The True Sin of the Spies

וְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר־עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ׃ וַיֹּצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא וְכׇל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת׃ וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת־הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן־הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם׃

Thus they spread calumnies among the Israelites about the land they had scouted, saying, “The country that we traversed and scouted is one that devours its settlers. All the people that we saw in it are of astonishingly great size; we saw the Nephilim there—the Anakites are part of the Nephilim—and we looked like grasshoppers to ourselves, and so we must have looked to them.”

וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאׇהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת יְהֹוָה֙ אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ׃ יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֵיכֶֽם׃ וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָׂאֲךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנ֑וֹ בְּכׇל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה׃ וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַאֲמִינִ֔ם בַּיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

You sulked in your tents and said, “It is out of hatred for us that GOD brought us out of the land of Egypt, to hand us over to the Amorites to wipe us out. None other than the ETERNAL your God, who goes before you, will fight for you—just as [God] did for you in Egypt before your very eyes, and in the wilderness, where you saw how the ETERNAL your God carried you, as a man carries his son, all the way that you traveled until you came to this place. Yet for all that, you have no faith in the ETERNAL your God,

וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַד־אָ֥נָה יְנַאֲצֻ֖נִי הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְעַד־אָ֙נָה֙ לֹא־יַאֲמִ֣ינוּ בִ֔י בְּכֹל֙ הָֽאֹת֔וֹת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי בְּקִרְבּֽוֹ׃

And GOD said to Moses, “How long will this people spurn Me, and how long will they have no faith in Me despite all the signs that I have performed in their midst?

וְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר־עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ׃ וַיֹּצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא וְכׇל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת׃ וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת־הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן־הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם׃ וְלָמָ֣ה יְ֠הֹוָ֠ה מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה׃

But the other men who had gone up with him said, “We cannot attack that people, for it is stronger than we.” Thus they spread calumnies among the Israelites about the land they had scouted, saying, “The country that we traversed and scouted is one that devours its settlers. All the people that we saw in it are of astonishingly great size; we saw the Nephilim there—the Anakites are part of the Nephilim—and we looked like grasshoppers to ourselves, and so we must have looked to them.” “Why is GOD taking us to that land to fall by the sword?” “Our wives and children will be carried off!” “It would be better for us to go back to Egypt!”

והנפש אשר תעשה ביד רמה זה המגלה פנים בתורה כמנשה בן חזקיה. (את ה' הוא מגדף) שהיה יושב ודורש בהגדה של דופי לפני המקום. אמר לא היה לו לכתוב בתורה וילך ראובן בימי קציר חטים ולא היה לו לכתוב אחות לוטן תמנע. עליו מפורש בקבלה תשב באחיי תדבר בבן אמך תתן דופי אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך. כסבור אתה שמא כדרכי בשר ודם דרכי המקום, אוכיחך ואערכה לעיניך. בא ישעיה ופירש בקבלה הוי מושכי העון בחבלי השוא ובעבות העגלה חטאה. תחילתו של חטא הוא דומה לחוט שי בוכיא אבל סופו היות כעבות העגלה חטאה. רבי אומר העושה מצוה אחת לשמה אל ישמח על אותה מצוה [לבד] שלסוף גוררת מצוה הרבה והעושה עבירה אחת אל ידאג עליה [לבד] לסוף גוררת עבירות הרבה שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. את ה' הוא מגדף ר"א בן עזריה אמר כאדם שאומר לחברו (גררת מן) [גרפת את] הקערה וחסרת. איסי בן יהודה אומר כאדם שאומר לחברו גרפת את כל הקערה כולה ולא שיירת ממנה כלום. ונכרתה אין הכרתה אלא הפסקה, הנפש ההוא מזידה דברי ר׳ עקיבא. מעמיה ועמה שלום. כי את דבר ה' בזה זה צדוקי. ואת מצותי הפר זה אפיקורו' ד״א כי את דבר ה' בזה זה המגלה פנים בתורה. ואת מצותו הפר זה המפר ברית בשר. מכאן אמר ר׳ אלעזר המודעי המחלל את הקדשים והמבזה את המעדות והמפר בריתו של אברהם אבינו אע״פ שיש בידו מצוות הרבה כדי הוא לדחותו מן העולם. אמר כל התורה כולה אני מקבל חוץ מדבר זה. כי את דבר ה׳ בזה אמר כל התורה אמר מפי הקודש ודבר זה משה מפי עצמו אמרו. ד"א כי דבר ה' בזה ר׳ מאיר אומר זה הלמד ואינו שונה לאחרים ר׳ נתן אומר זה היכול ללמוד ואינו לומד. רבי נהוראי אמר זה שלא השגיח על דברי תורה כל עיקר. רבי ישמעאל אומר בע״ז הכתוב מדבר שנ' כי את דבר ה' בזה. שביזה על דבור הראשון שנא' למשה מפי הגבורה אנכי ה׳ אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. הכרת תכרת. הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא דברי ר׳ עקיבא א״ל ר' ישמעאל [והלא כבר נאמר את ה' הוא מגדף ונכרתה וכי ג' עולמות יש. אלא ונכרתה בעולם הזה,] הכרת בעולם הבא, הכרת תכרת דברה תורה כלשון בני אדם. עונה בה כל המתים במיתה מתכפרים אבל זו עונה בה. כענין שנאמר ותהי עונותם על עצמותם. או אפילו עשה תשובה, תלמוד לומר עונה בה ולא כל זמן שעשה תשובה. וכן הוא אומר שחת לו, לא בניו מומם. כשמומם בם אינם בניו, וכשאין מומם בם הם בניו. ר' ישמעאל אומר עונה בה למה נאמר, לפי שהוא אומר פוקד עון אבות על בנים, יכול אף עכו"ם נפקדת על בנים על שלשים ועל רבעים, תלמוד לומר עונה בה. בה עון תלוי ואין נפקדת על בנים ולא על שלשים ולא על רבעים. ר' נתן אומר סימן טוב לאדם שנפרעים ממנו לאחר מיתתו. מת ולא נספד ולא נקבר אכלתו חיה או שירדו עליו גשמים הרי זה סימן טוב, שנפרעים ממנו לאחר מיתתו. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר (ירמיהו ח א) בעת ההיא נאם ה' יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו [וכו'] ושטחום לשמש ולירח. אמר רבי שמעון בן אלעזר מכאן זייפתי ספרי כותיים שהיו כותים אומרים אין מתים חיים, אמרתי להם הרי הוא אומר הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה. שאין תלמוד לומר עונה בה, אלא שעתיד ליתן את החשבון ליום הדין:

