Humility as the Foundation of Divine Service

עֵ֣קֶב עֲ֭נָוָה יִרְאַ֣ת יְהֹוָ֑ה עֹ֖שֶׁר וְכָב֣וֹד וְחַיִּֽים׃

The effect of humility is fear of GOD, Wealth, honor, and life.

וְרָ֖ם לְבָבֶ֑ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃ וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה׃ וְזָֽכַרְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל לְמַ֨עַן הָקִ֧ים אֶת־בְּרִית֛וֹ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ {פ}

beware lest your heart grow haughty and you forget the ETERNAL your God—who freed you from the land of Egypt, the house of bondage; and you say to yourselves, “My own power and the might of my own hand have won this wealth for me.” Remember that it is the ETERNAL your God who gives you the power to get wealth, in fulfillment of the covenant made on oath with your fathers, as is still the case.

רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר, מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בְגָלוּי.

Rabbi Levitas a man of Yavneh said: be exceeding humble spirit, for the end of man is the worm. Rabbi Yohanan ben Berokah said: whoever profanes the name of heaven in secret, he shall be punished in the open.

וּמִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר אֲנִי אֶת דַּכָּא, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִנִּיחַ כׇּל הָרִים וּגְבָעוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי וְלֹא גָּבַהּ הַר סִינַי לְמַעְלָה. אָמַר רַב יוֹסֵף: לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם מִדַּעַת קוֹנוֹ, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִנִּיחַ כׇּל הָרִים וּגְבָעוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי. וְהִנִּיחַ כׇּל אִילָנוֹת טוֹבוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ בַּסְּנֶה. אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאִיתֵּימָא מָר עוּקְבָא: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אֲנִי וָהוּא יְכוֹלִין לָדוּר בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְלׇשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל״. אַל תִּקְרֵי ״אֹתוֹ״, אֶלָּא ״אִתּוֹ לֹא אוּכָל״. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַמְּסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְלׇשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית״.

The Gemara comments on this: And it stands to reason that the meaning of the verse is like the one who says: I am with the contrite person, as the Holy One, Blessed be He, disregarded all of the mountains and hills, and rested His Divine Presence on the lowly Mount Sinai, and He did not choose to raise Mount Sinai up toward Him. God chose to give the Torah on Mount Sinai, as it was a symbol of humility due to its lack of height, and He lowered His Divine Presence, as it were, to the mountain. Rav Yosef says: A person should always learn proper behavior from the wisdom of his Creator, as the Holy One, Blessed be He, disregarded all of the mountains and hills and rested His Divine Presence on the lowly Mount Sinai. And similarly, when appearing to Moses, He disregarded all of the beautiful trees and rested His Divine Presence on the bush (Exodus 3:2). Rav Ḥisda says, and some say that Mar Ukva says: Concerning any person who has arrogance within him, the Holy One, Blessed be He, said: He and I cannot dwell together in the world, as it is stated: “He who slanders his neighbor in secret, him will I destroy; he who is haughty of eye and proud of heart, him will I not suffer [oto lo ukhal]” (Psalms 101:5–6). These verses should be understood as follows: Do not read the verse as: “Oto lo ukhal”; rather, read it as: Itto lo ukhal, meaning, with him, I cannot bear to dwell. There are those who teach that this was stated with regard to those who speak slander because the beginning of the verse states: “He who slanders his neighbor in secret, him will I destroy.”

רָבָא בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״אֱלֹהַי, עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי אֵינִי כְּדַאי, וְעַכְשָׁיו שֶׁנּוֹצַרְתִּי כְּאִלּוּ לֹא נוֹצַרְתִּי. עָפָר אֲנִי בְּחַיַּי, קַל וָחוֹמֶר בְּמִיתָתִי, הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ כִּכְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִימָּה. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי, שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד, וּמַה שֶּׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ מָרֵק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִין וָחֳלָאִים רָעִים״. וְהַיְינוּ וִידּוּי דְרַב הַמְנוּנָא זוּטֵי בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי. מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרָבָא: תַּכְלִית חָכְמָה — תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּבוֹעֵט בְּאָבִיו וּבְאִמּוֹ וּבְרַבּוֹ וּבְמִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה׳ שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עוֹשֵׂיהֶם״. ״לָעוֹשִׂים״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לְעוֹשֵׂיהֶם״ — לָעוֹשִׂים לִשְׁמָהּ וְלֹא לָעוֹשִׂים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְכָל הָעוֹשֶׂה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא.

