ם וְכֹל֙ מִבְחַ֣ר נִדְרֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּדְּר֖וּ לַיהֹוָֽה׃

but look only to the site that the ETERNAL your God will choose amidst all your tribes as God’s habitation, to establish the divine name there. There you are to go, then you must bring everything that I command you to the site where the ETERNAL your God will choose to establish the divine name: your burnt offerings and other sacrifices, your tithes and contributions, and all the choice votive offerings that you vow to GOD.

דַּרְכֵ֨י צִיּ֜וֹן אֲבֵל֗וֹת מִבְּלִי֙ בָּאֵ֣י מוֹעֵ֔ד כׇּל־שְׁעָרֶ֙יהָ֙ שֽׁוֹמֵמִ֔ין כֹּהֲנֶ֖יהָ נֶאֱנָחִ֑ים בְּתוּלֹתֶ֥יהָ נּוּג֖וֹת וְהִ֥יא מַר־לָֽהּ׃ {ס}

ד Zion’s roads are in mourning, Empty of festival pilgrims; All her gates are deserted. Her priests sigh, Her maidens are unhappy— She is utterly disconsolate!

גְּמָ׳ וּמְנָלַן דְּעָבְדִינַן זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ? דְּאָמַר קְרָא: ״כִּי אַעֲלֶה אֲרוּכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה׳ כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דּוֹרֵשׁ אֵין לָהּ״, מִכְּלַל דְּבָעֲיָא דְּרִישָׁה.

GEMARA: The Gemara asks: And from where do we derive that one performs actions in commemoration of the Temple? As the verse states: “For I will restore health to you, and I will heal you of your wounds, said the Lord; because they have called you an outcast: She is Zion, there is none who care for her” (Jeremiah 30:17). This verse teaches by inference that Jerusalem requires caring through acts of commemoration.

הָיָה עוֹמֵד בְּחוּץ לָאָרֶץ — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם״. הָיָה עוֹמֵד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה׳ דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ״. הָיָה עוֹמֵד בִּירוּשָׁלַיִם — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַבַּיִת הַזֶּה״. הָיָה עוֹמֵד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה״. הָיָה עוֹמֵד בְּבֵית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית הַכַּפּוֹרֶת. הָיָה עוֹמֵד אֲחוֹרֵי בֵּית הַכַּפּוֹרֶת — יִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִילּוּ לִפְנֵי הַכַּפּוֹרֶת. נִמְצָא עוֹמֵד בַּמִּזְרָח מַחֲזִיר פָּנָיו לַמַּעֲרָב. בַּמַּעֲרָב מַחֲזִיר פָּנָיו לַמִּזְרָח. בַּדָּרוֹם — מַחֲזִיר פָּנָיו לַצָּפוֹן. בַּצָּפוֹן — מַחֲזִיר פָּנָיו לַדָּרוֹם. נִמְצְאוּ כׇּל יִשְׂרָאֵל מְכַוְּונִין אֶת לִבָּם לְמָקוֹם אֶחָד. אָמַר רַבִּי אָבִין, וְאִיתֵּימָא רַבִּי אֲבִינָא: מַאי קְרָאָה — ״כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת״ — תֵּל שֶׁכָּל פִּיּוֹת פּוֹנִים בּוֹ.

One who was standing in prayer in the Diaspora should focus his heart toward Eretz Yisrael, as it is stated: “And they shall pray to You by way of their land which You have given to their fathers” (I Kings 8:48). One who was standing in Eretz Yisrael should focus his heart toward Jerusalem, as it is stated: “And they shall pray to the Lord by way of the city that You have chosen” (I Kings 8:44). One who was standing in Jerusalem should focus his heart toward the Temple, as it is stated: “And they shall pray toward this house” (II Chronicles 6:32). One who was standing in the Temple should focus his heart toward the Holy of Holies, as it is stated: “And they shall pray toward this place” (I Kings 8:35). One who was standing in the Holy of Holies should focus his heart toward the seat of the ark-cover [kapporet], atop the ark, the dwelling place of God’s glory. One who was standing behind the seat of the ark-cover should visualize himself as if standing before the ark-cover and turn toward it. Consequently, one standing in prayer in the East turns to face west, and one standing in the West turns to face east. One standing in the South turns to face north, and one standing in the North turns to face south; Consequently, all of the people of Israel focus themselves focusing their hearts toward one place, the Holy of Holies in the Temple. An allusion to this is found in what Rabbi Avin, and some say Rabbi Avina, said: What verse alludes to this? “Your neck is like the Tower of David, built with turrets [talpiyyot], one thousand shields hang from it, all of the armor of the mighty” (Song of Songs 4:4). He interprets the word talpiyyot as the hill [tel] toward which all mouths [piyyot] turn, i.e., the Temple Mount.