(Bamidbar 15:30) "And the soul who acts with a high hand": This is one who perverts the Torah, like Menasheh ben Chezkiah, who would sit and cast ridicule in the face of the L-rd, saying (for example): He should not have written in the Torah (Bereshit 30:14) "And Reuven went in the days of the wheat harvest." And He should not have written (Ibid. 36:22) "And the sister of Lotan was Timna." Of one such as he it is written in the Tradition (Psalms 50:20) "You sit and speak against your brother; you cast ridicule against your mother. These you have done and I have kept silent. You thought I was one such as you": (i.e.), you thought that perhaps as the ways of flesh and blood are the ways of the L-rd. (Ibid.) "I will reprove you and set (them) forth before your eyes." And of one such as he, Isaiah writes in the tradition (Isaiah 5:18) "Woe unto those who pull transgressions to themselves with strands of deceit, and sin as with the ropes of a wagon": In the beginning, sin is like the strands of a spider's web, and, in the end, sin is as ("stout" as) wagon ropes. Rebbi says: If a man does one mitzvah lishmah (for the sake of Heaven), let him rejoice not only in that mitzvah alone; for in the end, it will "pull along" many mitzvoth. And if a man commits one transgression, let him not despond over it alone, for in the end, it will pull along many transgressions. For mitzvah "tows" mitzvah, and transgression, transgression. (Bamidbar, Ibid.) "It is the L-rd whom he blasphemes (megadef)." R. Eliezer b. Azaryah says: As a man would say to his neighbor: "You have scraped out the dish (of food) and 'scraped' ('megaref,' similar to 'megadef') the 'dish' itself." (i.e., this is the ultimate insult). Issi b. Akiva says: As one would say to his neighbor: "You have scraped out the entire dish and left nothing in it." (Ibid.) "and that soul will be cut off": "cutting-off" connotes cessation (of the family line, i.e., he will be childless). "that soul": who acts deliberately. "from the midst of its people": but its people will remain at peace. (Ibid. 31) "For the word of the L-rd he has despised": This is a Sadducee. "and His commandment he has broken": This is a heretic. Variantly: "For the word of the L-rd he has despised": This is one who distorts the Torah. "and His commandment he has broken": This is one who breaks the covenant of the flesh (circumcision, i.e., one who does not circumcise his sons.) From here R. Elazar Hamodai said: One who desecrates the offerings, and cheapens the festivals, and breaks the covenant (of circumcision) of our father Abraham — even if he has performed many mitzvoth, it were best to "thrust" him from the world! Variantly: "For the word of the L-rd he has despised": this is one who says there is no Torah from Heaven. And even if he says: The entire Torah is from the mouth of the Holy One (except for) this thing that Moses said on his own — And even if he said: The entire Torah I accept, except for this inference, this kal vachomer (a fortiori argument) — this is "For the word of the L-rd he has despised." Variantly: "For the word of the L-rd he has despised": This is one who learns, but does not teach others. R. Nechemiah says: This is one who is able to learn but does not. R. Nathan said: This is one who paid no heed at all to words of Torah. R. Yishmael says: The verse speaks of idolatry, as it is written "For the word of the L-rd he has despised" — the first commandment of the Omnipotent One — (Shemot 20:2-3) "I am the L-rd your G-d … There shall be unto you no other gods before Me." (Bamidbar, Ibid.) "cut off shall be cut off": "cut off" — in this world; "shall be cut off" — in the world to come. These are the words of R. Akiva. R. Yishmael says: But is it not already written (Ibid. 30) "It is the L-rd whom he blasphemes; and that soul shall be cut off'? Are there three worlds? Rather, "and that soul shall be cut off" — in this world. "cut off" — in the world to come. "cut off shall be cut off" — Torah speaks in the language of man. (Ibid. 31) "its transgression is in it": All who die are atoned for by death; but this one, "its transgression is in it." As it is written (Ezekiel 32:27) "And their transgressions shall be upon their bones." — Even if they have repented? — It is, therefore, written (when) "its transgression is in it," and not when he has repented. Similarly, (Devarim 32:5) "They have corrupted themselves — not His children — their blemish" — When their blemish is in them, they are not His children. When their blemish is not in them, they are His children. R. Yishmael says: "its transgression is in it": What is the intent of this? Because it is written (Shemot 20:5) "He visits the iniquity of the fathers upon sons," I might think that (the father's sin of) idolatry, too, is visited upon sons "until the third and fourth generation"; it is, therefore, written (here, in respect to idolatry) "its transgression is in it" — in it (the soul of the doer) the transgression inheres, and it is not visited upon the sons, and not on the third and on the fourth generation. R. Nathan says: This ("its transgression is in it") is a good sign for a man, (indicating) that his transgressions are exacted of him after his death, (so that he may merit life in the world to come.) If a dead one is not eulogized or buried, or if he is eaten by an animal, or if rain descended upon it — this is a good sign, (indicating that his transgressions are being exacted of him after his death.) And even though there is no (Scriptural) proof for this, it is intimated in (Jeremiah 8:1-2) "At that time, says the L-rd, they will remove the bones of the kings of Judah, and the bones of its officers … And they will spread them out under the sun and the moon, etc." R. Shimon b. Elazar said: From here ("its transgression is in it") I have exposed (as false) the books of the Samaritans. For they say: The dead do not live — whereupon I said to them: But it is written "That soul shall be cut off; its transgression is in it." Let this not be stated (i.e., What purpose does it serve?) — It indicates that it (the soul) is destined to give an accounting on the day of judgment.

אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ וְגוֹ' (דברים ט, ב). לְקוֹל הֲמֻלָּה גְּדוֹלָה שֶׁאֲמַרְתֶּם, מַה גְּרַמְתֶּם לְעַצְמְכֶם, הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ, יוֹם לְשָׁנָה יוֹם לְשָׁנָה תִּשְּׂאוּ אֶת עוֹנוֹתֵיכֶם. אָמְרוּ, וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וִתַּרְתִּי עָלֶיהָ.

For this reason they said (in vs. 32), “The land through which we passed […] is a land that eats up its inhabitants.” It was through the [very] miracles which the Holy One, blessed be He, did for them that they spread slander. (Numb. 13:22:) “And they went up to the Negeb and they came to Hevron, and Ahiman, Sheshai, and Talmai were there,” who were extremely strong, as stated (Deut. 9:2) Immediately they went and said (in vs. 31), “for they are stronger than we (which can also be read as, than He).” Resh Laqish said, “They compared them to the Above. Because of this transgression harsh decrees were issued against them.” What does the Holy One, blessed be He, say to Jeremiah? “Go, say to them, ‘You do not know what you have brought out from your mouth, as stated (in Jer. 11:16), “with the sound of a great tumult you have lit fire to it

לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם, מָה רָאָה לוֹמַר אַחַר מַעֲשֵׂה מִרְיָם שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, אֶלָּא שֶׁהָיָה צָפוּי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיֹּאמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע עַל הָאָרֶץ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא יִהְיוּ אוֹמְרִים לֹא הָיִינוּ יוֹדְעִין עֹנֶשׁ לָשׁוֹן הָרָע, לְפִיכָךְ סָמַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָעִנְיָן זֶה לָזֶה לְפִי שֶׁדִּבְּרָה מִרְיָם בְּאָחִיהָ וְלָקְתָה בְּצָרַעַת, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַכֹּל עָנְשׁוֹ שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁאִם בִּקְּשׁוּ לוֹמַר לָשׁוֹן הָרָע יִהְיוּ מִסְתַּכְּלִין מַה נַּעֲשָׂה לְמִרְיָם, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא רָצוּ לִלְמֹד, לְכָךְ נֶאֱמַר לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם.

Nevertheless, they did not wish to learn. That is why it is stated: “They do not know and they do not understand, for their eyes are smeared and don’t see.”

״וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: דָּבָר גָּדוֹל דִּבְּרוּ מְרַגְּלִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. ״כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ״, אַל תִּקְרֵי ״מִמֶּנּוּ״, אֶלָּא ״מִמֵּנוֹ״ — כִּבְיָכוֹל אֲפִילּוּ בַּעַל הַבַּיִת אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא כֵּלָיו מִשָּׁם. ״אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא״, דָּרֵשׁ רָבָא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי חֲשַׁבְתִּיהָ לְטוֹבָה, וְהֵם חָשְׁבוּ לְרָעָה. אֲנִי חֲשַׁבְתִּיהָ לְטוֹבָה — דְּכׇל הֵיכָא דִּמְטוֹ, מִת חֲשִׁיבָא דִּידְהוּ כִּי הֵיכִי דְּנִיטַּרְדוּ וְלָא לְשַׁאֲלוּ אַבָּתְרַיְיהוּ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אִיּוֹב נָח נַפְשֵׁיהּ, וְאִטְּרִידוּ כּוּלֵּי עָלְמָא בְּהֶסְפֵּידָא, הֵם חָשְׁבוּ לְרָעָה, ״אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא״.