After his prayer, Rava said the following: My God, before I was created I was worthless, and now that I have been created it is as if I had not been created, I am no more significant. I am dust in life, all the more so in my death. I am before You as a vessel filled with shame and humiliation. Therefore, may it be Your will, Lord my God, that I will sin no more, and that those transgressions that I have committed, cleanse in Your abundant mercy; but may this cleansing not be by means of suffering and serious illness, but rather in a manner I will be able to easily endure. And this is the confession of Rav Hamnuna Zuti on Yom Kippur. Rava was wont to say: The objective of Torah wisdom is to achieve repentance and good deeds; that one should not read the Torah and study mishna and become arrogant and spurn his father and his mother and his teacher and one who is greater than he in wisdom or in the number of students who study before him, as it is stated: “The beginning of wisdom is fear of the Lord, a good understanding have all who fulfill them” (Psalms 111:10). It is not stated simply: All who fulfill, but rather: All who fulfill them, those who perform these actions as they ought to be performed, meaning those who do such deeds for their own sake, for the sake of the deeds themselves, not those who do them not for their own sake. Rava continued: One who does them not for their own sake, it would have been preferable for him had he not been created.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא דְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי בַּהַגָּדָה – עֲשֵׂה אׇזְנֶיךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת. ״לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכׇּל הָעַמִּים חָשַׁק ה׳ בָּכֶם וְגוֹ׳״ – אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: חוֹשְׁקַנִי בָּכֶם, שֶׁאֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מַשְׁפִּיעַ לָכֶם גְּדוּלָּה – אַתֶּם מְמַעֲטִין עַצְמְכֶם לְפָנַי. נָתַתִּי גְּדוּלָּה לְאַבְרָהָם – אָמַר לְפָנַי: ״וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר״, לְמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן – אָמַר: ״וְנַחְנוּ מָה״, לְדָוִד – אָמַר: ״וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ״. אֲבָל אוּמּוֹת הָעוֹלָם אֵינָן כֵּן, נָתַתִּי גְּדוּלָּה לְנִמְרוֹד – אָמַר: ״הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר״, לְפַרְעֹה – אָמַר: ״מִי ה׳״, לְסַנְחֵרִיב – אָמַר: ״מִי בְּכׇל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת וְגוֹ׳״, לִנְבוּכַדְנֶצַּר – אָמַר: ״אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב״, לְחִירָם מֶלֶךְ צוֹר – אָמַר: ״מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים״.

§ Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon: Any place where you find the statements of Rabbi Eliezer, son of Rabbi Yosei HaGelili, in reference to aggada, make your ears like a funnel [ka’afarkeset], i.e., be receptive to his words. As Rabbi Eliezer interpreted the verse: “Not because you are more in number than any people did the Lord desire you and choose you, for you were the fewest of all peoples” (Deuteronomy 7:7), as follows: The Holy One, Blessed be He, said to the Jewish people: I desire you, since even at a time that I bestow greatness upon you, you diminish, i.e., humble, yourselves before Me. I granted greatness to Abraham, yet he said before Me: “And I am but dust and ashes” (Genesis 18:27). I granted greatness to Moses and Aaron, yet Moses said of the two of them: “And what are we” (Exodus 16:7). I granted greatness to David, yet he said: “But I am a worm, and no man” (Psalms 22:7). But the gentile nations of the world are not so. I granted greatness to Nimrod, yet he said: “Come, let us build a city and a tower, with its top in heaven, and let us make for ourselves a name” (Genesis 11:4). I granted greatness to Pharaoh, yet he said: “Who is the Lord” (Exodus 5:2). I granted greatness to Sennacherib, yet he said: “Who are they among all the gods of the countries that have delivered their country out of my hand, that the Lord should deliver Jerusalem out of my hand” (II Kings 18:35). I granted greatness to Nebuchadnezzar, yet he said: “I will ascend above the heights of the clouds” (Isaiah 14:14). I granted greatness to Ḥiram, king of Tyre, yet he said: “I sit in the seat of God, in the heart of the seas” (Ezekiel 28:2).

הַשַּׁעַר הָרִאשׁוֹן – בְּבֵאוּר הַתְּשׁוּבָה וְעִקָּרֶיהָ. מִן הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר הֵיטִיב הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם בְּרוּאָיו, כִּי הֵכִין לָהֶם הַדֶּרֶךְ לַעֲלוֹת מִתּוֹךְ פַּחַת מַעֲשֵׂיהֶם וְלָנוּס מִפַּח פִּשְׁעֵיהֶם, לַחְשֹׂךְ נַפְשָׁם מִנִּי שַׁחַת וּלְהָשִׁיב מֵעֲלֵיהֶם אַפּוֹ, וְלִמְּדָם וְהִזְהִירָם לָשׁוּב אֵלָיו כִּי יֶחֶטְאוּ לוֹ, לְרֹב טוּבוֹ וְיָשְׁרוֹ כִּי הוּא יָדַע יִצְרָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כה, ח): "טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ", וְאִם הִרְבּוּ לִפְשֹׁעַ וְלִמְרוֹד וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ, לֹא סָגַר בַּעֲדָם דַּלְתֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לא, ו): "שׁוּבוּ לַאֲשֶׁר הֶעְמִיקוּ סָרָה". וְנֶאֱמַר (ירמיה ג, כב): "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם". וְהֻזְהַרְנוּ עַל הַתְּשׁוּבָה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת בַּתּוֹרָה, וְהִתְבָּאֵר, כִּי הַתְּשׁוּבָה מְקֻבֶּלֶת גַּם כִּי יָשׁוּב הַחוֹטֵא מֵרֹב צָרוֹתָיו, כָּל שֶׁכֵּן אִם יָשׁוּב מִיִּרְאַת הַשֵּׁם וְאַהֲבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ל): "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹלוֹ". וְהִתְבָּאֵר בַּתּוֹרָה, כִּי יַעֲזֹר ה' לַשָּׁבִים כַּאֲשֶׁר אֵין יַד טִבְעָם מַשֶּׂגֶת וִיחַדֵּשׁ בְּקִרְבָּם רוּחַ טְהוֹרָה לְהַשִּׂיג מַעֲלַת אַהֲבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל, ב): "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". וְאוֹמֵר בְּסוֹף הָעִנְיָן (דברים ל, ו): "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ" – לְהַשִּׂיג אַהֲבָתוֹ. וְהַנְּבִיאִים וְהַכְּתוּבִים דִּבְּרוּ תָּמִיד עַל דְּבַר הַתְּשׁוּבָה, עַד כִּי בָּאוּ עִקְּרֵי הַתְּשׁוּבָה כֻּלָּם מְפֹרָשִׁים בְּדִבְרֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר. וְדַע, כִּי הַחוֹטֵא כַּאֲשֶׁר יִתְאַחֵר לָשׁוּב מֵחַטָּאתוֹ יִכְבַּד עָלָיו מְאֹד עָנְשׁוֹ בְּכָל יוֹם, כִּי הוּא יוֹדֵעַ כִּי יָצָא הַקֶּצֶף עָלָיו וְיֵשׁ לוֹ מָנוֹס לָנוּס שָׁמָּה, וְהַמָּנוֹס הוּא הַתְּשׁוּבָה, וְהוּא עוֹמֵד בְּמִרְדּוֹ וְהִנּוֹ בְּרָעָתוֹ, וּבְיָדוֹ לָצֵאת מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, וְלֹא יָגוּר מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה, עַל כֵּן רָעָתוֹ רַבָּה. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל הָעִנְיָן הַזֶּה (קהלת רבה ז, לב) מָשָׁל לְכַת שֶׁל לִסְטִים שֶׁחֲבָשָׁם הַמֶּלֶךְ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְחָתְרוּ מַחְתֶּרֶת, פָּרְצוּ וַיַּעֲבֹרוּ וְנִשְׁאַר אֶחָד מֵהֶם. בָּא שַׂר בֵּית הַסֹּהַר וְרָאָה מַחְתֶּרֶת חֲתוּרָה וְהָאִישׁ הַהוּא עוֹדֶנּוּ עָצוּר, וַיַּךְ אוֹתוֹ בְּמַטֵּהוּ. אָמַר לוֹ: קְשֵׁה יוֹם! הֲלֹא הַמַּחְתֶּרֶת חֲתוּרָה לְפָנֶיךָ וְאֵיךְ לֹא מִהַרְתָּ הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ?