אִיתְּמַר: הַמַּעֲלֶה בִּזְמַן הַזֶּה – רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: פָּטוּר. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חַיָּיב – קְדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִידְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְקִידְּשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר פָּטוּר – קְדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִידְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קִידְּשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ מַקְרִיבִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּיִת, וְאוֹכְלִים קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קְלָעִים, קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חוֹמָה; מִפְּנֵי שֶׁקְּדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִידְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְקִידְּשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא.

§ An amoraic dispute was stated with regard to one who offers up an offering outside the courtyard today, when there is no Temple: Rabbi Yoḥanan says: He is liable. Reish Lakish says: He is exempt. The Gemara elaborates: Rabbi Yoḥanan says that he is liable, as he holds that the initial consecration of the Temple sanctified it for its time and sanctified it forever, and the location of the Temple remains sacred even after the Temple was destroyed. Accordingly, it is still possible now to build an altar there and bring offerings upon it; therefore, one is liable if he instead offers up an offering outside the Temple courtyard area. Reish Lakish says that he is exempt, as he holds that the initial consecration of the Temple sanctified it for its time but did not sanctify it forever. Accordingly, one can no longer bring offerings there; therefore, one is not liable for offering up outside that area. The mishna continues: Rabbi Yehoshua said: I heard that one sacrifices offerings on the altar even if there is no Temple, and one partakes of offerings of the most sacred order in the Temple courtyard even if there are no curtains, and one partakes of offerings of lesser sanctity and second-tithe produce in Jerusalem even if there is no wall surrounding the city. This is due to the fact that the initial consecration sanctified the Temple and Jerusalem for their time and also sanctified them forever.

עֲיָרוֹת הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה מְקֻדָּשׁוֹת מִמֶּנָּה, שֶׁמְּשַׁלְּחִים מִתּוֹכָן אֶת הַמְּצֹרָעִים, וּמְסַבְּבִין לְתוֹכָן מֵת עַד שֶׁיִּרְצוּ. יָצָא, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ: לִפְנִים מִן הַחוֹמָה מְקֻדָּשׁ מֵהֶם, שֶׁאוֹכְלִים שָׁם קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. הַר הַבַּיִת מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין זָבִים וְזָבוֹת, נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת נִכְנָסִים לְשָׁם. הַחֵיל מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין גּוֹיִם וּטְמֵא מֵת נִכְנָסִים לְשָׁם. עֶזְרַת נָשִׁים מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין טְבוּל יוֹם נִכְנָס לְשָׁם, וְאֵין חַיָּבִים עָלֶיהָ חַטָּאת. עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה, שֶׁאֵין מְחֻסַּר כִּפּוּרִים נִכְנָס לְשָׁם, וְחַיָּבִין עָלֶיהָ חַטָּאת. עֶזְרַת הַכֹּהֲנִים מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה, שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִים לְשָׁם אֶלָּא בִשְׁעַת צָרְכֵיהֶם, לִסְמִיכָה לִשְׁחִיטָה וְלִתְנוּפָה:

Cities that are walled are holier, for metzoras must be sent out of them and a corpse, though it may be carried about within them as long as it is desired, may not be brought back once it has been taken out. The area within the wall [of Jerusalem] is holier, for it is there that lesser holy things and second tithe may be eaten. The Temple Mount is holier, for zavim, zavot, menstruants and women after childbirth may not enter it. The chel is holier, for neither non-Jews nor one who contracted corpse impurity may enter it. The court of women is holier, for a tevul yom may not enter it, though he is not obligated a hatat for doing so. The court of the Israelites is holier, for a man who has not yet offered his obligatory sacrifices may not enter it, and if he enters he is liable for a hatat. The court of the priests is holier, for Israelites may not enter it except when they are required to do so: for laying on of the hands, slaying or waving.