The verses continue: “But the men that went up with him said: We are not able to go up against the people; as they are stronger than us” (Numbers 13:31). Rabbi Ḥanina bar Pappa says: The spies said a serious statement at that moment. When they said: “They are stronger,” do not read the phrase as: Stronger than us [mimmennu], but rather read it as: Stronger than Him [mimmennu], meaning that even the Homeowner, God, is unable to remove His belongings from there, as it were. The spies were speaking heresy and claiming that the Canaanites were stronger than God Himself. The spies said: “It is a land that consumes its inhabitants” (Numbers 13:32). Rava taught: The Holy One, Blessed be He, said: I intended the land to appear to consume its inhabitants for their own good, but they considered this proof that the land was bad. I intended it for their good by causing many people to die there so that anywhere that the spies arrived, the most important of them died, so that the Canaanites would be preoccupied with mourning and would not inquire about them. And there are those who say that God caused Job to die at that time, and everyone in Canaan was preoccupied with his eulogy, and did not pay attention to the spies. However, the spies considered this proof that the land was bad and said: “It is a land that consumes its inhabitants.”

וּכְתִיב: ״וַיִּסְעוּ מֵהַר ה׳ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים״. אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם סָרוּ מֵאַחֲרֵי ה׳. וּכְתִיב: ״וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״עַד חֹדֶשׁ יָמִים וְגוֹ׳״ — דְּהָווּ לְהוּ עֶשְׂרִין וְתַרְתֵּין בְּסִיוָן, וּכְתִיב: ״וַתִּשָּׂא כׇּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא״, אָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתוֹ לַיְלָה לֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם — וַאֲנִי קוֹבֵעַ לָכֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת.

And it is further written: “And they set forward from the mount of the Lord three days’ journey” (Numbers 10:33). Rabbi Ḥama bar Ḥanina said: That very day, they turned away from God by displaying their anxiety about leaving Mount Sinai. And it is written: “And the mixed multitude that was among them fell a lusting, and the children of Israel also wept on their part, and said: Would that we were given flesh to eat” (Numbers 11:4). And it is written that the Jews ate the meat “for an entire month” (Numbers 11:20). If one adds to the first twenty days an additional three days’ journey, these are twenty-three days. Consequently, the subsequent month of twenty-nine days of eating meat ended on the twenty-second of Sivan. And it is further written: “And all the congregation lifted up their voice and cried and the people wept that night” (Numbers 14:1). Rabba said that Rabbi Yoḥanan said: That night was the night of the Ninth of Av. The Holy One, Blessed be He, said to them: You wept needlessly that night, and I will therefore establish for you a true tragedy over which there will be weeping in future generations.

חזק הוא ממנו. כִּבְיָכוֹל כְּלַפֵּי מַעְלָה אָמְרוּ (סוטה כ"ה):

חזק הוא ממנו [FOR] THEY ARE STRONGER ממנו — They said this, — if this were at all possible (i.e. if one may be permitted to say so of God) — with reference to the Omnipresent (ממנו, stronger than “He”, they thus uttered blasphemy) (Sotah 35a; Arakhin 15a).

וְטַעַם וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ – לוֹמַר כִּי כַּאֲשֶׁר נִכְנְסוּ בְּמִדְבַּר צִין עַד קָדֵשׁ, מֵתָה מִרְיָם. וְטָעָה ר״א שֶׁאָמַר בַּעֲבוּר שֶׁיָּשְׁבוּ שָׁם יָמִים רַבִּים, כִּי כֵן כָּתוּב, כִּי קָדֵשׁ אֲשֶׁר כָּתוּב בּוֹ: ״וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם״ (דברים א מו) - הוּא קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ, וְהוּא בְּמִדְבַּר פָּארָן, וּמִשָּׁם נִשְׁתַּלְּחוּ הַמְרַגְּלִים בַּשָּׁנָה הַשְּׁנִיָּה וְשָׁם חָזְרוּ. אֲבָל קָדֵשׁ זֶה הוּא בְּמִדְבַּר צִין, וּבָאוּ שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים, וְשָׁם מֵתָה מִרְיָם. וּמִקְרָאוֹת מְפֹרָשִׁים הֵם:

VAYEISHEV HA’AM’ (AND THE PEOPLE ABODE) IN KADESH. The intention thereof is to tell us that when they had entered the wilderness of Zin as far as Kadesh, Miriam died. Rabbi Abraham ibn Ezra erred [here] when he commented: “[Scripture states vayeishev ha’am, meaning ‘the people dwelt,’ and does not say vayachanu — ‘and they pitched’] because they stayed there for a long time, for so it is written.” [This is in error] because the place called Kadesh of which it is written, So ye abode in Kadesh many days, according unto the days that ye abode there is Kadesh-barnea, which is in the wilderness of Paran [and not in the wilderness of Zin, mentioned here]. It was from there that the spies were sent out [to see the Land] in the second year [after the exodus], and thence that they returned. But the Kadesh [mentioned] here is in the wilderness of Zin, and they [only] arrived there in the fortieth year [after the exodus], and there Miriam died. The verses are explicit [on this matter].

לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם, פֵּרוּשׁ כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה, שֶׁלֹּא תֹּאמַר אִם יֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ לַעֲשׂוֹת לָנוּ נִסִּים אוֹ שֶׁנַּצְלִיחַ בִּהְיוֹתֵנוּ עוֹבְדִים לְפָנָיו וְנִשְׁבַּע לֶחֶם וְנִהְיֶה טוֹבִים, נִשְׁמֹר תּוֹרָתוֹ, כִּי הַכַּוָּנָה שָׁם כָּךְ הָיְתָה, שֶׁאִם יִרְאוּ שֶׁהַשֵּׁם יִתֵּן לָהֶם מַיִם בְּנֵס מֵאִתּוֹ יֵלְכוּ אַחֲרָיו בַּמִּדְבָּר, וְאִם לֹא, יַעַזְבוּהוּ. וְנֶחְשַׁב לָהֶם לְעָוֹן גָּדוֹל, כִּי אַחֲרֵי שֶׁנִּתְאַמֵּת אֶצְלָם בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים כִּי מֹשֶׁה נְבִיא הַשֵּׁם וּדְבַר ה' בְּפִיהוּ אֱמֶת, אֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת עוֹד שׁוּם דָּבָר לְנִסָּיוֹן, וְהָעוֹשֶׂה כֵן אֵינֶנּוּ מְנַסֶּה הַנָּבִיא רַק הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא מְנַסֶּה, לָדַעַת הֲיַד ה' תִּקְצָר. וּלְכָךְ אָסַר לְדוֹרוֹת לְנַסּוֹת הַתּוֹרָה אוֹ הַנְּבִיאִים, כִּי אֵין רָאוּי לַעֲבֹד הַשֵּׁם עַל דֶּרֶךְ הִסְתַּפֵּק אוֹ שְׁאֵלַת מוֹפֵת וְנִסָּיוֹן, כִּי אֵין רְצוֹן הַשֵּׁם לַעֲשׂוֹת נִסִּים לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וְאֵין רָאוּי לְעָבְדוֹ עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס אֶלָּא אוּלַי יִמְצָא בַּעֲבוֹדָתוֹ וְלֶכְתּוֹ בְּדַרְכֵי הַתּוֹרָה צַעַר וְאָסוֹן וְרָאוּי שֶׁיְּקַבֵּל הַכֹּל בְּמִשְׁפַּט צֶדֶק, וְלֹא כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ אֱוִילֵי עַמֵּנוּ (מלאכי ג יד), וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה'.

You are not to say “If the Eternal is among us to perform miracles on our behalf or, if we succeed when we worship Him and we have plenty of food, and are well, then we will observe His Torah.” For that was the intent of the people there [in Massah] that they would see that if G-d would provide water for them through a miracle from Himself, they would follow Him in the wilderness, and if not they would forsake Him. This was considered a great sin on their part, for, after it had been confirmed to them with signs and wonders that Moses was a prophet of G-d and that the word of the Eternal in his mouth was truth, it was no longer proper to do anything as a test. Whoever does it, is not testing [the credibility of] the prophet, it is only G-d blessed be He, whom he is testing to determine whether the Eternal’s hand waxed short. He prohibited for all generations to test the Torah or the prophets because it is not proper to worship G-d by being skeptical or by requesting a wonder or some test, since it is not G-d’s will to perform miracles for all men at all times. Nor is it fitting to serve Him in order to receive a reward. Instead, should one find suffering and misfortune [as a result of] serving Him and walking in the ways of the Torah, it is proper that he accept everything as a just judgment and he should not say, as the wicked ones of our people said, And what profit is it that we have kept His charge, and that we have walked mournfully, because of the Eternal of hosts?

