Torah Study and Military Service Obligations

רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר, כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ. וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עֹל תּוֹרָה, נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ:

Rabbi Nehunia ben Hakkanah said: whoever takes upon himself the yoke of the Torah, they remove from him the yoke of government and the yoke of worldly concerns, and whoever breaks off from himself the yoke of the Torah, they place upon him the yoke of government and the yoke of worldly concerns.

נָפְקָא מִינַּהּ לְעוֹסֵק בְּמִצְוָה שֶׁפָּטוּר מִן הַמִּצְוָה.

אַדְּאוֹרָיְיתָא – דִּכְתִיב: ״אַף חֹבֵב עַמִּים כׇּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ״ – אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה מְחַבֵּב עַמִּים – כׇּל קְדוֹשָׁיו יִהְיוּ בְּיָדֶךָ. ״וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ״ – תָּנֵי רַב יוֹסֵף: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמְּכַתְּתִים רַגְלֵיהֶם מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה לִלְמוֹד תּוֹרָה, ״יִשָּׂא מִדַּבְּרוֹתֶיךָ״ – לִישָּׂא וְלִיתֵּן בְּדִבּוּרוֹתָיו שֶׁל מָקוֹם. אַדִּנְבִיאֵי – דִּכְתִיב: ״גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם, וַיָּחֵלּוּ מְּעָט מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ וְשָׂרִים״ – אָמַר עוּלָּא: פָּסוּק זֶה בִּלְשׁוֹן אֲרָמִית נֶאֱמַר: ״אִי תָּנוּ״ כּוּלְּהוּ – ״עַתָּה אֲקַבְּצֵם״, וְאִם ״מְעַט״ מֵהֶם – ״יָחֵלּוּ מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ וְשָׂרִים״.

You have transgressed the words of the Torah, as it is written: “Even when He loves the peoples, all His holy ones are in Your hand” (Deuteronomy 33:3), which is understood to mean that Moses said to the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, even when You hold the other nations dear and grant them dominion over Israel, let “all His holy ones,” meaning the Torah scholars, be exclusively in Your hand and free from the authority of the nations, and therefore be exempt from paying taxes. The continuation of that verse can also be understood as referring to Torah scholars, as it states: “And they sit [tukku] at Your feet, receiving Your words” (Deuteronomy 33:3), and Rav Yosef teaches: These are Torah scholars who pound [mekhatetim] their feet from city to city and from country to country to study Torah; “receiving [yissa] Your words,” to discuss [lissa velitten] the utterances of God. And you have transgressed the words of the Prophets, as it is written: “Though they have hired lovers [yitnu] among the nations, now I will gather them, and they will begin to be diminished by reason of the burden of kings and princes” (Hosea 8:10). With regard to this verse, Ulla says: Part of this verse is stated in the Aramaic language; the word yitnu should be understood here in its Aramaic sense: To learn. And the verse should be interpreted as follows: If all of Israel learns Torah, I will gather them already now; and if only a few of them learn Torah, they will be excused from the burden imposed by kings and princes. This indicates that those who study Torah should not be subject to paying taxes.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? — לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ״ — יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ — הַנְהֵג בָּהֶן מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה, וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה, וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה, וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה, וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ, תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וְגוֹ׳״, וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יָדָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶךָ וְגוֹ׳״.

The Sages taught: What is the meaning of that which the verse states: “And you shall gather your grain”? Because it is stated: “This Torah shall not depart from your mouths, and you shall contemplate in it day and night” (Joshua 1:8), I might have thought that these matters are to be understood as they are written; one is to literally spend his days immersed exclusively in Torah study. Therefore, the verse states: “And you shall gather your grain, your wine and your oil,” assume in their regard, the way of the world; set aside time not only for Torah, but also for work. This is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Shimon ben Yoḥai says: Is it possible that a person plows in the plowing season and sows in the sowing season and harvests in the harvest season and threshes in the threshing season and winnows in the windy season, as grain is separated from the chaff by means of the wind, and is constantly busy; what will become of Torah? Rather, one must dedicate himself exclusively to Torah at the expense of other endeavors; as when Israel performs God’s will, their work is performed by others, as it is stated: “And strangers will stand and feed your flocks, and foreigners will be your plowmen and your vinedressers” (Isaiah 61:5). When Israel does not perform God’s will, their work is performed by them themselves, as it is stated: “And you shall gather your grain.” Moreover, if Israel fails to perform God’s will, others’ work will be performed by them, as it is stated: “You shall serve your enemy whom God shall send against you, in hunger, in thirst, in nakedness and in want of all things” (Deuteronomy 28:48).