In explanation of repentance and its principles Among the good things which God, may He be blessed, has bestowed upon His creations is the path which He prepared for them to ascend from the baseness of their actions, to escape the trap of their inequities, to hold their souls back from destruction and to remove His anger from upon them. Because of His goodness and uprightness, He has taught them and warned them to return to Him when they sin against Him - for He understands their nature, as it is stated (Psalms 25:8), "Good and upright is the Lord; therefore He shows sinners the way." [Even] if they greatly sin and rebel and act like treacherous betrayers - He does not close the doors of repentance to them, as it is stated (Isaiah 31:6), "Return, to Him to whom they have been so shamefully false." It is [also] stated (Jeremiah 3:22), "Turn back, O rebellious children, I will heal your afflictions." We are warned about repentance in several places in the Torah. It is explained that repentance is accepted even when the sinner repents because of his many troubles - how much more so [will it be accepted] if he returns because of fear or love of God - as it is stated (Deuteronomy 4:30), "When you are in distress because all these things have befallen you and, in the end, return to the Lord your God and obey Him." It is explained in the Torah that God will help those who repent beyond what their natural ability would allow; and that He renews a pure spirit within them, to reach great heights in His love - as it is stated (Deuteronomy 30:2), "And you return to the Lord your God, and you and your children heed His command with all your heart and soul, just as I enjoin upon you this day." Further, it is stated about the body of the matter (Deuteronomy 30:6), "Then the Lord, your God, will circumcise your heart and the hearts of your offspring," to acquire love for Him. And the Prophets and Writings constantly speak on the subject of repentance, such that the principles of repentance are all explained in their words, as will be explained. Know that the punishment for the sinner who delays repenting of his sin will grow much heavier for him every day. For he knows that [God's] wrath has gone forth against him and that he has an escape route from it - that escape being repentance - yet he still remains rebellious and stays within his evil. Even though it is within his power to leave from within the disorder, he does not fear the anger nor the rage. Thus, his evil is great (see also Midrash Kohelet [Kohelet Rabbah 7:15], which relates a parable illustrating this concept).

וְיֵשׁ דֵּעוֹת שֶׁאָסוּר לוֹ לָאָדָם לִנְהֹג בָּהֶן בְּבֵינוֹנִית אֶלָּא יִתְרַחֵק מִן הַקָּצֶה הָאֶחָד עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר. וְהוּא גֹּבַהּ לֵב. שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה שֶׁיִּהְיֶה אָדָם עָנָו בִּלְבַד אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה שְׁפַל רוּחַ וְתִהְיֶה רוּחוֹ נְמוּכָה לִמְאֹד. וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר בְּמשֶׁה רַבֵּנוּ (במדבר יב ג) "עָנָו מְאֹד" וְלֹא נֶאֱמַר עָנָו בִּלְבַד. וּלְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ. וְעוֹד אָמְרוּ שֶׁכָּל הַמַּגְבִּיהַּ לִבּוֹ כָּפַר בָּעִקָּר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח יד) "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ". וְעוֹד אָמְרוּ בְּשַׁמָּתָא מַאן דְּאִית בֵּיהּ גַּסּוּת הָרוּחַ וַאֲפִלּוּ מִקְצָתָהּ. וְכֵן הַכַּעַס מִדָּה רָעָה הִיא עַד לִמְאֹד וְרָאוּי לָאָדָם שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר. וִילַמֵּד עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִכְעֹס וַאֲפִלּוּ עַל דָּבָר שֶׁרָאוּי לִכְעֹס עָלָיו. וְאִם רָצָה לְהַטִּיל אֵימָה עַל בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ אוֹ עַל הַצִּבּוּר אִם הָיָה פַּרְנָס וְרָצָה לִכְעֹס עֲלֵיהֶן כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ לַמּוּטָב יַרְאֶה עַצְמוֹ בִּפְנֵיהֶם שֶׁהוּא כּוֹעֵס כְּדֵי לְיַסְּרָם וְתִהְיֶה דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ כְּאָדָם שֶׁהוּא מְדַמֶּה כּוֹעֵס בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ וְהוּא אֵינוֹ כּוֹעֵס. אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאָמְרוּ שֶׁכָּל הַכּוֹעֵס אִם חָכָם הוּא חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ וְאִם נָבִיא הוּא נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. וּבַעֲלֵי כַּעַס אֵין חַיֵּיהֶם חַיִּים. לְפִיכָךְ צִוּוּ לְהִתְרַחֵק מִן הַכַּעַס עַד שֶׁיַּנְהִיג עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ אֲפִלּוּ לַדְּבָרִים הַמַּכְעִיסִים וְזוֹ הִיא הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְדֶרֶךְ הַצַּדִּיקִים הֵן עֲלוּבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִין עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים. וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר (שופטים ה לא) "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ":