אֲבָל רִשְׁעָם בְּמִלַּת אֶפֶס, שֶׁהִיא מוֹרָה עַל דָּבָר אָפֵס וְנִמְנָע מִן הָאָדָם שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם עִנְיָן, כִּלְשׁוֹן "הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ" (תהלים עז ט), "וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים" (ישעיהו מה יד). וְהִנֵּה אָמְרוּ לוֹ הָאָרֶץ שְׁמֵנָה וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְהַפְּרִי טוֹב, אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לָבֹא אֲלֵיהֶם כִּי עַז הָעָם וְהֶעָרִים בְּצוּרוֹת גְּדֹלוֹת מְאֹד, וְגַם יְלִידֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם:

But the wickedness of the spies consisted in saying the word ephes [“nevertheless” — ‘Nevertheless’ the people that dwell in the Land are fierce], which signifies something negative and beyond human capability, something impossible of achievement, under any circumstances similar to the expressions: ‘Ha’aphes’ lanetzach chasdo (Is His mercy ‘clean gone’ for ever?); and there is none else; ‘ephes’ (there is no other) G-d. Thus the spies told Moses that the Land is fertile and surely it floweth with milk and honey and the fruits are good, but it is impossible to fight against the people because they are fierce, and the cities are fortified, and very great; and moreover we saw the children of Anak there.

וַיְסַפְּרוּ לוֹ וְגוֹ׳. דִּקְדֵּק לוֹמַר לוֹ, שֶׁהָיוּ מְיַחֲדִים הַדִּבּוּר בְּיִחוּד אֵלָיו, אֲבָל הַמַּאֲמָר לֹא הָיָה לְמֹשֶׁה לְבַד אֶלָּא לְכָל הָעֵדָה הַשּׁוֹמְעִים, וְהוּא אָמְרוֹ וַיֹּאמְרוּ וְלֹא אָמַר לוֹ. בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ שֶׁהִגַּעְנוּ שָׁמָּה לְשָׁלוֹם וְלֹא אֵרַע לָהֶם תַּקָּלָה, וְגָמְרוּ אוֹמֶר הַטַּעַם אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, פֵּרוּשׁ, לְצַד שֶׁעָשִׂינוּ מִצְוַת שְׁלִיחוּתְךָ נִשְׁמַרְנוּ. אוֹ יִרְצוּ לוֹמַר לְצַד שֶׁעָשָׂה לָהֶם לְוָיָה שֶׁשְּׁלָחָם הִיא שֶׁעָמְדָה לָהֶם לָבוֹא אֶל הָאָרֶץ בְּשָׁלוֹם. וְאוּלַי כִּי לָזֶה דִּקְדֵּק לוֹמַר וַיְסַפְּרוּ לוֹ, לוֹמַר שֶׁסִּפְּרוּ דָּבָר הַנּוֹגֵעַ לְמַעֲלַת מֹשֶׁה כִּי זְכוּתוֹ עָמְדָה לָהֶם. וְאָמְרוֹ וַיֹּאמְרוּ הוּא תְּשׁוּבַת הָאָרֶץ מַה שֶׁנּוֹגֵעַ לִכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל לָזֶה לֹא אָמַר לוֹ. וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְגוֹ׳. אָמְרוֹ ״וְגַם״ – לְצַד שֶׁקָּדְמָה הוֹדָעָה בְּמִדָּה טוֹבָה שֶׁנַּעֲשָׂה לָהֶם נֵס בַּהֲלִיכָה, מוֹסִיפִין לְהוֹדוֹת גַּם בְּטוֹבַת הָאָרֶץ כִּי זָבַת חָלָב וְגוֹ׳:

ויספרו לו, They told him, etc. The Torah specifies: "to him" instead of to them, i.e. Moses and Aaron. The trick the spies played on Moses was that whereas ostensibly they addressed their words to Moses, they ensured that the whole community could hear them at the same time. The Torah teaches us this nuance by adding ויאמרו without the suffix "to him"; in this way we would understand that they made sure the people would hear what they had to say. באנו אל הארץ, "we have come to the land, etc." They meant that they arrived there without mishap. They added the words: "to which you have sent us," to make dear that they attributed their safe return from the land of Canaan to the fact that they had carried out Moses' commandment faithfully. Alternatively, they may have referred to the fact that 40 days earlier Moses had accompanied them on the commencement of their mission. They now acknowledged that Moses' merit then had assisted them in traversing the land and returning safely. Perhaps the words ויספרו לו were a reference by the Torah to the spies acknowledging that Moses' merit had assisted them. When the Torah failed to use the word לו after ויאמרו, the reason is that what followed applied to the Israelites as a whole and not to Moses in particular. וגם זבת חלב ודבש, "and it does indeed flow with milk and honey." The word וגם, "and also," is justified as it is a continuation of a previous comment the spies made, namely that they experienced G'd's protective hand while traversing the land. The goodness of the land was an additional positive element they were able to comment upon.

אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא. שֶׁרָאוּ אוֹתָם קוֹבְרִים מֵתִים, וְהָאֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטוֹבָה כוּ׳. וְקָשֶׁה, וְכִי בַּעֲבוּר זֶה נִקְרְאוּ מוֹצִיאֵי דִּבָּה, וַהֲלֹא הִגִּידוּ הָאֱמֶת מַה שֶּׁרָאוּ, וְכִי מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִרְגִּישׁוּ שֶׁלְּטוֹבָתָם עָשָׂה ה׳ זֹאת נִקְרְאוּ מוֹצִיאֵי דִבָּה, כְּסִילִים רָאוּי שֶׁיִּקָּרְאוּ. וְכֵן מַסִּיק בַּמִּדְרָשׁ (במ״ר טז ב): מְרַגְּלִים שֶׁשָּׁלַח מֹשֶׁה כְּסִילִים הָיוּ כוּ׳. וּלְפָחוֹת יֵשׁ מָקוֹם לוֹמַר אַהֲנֵי לֵיהּ שְׁטוּתֵיהּ שֶׁלֹּא חָלֵי וְלֹא מַרְגִּישׁ בְּטוֹבָתוֹ. וְנִרְאֶה שֶׁהָיָה לָהֶם לְכָל הַפָּחוֹת לִתְלוֹת הַקְּבוּרוֹת בְּחֶטְאָם, כִּי כְּבָר נוֹדַע לָהֶם שֶׁמַּעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן מְקֻלְקָלִים יוֹתֵר מִכָּל הָאֻמּוֹת, וְהֵם אָמְרוּ בְּהֵפֶךְ זֶה שֶׁכָּל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְּתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת טוֹבוֹת הֵמָּה וְצַדִּיקִים, וְתָלוּ הַדָּבָר בְּרוֹעַ מֶזֶג אֲוִיר הָאָרֶץ שֶׁאוֹכֵל וּמְכַלֶּה אֲפִלּוּ לְיוֹשְׁבֶיהָ הַמּוּרְגָּלִים בָּהּ, קַל וָחֹמֶר שֶׁתַּזִּיק לְבִלְתִּי יוֹשְׁבִים עָלֶיהָ וּבָאוּ מִמֶּרְחָק וְלֹא הוּרְגְּלוּ בַּאֲוִיר הָאָרֶץ. וּבְאׇמְרָם ״אַנְשֵׁי מִדּוֹת״ נִכְלְלוּ כַּמָּה דְּבָרִים, הֵן צִדְקָתָם וְיֹשֶׁר פְּעֻלָּתָם בְּמִדָּה וּבְמִשְׁקָל, אֵינָן יוֹצְאִין מִקַּו הַשִּׁוּוּי, הֵן עִנְיַן הַנְהָגָתָם בְּמַאֲכָלָם וּמִשְׁתָּם, שֶׁאֵינָן מִן הַמַּרְבִּים בְּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וּמִשְׁגָּל אֶלָּא מְכַלְכְּלִין דִּבְרֵיהֶם בְּמִשְׁפָּט בַּמִּדָּה וּבַזְּמַן הָרָאוּי, וְאִם כֵּן וַדַּאי הַכֹּל תָּלוּי בְּחוֹם הָאֲוִיר הַמְקַלְקֵל הַבְּרִיאוּת. ״וְזֶה פִּרְיָהּ״, כִּי בְּמָקוֹם שֶׁהַחוֹם גָּדוֹל אָז פִּרְיָהּ מְשֻׁנֶּה לְמַעְלְיוּתָא אֲבָל עַמָּהּ מְשֻׁנֶּה לִגְרִיעוּתָא, כִּי הָא בְּהָא תַּלְיָא. ״וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים״, מִן אוֹתָן שֶׁנָּפְלוּ וּמֵתוּ אֲשֶׁר קֻמְּטוּ בְּלֹא עֵת. ״בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִילִים״ הַקַּדְמוֹנִים, וְזֶהוּ כֶּפֶל ״הַנְּפִילִים״, כִּי אֶחָד תֹּאַר לַעֲנָקִים וְאֶחָד לְשׁוֹן נְפִילָה מַמָּשׁ. וְאָמְרוּ שֶׁאִם מֶזֶג הָאֲוִיר מַזִּיק לְגַסֵּי הַחוֹמֶר הַחֲזָקִים אַף בְּרִיאִים, קַל וָחֹמֶר שֶׁיַּזִּיק לָנוּ הַחֲלוּשִׁים וּקְטַנִּים מֵעֶרְכָּם. ״וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם״, כִּי שָׁמַעְנוּ אוֹמְרִים נְמָלִים יֵשׁ בַּכֶּרֶם, כִּי אֵינוֹ דּוֹמֶה רְאִיָּה מֵרָחוֹק לִרְאִיָּה מִקָּרוֹב, כִּי מֵרָחוֹק נִרְאֶה הַכֹּל יוֹתֵר קָטָן מִמָּה שֶׁהוּא נִרְאֶה מִקָּרוֹב, וַחֲגָבִים גְּדוֹלִים מִנְּמָלִים, וְאִם הָיִינוּ בְּעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים מִסְתָּמָא הָיִינוּ מֵרָחוֹק בְּעֵינֵיהֶם כִּנְמָלִים, כִּי אִידֵּי וְאִידֵּי חַד שִׁיעוּרָא הוּא. וְאָמְרוּ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב הָאָרֶץ טוֹבָה מְאֹד מְאֹד, הֵן מִצַּד פִּרְיָהּ, הֵן מִצַּד מֶזֶג הָאֲוִיר, וְאֵין טוֹבַת הַפֵּרוֹת תָּלוּי בְּחוֹם הָאֲוִיר כִּי אִם בְּשַׁמְנוּנִית הָאָרֶץ הַנּוֹתֵן מְתִיקוּת לַפֵּרוֹת. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ ״אֶרֶץ אֲשֶׁר הִיא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ״, כִּי הַבְּהֵמָה גִּדּוּלֵי קַרְקַע מִקְּרֵי, וְהַדְּבַשׁ כִּנּוּי אֶל הַמְּתִיקוּת הַבָּא מִשְּׁמַנֵּי הָאָרֶץ, וְהָאֲוִיר אֵינוֹ מַזִּיק כִּי אִם לַחוֹטְאִים. ״אַךְ בַּה׳ אַל תִּמְרֹדוּ״, וְאָז לֹא יַזִּיק לָכֶם אֲוִיר הָאָרֶץ. ״וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ״, שֶׁהָיוּ קוֹבְרֵי מֵתִים. ״כִּי לַחְמֵנוּ הֵם״, וַדַּאי בְּחֶטְאָם מֵתוּ, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר (דברים ז טז): ״וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים״, וְאָמְרוּ רז״ל (ב״ק לח.): מַאי דִּכְתִיב (חבקוק ג ו) ״רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם״, רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֲפִלּוּ שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁל בְּנֵי נֹחַ לֹא קִיְּמוּ וְעָמַד וְהִתִּיר מָמוֹנָם לְיִשְׂרָאֵל. וְאִם מָמוֹנָם הִתִּיר עַל שֶׁלֹּא קִיְּמוּ שֶׁבַע מִצְוֹת אִם כֵּן גַּם גּוּפָם הִתִּיר עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַגְּדוֹלִים שֶׁבָּהֶם, וְאִם כֵּן וַדַּאי בְּחֶטְאָם מֵתוּ, דְּאִם לֹא כֵן לָמָּה הִתִּיר לָנוּ לְאׇכְלָם כַּלֶּחֶם. וּרְאָיָה עַל חֶטְאָם שֶׁאֲפִלּוּ צַדִּיק אֶחָד שֶׁהָיָה בֵּינֵיהֶם מֵת בְּחֶטְאָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יָגֵן עֲלֵיהֶם כְּצֵל. זֶהוּ שֶׁאָמְרוּ ״סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם״, אֲבָל צֵל שֶׁלָּנוּ קַיָּם, וְהוּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכא ה): ״ה׳ שֹׁמְרֶךָ ה׳ צִלְּךָ״.

It is a land that devours its inhabitants. They saw people burying the dead, and God meant it for good, etc. But this is difficult to understand: Why were they called spreaders of slander? After all, they merely reported the truth of what they saw. And just because they didn’t realize that God did this for their benefit, should they be called spreaders of slander? “Fools” would be a more appropriate term to call them, as the Midrash concludes (Bamidbar Rabbah 16:2): “The spies that Moses sent were fools, etc.” At the very least, one could say that their foolishness served them in that they neither sensed nor were aware of the benefit intended for them. It seems that they should have, at the very least, attributed the burials to their sin, since it was already known to them that the practices of the land of Canaan were more corrupt than all other nations. Yet they said the opposite — that all the people whom they saw there were people of good qualities and righteous, attributing the matter to the bad climate of the land which consumes and destroys even its inhabitants who are accustomed to it. How much more would it harm those who do not dwell in it but came from afar and are not accustomed to the air of the land. When they said people of good qualities [anshei midot, which is usually understood as people of people of great size], several things were included: their righteousness and the uprightness of their actions in measure [midot] and weight, not deviating from the line of exactitude; also the manner of their conduct in their food and drink, that they were not among those who indulge excessively in food, drink, and intimacy, but rather managed their affairs with judgment, in proper measure [midah] and at the appropriate time. If so, surely everything depended on the heat of the air which ruins health. And this is its fruit — because in a place where the heat is intense, the fruit is extraordinarily large, but along with this comes the extraordinary negative effect, for one depends on the other. And there we saw the Nephilim — referring to those who fell [naflu] and died, who were cut off before their time. The sons of Anak from the Nephilim — the ancient ones. This explains the repetition of Nephilim — one as a descriptor for the Anakim and one literally meaning “those who fell.” They said that if the climate harms even those of coarse constitution, the strong and healthy ones, how much more would it harm us who are weak and small in comparison to them. And we were in our own sight as grasshoppers, and so we were in their sight. For we heard them saying, “There are ants in the vineyard.” This is because seeing from a distance is not the same as seeing up close, as from a distance everything appears smaller than it does up close. Grasshoppers are larger than ants, and if we were like grasshoppers in our own sight, then presumably we were like ants in their sight from a distance, for both are of the same measure. And Joshua and Caleb said to them, “The land is very, very good.” Both in terms of its fruit and in terms of the climate. The quality of the fruits does not depend on the heat of the air but on the richness of the land that gives sweetness to the fruits. And this is what is meant by a land flowing with milk and honey — for livestock are considered products of the land, and honey is a reference to the sweetness that comes from the land’s richness. And the air is only harmful to sinners, but do not rebel against the Lord. And then the air of the land will not harm you, and you should not fear the people of the land. For they were burying their dead, because they are our bread. They certainly died because of their sins, as it is said, And you shall consume all the peoples (Deuteronomy 7:16). And our Sages said (Bava Kamma 38a): What is meant by the verse He looked and released the nations (Habakkuk 3:6)? The Holy One, blessed be He, saw that they did not even fulfill the seven Noahide laws, so He stood and permitted their property to Israel. And if He permitted their property because they did not fulfill the seven commandments, then He also permitted [taking] their bodies for all the great abominations they committed. So certainly they died because of their sin, for otherwise, why would He permit us to consume them like bread? And the proof of their sin is that even a single righteous person who was among them died because of their sin, so that he would not protect them like shade. This is what is meant by their shade has departed from them. But our shade remains, and that is the Holy One, blessed be He, as it is said, The Lord is your guardian; the Lord is your shade (Psalms 121:5).

