Speech, Vows, and Spiritual Ascent in Matos-Masei

אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: חֲזִי מָר הַאי מֵרַבָּנַן דַּאֲתָא מִמַּעְרְבָא וְאָמַר: אִיזְדְּקִיקוּ לֵיהּ רַבָּנַן לִבְרֵיהּ דְּרַב הוּנָא בַּר אָבִין, וּשְׁרוֹ לֵיהּ נִדְרֵיהּ וַאֲמַרוּ לֵיהּ: זִיל וּבְעִי רַחֲמֵי עַל נַפְשָׁךְ דַּחֲטָאת. דְּתָנֵי רַב דִּימִי אֲחוּהּ דְּרַב סָפְרָא: כׇּל הַנּוֹדֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְקַיְּימוֹ — נִקְרָא חוֹטֵא. אָמַר רַב זְבִיד: מַאי קְרָא — ״וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא״, הָא לֹא חָדַלְתָּ — אִיכָּא חֵטְא.

Rava said to Rav Naḥman: Master, see that Sage who came from the West, Eretz Yisrael, and who said: The Sages attended to the dissolution of a vow taken by the son of Rav Huna bar Avin, and they dissolved his vow and said to him: Go and request mercy for yourself, for you have sinned by taking a vow. As Rav Dimi, the brother of Rav Safra teaches: With regard to anyone who takes a vow, even if he fulfills it, he is called a sinner. Rav Zevid said: What verse teaches this? It is: “But if you refrain to vow, it will be no sin in you” (Deuteronomy 23:23). It may be inferred that if you did not refrain from taking vows, there is sin.

וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' (במדבר ל, ב ג), הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ירמיה ד, ב): וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי ה' בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, לֹא תִהְיוּ סְבוּרִים שֶׁהֻתַּר לָכֶם לְהִשָּׁבַע בִּשְׁמִי אֲפִלּוּ בֶּאֱמֶת, אֵין אַתָּה רַשַּׁאי לְהִשָּׁבַע בִּשְׁמִי אֶלָּא אִם כֵּן יִהְיוּ בְּךָ כָּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ (דברים י, כ): אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא, שֶׁתְּהֵא כְּאוֹתָן שֶׁנִּקְרְאוּ יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַבְרָהָם, אִיוֹב וְיוֹסֵף. אַבְרָהָם דִּכְתִיב (בראשית כב, יב): כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, אִיּוֹב דִּכְתִיב (איוב א, ח): אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים, יוֹסֵף דִּכְתִיב (בראשית מכ, יח): אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא, הֱוֵי אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא. (דברים י, כ): וְאֹתוֹ תַעֲבֹד, אִם אַתָּה מְפַנֶּה עַצְמְךָ לַתּוֹרָה וְלַעֲסֹק בְּמִצְווֹת וְאֵין לְךָ עֲבוֹדָה אַחֶרֶת, לְכָךְ נֶאֱמַר: וְאֹתוֹ תַעֲבֹד. (דברים י, כ): וּבוֹ תִדְבָּק, וְכִי יָכוֹל אָדָם לִדָּבֵק בַּשְּׁכִינָה, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (דברים ד, כד): כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא, אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל הַמֵּשִׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד שֶׁקּוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וְעוֹשֶׂה פְּרַקְמַטְיָא וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו: וּבוֹ תִדְבָּק, אִם יֵשׁ בְּךָ כָּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ אַתָּה רַשַּׁאי לְהִשָּׁבַע, וְאִם לָאו אֵין אַתָּה רַשַּׁאי לְהִשָּׁבַע. מַעֲשֶׂה בְּיַנַּאי הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי אֲלָפִים עֲיָרוֹת וְכֻלָּם נֶחֶרְבוּ עַל שְׁבוּעַת אֱמֶת, כֵּיצַד, אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ בִּשְּׁבוּעָה שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ וְאוֹכֵל כָּךְ וְכָךְ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְאֶשְׁתֶּה כָךְ וְכָךְ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְהָיוּ הוֹלְכִין וּמְקַיְּמִין שְׁבוּעָתָן, וְנֶחֶרְבוּ. מַה הַנִּשְׁבָּע בֶּאֱמֶת כָּךְ, הַנִּשְׁבָּע עַל הַשֶּׁקֶר עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּךָ (במדבר לא, ב), רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִלּוּ הָיָה רוֹצֶה משֶׁה לִחְיוֹת כַּמָּה שָׁנִים הָיָה חַי, שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נְקֹם וְאַחַר תֵּאָסֵף, תָּלָה הַכָּתוּב מִיתָתוֹ בְּמִדְיָן, אֶלָּא לְהוֹדִיעֲךָ שִׁבְחוֹ שֶׁל משֶׁה, אָמַר בִּשְׁבִיל שֶׁאֶחְיֶה יְעַכֵּב נִקְמַת יִשְׂרָאֵל, מִיָּד (במדבר לא, ג): וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא, אֲנָשִׁים, צַדִּיקִים. וּלְהַלָּן (שמות יז, ט): בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים, וְכֵן (איוב ד, יג): בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים. (במדבר לא, ג): לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר: נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמשֶׁה אָמַר: נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהֶם אֵינוֹ אֶלָּא דִּיקוֹ שֶׁלָּכֶם, שֶׁגָּרְמוּ לִי לְהַזִּיק אֶתְכֶם, אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, אִם הָיִינוּ עֲרֵלִים, אוֹ עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אוֹ כּוֹפְרֵי מִצְווֹת, לֹא הָיוּ שׂוֹנְאִין אוֹתָנוּ וְאֵינָן רוֹדְפִין אַחֲרֵינוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל תּוֹרָה וּמִצְווֹת שֶׁנָּתַתָּ לָנוּ, הִלְכָּךְ הַנְּקָמָה שֶׁלְּךָ לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן.