לֹא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח שֶׁהוּא מְכוּוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. וְלֹא יִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ, וּבְמִנְעָלוֹ, וּבְפוּנְדָּתוֹ, וּבְאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו. וְלָא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדַּרְיָא. וּרְקִיקָה — מִקַּל וָחוֹמֶר.

The mishna teaches several Temple-related halakhot. One may not act irreverently or conduct himself flippantly opposite the eastern gate of the Temple Mount, which is aligned opposite the Holy of Holies. In deference to the Temple, one may not enter the Temple Mount with his staff, his shoes, his money belt [punda], or even the dust on his feet. One may not make the Temple a shortcut to pass through it, and through an a fortiori inference, all the more so one may not spit on the Temple Mount.

מַתְנִי׳ אֵין בֵּין שִׁילֹה לִירוּשָׁלַיִם, אֶלָּא שֶׁבְּשִׁילֹה אוֹכְלִין קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכׇל הָרוֹאֶה, וּבִירוּשָׁלַיִם לִפְנִים מִן הַחוֹמָה. וְכָאן וְכָאן, קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים נֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. קְדוּשַּׁת שִׁילֹה —

MISHNA: The difference between the Tabernacle in Shilo and the Temple in Jerusalem is only that in Shiloh one eats offerings of lesser sanctity, e.g., individual peace-offerings, thanks-offerings, and the Paschal lamb, and also the second tithe, in any place that overlooks Shiloh, as Shiloh was not a walled city and any place within its Shabbat boundary was regarded as part of the city. And in Jerusalem one eats those consecrated items only within the walls. And here, in Shiloh, and there, in Jerusalem, offerings of the most sacred order are eaten only within the hangings. The Tabernacle courtyard in Shiloh was surrounded by hangings and the Temple courtyard in Jerusalem was surrounded by a wall. There is another difference: With regard to the sanctity of Shiloh,

בְּמַתְנִיתָא תַּנָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא: ״לְךָ ה׳ הַגְּדֻלָּה״ — זוֹ קְרִיעַת יַם סוּף. ״וְהַגְּבוּרָה״ — זוֹ מַכַּת בְּכוֹרוֹת. ״וְהַתִּפְאֶרֶת״ — זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. ״וְהַנֵּצַח״ — זוֹ יְרוּשָׁלַיִם. ״וְהַהוֹד״ — זוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.

It was taught in a baraita in the name of Rabbi Akiva: Yours, O Lord, is the greatness; this is the splitting of the Red Sea; the power; this is the plague of the firstborn; the glory; this is the giving of the Torah; the triumph; this is Jerusalem; and the majesty; this is the Temple.

וּמַאי טַעְמָא קָא הָדַר בֵּיהּ? מִשּׁוּם קֻשְׁיָא דְּרַב מָרִי. דְּמוֹתֵיב רַב מָרִי: קְדוּשַּׁת שִׁילֹה — יֵשׁ אַחֲרֶיהָ הֶיתֵּר. קְדוּשַּׁת יְרוּשָׁלַיִם — אֵין אַחֲרֶיהָ הֶיתֵּר. וְעוֹד תְּנַן: מִשֶּׁבָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת, וְלֹא הָיָה לָהֶם עוֹד הֶיתֵּר, וְהִיא הָיְתָה נַחֲלָה. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שָׁמַעְתִּי שֶׁמַּקְרִיבִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּיִת, אוֹכְלִין קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קְלָעִים, קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חוֹמָה, מִפְּנֵי שֶׁקְּדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִידְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְקִידְּשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא. מִכְּלָל דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר לֹא קִידְּשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא.