הן שתהיה האמונה בו ית' צריך שיהיה שהוא מאמין באמונה שלימה, הן שתהיה האמונה שהוא נאמן בכל עסקיו והנהגתו דבר זה מי ימצא. ודבר זה נתבאר ג"כ למעלה אצל באורח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות, כי הצדקה נקראת אורח שהוא רחב עד שהרבה מהלכים בה וכמו שנתבאר בנתיב גמילות חסדים ע"ש, אבל האמונה שלא ישנה באמונתו ודבר קטן שהוא משנה הוא יוצא מן האמונה, וכבר בארנו דבר זה בחבור גבורות השם (פ"ט) עד כי אברהם שהיה ראש המאמינים היה בדבר מה יוצא מן האמונה במה שאמר במה אדע, ואצל משה כתיב יען אשר לא האמנתם בי ולפיכך אמר ואיש אמונים מי ימצא כי נקרא איש מי שימצא בו האמונה לפי שבעל האמונה צריך כח לעמוד באמונתו בחוזק, ולכך נקרא איש, אבל אצל החסד כתיב רב אדם:

אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה, שאם ירצה ה' לכבוש הארץ לפנינו בדרך נס יוכל לכבוש גם ארץ מצרים, ואם לא, נהיה עבדים לפרעה ולא נמות, ובשגם שאמרו להם שהיא ארץ אוכלת יושביה וטוב שינחילם את ארץ מצרים:

"And Moshe and Aharon fell on their faces": Here it is not mentioned what they said to them, but it is mentioned in [Deuteronomy]....

וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן. מָצִינוּ שָׁלֹשׁ לְשׁוֹנוֹת בְּעִנְיָן זֶה: וְיָתֻרוּ, וְיַחְפְּרוּ, וַיְרַגְּלוּ, כִּי יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ (דברים א כב): ״נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ״. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר: ״וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן״. וּבַמְרַגְּלִים כְּתִיב (שם א כד): ״וַיְרַגְּלוּ אוֹתָהּ״. לְפִי שֶׁשָּׁלֹשׁ דֵּעוֹת הָיוּ בְּאוֹתָהּ עֵצָה, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר ״וְיָתֻרוּ״, שֶׁיֵּשׁ בְּמַשְׁמָעוּתוֹ גַּם לְשׁוֹן יִתְרוֹן, כִּי רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַרְאוֹת לָהֶם יִתְרוֹן הָאָרֶץ עַל כָּל הָאֲרָצוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות ג ח): ״וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִיא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה״, וְטוֹבָה זוֹ הִיא הַטּוֹבָה הָרוּחָנִית מִצַּד הֱיוֹתָהּ אֲוִירָא דְּמַחְכִּים (ב״ב קנח:), כִּי זֶה הֲכָנָה אֶל הָאָדָם לָבֹא עַל יָדוֹ לִכְלַל הַטּוֹבָה הָאֲמִתִּית, כִּי אֵין לְאָדָם יִתְרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ זוּלָתוֹ וְיִתְרוֹן אֶרֶץ זֶה בַּכֹּל הִיא (קהלת ה ח). אֲבָל יִשְׂרָאֵל רוּחַ אַחֶרֶת הָיְתָה עִמָּהֶם, כִּי תָּמִיד הָיוּ מְבַקְשִׁים תּוֹאֲנָה לָשׁוּב מִצְרָיְמָה, וְעַל כֵּן אָמְרוּ ״וְיַחְפְּרוּ״, שֶׁיֵּשׁ בְּמַשְׁמָעוּתוֹ לְשׁוֹן חֶרְפָּה, כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ רָצוּ לִרְאוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם מָקוֹם לָלוּן וְלוֹמַר ״נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה״. אֲבָל מִכָּל מָקוֹם לֹא בִּקְשׁוּ שֶׁיּוֹצִיאוּ מִלִּבָּם דִּבָּה שִׁקְרִית. וְהַמְרַגְּלִים הִשְׁחִיתוּ הִתְעִיבוּ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁבִּקְשׁוּ מֵהֶם, וְהוֹצִיאוּ מִלִּבָּם מִלִּין שְׁקָרִים כְּדֶרֶךְ כָּל הוֹלֵךְ רָכִיל הַמַּפְלִיג כָּל דָּבָר לְהַגִּיד יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁרָאָה, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיְרַגְּלוּ אוֹתָהּ״. כִּי רֶגֶל לְשׁוֹן רָכִיל כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשׁ רַשִּׁ״י עַל פָּסוּק לֹא תֵלֵךְ רָכִיל (ויקרא יט טז). גַּם יִתָּכֵן לְפָרֵשׁ מַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר ״וְיָתוּרוּ״, כִּי בֶּאֱמֶת הָאָרֶץ הַהִיא רֹאשׁ לְכָל הָאֲרָצוֹת עַל יְדֵי כַּמָּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת כְּפוּלוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהּ בְּיֶתֶר שְׂאֵת עַל כָּל שְׁאָר הָאָרֶץ. וְכֵן מֵבִיא בַּיַּלְקוּט פָּרָשָׁה זוֹ (יג תשמג) עַל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל פָּסוּק ״וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל״ (משלי ח כו), וְהֵמָּה עָשׂוּ בְּהֵפֶךְ זֶה לוֹמַר שֶׁהִיא פְּחוּתָה מִכָּל הָאֲרָצוֹת, כִּי אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא, וְהוֹרִידוּהָ מִמַּדְרֵגַת הָרֹאשׁ אֶל מַדְרֵגַת הָרֶגֶל. לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיְרַגְּלוּ אוֹתָהּ״, שֶׁעָשׂוּ אוֹתָהּ לְמִדְרַס רֶגֶל, כְּרֶגֶל זֶה הַפָּחוּת שֶׁבְּכָל הַגּוּף. וּבֶאֱמֶת הִיא רֹאשׁ לְכָל הָאֲרָצוֹת, כִּי מִטַּעַם זֶה נֶאֱמַר בְּכָל מָקוֹם לְשׁוֹן עֲלִיָּה בַּהוֹלֵךְ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְעַל זֶה אָמְרוּ ״נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה״, מָצִינוּ נְתִינָה לְשׁוֹן שְׁבִיקָה, כְּמוֹ ״לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ״ (שמות ג יט), תַּרְגּוּמוֹ ״לֹא יִשְׁבּוֹק״, כָּךְ אָמְרוּ כָּאן נִשְׁבּוֹק הָרֹאשׁ, אוֹתָהּ אֶרֶץ שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים כִּי הִיא רֹאשׁ לְכָל הָאֲרָצוֹת, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם אוֹמְרִים שֶׁהִיא לְמַטָּה מִמַּדְרֵגַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