וְכָל הַבּוֹנֶה בַּיִת אוֹ נוֹטֵעַ כֶּרֶם בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֵינוֹ חוֹזֵר עֲלֵיהֶן: (דברים כ, ח) "מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב" כְּמַשְׁמָעוֹ. שֶׁאֵין בְּלִבּוֹ כֹּחַ לַעֲמֹד בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה. וּמֵאַחַר שֶׁיִּכָּנֵס בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה יִשָּׁעֵן עַל מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל וּמוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה וְיֵדַע שֶׁעַל יִחוּד הַשֵּׁם הוּא עוֹשֶׂה מִלְחָמָה וְיָשִׂים נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ וְלֹא יִירָא וְלֹא יִפְחָד וְלֹא יַחְשֹׁב לֹא בְּאִשְׁתּוֹ וְלֹא בְּבָנָיו אֶלָּא יִמְחֶה זִכְרוֹנָם מִלִּבּוֹ וְיִפָּנֶה מִכָּל דָּבָר לַמִּלְחָמָה. וְכָל הַמַּתְחִיל לַחְשֹׁב וּלְהַרְהֵר בַּמִּלְחָמָה וּמַבְהִיל עַצְמוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, ג) "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם". וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל דְּמֵי יִשְׂרָאֵל תְּלוּיִין בְּצַוָּארוֹ. וְאִם לֹא נִצֵּחַ וְלֹא עָשָׂה מִלְחָמָה בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ. הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁשָּׁפַךְ דְּמֵי הַכּל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, ח) "וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ". וַהֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה (ירמיה מח, י) "אָרוּר עשֶֹׁה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה" וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם. וְכָל הַנִּלְחָם בְּכָל לִבּוֹ בְּלֹא פַּחַד וְתִהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם בִּלְבַד. מֻבְטָח לוֹ שֶׁלֹּא יִמְצָא נֵזֶק וְלֹא תַּגִּיעֵהוּ רָעָה. וְיִבְנֶה לוֹ בַּיִת נָכוֹן בְּיִשְׂרָאֵל וְיִזְכֶּה לוֹ וּלְבָנָיו עַד עוֹלָם וְיִזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה, כח) "כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ" וְגוֹ' (שמואל א כה, כט) "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ":

Anyone that builds a house or plants a vineyard outside of the land of Israel, is not sent back [from the battlefront]. To whom does the phrase 'Is there a man who is afraid or faint-hearted?' refer? The phrase should be interpreted simply, as applying to a person whose heart is not brave enough to stand in the throes of battle. Once a soldier enters the throes of battle, he should rely on the Hope of Israel and their Savior in times of need. He should realize that he is fighting for the sake of the oneness of God's Name. Therefore, he should place his soul in his hand and not show fright or fear. He should not worry about his wife or children. On the contrary, he should wipe their memory from his heart, removing all thoughts from his mind except the war. Anyone who begins to feel anxious and worry in the midst of battle to the point where he frightens himself violates a negative commandment, as it is written (Deuteronomy 20:3 : 'Do not be faint-hearted. Do not be afraid. Do not panic and do not break ranks before them.' Furthermore, he is responsible for the blood of the entire Jewish nation. If he is not valiant, if he does not wage war with all his heart and soul, it is considered as if he shed the blood of the entire people, as ibid. 20:8 states: 'Let him go home, lest he demoralize the hearts of his brethren like his own.' Similarly, the prophetic tradition explicitly states: 'Cursed be he who does God's work deceitfully. Cursed be he who withholds his sword from blood.' Jeremiah 48:10 In contrast, anyone who fights with his entire heart, without fear, with the intention of sanctifying God's name alone, can be assured that he will find no harm, nor will bad overtake him. He will be granted a proper family in Israel and gather merit for himself and his children forever. He will also merit eternal life in the world to come as I Samuel 25:28-29 states: 'God will certainly make my lord a faithful house, for my lord fights the wars of God and evil will not be found with you... and my lord's soul will be bound in a bond of life with God.'