The Gemara asks: And what is the reason he retracted his ruling? The Gemara explains: It is due to the difficulty raised by Rav Mari, as Rav Mari raised an objection from the mishna: With regard to the sanctity of Shiloh, after the Tabernacle was destroyed there is permission to sacrifice offerings on improvised altars. But with regard to the sanctity of Jerusalem, after the Temple was destroyed there is no permission to sacrifice offerings on improvised altars. And furthermore, we learned in a mishna (Zevaḥim 112b): Once they came to Jerusalem, improvised altars were prohibited, and they did not again have permission to do so, and Jerusalem became the everlasting inheritance. And Rabbi Yehoshua said: I heard that one sacrifices offerings on the altar even though there is no Temple, one eats offerings of the most sacred order in the Temple courtyard even if there are no hangings, and one eats offerings of lesser sanctity and second tithe produce in Jerusalem even if there is no wall surrounding the city, due to the fact that the initial consecration sanctified Jerusalem for its time and also sanctified Jerusalem forever. Even if the walls do not exist, the sanctity remains intact. The Gemara concludes: From the fact that Rabbi Yehoshua based his opinion on the principle that the initial sanctification sanctified Jerusalem forever, by inference one can conclude that Rabbi Eliezer holds: It did not sanctify Jerusalem forever. Apparently, this issue is subject to a dispute between tanna’im.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹסִיף עַל יְרוּשָׁלַיִם עַד שֶׁהַסּוּס רָץ וּמֵצֵיל. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: כׇּל מְצִילּוֹת שֶׁתּוֹלִין לַסּוּס בֵּין עֵינָיו — יִהְיֶה קֹדֶשׁ לַה׳.

The Gemara continues to expound the section of the book of Zechariah cited above. The verse states: “On that day there shall be upon the bells of the horses [metzillot hasus]: Holy unto the Lord” (Zechariah 14:20). The Gemara asks: What is the meaning of the expression metzillot hasus? Rabbi Yehoshua ben Levi said: In the future the Holy One, Blessed be He, will extend Jerusalem by as much as the distance that a horse can run the entire time it casts a shadow [metzeil].

לחם ויין. כָּךְ עוֹשִׂים לִיגִיעֵי מִלְחָמָה, וְהֶרְאָה לוֹ שֶׁאֵין בְּלִבּוֹ עָלָיו עַל שֶׁהָרַג אֶת בָּנָיו. ומִ"אַ רָמַז לוֹ עַל הַמְּנָחוֹת וְעַל הַנְּסָכִים שֶׁיַּקְרִיבוּ שָׁם בָּנָיו:

לחם ויין BREAD AND WINE — Thus is done for those wearied through battle. He showed him (Abraham) that he bore him no malice for killing his descendants. The Midrashic explanation is that he (Melchizedek) thereby gave an intimation to him (Abraham) of the meal-offerings and libations which his descendants would offer there (in Salem which is Jeru-salem) (Genesis Rabbah 43:6).

במאי קא מיפלגי - בשלמא מעיקרא כי הוה ס"ד דר' יהודה מקום מקדש דוקא קאמר איכא למימר דפליגי בהא ת"ק סבר כל ירושלים אין מטמא בנגעים משום דקדישא לאכילת קדשים קלים ומעשר שני וכיון דמיוחדת לקדשי גבוה לא חשיבא ליה אחוזתכם ורבי יהודה סבר דווקא מקום מקדש שהוא מחנה שכינה לאכילת קדשי קדשים אבל ירושלים מטמאה וכל שכן בתי כנסיות ומדרשות אבל השתא דאמרינן דרבי יהודה אמר אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד ובכלל זה יש כמו כן בתי כנסיות ומדרשות אם איתא דטעמא דת"ק הוי משום דירושלים קדושה לאכילת קדשים קלים ומעשר שני לא הוי ליה לר' יהודה למימר האי לישנא אלא מקום מקודש כיון דטעמא דת"ק נמי הוי משום דירושלים מקום מקודש היא להכי איצטריך למימר דפליגי במילתא אחריתי:

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת בְּכָל זְמַן, שֶׁאֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה (כדברי הרמב"ם בהל' בית הבחירה פ"ו הט"ו), שֶׁהַמִּקְדָּשׁ שָׁמֵם בַּעֲוֹנֹתֵינוּ אָסוּר לְהִכָּנֵס בּוֹ טָמֵא. וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְנִכְנָס בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי בְּעוֹדוֹ טָמֵא בַּצְּדָדִים שֶׁפֵּרַשְׁנוּ, בִּטֵּל עֲשֵׂה, מִלְּבַד שֶׁעָבַר עַל לָאו, כְּמוֹ שֶׁנְּפָרֵשׁ בְּסֵדֶר זֶה (מצוה שסג) בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם.