“And they shall spy out the land of Canaan.” We find three expressions on this matter: scout [v’yaturu], search [v’yachperu], and spy out [va’yeraglu]. For the Israelites said, Let us send men ahead of us and they shall search the land for us (Deuteronomy 1:22), but the Holy One, blessed be He, said, They shall scout the land of Canaan. And regarding the spies it is written, And they spied it out (Deuteronomy 1:24). This is because there were three different intentions in this plan. The Holy One, blessed be He, said “v’yaturu” [they shall scout], which also implies the language of “yitron” [advantage/benefit], because God wanted to show them the advantage of the land over all other lands, as it is written, And to bring them up from that land to a good and spacious land (Exodus 3:8). This goodness refers to the spiritual goodness due to it being “avira d’machkim” [air that makes one wise] (Bava Batra 158b), as this is a preparation for a person to attain true goodness, since a person has no advantage under the sun besides this, and the advantage of the land is in everything (Ecclesiastes 5:8). But the Israelites had a different spirit with them, as they were constantly seeking pretexts to return to Egypt. Therefore, they said “v’yachperu” [they shall search], which implies a sense of “cherpah” [disgrace/shame], because they wanted to see the nakedness of the land in order to have an opportunity to complain and say, “Let us appoint a leader and return to Egypt.” Nevertheless, they did not request that the spies fabricate false slander. The spies, however, corrupted and abominated even more than what was asked of them, and fabricated falsehoods from their hearts, in the manner of all talebearers who exaggerate everything to say more than what they saw. Therefore, it says va’yeraglu [and they spied] it, because regel is the language of “rachil” [gossip/slander], as Rashi explained on the verse You shall not go about as a talebearer (Leviticus 19:16). It is also possible to explain what God said: “and they shall scout.” For in truth, that land is superior to all other lands due to many doubled good qualities that it possesses, excelling above all other lands. Similarly, the Yalkut brings in this section (13:1343) regarding the Land of Israel, the verse and the beginning of the dust of the world (Proverbs 8:26). But they [the spies] did the opposite, saying that it is inferior to all lands because it is a land that consumes its inhabitants. They lowered it from the rank of the head to the rank of the foot; therefore it says and they spied it out [vayiraglu]. They made it like the treading of a foot [regel], like the foot which is the lowliest part of the entire body. But in truth it is the head of all lands, and for this reason the term “going up” is used everywhere regarding one who goes to the Land of Israel. And about this they said, Let us appoint a head and return to Egypt. We find that the term “appointment” [netinah] can mean “abandonment,” as in The king of Egypt will not allow you to go (Exodus 3:19), which Targum translates as “will not abandon” [yishbok]. Thus they said here, “Let us abandon the head” — that land which you say is the head of all lands — “and return to Egypt,” even though they say that it is below the rank of the Land of Israel.

והנה דבור המרגלים ותשובת כלב הכל היה אל משה לא אל ב"י כי מה שנוגע מענין הכבוש שייך לשר הצבא כנ"ל, והם ידעו שמשה לא שלח אותם ע"ז לרגל את הארץ, וידעו שמשה ישיב להם שהכבוש לא יהיה באמת בדרך מלחמה רק יהיה נסיי ע"י ה' וכמו שנזכר במשנה תורה שמשה השיב להם כן באמת כמ"ש (דברים א' כט) ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם ה' אלהיכם הוא ילחם לכם ובזה לא יוכלו לכפור שיש יכולת ביד ה' להוריש לפניהם גוים גדולים ועצומים מהם, ובפרט שיהושע וכלב הכחישו גם הנחה זו מ"ש שכח יושבי הארץ רב מכחם, והם העידו שכח ישראל גדול יותר גם בדרך מלחמה, ותרי כמאה, והרי הדבר שקול, וחששו שישראל יאמינו למשה וליהושע וכלב, לכן התחכמו להוציא דבה על הארץ בדבר שנשלחו עליו והוא בטובת הארץ עצמה וז"ש:

וכבר פי' הרי"א שהיה החטא שנצמח בלבבם עניני מינות ומחשבת און, בהיותם מתלבטים במדבר הנורא ההוא ונצטערו ע"ז מאד, עלה בלבם מחשבת און על ה' והשגחתו, ועי"כ חפשו עלילות ותואנות, ובאשר היה בסתר ובדברים שבלב לא נאמר פה ובעיני משה רע כמו שנאמר במתאוים, רק רע באזני ה', כי היה דברים שבסתר ומחשבת הלב, ועז"א וישמע ה', שהם חשבו שה' אינו יודע מחשבת לבם, אבל הנוטע אזן הלא ישמע

חטאתי הפעם. מה שלא שלח את ב"י עד הנה לא נחשב אצלו לחטא באשר הם עבדיו ואין רוצה שיהיו בטלים ממלאכה, אבל מה שלא שמע לאזהרת ה' שיאסוף את האדם והבהמה אל הבתים וה' חס עליהם שלא יהרגו אנשים חנם והוא ועמו תשעו בדבר וגרמו שנהרגו אדם רב, ע"ז התודה שמה שהזהירו ה' שלא יהיו בשדה היה מצד שה' הצדיק וחמל על בריותיו והוא עמו הרשעים בשפיכת דם נקיים:

כָּאן כָּלַל כָּל חֶלְקֵי שְׁלֵמוּת הָעֲבוֹדָה הַנִּרְצֵית לִשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, וְהֵם: הַיִּרְאָה, הַהֲלִיכָה בִּדְרָכָיו, הָאַהֲבָה, שְׁלֵמוּת הַלֵּב, וּשְׁמִירַת כָּל הַמִּצְוֹת. הַיִּרְאָה הִיא יִרְאַת רוֹמְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּירָא מִלְּפָנָיו כְּמוֹ שֶׁיִּירָא מִלִּפְנֵי מֶלֶךְ גָּדוֹל וְנוֹרָא, וְיֵבוֹשׁ מִגְּדֻלָּתוֹ עַל כָּל תְּנוּעָה שֶׁהוּא בָּא לְהִתְנוֹעֵעַ, כָּל שֶׁכֵּן בְּדַבְּרוֹ לְפָנָיו בַּתְּפִלָּה אוֹ בְּעָסְקוֹ בְּתוֹרָתוֹ. הַהֲלִיכָה בִּדְרָכָיו כּוֹלֵל כָּל עִנְיַן יֹשֶׁר הַמִּדּוֹת וְתִקּוּנָם. וְהוּא מָה שֶׁבֵּאֲרוּ זַ"ל (שבת קל"ג):

And how can we ever save ourselves from the worldly vanities which causes our heart to be forgetful of it?! Will it not be forgotten and go away even though we recognize its necessity! Likewise for love of G-d - if we do not exert ourselves to implant it in our heart through all the means which lead to this, how will it exist within us?! From where will come the cleaving, and the passion in our souls to the blessed G-d and His Torah if we don't give attention to His greatness and exaltedness which instills in our hearts this cleaving?

ומפני שבארנו בחבור גבורות השם ענין גאולת מצרים, יש לחבר עם זה גאולה אחרונה. וחבור הזה יקרא בשמו נצח ישראל, והטעם מבואר למעלה בתחלה חבור גבורות ה' (סוף הקדמה שלישית), כי בחבור הזה יתבאר כי השם יתברך נתן לישראל הנצחיות, ואינם כלים חס ושלום בגלותם הקשה הכבד. גם כן יתבאר כי יש אל השם יתברך הנצח, שיהיה מנצח מלכות הרביעית שיש לה הממשלה, וכדכתיב (עובדיה א, כא) "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה אחד". אמן כן יהי רצון במהרה בימינו:

And because we have explained in the work Gevurot Hashem the matter of the redemption from Egypt, it is fitting to join with it the final redemption. And this work shall be called by its name, Netzach Yisrael (The Eternity of Israel), the reason for which was explained above at the beginning of the work Gevurot Hashem. For in this work, it will be explained that the Lord, may He be blessed, has given to Israel eternity, and they will not, Heaven forfend, perish in their difficult and heavy exile. It will also be explained that the Lord, may He be blessed, possesses Victory, in that He will vanquish the fourth kingdom which holds dominion, as it is written (Obadiah 1:21), “And saviors shall ascend Mount Zion to judge the mount of Esau, and the kingdom shall be the Lord’s.” Amen, so may it be His will, speedily in our days.