“Moses spoke to the heads of the tribes of the children of Israel, saying: This is the matter that the Lord commanded:” (Numbers 30:2). “If a man takes a vow to the Lord, or takes an oath to impose a prohibition upon himself, he shall not profane his word; he shall act in accordance with everything that emerges from his mouth” (Numbers 30:3). “Moses spoke to the heads of the tribes.… If a man takes a vow to the Lord” – that is what is written: “You will take an oath: As the Lord lives, in truth, in justice and in righteousness” (Jeremiah 4:2). The Holy One blessed be He said to Israel: Do not think that it is permitted for you to take an oath in My name, even truthfully. You are permitted to take an oath in My name only if all these attributes exist in you: “The Lord your God you shall fear […and by his name you shall take an oath]” (Deuteronomy 6:13, 10:20) – that you shall be like those who called God-fearing: Abraham, Job, and Joseph. Abraham, as it is written: “For now I know that you are God-fearing” (Genesis 22:12). Job, as it is written: “A virtuous and upright man, fearing God” (Job 1:8). Joseph, as it is written: “I fear God” (Genesis 42:18). That is, “the Lord your God you shall fear.” “Him you shall serve” (Deuteronomy 6:13, 10:20) – if you devote yourself to Torah and to engaging in mitzvot, and you have no other work; that is why it is stated: “Him you shall serve.” “To Him you shall cleave” (Deuteronomy 10:20) – can a person cleave to the Divine Presence? Is it not already stated: “For the Lord your God is a consuming fire” (Deuteronomy 4:24)? Rather, it is to say to you: Anyone who marries his daughter to a scholar who studies Bible and Mishna, and engages in commerce and benefits him [the scholar] from his property, this is the one in whose regard it is stated: “To Him you shall cleave.” If you have all these qualities you are permitted to take an oath, but if not, you are not permitted to take an oath, There was an incident involving King Yannai, who had two thousand cities and all of them were destroyed due to true oaths. How so? A person would say to another: ‘By oath that I am going and eating this and that in such and such place, and drinking this and that in such and such place.’ They would go and fulfill their oath, and they were destroyed. If for one who takes a true oath it is so, one who takes a false oath, all the more so. The Lord said to Moses, saying: (Numbers 31:1). “Take the vengeance of the children of Israel against the Midianites; then you will be gathered to your people” (Numbers 31:2). “Take the vengeance of the children of Israel against the Midianites; then you will be gathered to your people” – Rabbi Yehuda says: Had Moses sought to live several years, he could have lived, as the Holy One blessed be He said to him: “Take vengeance…then you will be gathered.” The verse made his death contingent upon Midian. This is, rather, to inform you of Moses’ praiseworthiness. He said: Will the vengeance of Israel be delayed so that I will live? Immediately, “Moses spoke to the people, saying: Select from among you men for the army” (Numbers 31:3). “Men” – righteous, and elsewhere: “Choose men for us” (Exodus 17:9), and likewise, “when slumber falls upon men” (Job 4:13). “To wreak the Lord’s vengeance against Midian” (Numbers 31:3) – the Holy One blessed be He said: “The vengeance of the children of Israel,” but Moses said: “The Lord’s vengeance.” The Holy One blessed be He said to them: ‘It is nothing other than your justice, as they caused Me to harm you.’ Moses said: ‘Master of the universe, were we uncircumcised, idolaters, or deniers of mitzvot, they would not hate us. They persecute us only due to the Torah and mitzvot that You gave to us. Therefore, it is Your vengeance’ – “to wreak the Lord’s vengeance against Midian.”