And this commandment is practiced by males and females at all times. As even at this time (according to the words of Rambam in Mishneh Torah, Laws of The Chosen Temple 6:15) when the Temple is desolate on account of our iniquities, it is forbidden for an impure person to enter there. And one who transgresses it and enters a place that he is not permitted while he is still impure, along the guidelines that we have explained, has violated a positive commandment; besides having violated a negative commandment, as we will explain in this Order (Sefer HaChinukh 363), with God’s help.

וּבְמַה נִּתְקַדְּשָׁה בִּקְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה שֶׁקִּדְּשָׁהּ שְׁלֹמֹה שֶׁהוּא קִדֵּשׁ הָעֲזָרָה וִירוּשָׁלַיִם לִשְׁעָתָן וְקִדְּשָׁן לֶעָתִיד לָבוֹא:

With the first consecration performed by Solomon, for he consecrated the Temple Courtyard and Jerusalem, for that time and for eternity.

לְפִיכָךְ מַקְרִיבִין הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם בַּיִת בָּנוּי. וְאוֹכְלִין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בְּכָל הָעֲזָרָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא חֲרֵבָה וְאֵינָהּ מֻקֶּפֶת בִּמְחִצָּה וְאוֹכְלִין קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכָל יְרוּשָׁלַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם חוֹמוֹת שֶׁהַקְּדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קָדְשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְקָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא: וְלָמָּה אֲנִי אוֹמֵר בַּמִּקְדָּשׁ וִירוּשָׁלַיִם קְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא. וּבִקְדֻשַּׁת שְׁאָר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְעִנְיַן שְׁבִיעִית וּמַעַשְׂרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לֹא קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא. לְפִי שֶׁקְּדֻשַּׁת הַמִּקְדָּשׁ וִירוּשָׁלַיִם מִפְּנֵי הַשְּׁכִינָה וּשְׁכִינָה אֵינָהּ בְּטֵלָה. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא כו לא) "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם" וְאָמְרוּ חֲכָמִים אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹמְמִין בִּקְדֻשָּׁתָן הֵן עוֹמְדִים אֲבָל חִיּוּב הָאָרֶץ בִּשְׁבִיעִית וּבְמַעַשְׂרוֹת אֵינוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּבּוּשׁ רַבִּים וְכֵיוָן שֶׁנִּלְקְחָה הָאָרֶץ מִידֵיהֶם בָּטַל הַכִּבּוּשׁ וְנִפְטְרָה מִן הַתּוֹרָה מִמַּעַשְׂרוֹת וּמִשְּׁבִיעִית שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מִן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכֵיוָן שֶׁעָלָה עֶזְרָא וְקִדְּשָׁהּ לֹא קִדְּשָׁהּ בְּכִבּוּשׁ אֶלָּא בַּחֲזָקָה שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ וּלְפִיכָךְ כָּל מָקוֹם שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי בָּבֶל וְנִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשַּׁת עֶזְרָא הַשְּׁנִיָּה הוּא מְקֻדָּשׁ הַיּוֹם וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּלְקַח הָאָרֶץ מִמֶּנּוּ וְחַיָּב בִּשְׁבִיעִית וּבְמַעַשְׂרוֹת עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּרוּמָה:

Therefore, we may offer all the sacrifices [on the Temple site], even though the Temple itself is not built. Similarly, sacrifices of the most holy order can be eaten in the entire [area of the] Courtyard, even though it is in ruin and not surrounded by a divider. We may also eat sacrifices of lesser sanctity and Ma'aser Sheni throughout Jerusalem, even though [it is not surrounded by] a wall, for through its original consecration, it was consecrated for that time and for eternity. Why do I say that the original consecration sanctified the Temple and Jerusalem for eternity, while in regard to the consecration of the remainder of Eretz Yisrael, in the context of the Sabbatical year, tithes, and other similar [agricultural] laws, [the original consecration] did not sanctify it for eternity? Because the sanctity of the Temple and Jerusalem stems from the Shechinah, and the Shechinah can never be nullified. Therefore, [Leviticus 26:31] states: "I will lay waste to your Sanctuaries." The Sages declared: "Even though they have been devastated, their sanctity remains." In contrast, the [original] obligation to keep the laws of the Sabbatical year and tithes on the Land stemmed from the fact that it was conquered by the [Jewish people, as a] community. Therefore, when the land was taken from their hands [by the Babylonians,] their [original] conquest was nullified. Thus, according to Torah law, the land was freed from the obligations of the Sabbatical year and of tithes because it was no longer Eretz Yisrael. When Ezra returned [to Eretz Yisrael] and consecrated it, it was not sanctified by means of conquest, but rather through Chazzakah. Therefore, every place which was repossessed by the [exiles returning from] Babylon and consecrated when Ezra consecrated [the land] the second time, is sacred today. Thus, as explained in Hilchot Terumah, it is necessary to keep the laws of the Sabbatical years and the tithes [on this land] even though it was taken from [the Jewish people in later years].