דהנה כתבנו לעיל שהמרגלים כפרו בתיקון של השבירה ואמרו אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם שהוא על הורקת הכלים מהטוב שבהן לקרב לשרשו העליון. כמאמר המין אפלגא דלעילא דהורמין וכו׳, שהפרידו האלקות מן הבחי׳ שנפלו בשבירה, ואמרו שהרע הוא רק רע, ובאמת מלא כל הארץ כבודו לית אתר פנוי מיניה ומלכותו בכל משלה, ואפילו בקליפות, רק שצריכין אנו ישראל לבררם, עד שנזכה לביאת משיח צדקנו שאז יוגמר הבירור ויעלו כל המדריגות תחתונים לשרשם לרום המעלות. ולולא חטא המרגלים, היו ישראל נכנסין לארץ ולא היו גולים בגלות כלל, ולא היתה העלייה לארץ רק פעם א׳, ומיד היו מתחילין ימות המשיח, שעל ידי האמונה היו מבררין הבירורין והיה נגמר באותו הזמן,אך על ידי הכפירה שהכניסו המרגלים בתוכן, הוצרכו לגלות ולהארכת זמן הבירורין עד ימות המשיח במהרה בימינו.

But God’s knowledge does not change-only the individual may fail to actualize it. Thus, divine knowledge decrees that if a person grasps the Supernal Da’at and desires to act through it, he will certainly succeed in refining his attributes. This is free will.

"והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו", אמרו בגמרא דערכין שאמרו כביכול אין הבעל הבית יכול להוציא כליו משם, ונראה לפרש מה זה להוציא כליו, וכי איזה כלים הניח שם שצריך להוציאם משם?

תרל"ג

Sefat Emet – Rabbi Yehudah Leib Alter of Ger, translated by Rabbi Arthur Green

ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם (במדבר יג, לג). פירש רש"י שמענו אומרים נמלים יש בכרמים. ולכאורה קשה הלא בפסוק כתיב חגבים. והנראה, כי הכלל כשישראל עושין רצון הבורא ברוך הוא אז כביכול יש עליות למלכות הבורא ברוך הוא. וזהו הרמז ויהס כלב עלה נעלה, כלומר עלה יהיה עליות למלכותו נעלה כשיהיה לנו עליות לעשות רצון הבורא ברוך הוא. וזהו שרמז רש"י בכאן, כי המרגלים פרקו מעליהם עול מלכותו יתברך. וזה שפירש רש"י ז"ל נמלים כמאמר הפסוק (משלי ו, ו) לך אל נמלה כו' אשר אין לה כו', לרמז על הנ"ל: ה' ארך אפים (שמות לד, ו). כי ישראל כשעשו את העגל היה העון נגד ה' וכאן בשלוח מרגלים היה העון נגד פרצוף ישראל שלא האמינו זאת שיש כח לישראל להפוך הכל בתפלתם. ובאמת מדת רחום הוא כביכול שהקדוש ברוך הוא מדבק עצמו בעולמות התחתונים כמו שהעשיר שמרחם על העני צריך לדבק עצמו בצער העני כדי שעל ידי זה ירחם עצמו, כן כביכול אצל הקדוש ברוך הוא מדת רחום ומדת חנון הוא שיש לנו חן בעיני הקדוש ברוך הוא. וכאן בשלוח הרגלים לא האמינו זאת במדת רחום שהקדוש ברוך הוא מדבק עצמו בישראל ובמדות חנון שיש לנו חן בעיני הקדוש ברוך הוא לכך לא אמר בזה הבקשה רחום וחנון, רק ארך אפים:

Numbers 13,33 “we looked like grasshoppers in our ‎own eyes, and so we looked in their eyes.” Rashi ‎explains that they had heard the Canaanites say that their ‎vineyards had been invaded by “ants.” On the face of it, this ‎seems very difficult, seeing that according to our text they had ‎referred to them as grasshoppers. Apparently, we have to ‎understand this as follows: when the Israelites perform the will of ‎G’d this reflects favourably on their G’d and His kingdom. This is ‎also what Calev referred to when the Torah quotes him (13,30) as ‎ויהס כלב את העם עלה נעלה‎, usually translated as “Calev hushed the ‎people, saying: “we will most certainly be able to ascend, etc.” He ‎meant that if only they would acquire the necessary merits by ‎remaining on the same “wavelength” as G’d they would overcome ‎any apparent difficulties. Rashi had hinted that the “spies” ‎had been guilty of throwing off the yoke of the Torah, and that is ‎what he meant by his reference to “ants,” similar to what ‎Solomon had to say about the ants in Proverbs 6,6 when he urged ‎his people to learn a lesson from the ant which in spite of not ‎even having a ruler who forces them to act diligently still do so ‎due to their own intelligence. [grasshoppers are ‎destructive, living for the immediate satisfaction of their desires ‎without concern for the future, whereas the ants provide for the ‎winter when the grasshoppers will not find anything fit to eat. ‎Ed.]‎ Numbers 14,17. “Hashem’s forbearance is long ‎lasting;” when the Israelites committed the sin of the golden ‎calf, this was a sin of direct disobedience of the second of the Ten ‎Commandments, i.e. a sin that directly provoked G’d. In this ‎instance, the sin of the spies was a provocation of Israel’s image, ‎i.e. they did not believe that their fellow Jews had sufficient faith ‎in G’d to overturn the numerical and physical superiority of their ‎adversaries the Canaanites’, by the power of their prayers. This ‎attribute called ‎רחום‎, is G’d’s ability to attach Himself closely to ‎the “lower” parts of His universe, just as a rich man who displays ‎true empathy for the poor needs to share the poor man’s pain so ‎that he can truly have mercy on him. The two Divine attributes ‎of ‎רחום וחנון‎ are therefore practically inseparable, as the latter ‎implies that the victim in need of this attribute has found grace ‎in G’d’s eyes. Seeing that the spies underestimated the Jewish ‎people’s faith in G’d, Moses omitted coupling the attribute the ‎two attributes of ‎רחום וחנון‎ but appealed only to ‎ארך אפים‎, G’d’s ‎attribute of forbearance.

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ. ומתוך כך אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל, ולהוציא לפועל את עומק חבתה, בשום השכלה רציונלית אנושית כי אם ברוח ד' אשר על האומה בכללה, בהטבעה הטבעית הרוחנית אשר בנשמת ישראל, שהיא ששולחת את קויה בצבעים טבעיים בכל הארחות של ההרגשה הבריאה, ומזרחת היא את זריחתה העליונה על פי אותה המדה של רוח הקדושה העליונה, הממלאת חיים ונעם עליון את לבב קדושי הרעיון ועמוקי המחשבה הישראלית. המחשבה על דבר ארץ ישראל, שהיא רק ערך חיצוני כדי העמדת אגודת האומה, אפילו כשהיא באה כדי לבצר על ידה את הרעיון היהדותי בגולה, כדי לשמור את צביונו ולאמץ את האמונה והיראה והחזוק של המצות המעשיות בצורה הגונה, אין לה הפרי הראוי לקיום, כי היסוד הזה הוא רעוע בערך איתן הקודש של ארץ ישראל. האמוץ האמתי של רעיון היהדות בגולה בא יבא רק מצד עמק שקועו בארץ ישראל, ומתקות ארץ ישראל יקבל תמיד את כל תכונותיו העצמיות. צפית ישועה היא כח המעמיד של היהדות הגלותית, והיהדות של ארץ ישראל היא הישועה עצמה.

The land of Israel is not an external thing, an external national acquisition, a means to the goal of general unity and strengthening of the physical or even spiritual. The land of Israel is an intrinsic section of the nation, attached to it with a living bond, entwined with its existence in internal uniqueness. It is therefore impossible to explain the uniqueness of the sanctity of the land of Israel, to actualize the depths of love for her, in any humanly rational way. It is only through the divine spirit which is on the nation as a whole, through the natural spiritual nature which exists in the soul of Israel, which spreads out through