There are temperaments with regard to which a man is forbidden to follow the middle path. He should move away from one extreme and adopt the other. Among these is arrogance. If a man is only humble, he is not following a good path. Rather, he must hold himself lowly and his spirit very unassuming. That is why Numbers 12:3 describes our teacher Moses as "very humble" and not simply "humble". Therefore, our Sages directed: "Hold oneself very, very lowly." Also, they declared: "Whoever is arrogant is as if he denied God's presence, as implied by Deuteronomy 8:14: 'And your heart will be haughty and you will forget God, your Lord.' Furthermore, they said: "Whoever is arrogant should be placed under a ban of ostracism. This applies even if he is only somewhat arrogant." Anger is also an exceptionally bad quality. It is fitting and proper that one move away from it and adopt the opposite extreme. He should school himself not to become angry even when it is fitting to be angry. If he should wish to arouse fear in his children and household - or within the community, if he is a communal leader - and wishes to be angry at them to motivate them to return to the proper path, he should present an angry front to them to punish them, but he should be inwardly calm. He should be like one who acts out the part of an angry man in his wrath, but is not himself angry. The early Sages said: Anyone who becomes angry is like one who worships idols. They also said: Whenever one becomes angry, if he is a wise man, his wisdom leaves him; if he is a prophet, his prophecy leaves him. The life of the irate is not true life. Therefore, they have directed that one distance himself from anger and accustom himself not to feel any reaction, even to things which provoke anger. This is the good path. This is the way of the righteous: They accept humiliation, but do not humiliate others; they listen when they are shamed, but they do not answer; they do this with love and are joyous in their sufferings. Of them, Judges 5:31 states: "And those who love Him are like the sun when it comes out in its strength."

וּכְשֶׁמְּחַשֵּׁב בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ עַצְמָן מִיָּד הוּא נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו וִיפַחֵד וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא בְּרִיָּה קְטַנָּה שְׁפָלָה אֲפֵלָה עוֹמֶדֶת בְּדַעַת קַלָּה מְעוּטָה לִפְנֵי תְּמִים דֵּעוֹת. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים ח ד) "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ" (תהילים ח ה) "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ".

וְהַמַּדְרֵגָה הַתְּשִׁיעִית אֲנָשִׁים הֶאֱמִינוּ בַּתּוֹרָה וּבַגְּמוּל וּבָעֹנֶשׁ עָלֶיהָ בִּשְׁנֵי הָעוֹלָמִים וְכִוְּנוּ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם לִשְׁמוֹ וּלְמָה שֶׁיֵּאוֹת לוֹ אֶלָּא שֶׁלֹּא נִשְׁמְרוּ מִמַּפְסִידֵי הָעֲבוֹדוֹת וְנִכְנַס הַהֶפְסֵד עֲלֵיהֶן וְלֹא הִכִּירוּ מֵאַיִן. דּוֹמֶה לְמַה שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת י) זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד סִכְלוּת מְעָט וְאָמַר (שם ט) וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה. וְאָמַר קְצָת הַחֲסִידִים לְתַלְמִידָיו אִלּוּ לֹא הָיָה לָכֶם עֲוֹנוֹת הָיִיתִי מְפַחֵד עֲלֵיכֶם מִמָּה שֶׁהוּא גָּדוֹל מִן הָעֲוֹנוֹת אָמְרוּ לוֹ מָה הוּא גָּדוֹל מִן הָעֲוֹנוֹת אָמַר הַגַּבְהוּת (ס״א החונף) וְהַגַּאֲוָה כמ״ש הַכָּתוּב (משלי טז) תּוֹעֲבַת ה׳ כָּל גְּבַהּ לֵב:

Of the ninth degree are those who believe in the Torah and in reward and punishment in both worlds. In serving G-d, their intent is to do so for His Name's sake and in the way befitting Him alone, but they are not careful to avoid whatever is detrimental to this service, and when detriments have caused injury they do not know from where the trouble came. This is suggested in the verse: "Dead flies make the apothecary's oil to ferment and send forth a foul odor; so a little folly outweighs the rarest wisdom and honor" (Koheles 10:1). Further, "One sinner destroys much good" (ibid. 9:18). One of the pious once said to his disciples, "If you would be absolutely free of sins, I would be anxious about you and fear something worse than sins." They said to him: "What is worse than sins?" He replied: "Haughtiness and pride," as Scripture says, "An abomination unto the L-ord is everyone that is proud in heart" (Mishlei 16:5).

אֲבָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר יֻשְׁלְמוּ בְּיַחֲדָם לָאֵל בְּעֵת עֲשׂוֹתָם הֵם מַעֲשֵׂי הָעֲבוֹדָה שֶׁמְּקַוִּים בָּהֶם רְצוֹן הָאֱלֹהִים וְהֵם כָּל הַמִּצְוֹת הַנִּרְאוֹת עַל הָאֵבָרִים שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה הַכַּוָּנָה בָּהֶם לְזוּלַת הָאֵל, וְתִהְיֶה כַּוָּנַת עוֹשֵׂיהֶם לְהִזְדַּיֵּן בָּהֶן אֵצֶל בְּנֵי אָדָם וּלְקַוּוֹת כְּבוֹדָם וְשִׁבְחָם עַל עֲשׂוֹתָם, אֲבָל חוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת לֹא יִתָּכֵן בָּהֶם חֹנֶף וְלֹא כָּבוֹד וְלֹא שֶׁבַח לְמִי שֶׁמְּקַיֵּם מֵהֶם דָּבָר מִפְּנֵי שֶׁאֵין ב״א יוֹדְעִים אֶת לְבָבוֹ אַךְ הוּא מְכַוֵּן בָּהֶם לְשֵׁם הַמַּשְׁקִיף וְהוּא הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ בִּלְבַד כְּמוֹ שֶׁאָמַר (ירמיהו י״ז:י׳) אֲנִי ה׳ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְאָמַר (דברים ל) הַנִּסְתָּרוֹת לַה׳ אֱלֹהֵינוּ וְגוֹ׳:

The deeds that are perfected by devoting them to G-d alone while performing them are the acts of service whereby one hopes to find favor with G-d. These deeds are all the visible mitzvot (commandments) of the physical limbs. For it is possible to perform them without intent for G-d, such as to do them in order to appear important in the eyes of others, or to hope for their honor and praise. But for the duties of the heart, there can be no hypocrisy, nor expectation of honor, respect, or praise on account of fulfilling them since other people cannot look into one's heart. Therefore one's intent in fulfilling them is automatically only to the Watcher, namely, the blessed Creator alone, as written "I, the L-rd, search the heart, examine the reins.." (Yirmiya 17:10), and "the hidden things belong to the L-rd our G-d" (Devarim 29:28).

וכל מי שהוא מלוכלך בעונות וחטאים והרי הוא משוקין ומתועב כ״ש שטורפין לו מצותיו בפניו וכן מבואר בדברי הרמב״ם וכן אמרו חז״ל עבירה מכב׳ מצוה ודע שהעבירות מלכלכין נפשו של אדם ושנאוי לפני ה׳ ולפני כל מלאכיו ולז״א המשורר חטאי לו יריחין בם שכני אזי ברחו רחקו מנבולי ואמר ישעיה הנביא רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני לכן הנלבב ישוב בתשובה ירחץ ויטהר מכל עון ויקבל על נפשו לבלתי יחטא על המצות אשר יעשה משם ואילך יקובלו ברצון ויש לו לשמוח ולגיל ברעדה שיעלה ריח טוב כשושנה כדאמרו ז״ל על פסוק למנצח על שושנים לבני קורח וגם כל מצותיו שיעשה יעלו ריה טוב כתפוחים ושושנים וכל מיני בשמים כדאי׳ בזוהר ואפי׳ העבירות שעשה בימים הראשונים ע״י התשובה העצומה באומץ ואהבה רבה יהפכו לטובה יעשה לו כזכיות במאמרם ז״ל דכתיב מור ואהלות קציעות כל בגדותיך אל תקרי בגדותיך אלא בגידותיך וכאשר ישוב יש לו להשפיל עצמו עד הקצה האחרון ולעקור מלבו כל מין גאוה כמאמר דוד תחטאני באזוב ואטהר ואח״כ תכבסנו ומשלג אלבין והמתגאה כמה רעתו רבה שהרי הוא מנודה מפי חכמי הגמ׳ שאמרו בשמתא מאן דאית ביה נסות הרוח ואפי׳ מקצתה דכתיב תועבות ד׳ כל נכה לב וכן כתב רמב״ם וכל הפוסקים ונדוי חכמי הגמרא מי יתירנו ודוק ותשכח שתפלתו של המתגאה נמאסת והרי אמרו רז״ל שגדולה תפלה מכל מצות ומעשים טובים ואם תפלתו נמאסת ק״ו לשאר מצותיו ומעשים הטובים. וכבר אמרו רז״ל שלא בחר ה׳ בישראל מכל עם ולשון אלא מפני שמשפילים עצמם ואינה מתגאים בשום מין גאוה לא בחכמה ולא בגבורה ולא בעושר ולא בגוי שנאמר חשק ה׳ בכם כי אתם המעט מכל העמים ונתן לנו ית׳ תורתו בסיני שהיה הר נמוך מכל ההרים ולכל שאר הרים הגבוהים קרא נבנונים שנאמר למה תרצדון הרים נבנונים ההר חמד אלהים ופירשו רז״ל נבנונים בעלי מומים מלשון או גבן או דק ולא רצה ליתן התורה עליהם לרמוז שאין התורה זה מצות מתקיימים בגסי הרוח וכן כתיב כי המצוה הזאת ופירשו רז״ל מאי מצוה ילמד התורה וכללות מצותיה כתיב בתריה לא בשמים היא ופירשו מרוצה לומר לא בג?סי הרוח היא מצויה ואבותינו הקדושים היו משפילים עצמם מאוד וטרם הוציא ית׳ אותנו ממצרים אמר לנו ולקחתם אגודת אזוב הם אבותינו הקדושים כדכתיב בספר צרור המור רמז לנו שתים אחת שזכות אבותינו יעמוד לנו לגאלינו.

הָרִאשׁוֹנָה - הַכּוֹלֶלֶת הַכֹּל הִיא מִדַּת הָעֲנָוָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא תְּלוּיָה בַּכֶּתֶר שֶׁהֲרֵי הִיא מִדָּה עַל כָּל הַמִּדּוֹת וְאֵינָהּ מִתְעַלִּית וּמִתְגָּאָה לְמַעְלָה אָמְנָם יוֹרֶדֶת וּמִסְתַּכֶּלֶת לְמַטָּה תָּדִיר, וְזֶה מִשְּׁנֵי טְעָמִים: כָּךְ הָאָדָם צָרִיךְ שֶׁיֵּבוֹשׁ מִלְּהִסְתַּכֵּל לְצַד מַעְלָה לְהִתְגָּאוֹת אֶלָּא תָּדִיר יִסְתַּכֵּל לְצַד מַטָּה לְהַפְחִית עַצְמוֹ כָּל מַה שֶׁיּוּכַל.