וּכְבָר הָיְתָה עֲקֵדַת יִצְחָק אָבִינוּ בְהֵר שֶׁלֹא הָיָה בוֹ יִשּׁוּב הוּא הַר הַמּוֹרִיָּה, וְנִתְגַּלָּה הַדָּבָר בִּימֵי דַוִד כְּשֶׁהָיָה מְיֻשָּׁב, כִּי הוּא הַמָּקוֹם הַמְיֻחָד הַמּוּכָן לַשְּׁכִינָה, וַאֲרַוְנָה הַיְבוּסִי עוֹבֵד וְחוֹרֵשׁ בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה. וּבֵאֵר בְּדִבְרֵי הַיָּמִים כִּי בֵית הַמִּקְדָשׁ בָּנוּי בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, וְשָׁם מִבְּלִי סָפֵק הַמְּקוֹמוֹת שֶׁרְאוּיִים לְהִקָּרֵא שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם.

In the Book of the Chronicles it is stated more clearly that the Temple was built on mount Moriah. These are, without doubt, the places worthy of being called the gates of heaven. Dost thou not see that Jacob ascribed the vision which he saw, not to the purity of his soul, nor to his belief, nor to true integrity, but to the place, as it is said: 'How awful is this place' (Genesis 28:17).

היה עומד בארץ ישראל – יכוין כנגד ירושלים, שנאמר: "והתפללו אל ה' דרך העיר". היה עומד בירושלים – יכוין כנגד בית המקדש, שנאמר: "והתפללו אל הבית הזה" (דברי הימים ב ו לב).

במקום בהמ״ק השראת שמו ומשכנו. משא״כ בנוב וגבעון לא היה השראת שמו שהרי הארון לא עמד שם מש״ה היו הבמות מותרות:

ומפני שבארנו בחבור גבורות השם ענין גאולת מצרים, יש לחבר עם זה גאולה אחרונה. וחבור הזה יקרא בשמו נצח ישראל, והטעם מבואר למעלה בתחלה חבור גבורות ה' (סוף הקדמה שלישית), כי בחבור הזה יתבאר כי השם יתברך נתן לישראל הנצחיות, ואינם כלים חס ושלום בגלותם הקשה הכבד. גם כן יתבאר כי יש אל השם יתברך הנצח, שיהיה מנצח מלכות הרביעית שיש לה הממשלה, וכדכתיב (עובדיה א, כא) "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה אחד". אמן כן יהי רצון במהרה בימינו:

And because we have explained in the work Gevurot Hashem the matter of the redemption from Egypt, it is fitting to join with it the final redemption. And this work shall be called by its name, Netzach Yisrael (The Eternity of Israel), the reason for which was explained above at the beginning of the work Gevurot Hashem. For in this work, it will be explained that the Lord, may He be blessed, has given to Israel eternity, and they will not, Heaven forfend, perish in their difficult and heavy exile. It will also be explained that the Lord, may He be blessed, possesses Victory, in that He will vanquish the fourth kingdom which holds dominion, as it is written (Obadiah 1:21), “And saviors shall ascend Mount Zion to judge the mount of Esau, and the kingdom shall be the Lord’s.” Amen, so may it be His will, speedily in our days.