וְטַעַם ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת״, כִּי אֵין צֹרֶךְ לְלַמֵּד לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהָאָב וְהַבַּעַל יְכוֹלִין לְהָפֵר נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ, וְאוּלַי צָרִיךְ לְהַעֲלִים אֵלֶּה הַחֻקִּים מֵהֶם שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בַּנְּדָרִים, אֲבָל לְחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיהֶם לִמֵּד הַמִּשְׁפָּט. וְיִרְמֹז עוֹד לְמִדְרַשׁ רַבּוֹתֵינוּ (נדרים ע״ח) כִּי לְרָאשֵׁי הַמַּטּוֹת יָד וָשֵׁם בַּנְּדָרִים יוֹתֵר מִשְּׁאָר הָעָם, שֶׁיָּחִיד מֻמְחֶה מַתִּיר הַנֶּדֶר.

מַה דִּבֶּר אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, דִּבֶּר אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת שֶׁיֹּאמְרוּ אֵיזֶה דָּבָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא פֵּרֵשׁ עֲדַיִן מָה יֹאמְרוּ רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁהִגִּיד לָהֶם פָּרָשַׁת נְדָרִים, שֶׁחַיָּב רֹאשׁ הַמַּטֶּה לֵאמֹר אֶל הַנּוֹדֵר ״מֻתָּר לְךָ״. וְזוֹ הִיא הָאֲמִירָה שֶׁצִּוָּה לְרָאשֵׁי הַמַּטּוֹת שֶׁיֹּאמְרוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעָלֶיהָ אָמַר: ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״, הוּא עַצְמוֹ לֹא יַחֵל אֲבָל אֲחֵרִים מְחִלִּין אֶת דְּבָרוֹ. וְעַל זֶה אָמַר: ״כְּכָל הַיּוֹצֵא מִפִּיו״ שֶׁל הֶחָכָם הַמַּתִּיר לוֹ, כֵּן ״יַעֲשֶׂה״, אִם לְקַיֵּם, אוֹ לְהַתִּיר.

What did he say to the heads of the tribes to tell the children of Israel? He spoke to the heads of the tribes that they should say something to the children of Israel, but he had not yet specified what the heads of the tribes should say to the children of Israel, until he told them the section about vows, where the head of the tribe is obligated to say to the one who makes a vow “It is permitted to you.” And this is the statement that He commanded the heads of the tribes to say to the children of Israel. And regarding this He said, He shall not profane his word — he himself shall not profane it, but others can nullify his word. And concerning this He said, According to all that comes out of the mouth of the sage who permits it to him, so shall he do, whether to fulfill or to permit.

נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַבָּא לְהִתְחַסֵּד חֲסִידוּת אֲמִתִּי צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁקֹל כָּל מַעֲשָׂיו לְפִי הַתּוֹלָדוֹת הַנִּמְשָׁכוֹת מֵהֶם, וּלְפִי הַתְּנָאִים הַמִּתְלַוִּים לָהֶם לְפִי הָעֵת לְפִי הַחֶבְרָה לְפִי הַנּוֹשֵׂא וּלְפִי הַמָּקוֹם, וְאִם הַפְּרִישָׁה תּוֹלִיד יוֹתֵר קִדּוּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם וְנַחַת רוּחַ לְפָנָיו מִן הַמַּעֲשֶׂה, יִפְרֹשׁ וְלֹא יַעֲשֶׂה. אוֹ אִם מַעֲשֶׂה אֶחָד בְּמַרְאִיתוֹ הוּא טוֹב, וּבְתוֹלְדוֹתָיו אוֹ בִּתְנָאָיו הוּא רַע, וּמַעֲשֶׂה אֶחָד רַע בְּמַרְאִיתוֹ וְטוֹב בְּתוֹלְדוֹתָיו, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַחִתּוּם וְהַתּוֹלָדָה שֶׁהִיא פְּרִי הַמַּעֲשִׂים בֶּאֱמֶת.

Thus we learn, that one who aspires to true Piety must weigh all of his deeds according to their consequences and circumstances, namely, their times, company, subject, and place. If abstaining leads to more sanctification of the Name of Heaven and gratification to G-d than doing it, he should abstain and not do it. Or, if a deed appears good but its consequences or circumstances are bad, or if a deed appears bad but its consequences are good - everything should be decided by the final outcome and consequences, the true fruit of the deed.

וידבר משה אל ראשי המטות וגו׳ איש כי ידור נדר וגו׳. וגם להבין למה נאמרה פרשה זו אל ראשי המטות דוקא. הנה תנן באבות נדרים סייג לפרישות והנה אמרו פרישות מביאה לידי קדושה וקדושה מביאה לידי ענוה וענוה מביאה לידי יראת חטא.

המסעות שנכתבו בתורה מוצאיהם כו' שיש מקומות שאין להם קיום רק ע"י שמתרחק האדם מהם ככל עניני עוה"ז שבטולם זה קיומם. ונק' מסעות שהמסע משם הוא המעלה שעי"ז זכו להיות נזכר בתורה ויש להם מקום ועי"ז עצמו מתוקנים להיות נק' מקום לעצמו כנ"ל. וכן צריך כל אדם לזכור בכל דבר כי הוא לצורך השי"ת וכשעושה לשם שמים מקיים הדבר ונותן לו מקום הן דבר טוב או רע בהתרחקו ממנו כנ"ל. ובמד' כשחוטפין לעצמן כו' ע"ש אצל בני גד וב"ר. שצריך לידע שהוא בכח התורה ועי"ז יש קיום אף לממון וכדומה כו' כנ"ל. וז"ש שלא לעשות הטפל עיקר כנ"ל שכשהוא טפל יש לו מקום כנ"ל: מסעיהם למוצאיהם כו' הלשונות בתחלת הפסוק וסוף הפ' מהופכים. י"ל כי הכתוב תולה המסעות ביצ"מ ונראה שאחר כל המסעות נגמר יציאת מצרים. כי בכל מסע נתרחקו יותר ממצרים עד שבאו לארץ ישראל. וצריך להיות הרצון של האדם בפרישותו מגשמיות כדי להתדבק בהשי"ת שיוכל להיות בר לבב. אבל לא מצד שנבזה בעיניו הגשמיות. ולכך נתן השי"ת חן לגשמיות כדי שיהי' מעשה האדם רק לשם שמים. וזהו מוצאיהם למסעיהם. ואח"כ כפי מה שנוסע האדם ומתקרב להשי"ת נגמר ההוצאה שהפריש עצמו מגשמיות וכל א' מהם מסייע להשני כנ"ל: בפסוק אלה מסעי כו' מוצאיהם למסעיהם כו' מסעיהם למוצאיהם. כי הנה האדם נקרא מהלך וצריך תמיד לילך ממדריגה אל מדריגה אחרת. ואותן הגדולים שבדור המדבר הלכו תמיד ממסע למסע וכל מסע הי' מלחמה חדשה כדכתי' בנסוע הארון כו' ויפוצו אויבך כו'. משנאיך הם הסט"א שמשניאין לאדם העול תורה ומצות. וכמ"ש ואהבת את ה' שיהי' שם שמים מתאהב על ידך כן להיפוך הרשעים גורמים הסתר כבוד שמו ית'. וזה הי' שליחות נשמת בנ"י בעוה"ז לברר ולהעד על השי"ת. והעוסקים במלחמה זו לשם לשמים הקב"ה מסייע להם. ויש מחלוקת לש"ש וכניסי' לשם שמים. והם ימי המעשה ויום השבת. וכן כ' ויסעו ויחנו ויסעו ויחנו. וכמו הנ' שבתות השנה שבודאי בכל שבוע צריך להיות מלחמה חדשה ואח"כ בשבת קודש מנוחה וכניסי' לש"ש כמ"ש ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל שהוא הכניסי' של בנ"י. וכן לעולם הצדיקים אין להם מנוחה כדכ' ילכו מחיל אל חיל דרשו חז"ל מבהמ"ד לביהכ"נ. וכפי מלחמות האדם להיות טהור שלא להתדבק בהבלי עולם כן זוכה אח"כ למנוחה ולהתקרבות להקדושה. וכמו כן כפי התקרבות האדם להתדבק בתורה ומצות זוכה לטהרה. וזהו מוצאיהם למסעיהם מסעיהם למוצאיהם. וכן לעולם אלה הדרכים אין להם הפסק:

אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים ביד משה ואהרן. כתיב נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן. הנה זה כלל גדול בעבודת הש״י שכל מי שבא לדבקה אליו ית׳, הנה כתיב מי יעלה בהר ה׳ ומי יקום וגו׳ נקי כפים ובר לבב שיהא לבו בר וזך לגמרי בלי שום סיג אשר לא נשא לשוא נפשי נפשו כתיב נפשי קרי כמ״ש אליך ה׳ נפשי אשא אכל בי עשרה שכינתא שריא דהיינו שלא תהא התנשאותו והגבהותו בדרכי ה׳ לשוא ולשקר ח״ו. ובודאי מדרגה כזו עמוק עמוק מי ימצאנו. והעצה היעוצה לזה ע״י בחי׳ משה ואהרן. דהנה נודע מאמר רז״ל אם אין יראה אין חכמה ואם אין חכמה אין יראה, ולכאורה א״א להתחיל לא בזה ולא בזה כיון שאי אפשר לזה בלא זה והאיך יתחיל, אך אמרו חז״ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת פי׳ שיש שני מיני רע. הא׳ הוא רע ממש באיסור אפי׳ הוא איסור קל של דברי סופרים הוא רע גמור ולזה צריך שיהיה יראת חטאו קודמת לחכמתו כי טהור עינים מראות רע והדבר הרע הוא נק׳ תועבת ה׳ וא״צ לזה שום חכמה לסור ממוקשי הרע הנ״ל. והמין הב׳ הוא בהיתר שאפילו בהיתר אמרו חז״ל קדש עצמך במותר לך שלא יהיה נבל ברשות התורה כמ״ש הרמב״ן ר״פ קדושים, וכדי לפטור מהרע הזה צריך להקדים חכמתו והואע״י בחי׳ משה ואהרן משה שושבינא דמלכא אהרן שושבינא דמטרוניתא, פי׳ שושבינא דמלכא שהוא מביא את המלך להתייחד בזה העולם שבחינת סובב כל עלמין יהא שורה בתחתונים כמ״ש רז״ל הקב״ה מתאוה שיהיה לו דירה בתחתונים והיינו ע״י תורה ומצות שהם המשכת אלהותו ית׳, דהתורה כולה שמותיו של הקב״ה שבחי׳ שם הוא באותיות והוא דבר שאינו נתפס כלל בשכלנו כי גבוה גבוה מאד משכלנו אפילו בחינת מה שנקרא אצלו ית׳ בחינת שם לבד וכן ע״י המצות הנקראים אברי דמלכא.