הִנֵּה כְּלָל הָעֲנָוָה הֱיוֹת הָאָדָם בִּלְתִּי מַחְשִׁיב עַצְמוֹ מִשּׁוּם טַעַם שֶׁיִּהְיֶה, וְזֶה הֵפֶךְ הַגַּאֲוָה מַמָּשׁ, וְהַתּוֹלָדוֹת הַנִּמְשָׁכוֹת מִזֶּה תִּהְיֶינָה הַהַפְכִּיּוֹת שֶׁל תּוֹלְדוֹת הַגַּאֲוָה. הָעֲנָוָה בְּמַחֲשָׁבָה, הוּא שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם וְיִתְאַמֵּת אֶצְלוֹ אֲשֶׁר אֵין הַתְּהִלָּה וְהַכָּבוֹד רְאוּיִים לוֹ, כָּל שֶׁכֵּן הַהִתְנַשֵּׂא עַל שְׁאָר בְּנֵי מִינוֹ, וְזֶה מִפְּנֵי מָה שֶׁחָסַר מִמֶּנּוּ בְּהֶכְרֵחַ, וְגַם מִפְּנֵי מָה שֶׁכְּבָר יֵשׁ בְּיָדוֹ. וְאָמְנָם מִי שֶׁהוּא בַּעַל שֵׂכֶל יָשָׁר, אֲפִלּוּ אִם זָכָה לִהְיוֹת חָכָם גָּדוֹל וּמֻפְלָג בֶּאֱמֶת, כְּשֶׁיִּסְתַּכֵּל וְיִתְבּוֹנֵן יִרְאֶה שֶׁאֵין מָקוֹם לְגַאֲוָה וְהִתְנַשְּׂאוּת, כִּי הִנֵּה מִי שֶׁהוּא בַּעַל שֵׂכֶל שֶׁיֵּדַע יוֹתֵר מֵהָאֲחֵרִים, אֵינוֹ עוֹשֶׂה אֶלָּא שֶׁבְּחֹק טִבְעוֹ לַעֲשׂוֹת, כְּעוֹף שֶׁמַּגְבִּיהַּ לָעוּף לְפִי שֶׁטִּבְעוֹ בְּכָךְ, הַשּׁוֹר מוֹשֵׁךְ בְּכֹחוֹ לְפִי שֶׁחֻקּוֹ הוּא. כֵּן מִי שֶׁהוּא חָכָם הוּא לְפִי שֶׁטִּבְעוֹ מְבִיאוֹ לָזֶה, וְאִלּוּ אוֹתוֹ שֶׁעַכְשָׁו אֵינוֹ חָכָם כָּמוֹהוּ הָיָה לוֹ שֵׂכֶל טִבְעִי כָּמוֹהוּ הָיָה מִתְחַכֵּם כְּמוֹ שֶׁנִּתְחַכֵּם הוּא, אִם כֵּן אֵין כָּאן לְהִתְנַשֵּׂא וּלְהִתְגָּאוֹת, כָּל זֶה מִמָּה שֶׁאֵין הַלֵּב הַיָּשָׁר מַנִּיחַ עַצְמוֹ לְהִתְפַּתּוֹת מִשּׁוּם מַעֲלָה אֲשֶׁר יְבוֹאֵהוּ בְּיָדְעוֹ בֶּאֱמֶת שֶׁכְּבָר לֹא מִפְּנֵי זֶה יוֹצֵא מִידֵי שִׁפְלוּתוֹ, מִצַּד הַחֶסְרוֹנוֹת הָאֲחֵרוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיוּ בּוֹ. וְעוֹד שֶׁאֲפִלּוּ בְּאוֹתָם הַמִּצְוֹת עַצְמָם שֶׁהִשִּׂיג לֹא הִגִּיעַ וַדַּאי לַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן. וְעוֹד אֲפִלּוּ לֹא יִהְיֶה בּוֹ חִסָּרוֹן אַחֵר, אֶלָּא הֱיוֹתוֹ בָּשָׂר וָדָם יְלוּד אִשָּׁה, דַּי לוֹ זֶה וְהוֹתֵר לִפְחִיתוּת וּגְרִיעוּת, עַד שֶׁלֹּא יֵאוֹת לוֹ הַהִנָּשֵׂא כְּלָל, כִּי הֲרֵי כָּל מַעֲלָה שֶׁהוּא מַשִּׂיג, אֵינוֹ אֶלָּא חֶסֶד אֵל עָלָיו, שֶׁרוֹצֶה לָחֹן אוֹתוֹ עִם הֱיוֹתוֹ מִצַּד טִבְעוֹ וְחָמְרִיּוּתוֹ שָׁפָל וְנִבְזֶה עַד מְאֹד, עַל כֵּן אֵין לוֹ אֶלָּא לְהוֹדוֹת לְמִי שֶׁחֲנָנוֹ וְלִכָּנַע תָּמִיד יוֹתֵר.