ולזה כוונתי שם וכמ"ש בס' חסד לאברהם בענין שער השמים והפריסה ואיך מקום אבן שתיה הנקודה שבתוך העיגול וכל א"י סביבותי' יונקים ממנה ולהרמב"ם הרי קמן אע"ג דס"ל דקדושת יהושע בטלה לע"ל מ"מ מקום מקדש לא בטלה מקרא והשימותי אני את מקדשיכם והרי כולל ירושלים עם מקדשיכם והוה בכלל מקדש לדידי' והיינו מטעם הנ"ל וכיון שמרוב קדושתו בכלל מקדש ס"ל דאפי' לענין חיוב מצות ובכור ומעשר לא בטל קדושתו ולענין השגת הראב"ד יפה תי' מג"א סוף הלכות ט"ב עפ"י גי' תוס' והגאון לח"ש סוף ספרו כ' זה מדעתו ולא הזכיר שכבר קדמו מג"א ושם תמה על הראב"ד שאם היה לו במכות י"ט גי' רש"י היה לו להסתייע מסוגיא זו וגם על התי"ט דמסכת עדיות תמה שלא זכר אותה סוגי' יע"ש:

ששם היה מושב הסנהדרין והכ"ג ומלכות ב"ד תצא תורה, לכל העולם כמ"ש כי יפלא ממך דבר למשפט וכו' וקמת ועלית וכו', וזה היה רק בציון, ודבר ה', הוא דבר הנבואה (תצא) מירושלם, ששם היו הנביאים מתאספים, שואבים רוח ה' בכל העיר, כי הנביאים לא ישבו בלשכת הגזית וכל זה דברי העמים זה לזה:

All these are the words which the nations said to one another.

מי הוא זה. זה דוד מלך ישראל שהיה שוחר בטובתן של ישראל להעמיד מהן כ"ד משמרות כהונה ועשרים וארבע משמרות לויה. יבקש רצון שהיה מבקש רחמים שתשרה עליו שכינה כדי לברך את ישראל. והיכן ברכן באשרי האיש. (שם) ודורש רעה תבואנו. זה דואג ואחיתופל: דבר אחר אשרי האיש.

The Lord-His throne is in Heaven…” (Tehillim 11:4) When Israel does the will of the Makom ‘The Lord is in His Holy Temple,’ and when they do not do the will of the Makom ‘The Lord-His throne is in Heaven.’ R’ Elazar said: whether the Holy Temple is destroyed or not the Divine Presence doesn’t move from within it, as it says “The Lord is in His Holy Temple.” Even though His throne is in Heaven His Presence is in the Holy Temple, as it says “…and My eyes and My heart shall be there at all times.” (Kings I 9:3) So too it says “…and He answered me from His holy mount to eternity.” (Tehillim 3:5) Even though it is just a mountain, it maintains its holiness. R’ Elazar said: see what is written “…for now you shall go forth from the city; and you shall dwell (shachantah) in the field…” (Micah 4:10) It is written as shechinati (My Presence), even though it is destroyed My Presence remains there. R’ Acha said: the Divine Presence never moved from the western wall, as it says “…behold, he is standing behind our wall…” (Shir haShirim 2:9) R’ Yanai said: when a king of flesh and blood enters his banquet hall, he does not know what is in the bed chamber.

וְזֶה בְּחִינַת נִסִּים לְמַעְלָה מֵהַטֶּבַע, כִּי הַתְּפִלָּה לְמַעְלָה מִטֶּבַע, כִּי הַטֶּבַע מְחַיֵּב כֵּן, וְהַתְּפִלָּה מְשַׁנָּה הַטֶּבַע, וְזֶה דְּבַר נֵס, וְלָזֶה צָרִיךְ אֱמוּנָה, שֶׁיַּאֲמִין שֶׁיֵּשׁ מְחַדֵּשׁ וּבְיָדוֹ לְחַדֵּשׁ דָּבָר כִּרְצוֹנוֹ.

Now, the quintessence of faith, and thus prayer and miracles, is only in the Land of Israel, as is written (Psalms 37:3), “Dwell in the Land and cultivate emunah.” The principal elevation of the prayers is there, as in (Genesis 28:17), “This is the gate of heaven.”

וכן מבואר בפסוק (תהלים יב, ב) כי גמ(י)ר חסיד מטעם כי פסו אמונים. ב' קשה תחלה אמר לשון נסתר, ואחר כך נוכח.

Rather, it is a statement: If I am not for myself, meaning if the prayer, which is called I, as is well-known, is not for me, meaning for my own benefit, but rather as if it is the divine presence that is pleading and praying from the Holy One, blessed be He – that is [for] the unification of the Holy One, blessed be He, and the divine presence – then Who [Mi] is for me. For there is a trait that is called Who, which is Understanding [Binah], which is called the living God, and that is the life of the King, from which there is life.