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמַּחְזִירִין אֲנָשִׁים אֵלּוּ מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה הַכּל יוֹצְאִין וַאֲפִלּוּ חָתָן מֵחַדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ:

אִם אֶפְשָׁר לַמִּצְוָה לְהֵעָשׂוֹת עַל יְדֵי אֲחֵרִים לֹא יַפְסִיק תַּלְמוּדוֹ. וְאִם לָאו יַעֲשֶׂה הַמִּצְוָה וְיַחֲזֹר לְתַלְמוּדוֹ:

וְזֹאת מִן הַמִּצְוֹת הַמּוּטָלוֹת עַל הַצִּבּוּר כֻּלָּן, וּכְעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין כ, ב), שָׁלֹשׁ מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת כְּנִיסָתָן לָאָרֶץ, לְמַנּוֹת לָהֶם מֶלֶךְ, וְלִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה, וּלְהַכְרִית זֶרַע עֲמָלֵק. וּבֶאֱמֶת כִּי גַּם עַל כָּל יָחִיד מִיִּשְׂרָאֵל הַזְּכָרִים מוּטָל הַחִיּוּב לְהָרְגָם וּלְאַבְּדָם מִן הָעוֹלָם, אִם יֵשׁ כֹּחַ בְּיָדָם בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן, אִם יִמָּצֵא אֶחָד מִכָּל זַרְעָם. וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וּבָא לְיָדוֹ אֶחָד מִזֶּרַע עֲמָלֵק וְיֵשׁ סִפֵּק בְּיָדוֹ לְהָרְגוֹ וְלֹא הֲרָגוֹ, בִּטֵּל עֲשֵׂה זֶה.

And this is from the commandments that are incumbent upon the entire community; and like the matter that they, may their memory be blessed, said (Sanhedrin 20b), “Three commandments were commanded to Israel at the time of their entrance to the Land: to appoint themselves a king; to build themselves the Choice House (the Temple); and to cut off the seed of Amalek.” And in truth it is that the obligation to kill them and destroy them from the world is also incumbent upon every male individual from Israel — if they have the power in their hands — in every place and at all times, if he finds one from all of their seed. And one who transgresses this and one from the seed of Amalek [chances upon] him — and he has the wherewithal in his hand to kill him — and he does not kill him, he has violated this positive commandment.

חייב אדם לשלש למודו שליש בתורה שבכתב דהיינו הארבעה ועשרים שליש במשנה דהיינו תורה שבעל פה ופי' תורה שבכתב בכלל זה שליש בתלמוד דהיינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מתוך דבר וידמה דבר לדבר וידון במדות שהתורה נדרשת בהם עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה דברים שלמד מפי השמועה כיצד היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו ג' שעות ביום וט' בתורה קורא ג' מהם בתורה שבכתב ובג' תורה שבעל פה ובג' יבין דבר מתוך דבר במה דברים אמורים בתחילת לימודו של אדם אבל כשיגדיל בתורה ולא יהא צריך ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי תורה שבעל פה כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוחב לבו וישוב דעתו: הגה וי"א שבתלמוד בבלי שהוא בלול במקרא במשנה וגמרא אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכל (טור בשם ר"ת וע"פ ע"ל סי' רמ"ה ס"ו) ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם ובזה יקנה העולם הזה והעוה"ב אבל לא בלמוד שאר החכמות (ריב"ש סי' מ"ה ותלמידי רשב"א) ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות ובלבד שלא יהיו ספרי מינים וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות (רמב"ם סוף מדע ס"פ ד' מהל' יסודי התורה):