The general matter of Humility is for a person not to attribute importance to himself for any reason whatsoever. This is the exact opposite of arrogance and the effects that result from this are the opposite of those that result from arrogance. Humility in thought is for a person to contemplate and come to realize as truth that he is undeserving of praise and honor, and all the more so [unworthy] of being elevated over his fellow men. This is due to what he lacks and also to what [good] he has actually attained. One who possesses a straight intellect, even if he has merited to become a great sage and truly distinguished, when he looks and contemplates, will see that there is no room for haughtiness and pride. For behold, he who possesses high intelligence, who knows more than others, merely does what it is his nature to do. He is like a bird which flies upwards because of its nature, or an ox which pulls with its might because of its nature. So too for he who is wise. This is because his nature brings him to this. But for another person who is currently not as wise as him, if he had possessed natural intelligence like him, would also have become just as wise. Hence, there is no room to elevate and pride oneself in this. All this because the man possessing a just heart does not allow himself to become seduced by any virtue which he comes to. This is due to truly knowing that because of this virtue, he does not emerge out of his lowliness, due to other defects inevitably within him. And furthermore, even in those mitzvot themselves which he attained, he certainly has not arrived at their ultimate goal. Furthermore still, even if he had no other deficiency than of being flesh and blood, born of woman, this would be more than enough of a lowliness and inferiority, so that he will not find it at all befitting to pride himself. For any virtue he attains is nothing but a kindness of G-d on him, who wants to favor him despite that by his nature and physicality, he is extremely lowly and insignificant. Therefore, he must only thank He who is so gracious towards him and always humble himself more and more.

וכמו שהצדיקים שוברים כח הטבע ומבטלים גשמיות שלהם בעבור מצות הבורא ית'. כן בכחם להפוך הטבע ולהעלות הזמן לדבוק בשרש העליון.

וְאַף שֶׁמֵּבִין וּמִתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵינוֹ נִתְפָּס וְנִדְבָּק בְּמוֹחוֹ כָּל כָּךְ שֶׁיּוּכַל לִמְשׁוֹל עַל חוּמְרִיּוּת הַלֵּב, מֵחֲמַת חוּמְרִיּוּתָן וְגַסּוּתָן. וְהַסִּיבָּה – הִיא גַסּוּת הַקְּלִיפָּה, שֶׁמַּגְבִּיהַּ עַצְמָהּ עַל אוֹר קְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּמַסְתֶּרֶת וּמַחֲשִׁיכָה אוֹרָהּ. וְלָזֹאת, צָרִיךְ לְבַטְּשָׁהּ וּלְהַשְׁפִּילָהּ לֶעָפָר, דְּהַיְינוּ, לִקְבּוֹעַ עִתִּים לְהַשְׁפִּיל עַצְמוֹ, לִהְיוֹת ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״, כַּכָּתוּב, וְ״לֵב נִשְׁבָּר״ – ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה״, הִיא הַסִּטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ בַּבֵּינוֹנִים, שֶׁנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַמְחַיָּה הַגּוּף, הִיא בְּתָקְפָּהּ כְּתוֹלַדְתָּהּ בְּלִבּוֹ, נִמְצָא – הִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ. וְהִנֵּה, כָּל מַה שֶּׁיַּאֲרִיךְ בְּעִנְיָינִים אֵלּוּ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וְגַם בְּעִיּוּנוֹ בִּסְפָרִים, לִהְיוֹת לִבּוֹ נִשְׁבָּר בְּקִרְבּוֹ, וְ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״ כַּכָּתוּב, בְּתַכְלִית הַמִּיאוּס, וּלְמָאֵס חַיָּיו מַמָּשׁ, הֲרֵי בָּזֶה מְמָאֵס וּמְבַזֶּה הַסִּטְרָא אָחֳרָא וּמַשְׁפִּילָהּ לֶעָפָר, וּמוֹרִידָהּ מִגְּדוּלָּתָהּ וְגַסּוּת רוּחָהּ וְגַבְהוּתָהּ, שֶׁמַּגְבִּיהַּ אֶת עַצְמָהּ עַל אוֹר קְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית לְהַחֲשִׁיךְ אוֹרָהּ.

For although he understands and contemplates in his mind on the greatness of G–d, this is not apprehended and implanted in his mind to a degree that would enable him to prevail over the coarseness of the heart because of [the nature of] this coarseness and crassness, the cause being the arrogance of the kelipah, which exalts itself above the light of the holiness of the divine soul, obscuring and darkening the light thereof. Therefore one must crush it and cast it down to the ground, that is to say, by setting aside appointed times for humbling oneself and considering oneself despicable and contemptible, as is written, “A broken heart, a broken spirit”—this is the sitra achara, which is the very man himself in benonim (intermediates), in whose heart the vital soul which animates the body is in its native strength; hence it is the very man himself. The longer he will reflect on these matters in his thoughts, delving deeply also into books, in order to break down his heart within him and render himself shamed and despised in his own eyes, as is written in the Scriptures, so utterly despised that he despises his very life—the more he despises and degrades thereby the sitra achara, casting it down to the ground and humbling it from its haughtiness and pride and self-exaltation, wherewith it exalts itself over the light of the holiness of the divine soul, obscuring its effulgence.

וְהִנֵּה, אַף אִם כְּשֶׁיַּאֲרִיךְ הַרְבֵּה לְהַעֲמִיק בָּעִנְיָינִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל כְּשָׁעָה וּשְׁתַּיִם, לִהְיוֹת בִּנְמִיכַת רוּחַ וְלֵב נִשְׁבָּר, יָבֹא לִידֵי עַצְבוּת גְּדוֹלָה – לֹא יָחוּשׁ. אַךְ בֶּאֱמֶת, אֵין לֵב נִשְׁבָּר וּמְרִירוּת הַנֶּפֶשׁ – עַל רִיחוּקָהּ מֵאוֹר פְּנֵי ה׳ וְהִתְלַבְּשׁוּתָהּ בְּסִטְרָא אָחֳרָא – נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״עַצְבוּת״ כְּלָל בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ, כִּי עַצְבוּת – הִיא שֶׁלִּבּוֹ מְטוּמְטָם כָּאֶבֶן וְאֵין חַיּוּת בְּלִבּוֹ, אֲבָל מְרִירוּת וְלֵב נִשְׁבָּר, אַדְּרַבָּה, הֲרֵי יֵשׁ חַיּוּת בְּלִבּוֹ לְהִתְפָּעֵל וּלְהִתְמַרְמֵר, רַק שֶׁהִיא חַיּוּת מִבְּחִינַת גְּבוּרוֹת קְדוֹשׁוֹת, וְהַשִּׂמְחָה מִבְּחִינַת חֲסָדִים, כִּי הַלֵּב – כָּלוּל מִשְׁתֵּיהֶן. וְאַחַר כָּךְ יָבֹא לִידֵי שִׂמְחָה אֲמִיתִּית. דְּהַיְינוּ, שֶׁזֹּאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ לְנַחֲמוֹ בְּכִפְלַיִים, אַחַר הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לֵאמֹר לְלִבּוֹ: ״אֱמֶת הוּא כֵּן בְּלִי סָפֵק, שֶׁאֲנִי רָחוֹק מְאֹד מֵה׳ בְּתַכְלִית, וּמְשׁוּקָּץ וּמְתוֹעָב כוּ׳, אַךְ כָּל זֶה הוּא אֲנִי לְבַדִּי, הוּא הַגּוּף עִם נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבּוֹ, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם, יֵשׁ בְּקִרְבִּי ״חֵלֶק ה׳״ מַמָּשׁ, שֶׁיֶּשְׁנוֹ אֲפִילוּ בְּקַל שֶׁבְּקַלִּים, שֶׁהִיא נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עִם נִיצוֹץ אֱלֹקוּת מַמָּשׁ הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ, רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת, וְאִם כֵּן, אַדְּרַבָּה, כָּל מַה שֶּׁאֲנִי בְּתַכְלִית הָרִיחוּק מֵה׳ וְהַתִּיעוּב וְשִׁיקּוּץ הֲרֵי נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבִּי בְּגָלוּת גָּדוֹל יוֹתֵר, וְהָרַחֲמָנוּת עָלֶיהָ גְּדוֹלָה מְאֹד, וְלָזֶה אָשִׂים כָּל מְגַמָּתִי וְחֶפְצִי – לְהוֹצִיאָהּ וּלְהַעֲלוֹתָהּ מִגָּלוּת זֶה, לַהֲשִׁיבָהּ אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ, קוֹדֶם שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בְּגוּפִי, שֶׁהָיְתָה נִכְלֶלֶת בְּאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וּמְיוּחֶדֶת עִמּוֹ בְּתַכְלִית, וְגַם עַתָּה כֵּן – תְּהֵא כְּלוּלָה וּמְיוּחֶדֶת בּוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּשֶׁאָשִׂים כָּל מְגַמָּתִי בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, לְהַלְבִּישׁ בָּהֶן כָּל עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וּבִפְרָט בְּמִצְוַת תְּפִלָּה, לִצְעוֹק אֶל ה׳ בַּצַּר לָהּ מִגָּלוּתָהּ בְּגוּפִי הַמְשׁוּקָּץ, לְהוֹצִיאָהּ מִמַּסְגֵּר, וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ״.

Even if by prolonging the deep concentration on the aforementioned matters for an hour or two in order to acquire a humble spirit and a contrite heart, the individual will lapse into a profound dejection, he should not worry. In truth, however, a contrite heart and the bitterness of the soul—because of its remoteness from the light of the Divine Countenance and its being clothed in the sitra achara—are not called atzvut (dejection) in the sacred tongue, for atzvut implies that the heart is dull like a stone and is devoid of vitality. But in the case of merirut (bitterness) and a broken heart, the contrary is surely true—there is vitality in the heart fermenting agitation and bitterness, except that this vitality stems from the attribute of the holy gevurot (severity), whereas joy comes from the attribute of chasadim (kindness), for the heart is comprised of them both. Following this he will attain true joy when he will reflect in his heart and gain a double measure of comfort, in view of what has been said above in truth, saying to himself: “Truly and without doubt I am far removed from G–d, and I am abominable and loathsome, and so on. Yet all this is myself alone, that is to say, the body with its vivifying soul. Yet, there is within me a veritable part of G–d, which is found even in the most worthless of the worthless, namely, the divine soul with a spark of veritable G–dliness which is clothed in it and animates it, except that it is, as it were, in [a state of] exile. Therefore, on the contrary, the further I am separated from G–d, and the more contemptible and loathsome, the deeper in exile is my divine soul, and the more greatly is she to be pitied; therefore I shall make it my whole aim and desire to extricate her and liberate her from this exile, in order to return her ‘to her Father’s house as in her youth,’ before she was clothed in my body, when she was absorbed in His light, blessed be He, and completely united with Him. Now she will again be thus absorbed and united with Him, blessed be He, if I will bend my whole aim toward the Torah and the commandments, to clothe therein all her ten faculties, as mentioned above, especially in the precept of prayer, to cry to the L–rd in her distress of exile in my despicable body, to liberate her from her prison, that she may attach herself to Him, blessed be He.”

כִּי הָעֲנָוָה שֹׁרֶשׁ הָעֲבוֹדָה, וּמַעֲשֶׂה קָטָן שֶׁל הֶעָנָיו מִתְקַבֵּל לִפְנֵי הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא אֶלֶף יָדוֹת יוֹתֵר מִמַּעֲשֵׂה גָּדוֹל שֶׁל הַגַּאֲוָה. אֲבָל מַעֲשֶׂה שֶׁל הַגַּאֲוָה אֵינוֹ מִתְקַבֵּל לִפְנֵי הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא, כִּי הִיא תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז ה):