One is obligated to divide his learning schedule into thirds: one third in Written Torah; that is, the twenty-four [books of the Tanach]; one third in Mishna, that is, the Torah She'b'al Peh, and the explanations of the Written Torah are included herein; [and] one third to Talmud, that is understanding and conceptualizing the end of a matter from its beginnings, to derive one matter from another, to compare cases, and to reason through the principles by which the Torah is expounded, until he knows how the core of the mitzvot is determined and how rulings regarding what is forbidden and permitted emerge, and similar matters received through tradition. For example, if a person is a craftsman and works three hours a day and devotes nine hours to Torah, he should spend three hours on Scripture, three on Mishnah, and three on Talmudic analysis. When does this apply? At the outset of ones learning; however, when one grows in Torah and no longer needs to learn the Written Torah nor needs to constantly review the Torah She'b'al Peh, he may read as fixed times the Written Torah and the words of Torah She'b'al Peh, so that he doesn't forget one thing from the laws of the Torah, and avail the rest of his days to Talmud alone, to the extent of his abilities and ability to focus. Rema: There are those who say that through studying the Babylonian Talmud—which contains within it Scripture, Mishnah, and Gemara—one fulfills all aspects of this obligation (Tur in the name of Rabbeinu Tam, and as explained above in Siman 245:6). A person should not study anything except Scripture, Mishnah, Talmud, and the halachic authorities who follow them, and through this he will acquire both this world and the World to Come. However, one should not engage in the study of other wisdoms (secular knowledge) as a primary focus (Responsa of the Rivash §45 and the students of the Rashba). Nevertheless, it is permitted to study other branches of knowledge on occasion, so long as the works are not heretical. This is what the sages referred to as "a stroll through the orchard" (tiyul b’pardes), and one should not stroll in the orchard until he has filled his belly with meat and wine—that is, until he has thoroughly learned the laws of what is permitted and forbidden, and the laws of the mitzvot (Rambam, end of Sefer HaMada, chapter 4 of Hilchot Yesodei HaTorah).

ת"ת שקול כנגד כל המצות היה לפניו עשיית מצוה ות"ת אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו:

Torah study is weighed against all the commandments. If one has before him the performance of a mitzvah and Torah study, if it is possible for the mitzvah to be performed by others, he should not interrupt his study. If not, he should perform the mitzvah and return to his Torah.

וגם שאל לסדר לו תשובה לאיש הזה ע"פ כחו כי הוא אדם חלוש מאוד ומתמיד בתורה הרבה:

ואמרו חכמינו ז"ל בריש סוטה ובשלהי הוריות: "יקרה היא מפנינים" – יקרה היא מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים, עיין שם. והדרש הזה מוכרח הוא, מפני דהכתיב הוא "מפניים" והקרי הוא "מפנינים". ואמרינן במועד קטן (מועד קטן ט ב), כתיב: "יקרה היא מפנינים, וכל חפציך לא ישוו בה" – הא חפצי שמים ישוו בה. כלומר: שאם יש לך לעסוק במצוה – תבטל תלמוד תורה ועסוק במצוה (רש"י). וכתיב: "כל חפצים לא ישוו בה", דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה, דמבטל מצוה ועוסק בתלמוד תורה (רש"י). כאן – במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים. כאן – במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. ובירושלמי פרק קמא דפאה אמרינן דאפילו כל העולם כולו אינו שוה לדבר אחד של תורה. ואפילו כל מצותיה של תורה – אינן שוות לדבר אחד של תורה, עיין שם. ואין לשאול: דאם כן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, למה מפסיקין מן התורה לקיים המצוה? דזהו וודאי דתורה בלא מצות – לאו כלום היא. וכל מי שאין לו אלא תורה – אפילו תורה אין לו. ותכלית התורה הוא ללמוד וללמד, לשמור ולעשות. אבל כשאפשר לעשות על ידי אחרים – מצות לימוד התורה גדול מהמעשה.

ומבן עשרים יוצא למלחמה כי בן י"ג נעשה בר מצוה ובן כ' נעשה בן תורה כדאיתא בזוה"ק. וכל מלחמתן הי' בכח התורה כמ"ש רש"י בפ' דברים שלא היו צריכין כלי זיין לולי חטא המרגלים לכן דור ראשון נקראו אנשי המלחמה.

הלכות הצלת נפשות / באור שתי השיטות לשיטה הראשונה שהיא דעת רוב הפוסקים, אין אדם מצווה להיכנס לסכנת נפשות כדי להציל את חבירו. משום שמצוות התורה נאמרו כדי לחיות בהם ולא כדי שימותו על ידם, וכפי שאמרו חכמים: "וחי בהם – ולא שימות בהם" (יומא פה, ב). וכלל זה חל גם על המצווה "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". אם כן מצוות התורה לקום לעזרת החבר אינה מחייבת את האדם לסכן את נפשו.